Loading AI tools
מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13; פוסק, פרשן, הוגה, מקובל ורופא מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי משה בן נחמן (ידוע בראשי התיבות רמב"ן; ד'תתקנ"ד, 1194 בערך – ה'ל' 1270 בערך) היה מגדולי חכמי ספרד, פוסק, פרשן, משורר, הוגה, מקובל ורופא. בלשונות אירופה מקובל לכנות את רמב"ן ביוונית Nachmanides (נחמנידֶס).
![Thumb](#/media/קובץ:חותמת_הרמב"ן.jpg) | |
| חותם הרמב"ן שהתגלה ליד תל כיסון | |
| לידה |
1194 ד'תתקנ"ד בערך  ז'ירונה, כתר אראגון |
|---|---|
| פטירה |
1270 בערך ה'ל' בערך עַכּוֹ, ממלכת ירושלים  |
| כינוי | הנחמני או נחמנידס |
| מדינה |
כתר אראגון, ספרד |
| מקום פעילות | גירונה, ארץ ישראל |
| תקופת הפעילות |
?–1270 |
| השתייכות | חכמי ספרד בתור הזהב |
| תפקידים נוספים | רופא |
| רבותיו | בתחום התלמוד: רבי יהודה בר יקר ורבי נתן בן מאיר תלמידי ר' הריצב"א מבעלי התוספות, בתחום הקבלה: לא ידוע, |
| תלמידיו | רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), רבי אהרן הלוי (הרא"ה), רבי דוד בונפיד |
| בני דורו | רבי יונה גירונדי |
| חיבוריו | פרוש לתורה, חידושים על התלמוד, תורת האדם, השגות לספר המצוות לרמב"ם דרשות, אגרות תשובות, ועוד. |
| צאצאים | נחמן, שלמה, בנות ששמן לא ידוע וייתכן שעוד בנים |
  | |
![Thumb](#/media/קובץ:בית_רמב"ן.jpg)
הרמב"ן נולד בגירונה, קטלוניה, בערך בין השנים 1195-1190[1]. שמו הרשמי בקטלאנית בונאסטרוק סה פורטה Bonastruc ça Porta[א], ועם זאת בספרדית הוא קרוי כמו ברוב השפות הלטיניות "Nahmánides" – נחמנידס – "הנחמני" ביוונית.
בצעירותו למד מפי רבי יהודה בר יקר מתלמידי הריצב"א מדמפייר, וממנו קיבל הרמב"ן את תורתם של בעלי התוספות. את רבו זה מזכיר הרמב"ן פעמים רבות בחיבוריו, לרוב בברכת החיים, בתואר "מורי נ"ר" (נטריה רחמנא = ישמרהו ה'), ומביא פירושים שקיבל ממנו.[2] רבו השני היה רבי נתן בן רבי מאיר, אשר בצעירותו למד אצל הראב"ד בעל ההשגות ובהמשך למד אף הוא אצל הריצב"א,[3] וגם אותו הוא מכנה בתואר "מורי",[4] ממנו קיבל את תורת פרובנס, עם תורת צרפת.
בצעירותו היה רמב"ן בקשר עם רבני צרפת דרך בן דודו רבי יונה גירונדי ואף שלח מדברי תורתו לרבי יחיאל מפריז ועוד.[5]
הרמב"ן עסק במספר רב של תחומים – פרשנות מקרא, פרשנות התלמוד, פסיקת הלכה, קבלה ושירה. הרמב"ן מוכר כאחד מהוגי הדעות של היהדות.
תלמידו הרשב"א ורבי יצחק דמן עכו העידו שלפרנסתו עסק ברפואה.[6] עקבות לכך נמצאות בפירושו לתורה לגבי איסור נדה,[7] לגבי איסור מאכלות אסורות[8] לגבי נגע הצרעת[9] ועוד, במקומות רבים מסתמך על דעות הרופאים, על ספרי רפואות ואף מביע דעה אישית בענייני רפואה.[10] תחום נוסף שהרמב"ן שלט בו, והעריך אותו היה תחום המאגיה. הוא ראה בתחום זה, נושא קרוב לתחום הרפואה והתייחס אליו כאל מדע[1].
חותמו האישי של רמב"ן התגלה בשנת 1972 על ידי אורי טהון בתל כיסון, בדרומה של עכו, והכיתוב עליו הוא: 'משה בר נחמן ננ (נוח נפש) גירונדי חזק'.[11] החותם נרכש על ידי מוזיאון ישראל ומוצג בו מאז שנת 1972.[12] החותם עשוי סגסוגת שעיקרה נחושת ובדיקה בפלואורסצנצית קרני רנטגן, שנעשתה בעקבות ערעורים בלתי מנומקים, מצאה שהרכבה דומה להרכב של מטבעות מהמאה ה-13 ושונה מאוד ממתכות של המאה ה-20 ועל כן טענו החוקרים מגן ברושי ויורם ניר-אל שהחותם אותנטי.[13]
ערכים מורחבים – איגרת הרמב"ן לחכמי צרפת, פולמוס הרמב"םבסוף האלף החמישי, כשהיה רמב"ן קרוב לגיל ארבעים, התגלעה מחלוקת בין חכמי פרובנס לבין חכמי צפון צרפת על ספרי הרמב"ם – ספר המדע וספר מורה נבוכים. היה זה הגל השני בהתנגדות לספרי הרמב"ם, שהתפתח בעקבות התפשטותם של ספרי הרמב"ם והתגברות השפעתם על הציבור. בראש המתנגדים לספרי הרמב"ם עמדו רבי שלמה מן ההר ממונפלייה שבפרובנס, ותלמידיו רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן אשר.
מתנגדי הרמב"ם בפרובנס הפיצו ברבים את דעתם, ועוררו את חמתם של מרבית חכמי פרובנס, שהיו תלמידים מובהקים של הרמב"ם. וכך נידו את רבי שלמה מן ההר ותלמידיו, בתגובה, שלח רבי שלמה מן ההר את רבי יונה אל חכמי צרפת, שהיו רחוקים מפילוסופיה והם החרימו את הוגי ספר מורה נבוכים וספר המדע. כתוצאה מכך פרצה מחלוקת גדולה בקהילות צרפת וספרד.
רמב"ן כתב שתי אגרות מפורסמות בניסיון לגשר בין הצדדים. אחת מהן מוענה ל"נשיאי ארגון אצילי נאבארא ושרי קשטיליא", וקוראת להם להתעלם מהחרם של חכמי צרפת עד שיבואו הצדדים בפני בית דין, ובשנייה[ב] הוא מנסה לשכנע את חכמי צרפת לבטל את החרם על כתבי הרמב"ם.
בראש האיגרת מכופף הרמב"ן את קומתו בפני חכמי צרפת ומאריך בשבחם. לאחר מכן הוא מסביר שהרמב"ם הוכרח לכתוב את ספרו נגד הפילוסופיה שהתפשטה בספרד, וכדי לענות תשובות לציבור שהושפע מכתבי אריסטו. בהמשך תוקף הרמב"ן את חכמי צרפת על זלזולם ברמב"ם ומתאר את פועלו החשוב והנצרך, בהמשך עונה לתשובות להשגות בענייני גיהנום והגשמה, ולבסוף מסכם שאת ספר מורה נבוכים יש ללמוד בצורה פרטנית ולא ציבורית וקורא לביטול החרם על הספר. בסוף הוא מבקש לנהוג בכבוד ברבי שלמה מן ההר.
בהמשך הפולמוס תומכי הרמב"ם הלעיזו על רבינו יונה והצביעו על פגם במשפחתו. מכיוון שהרמב"ן היה קרובו ולעז זה היה גם עליו, הוא כתב נגדם שתי איגרות חריפות, בהן תקף אותם הן מהפן ההלכתי והן מהפן המוסרי. הרמב"ן פנה לרבי משולם בעל ספר ההשלמה שהיה מתומכי הרמב"ם וביקש ממנו שישתיק את המלעיזים.
ערך מורחב – ויכוח ברצלונהבשנת 1263 חיימה הראשון, מלך אראגון כפה על רמב"ן להשתתף בוויכוח פומבי בנושא המשיחיות של ישו נגד המומר פאבלוס כריסטיאני (Paulus Christiani) אשר כונה פראי פול. הוויכוח החל ב-20 ביולי 1263, בברצלונה, לנוכח המלך, שריו ונזירי המסדר הדומיניקני של הכנסייה הקתולית, ובראשם רמון די פינאפורטי, שאף הוא השתתף בוויכוח מדי פעם. הוויכוח התנהל במשך ארבעה ימים בלתי רצופים – 20, 27, 30 ו-31 ביולי.
הרקע לוויכוח הגיע מתוך אמונה נוצרית בתלמוד, והוכחות ממנו לשילוש הקדוש, לתחיית המתים של המשיח, ולזהותו לאל. את גישה זו של אמונה נוצרית בתלמוד ייסד ריימונדוס מרטיני בספרו פיגיון האמונה, וממשיכו היה פראי פול. הוויכוח נערך בארמונו של מלך אראגון, חיימה (יעקב) הראשון, ועמו ראשי הממלכה והכנסייה וראשי המסדר הדומיניקני. ביום השני הוויכוח נערך ב"קלישטרויש שלהם", כלומר בבית התפילה של הנוצרים בברצלונה, וכנראה הכוונה לכנסייה של העיר ברצלונה, שעליה עומדת קתדרלת אולליה הקדושה.
הוויכוח סב סביב כמה נושאים בפולמוס היהודי-נוצרי, האם המשיח בא, האם ישו הוא המשיח, והאם למשיח כוח וסמכויות כשל אלוהים.
הפוסק במשפט היה המלך עצמו שנחשב הגון כלפי הרמב"ן, ולהבדיל מוויכוחים אחרים, לרמב"ן היה חופש ביטוי. עם זאת, את עיקר הוויכוח ניהל פראי פול, ורמב"ן ענה תשובות ולא שאל.
פראי פול ניסה להוכיח את משיחיותו של ישו מתוך אגדות התלמוד. בתגובה רמב"ן הציג את האבסורד שבדבריו – שלא ייתכן להוכיח את משיחיותו של ישו מדברי חכמי האגדה שהיו יהודים. פראי פול לא ענה לגופו של עניין ושאל שאלות מאגדות שונות. בתשובה, הרמב"ן הראה שפרשנותו לאגדות חז"ל שגויה, וכן הצביע על סתירות פנימיות בטענותיו של פראי פול.
כמו כן ניסה פראי פול להוכיח את פרשת מותו ותחייתו של המשיח מתוך פרשת "הנה ישכיל עבדי" (ספר ישעיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ג ואילך), אך רמב"ן פירש את הפרשה כמתייחסת לעם ישראל ולא למשיח, וכן הראה שאף אם נפרש אותה כמוסבת על המשיח, היא אינה עולה בקנה אחד עם קורות חייו של ישו. רמב"ן הציע לפרש את הפרשה בפרוטרוט אך הצעתו לא התקבלה. רמב"ן כתב את ביאורו בנפרד והוסיפו לחיבור.
בשבת שלאחר הפסקת הוויכוח, דרש המלך בבית הכנסת הגדול בברצלונה. רמב"ן עלה אחריו וחלק על דבריו בכבוד. אחריו דיבר האח רמון דיפונייא פורטי וביאר את השילוש הקדוש. רמב"ן שאלו והתקילו עד שהודה שהשילוש ”הוא דבר עמוק מאוד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו” ועל כך ענה רמב"ן, ”דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע...”.
לאחר מכן דרש הרמב"ן בפרשת ואתחנן דרשה גדולה בשבח ומעלת התורה, שיש האומרים שהיא הדרשה שנקראת דרשת תורת ה' תמימה.[16]
לאחר השבת עמד הרמב"ן לפני המלך, שאמר לו: "שוב לעירך לחיים לשלום", נתן לו 300 דינרים ונפרד ממנו באהבה רבה.[17][ג]
כשנתיים לאחר הוויכוח, דרשו יוזמי הוויכוח להעמיד את רמב"ן למשפט, בטענה שרמב"ן השמיץ בספרו את הנצרות. בתיווכו של מלך אראגון נדחה המשפט, אך שנתיים לאחר מכן השיגו יוזמי הוויכוח דרישה בכתב מן האפיפיור קלמנס הרביעי להעניש את הרמב"ן על דבריו ב"ספר הוויכוח". ולכן בשנת 1267, נאלץ הרמב"ן לברוח מספרד ועלה לארץ ישראל.
על הוויכוח הופק סרט באנגלית (עם תרגום לעברית) הממחיז את עיקרי הוויכוח.
רמב"ן הגיע לירושלים בשנת ה'כז (1267),[ד] וכנראה הגיע לארץ ישראל דרך נמל עכו. ישנם חוקרים התולים את עלייתו של רמב"ן לארץ ישראל בתוצאות הוויכוח הפומבי עם הנוצרים ובלחץ האפיפיור קלמנס הרביעי, אולם רמב"ן במקרה כזה יכול היה ללכת לכל ארץ אחרת. אחרים טענו שהמניע הוא כפי שציין רמב"ן במפורש בסוף דרשתו הידועה לראש השנה: ”וזה מה שהוציאני מארצי וטלטלני ממקומי, עזבתי את ביתי נטשתי את נחלתי, נעשיתי כעורב על בני, אכזרי על בנותי לפי שרצוני להיות טלטול נשמתי בחיק אמי”, פירוש המשפט "טלטול נשמתי בחיק אמי" לפי ישראלי הוא רצונו "לשקם את הקטסטרופה ההיסטורית רבת השנים של התנכרות הארץ לבניה וניסיון לכונן מחדש את הקשר האינטימי בין הארץ ובין בניה ואת החיים ההרמוניים בחיק האם".[18]
חוקרים אחרים טענו כי רמב"ן עלה לארץ מתוך רצון לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל,[19] מתוך תפיסה שרק בארץ ישראל ניתן לקיים את המצוות בשלמות,[20] או מתוך חוויה מיסטית לעלות מ"ארץ של מטה" ל"ארץ של מעלה".[21]
מעכו נסע לירושלים ותיאר את מצבה העגום של ירושלים, שבה ארגן קהילה ובנה בית כנסת.
בביקורו באזור ירושלים הלך גם לחברון ועבר דרך קבר רחל. לאחר מכן חזר רמב"ן לעכו, שם מסר את "דרשה לראש השנה" בסביבות 1269, ועל פי האגדה הקים שם ישיבה,[ה] משם לא ידוע לאן המשיך.
ערך מורחב – קבר הרמב"ןלאחר שרמב"ן חזר לעכו בשנת 1270, תיעודים ממנו כבר לא קיימים. ההערכה היא כי הוא נפטר בארץ ישראל ככל הנראה באותה שנה[1].
| ” | עון בית יעקב גדול ופשעם / מת משה וסף הרן במרים, גבר המציא באר ומן וענן / בלי משה ואין אהרן ומרים. |
“ |
– טדרוס אבולעאפיה שיר לפטירת הרמב"ן[24] | ||
ישנן כמה וכמה מסורות על מקום קבורתו: ירושלים (במערת רבי עובדיה מברטנורא), חברון - באיגרת שכתב לבנו סיפר שהולך לחצוב לעצמו קבר בחברון ויש שהסיקו לפי זה שאכן נקבר שם, המקור הקדום ביותר הוא עדות שנכתבה מספר שנים לאחר פטירתו ולפיה נקבר בחיפה בתחתית הר הכרמל. אגודת 'אהלי צדיקים' איתרה בשולי בית העלמין היהודי הישן של חיפה מערת קבורה ובה מספר קברים, ולטענתה קבורים בה רבי אבדימי דמן חיפה, הרמב"ן, רבי יחיאל מפריז ורבי שמשון משאנץ. אחרים מפקפקים בטענתם. יש ששיערו שנקבר במערת הקבורה היהודית מימי התלמוד הנמצאת מתחת למסילת הרכבת, בשכונת חיפה אל-עתיקה.
ערך מורחב – משפחת רמב"ןהרשב"ץ ייחס את משפחת הרמב"ן לרבי יצחק אלברצלוני.[25] רמב"ן מתאר באיגרת את אחד מאבותיו כמי שכלכל והציל ממוות את בני העיר.[26] על אביו כמעט ואין ידיעה למעט אזכור אחד בו מוזכר הרמב"ן בתואר "רבי משה י"א בן כבוד השוע הנכבד ן' ר' נחמן".[27] מהעובדה שרמב"ן לא מביא שמועות למדניות מאבותיו נראה שלא היו מהאליטה הרבנית של העיר אלא מהמשפחות הוותיקות שבעיר. לאמו של רמב"ן היו שני אחים: אברהם ויוסף. בנו של אברהם היה רבי יונה גירונדי.
לרמב"ן היו כמה בנים: נחמן, שאליו שלח רמב"ן את איגרתו המפורסמת, ושלמה, שנשא את בת דודתו השנייה – בתו של רבי יונה גירונדי.[28] על בסיס דבריו בדרשה לראש השנה, קיימת הערכה כי היו לו גם בנות אלא ששמן לא נודע.[1]
אחד מבניו חיבר פירוש למסכת ביצה.[29] והיה בן נוסף שהיה מקורב למלכות והשתקע בקסטיליה ואף אליו שלח הרמב"ן איגרת.[30]
במספר תעודות היסטוריות מוזכר בן נוסף בשם יוסף.[31]
מצאצאיו הידועים: הרשב"ץ, הרשב"ש ורבי יעקב ששפורטש.[32]
ערך מורחב – בית כנסת הרמב"ןבביקורו בירושלים הקים רמב"ן בית כנסת. בשנות השלושים של המאה העשרים זיהה אותו האדריכל יעקב פינקרפלד כמבנה המוכר כיום בשם בית הכנסת הרמב"ן ברובע היהודי.[33] השערתו של פינקרפלד התקבעה בתודעה הציבורית, ומאז ועד היום השתרש שמו של בית הכנסת כ"בית כנסת הרמב"ן". אולם, מבחינה מחקרית קשה לקבל את השערתו, מאחר שמבנה זה אינו תואם כלל את התיאור באיגרת הרמב"ן משום שאין בו לא כיפה ולא עמודי שיש, ואף מיקומו של בית הכנסת בעייתי, שכן בעת ישיבת הרמב"ן בירושלים, ישבה הקהילה היהודית בהר ציון ולא ברובע היהודי של ימינו.
הארכאולוג מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילה ביזנטית שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה (כ–150 מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן).[34]
מספר רחובות ומוסדות בישראל קרויים על שמו, בית כנסת הרמב"ן בקטמון, רחוב בירושלים, רחוב בתל אביב ועוד.
בירושלים יש מערה המכונה בפי העם "מערת הרמב"ן" בה על פי האגדה רמב"ן התפלל בביקורו בירושלים, לאגדה אין אחיזה במציאות.
במוזיאון להיסטוריה יהודית בז'ירונה מוקדשת קומה להגותו, ספר ביוגרפיה אודותיו נכתב לראשונה בתרנ"ח ומאז נכתבו מעל עשרה ספרים החוקרים את הגותו ותולדות חייו, על ידי פרופסורים רבים.
תלמידיו של רמב"ן הלכו בשיטתו המשלבת את תורת בעלי התוספות עם המסורת הספרדית.
המפורסמים שבתלמידיו הם הרשב"א והרא"ה. תלמידים נוספים הם ר' יצחק בן אברהם מנרבונה,[35] ר' דוד בונפיד, רבי נתן בן יוסף שחיבר פירוש לספרו הלכות נדרים,[36] אנונימי מחבר הפירוש לרי"ף למסכת ברכות ועוד.[ו]
רבי שמואל הסרדי היה חברו ותלמידו; עשרות תשובות של רמב"ן שוקעו בספרו.
בתורת הקבלה תלמידיו הידועים הם רבי יצחק דמן עכו, רבי יצחק בן טודרוס, ורבי ששת דסמרקדיל. בשנת ה'תשפ"א יצא לאור ספר בשם "קבלת הרמב"ן" – ביאורי תלמידי הרשב"א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, לפירושו לתורה.
בעקבות הרמב"ן הלכו בתי מדרש רבים בספרד, שתרמו רבות ליהדות ספרד. והשפעתו נראתה בדורות הבאים של חכמי ספרד. דבריו ושיטת לימודו משוקעים במידה ניכרת בחיבורי רבנו בחיי, הריטב"א, הר"ן, נימוקי יוסף ואחרים.
וכלשון תלמיד תלמידו הריטב"א: ”זהו שבח חכמי ארצנו שקבלנו מרועה אחד נאמן, גדול ידו בכל ואומן, בורר אוכל מתוך פסולת ביתר שכל נאמן, שם חטה שורה ושעורה נסמן, טעמו כל שומעי דבריו טוב טעמן, כי נמקו וקראו את שמו מן”.[38]
| ” | והנני עם חפצי וחשקי, להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצוארי רביד, ועל ידי צמיד, לא אהיה להם כחמור נושא ספרים תמיד, אבאר דרכם ואדע ערכם, אך כאשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני ובהלכה ברורה לא אשא פנים לתורה, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים, | “ |
– הקדמה להשגותיו לרי"ף | ||
רמב"ן חיבר ספרים רבים בכל תחומי היהדות מקרא, תלמוד, אגדה, הלכה, שו"ת, מוסר וקבלה.
רח"ד שעוועל ומוסד הרב קוק הדפיסו את רוב כתביו, פירושו למקרא ולנ"ך, תשובות, והשגות לספר המצוות, כמו כן ליקט את כתביו הקטנים והדפיסם בספר "כתבי רמב"ן" שני חלקים ירושלים תשכ"ד.[39]
חיבורו הראשון, שחיבר בגיל שבע עשרה בערך,[40] היה השלמה להלכות הרי"ף לתחומים שבהם הוא לא כתב – הלכות נדרים,[ז] בכורות, וחלה. השלמה לנדרים נדפסה לאחר מסכת נדרים עם ביאור הריטב"א והנימוקי יוסף, וההשלמה להלכות בכורות וחלה נדפסה בסוף מסכת בכורות, עם ביאור 'הלכות יום טוב' שנכתב על ידי המהרי"ט אלגאזי. הספר יצא גם כספר נפרד על ידי מכון ירושלים עם ביאור מאת הרב אהרון מרדכי שדמי והרב ברוך אוירבך.
בספר זה חיקה רמב"ן את סגנון הרי"ף, קיצר את המשא ומתן שבגמרא וכמעט ולא הביא רבנים שקדמו לו, למעט גאונים אותם גם הביא הרי"ף. בספר הוא מגן על הרי"ף ודוחה קושיות שהקשו עליו.
ספר במתכונת דומה הוא הלכות נדה, אך ספר זה הוא בצורה של פסקים בלבד ללא משא ומתן. בהקדמה הוא מספר שתלמידיו ביקשו ממנו לכתוב את הספר. הרשב"א הסתמך על ספר זה בספרו תורת הבית חלק בית הנשים.
מאפיין חשוב בדמותו של הרמב"ן משתקף בספרות רחבה המוקדשת להגנת המסורת הספרדית מפני "התקפות" של ראשונים על מייסדי מסורת זו – גאוני בבל וראשוני חכמי ספרד, רבותיו של הרמב"ן. הערך של שימור המסורת מוטמע היטב בכתבים הללו וגם בהם גלומות ידיעותיו הרחבות וניתוחו המדויק. אלו הם כתביו המשתייכים לסוגה ספרותית זו:
את הרז"ה תוקף בחריפות בלשונות כמו, ”פירוש בעל המאור ז"ל בשמועה הללו תחילתו אפרוח ולבסוף ביצה”,[41] ”משבש דברי רבינו הגדול בשיבוש גמור ועוד שהוא הפוך דברי אלוקים חיים”,[42] ” אף אלו דברי הבאי”,[43] גם כשהוא לכאורה משבחו, זה בדרך כלל בלעג מר. לדוגמה בתחילת מסכת סוכה בעל המאור הסיק שהרי"ף צודק. הרמב"ן פותח בשבח: ”הבו ליה אפריון לבעל המאור ז"ל שפירש לנו דברי רבינו הגדול בסוגיא זו”,[44] אך מיד לאחר מכן מוכיח שלא היה צריך את הרז"ה כדי לדעת שהרי"ף צודק. רמב"ן זיקק את נוסחאות הגמרא וציין בהרבה מקומות להוספות הסבוראים בגמרא.
בספר זה לא מוזכר הרמב"ם אלא פעם אחת.[45] יש שטענו שספרי הרמב"ם עוד לא הגיעו לגירונה בתקופה זו, אך אין זה סביר מפני שעברו כבר לפחות שלושים שנה מאז שחובר ספר משנה תורה. הרב חיים דוב שעוועל טען שהרמב"ן לא הביא את דברי הרמב"ם מפני שמגמתו של הרמב"ן בחיבור היא הוכחות מן הסוגיות לדברי הרי"ף, והרמב"ם בחיבורו לא ביאר סוגיות.
בשני ספרים אלו, שהם מראשוני ספריו שחיבר בצעירותו, ניכרת עדיין השפעת תלמוד ספרד בסגנונו – בניגוד לחידושיו לתלמוד שבהם כבר שילב את תלמוד צרפת בתלמוד ספרד.[46]
ערך מורחב – פירוש הרמב"ן לתורה
|
רמב"ן חיבר ביאור מקיף לכל התורה והוא מפורסם בשם "פירוש הרמב"ן לתורה". הפירוש מתאפיין באריכות ביחס לחכמי תקופתו. לשם השוואה, במקום בו רשב"ם, הידוע בסגנונו המאריך, כותב חצי שורה של פירוש על פסוק, הרמב"ן מסוגל להאריך עד כדי שניים ושלושה עמודים.
פירושו המונומנטלי לתורה התפרסם מאוד, כפירוש יסודי לתורה וכן כמקור לאמונה היהודית, וכלשון רבי חיים מוולוז'ין: ”הלומד רש"י בחומש ללא רמב"ן כלומד גמרא עם רש"י בלי תוספות”,[47] החתם סופר[48] כתב אף הוא לשון דומה: ”הספר הזה הוא יסוד האמונה ושורש הדת”.
פרוש הרמב"ן נדפס לראשונה בשנים רל"ג – רל"ז ברומא (חלק א חלק ב באתר היברובוקס). הפירוש תורגם לאנגלית על ידי הוצאת ארטסקרול שעל ידי הוצאת מסורה.
בהיותו בספרד כתב רמב"ן את פירושו לתורה. עם עלותו לארץ ישראל ערך רמב"ן תיקונים לפירושו, בהם שינה, הוסיף ואף מחק קטעים מהמהדורה הראשונה של חיבורו. ישנם שני סוגים של שינויים והוספות, שינויים טכניים – בעקבות חשיפתו לחיבורים נוספים והתרשמותו מהגאוגרפיה של ארץ ישראל וממצאים שנתגלו לעיניו,[49] ושינויים ענייניים בהם הרמב"ן חזר בו מדבריו הקודמים או הוסיף ושינה פירוש.
רשימה של 134 מתיקוניו נשלחה לספרד ושולבה בכתבי היד של החיבורים כמו במהדורות הדפוס יחד עם רשימת תיקונים לא מתועדת (ידוע על לפחות 140 תיקונים נוספים).
בפירוש מתגלה רמב"ן כחוקר מעמיק המפרש את המקרא בהתאם לתוצאות מחקרו. הפירוש עוסק בביאור המילים, המצוות היוצאות מן הכתוב, היחס בין מדרש חז"ל לכתוב והיחס בין הסיפור המקראי לתוכנו הפנימי.
אבן עזרא כתב ביאור רציונלי למקרא, רש"י לעומתו כתב ביאור תוך הסתמכות על מדרשי חז"ל, רמב"ן נוקט בדרך כלל בדרך האמצע.[50]
פרשנותו של הרמב"ן מתחלקת לשניים:
סודותיו התפרסמו מאוד עוד בחייו וישנם כשלושים כתבי יד של ליקוט מסודותיו – שנקראים "פירוש קצר" שנכתבו עוד בחיי הרמב"ן.
כשראה רמב"ן את תפוצת הסודות ושגם אנשים פשוטים קראו אותם, הוסיף להקדמתו אזהרה שלא ללמוד את הסודות בפירושו.
רמב"ן כתב גם פירוש לספר איוב לפני שחיבר את פירושו לתורה. זכריה פרנקל טען[51] שהפירוש אינו של רמב"ן; אהרן ילינק[52] ואחרים דחו את דבריו.
כמו כן נטען שחיבר פירוש על שיר השירים, אך הוכח שאינו של רמב"ן אלא של רבי עזרא בן שלמה, וכך כבר כתב הרד"ל.[53] בוויכוח ברצלונה פירש את פרק הנה ישכיל עבדי שבישעיהו נ"ג. רח"ד שעוועל ליקט את פירושיו לנ"ך והדפיסם בספר נפרד.
ערך מורחב – חידושי הרמב"ןרמב"ן חיבר ספרי חידושים[י] על מספר רב של מסכתות תלמוד בבלי. את חיבורו לא כתב לפי סדר מסוים ולא לכל מסכת בנפרד אלא עסק בחידושים של כמה מסכתות יחד. את כתיבת החיבור החל בשנות העשרים שלו, ולא יאוחר מ־1223.[54]
הרמב"ן פיתח סוגה ספרותית חדשה – ספרות החידושים לתלמוד – שהחלה אצלו והסתיימה אצל הר"ן. סוגה זו מתבטאת בהעלאת הנקודות המחודשות בלבד, שאותן מבקש הפרשן לבסס וללבן ולשפר דרך משא ומתן על יסוד חידושי קודמיו. הסוגיא נתפסת בעיני הפרשן כידועה, מובנת ומבוארת כל צורכה ללומד, ואין תפקידו של הפרשן אלא להקנות את כל החידושים וללוותם במשא ומתן הנחוץ לליבונם,[55] בשונה מן התוספות אשר עוסקים בפרשנות שוטפת,[י"א] ומהרי"ף שהביא רק סיכום הלכתי של דברי הגמרא, וזהו ייחודו של הספר – השילוב הרבגוני בין כל השיטות, וכלשון פרופסור יצחק טברסקי:[56]
"הרמב"ן חיתן את הלימוד הצרפתי והספרדי לנצח"
יוצאות מן הכלל הן "לקוטות הרמב"ן" שבהן ניכר ההיבט המעשי של הספר והרצון לקבוע הלכה מסוימת דווקא, והן אוסף דיונים קצרים וארוכים על נושאים הלכתיים אחדים השנויים באותן מסכתות שבהם ביקש הרמב"ן לחלוק על העמדות המקובלות בספרות הרבנית שעד זמנו, ולהסיק מסקנות הלכתיות חדשות ומנומקות היטב משלו.[57] ייתכן שלקוטות אלו הן שלב מוקדם בחיבורי הרמב"ן או אולי שיטת חיבור אחרת הנוספת לחידושים.[י"ב]
לשון הרמב"ן בחידושיו ידועה כמיוחדת בדקדוקה. כך כותב הרב יצחק קנפנטון, שחי בסמוך לתקופת הראשונים בקאשטיליא, בספרו "דרכי התלמוד": ”ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב ולהשתדל ולהוציא לצמצם כל לשונו בענין שלא ישאר בו דבר מיותר אפילו אות אחת כי כל דבריו הם במספר ובמשקל ובמדה”.[58]
למן זמנו ולמשך שנים רבות, נהגו יהודי ספרד ללמוד את חידושי הרמב"ן באופן רציף, לאחר לימוד הגמרא ופירוש רש"י, כשם שבאשכנז נהגו ללמוד את פירושי התוספות.[59]
חידושיו שוקעו במידה ניכרת בכתבי תלמידיו ובית מדרשו, הרשב"א, הריטב"א, רבי דוד בונפיד, בנו רבי נחמן, וכן בספרו של רבי יצחק בן אברהם "חידושי תלמיד הרמב"ן".
אל חידושי הרמב"ן נהוג לצרף שני חיבורים, דינא דגרמי ומשפט החרם.
הנקודה העיקרית של הספר היא לחלוק על ריצב"א שטען שדין גרמי הוא קנס, וכלשון רמב"ן:
"אלא בעלי סברא זו טעו בשיקול דעתם וצללו במים אדירים והעלו בידם חרס ואנן דינא דגרמי קאמרינן ולא קנסא דגרמי"
— דינא דגרמי עמ' קיח
הקונטרס יצא עם מספר פירושים, פירוש שושנת יעקב מאת רי"ש שטיינר פרמישלא תרמ"ב, פירוש מאת הרב יוסף אינגבר, פירוש ביאור המשפט וציון במשפט מאת רא"י ברזל, בני ברק תשנ"ז, הרב אהרון ליכטנשטיין מסר שיעורים על קונטרס זה ועמד על יסוד שיטותיו של החיבור, השיעורים נדפסו תחת השם "שעורי הרב אהרון ליכטנשטיין על דינא דגרמי", אלון שבות תשס"ב.
במהדורות שונות הוסיפו גם ליקוטים מספר תורת האדם, דרשה לראש השנה, השגות לספר הצבא ועוד.
ערך מורחב – ספר תורת האדםספר הדן בהלכות רפואה, קבורה, אבלוּת והנושאים הנלווים לכך. הספר נחשב לספר יסוד בפסיקה בנושאים אלו, וכדברי הטור[60] שהלכותיו אלו הם ”קוצר דברים לספר תורת האדם שחבר הרב הגדול הרמב"ן”. רבי מנחם בן זרח בעל צידה לדרך כותב שחיבר קיצור לספר וקראו בשם "מנחם אבלים".[61]
ככל הנראה מקור שם הספר נעוץ בפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".[62]
השער האחרון של הספר נקרא שער הגמול, והוא הודפס פעמים רבות כספר בפני עצמו. רמב"ן מגדיר בו את אמונת העולם הבא ותחיית המתים, ואת עקרונות השכר והעונש, על פי התלמוד ואמונת ישראל. רמב"ן קובע בספרו: "כל אלו דברים ברורים, שהעולם הבא האמור בכל מקום, אינו עולם הנשמות והשכר המגיע להם מיד אחרי המיתה, אלא עולם שעתיד הקדוש ברוך הוא לחדשו לאחר ימות המשיח ותחיית המתים".
הספר נדפס לראשונה בקושטא רע"ט, ולאחריו בהדפסות רבות, הספר יצא בירושלים תשט"ו בהגהת רבי איסר זלמן מלצר.[63]
לאור הוויכוחים הדתיים חיבר רמב"ן ספר בשם ספר הגאולה, שבו הוא מבאר את ענייני הגאולה ומחזק את האמונה בגאולה בקרב העם, ומעודדם בדבר הגאולה הקרבה. בשער הראשון הוא מוכיח שבתורה יש נבואות עתידות שעוד לא התגשמו, בשני מסביר את הנחמות שבספר ישעיה, בשלישי מבאר את מראות דניאל על תקופת בית שני, בשער הרביעי רמב"ן מגלה את תאריך הגאולה לשיטתו, שהוא ה'קי"ח.
הספר נדפס לראשונה על ידי שמואל נחום מאראט בשנת תרס"ד. שם הספר בכתבי יד ובכתבי הראשונים המביאים אותו הוא לעיתים ספר הקץ ולעיתים ספר הגאולה.
לידינו הגיעו ארבע דרשות מאת הרמב"ן:
החוקרים חלוקים מתי נכתבה הדרשה ובאיזה אירוע. רח"ד שעוועל מתוך השוואה פירושו לתורה סבר שנכתבה בסוף ימיו לאחר שכתב את פירושו לתורה. עודד ישראלי ערך בדיקה השוואתית וטען שהעתיק מהדרשה לפירושו לתורה וחיבר את הדרשה בצעירותו, כך הוכיח גם מנוכחותה הגדולה של הקבלה בפירושו לתורה שאינה נמצאת בדרשה.[66] בכתב יד מוסקבה מופיע המשפט הבא:
ישמעו אותו הקהל הזה ויתבוננו בו מן התורה ומן הדעת, כי מעולם לא חרבו המדינות הגדולות אלא על המחלוקת, והם רֹב הפֻּרעניות הבאות על כל אֻמה. והקב"ה יודע שטרחתי לשום שלום ביניהן, והן דחפוני בשתי ידיהם על חִנם להִכנס במחלֹקתם
ישראלי טען בעקבות ציטוט זה שהדרשה נאמרה בערך בשנת 1230, בזמן פולמוס הרמב"ם שהסתעף לעלבונות אישיים נגד רבינו יונה ורמב"ן, כולל פקפוק בייחוסו. ואכן באגרותיו כותב רמב"ן על פולמוס זה ביטויים דומים. סימוכין לטענה זו ניתן למצוא בדרשה שבה מנסה רמב"ן להסביר שכל החוכמות כלולות בתורה ואין צורך לרעות בשדות זרים – נקודה שעמדה בלב הפולמוס.
בראש הדרשה בדפוס קושטא נרשם ”דרשה שדרש רבינו הגדול רבי משה בכמוהר"ר נחמן ז"ל מגירונה מארץ קטלוניה לפני המלך והשרים בסרקושטא” כלומר שזו הדרשה שנאמרה בגמר ויכוח ברצלונה. החוקרים העלו שתי תמיהות על משפט זה: ויכוח הרמב"ן היה בברצלונה ולא בסרגוסה, ואין זה סביר שרמב"ן יאמר ביטויים קשים נגד הנצרות בנוכחות גדוליה. כמה פירושים ניתנו לשורה זו, למשל שהביטויים הם הוספה מאוחרת, שהכוונה היא שהדרשה נאמרה לאחר שהמלך והשרים יצאו, או שהכוונה שהמלך והשרים היו גרים בסרגוסה.[67] אולם עודד ישראלי פקפק בכותרת זו וטען שהיא נסמכת על אגדה עממית ועל קישור מאוחר שנעשה בין שתי הדרשות. כמו כן, כותרת זו אינה נמצאת בכתבי יד.
הדרשה פורסמה לראשונה על ידי הרב חיים אלפואל בספרו נופת צופים. אהרון ילינק[68] ורח"ד שעוועל פרסמו מהדורות דומות אך נקיות יותר משיבושים. אפרים קופפר פרסם קטעים חדשים לדרשה על פי כתב יד אסקוריאל.[69] הדרשה הושלמה על ידי הרב יהודה דביר[70] והרב יעקב זילברליכט,[71] שפרסמו במקביל את קטעי הסיום על פי כתב יד מוסקבה. מהדורה מדעית שלמה עוד לא פורסמה.
במחקר הוכח שהדרשה הקיימת בידינו אינה כפי שנמסרה אלא שוכתבה לאחר מכן. הדבר הוכח למשל מהעובדה שיש בדרשה דיונים פרשניים למדניים, וכן מהעובדה שהדרשה נכתבה בעברית שלא הייתה שפת העם בברצלונה.[72]
במהלך הדורות נדפסו כמה וכמה פיוטים ושירים לרמב"ן[76] – תפילות ליום כיפור[77] וסליחות, תפילה לעוברי הים, ותפילה על חורבות ירושלים.[78] כמו כן הקדמותיו לחיבוריו נכתבו בצורה פיוטית ומליצית.
הרב משה שבתי ליקט את תפילות הרמב"ן מספרים שונים אשר כתבו בשם רמב"ן וכן מכת"י, והדפיס אותן בספר בשם מנחת משה.[79] הספרות המחקרית מפקפקת בחלקן הגדול אך טוענת שרמב"ן כתב ביאור לסידור, שנעלם מאיתנו.[80]
מעטים הם החיבורים הקבליים המובהקים שנדפסו תחת שם הרמב"ן, והם:
הראשון שהדפיס את תשובות הרמב"ן הוא הרב שמחה אסף, שפרסם אותן מתוך כתב יד פרמא.[92] אוסף זה שוקע גם בתוך ספר התרומה מאת רבי שמואל הסרדי. רח"ד שעוועל הוכיח שכל אחד מהם נבע ממקור שונה וכל אחד צנזר חלקים מסוימים. רח"ד שעוועל ליקט את תשובותיו הנ"ל ומספרי הראשונים כדוגמת צרור הכסף, ריב"ש ורבי יהושע אבן שועיב, והדפיס את התשובות עם מבוא מפורט; השאלות הן של רבי שמואל הסרדי, רבי יצחק בן משולם, רבינו יונה, רבי יצחק בן אברהם מנרבונה, רבי שמואל הספרדי אבולעפיא ותלמידים מטודילה.[93] יואל פלורסהיים ציין עוד כמה תשובות שלא הודפסו ופרסם אותן בסיני.[94]
רוב התשובות הן על דיני חושן משפט, אחת בדיני עירובין ושתיים בענייני אמונות ודעות ושעוועל הדפיס אותן בנפרד בתוך "כתבי הרמב"ן".
ערך מורחב – איגרת הרמב"ןאיגרת הרמב"ן היא מכתב המיוחס לרמב"ן, שעל פי הייחוס נכתב כשהיה ארץ ישראל לבנו נחמן ששהה בקטלוניה. האיגרת היא כעין צוואה רוחנית.
הרב טוביה פרשל ערער על זהותו של מחבר האיגרת, וטען שהמחבר הוא רבי משה מאיוורא,[95] מכיוון שהאיגרת מובאת בקצרה בשמו בספר כלבו.
הרב חיים דוב שעוועל[96] טוען שמחבר האיגרת הוא רמב"ן. לטענתו, קרובו של רמב"ן, רבי יונה, למד אצל רבי משה מאיוורא ונראה שבשובו לספרד שאב ממנו הרמב"ן את תורת המוסר ומתוכה בחר את הכללים שהיו ראויים להיכתב לבנו נחמן.
עודד ישראלי הסכים עם דבריו והצביע על הבדל משמעותי בין דבריו לדברי רבי משה מאיוורא – בעוד רבי משה התמקד בהטפה לאימוץ מידת הענווה, המחבר ראה במידת הענווה שער למעלות נשגבות יותר כמו יראת חטא, אהבת השם ודבקות.
באיגרת שני חלקים עיקריים: חלק מחשבתי המורה להתרחק מהכעס והצורך שבמידת הענווה, החלק השני הוא חלק מעשי, המתחיל במילים "על כן אפרש", שבו הכותב ממחיש את דרך ההתנהגות במידת הענווה. כמו כן מופיעה באיגרת הדרכה להוציא השלכות מעשיות מלימוד התורה. בסיום האיגרת מורה המחבר לבן לקרוא את האיגרת מדי שבוע ומסיים בברכה.
במשך הזמן היו שייחסו לאיגרת סגולות, אך נוסחה מציג בבהירות כוונה מוסרית ברורה, אם כי בחתימת האיגרת ישנה משמעות סגולית, ”וּבְיוֹם תִּקְרָאֶה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם מִכַּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל”, אך בכתב יד ותיקן, בריטיש מוזיאום, ובמהדורת ראשית חכמה שורה זו לא מופיעה.
קטעים מן האיגרת הולחנו ובוצעו על ידי זמרים שונים.
ספר שיוחס בעבר לרמב"ן, על ענייני מוסר ואמונה. יצא לאור גם על ידי שעוועל. חוקרים רבים עסקו בזהות המחבר.[97] הספר יוחס לרמב"ן בעקבות ציון של תלמיד הרשב"א לרמב"ן בשער האמונה והביטחון, וכן בעקבות פירוש שהובא בריקאנטי בשם הרמב"ן ונמצא בספר.
גרשם שלום טוען שאת הספר כתב ר' יעקב בן ששת, מחבר הספר משיב דברים נכוחים, ממקובלי גירונה.[98] שעוועל סיכם את הדעות השונות וחלק על דברי שלום וטען שהספר הוא של אחד ממקובלי גירונה.
ספר המיוחס לרמב"ן, על סדר פסוקי המקרא, בענייני מסורת חסרות ויתירות וגימטריות, כעין ספר בעל הטורים שחיבר רבינו יעקב בעל הטורים. יצא לאור מחדש על פי כתבי יד בסוף כרכי פירוש הרמב"ן על התורה שבהוצאת עוז והדר, עם ביאורים ומקורות. בכתבי היד שעל פיו נדפס מצוין שמחברו הוא הרמב"ן. רמב"ן בספר הגאולה כותב על נושא הגימטריות "אבל קבלה בידי רבותינו חכמי התלמוד הקדושים ז"ל כי נמסרו למשה בסיני גימט' ידועות להיות זכר ואות לעניין הנאמר ע"פ עם שאר התושבע"פ בעניין אגדה". משמעות דבריו היא שרק גימטריות שמקובלות מהר סיני הן אמיתיות ואנו איננו יכולים לדרוש מדעתנו. לטענת עודד ישראלי[99] קיימים עשרות כתבי יד המיוחסים לרמב"ן וברור באופן ודאי שאינם שלו, ועל כן אמינותו של ספר זה מפוקפקת.
הראשון שציין שמחברו של אגרת הקודש הוא הרמב"ן הוא רבי ישראל אלנקווה בספר מנורת המאור.[100] האגדה מספרת שרמב"ן חיברו בשביל רבי אברהם בן הרמב"ם,[101] אך כיום ברור שלאגדה זו אין שחר. רוב החוקרים טוענים שאיגרת הקודש לא חוברה על ידי הרמב"ן. רח"ד שעוועל העלה כמה טענות, וביניהן שהריקאנטי, שבכל מקום שהוא מצטט מהרמב"ן הוא מביא אותו בשם אומרו, כשהוא מביא[102] את איגרת הקודש הוא אינו מציין שהוא של רמב"ן. טענה נוספת של הרב שעוועל היא שמחבר האיגרת[103] מתקיף את הרמב"ם שטען[104] שהזיווג הוא דבר מאוס ולטענתו הוא דבר קדוש ועל זה הוא מבסס את הספר, בעוד הרמב"ן מסכים עם הרמב"ם וכותב שהוא מאוס.[105]
כמו כן נטען שחיבר פירוש על שיר השירים, וכיום הוכח שהפירוש אינו שלו אלא של ר' עזרא בן שלמה.
הרמב"ן חיבר כמה חיבורים בהלכה, הלכות נדרים, בכורות וחלה על מסכתות אלו בצורת הרי"ף, "תורת האדם" על דיני חולה, מת ואבל, והלכות חול המועד והלכות נדה בצורת פסקים קצרים, וכן מאמרי הלכה כגון "דינא דגרמי" ו"משפט החרם". בנוסף לכך כתב תשובות רבות בהלכה.
על אף שלא חיבר ספר הלכה מקיף כדוגמת הרי"ף, הרא"ש או הרמב"ם, דמותו ויצירתו הקנו לו מקום נרחב בפסיקה ההלכתית של "הטור" ולאחר מכן ב"שולחן ערוך", לעיתים אף נגד גדולי הראשונים. ספר תורת האדם, לדוגמה, השפיע רבות על הטור בהלכות אלו. הרמב"ן היה משמונת הרבנים המוערכים ביותר על ידי רבי יוסף קארו.[106] פסקיו וחידושיו שנמסרו על ידי תלמידיו מצאו גם הם את מקומם בספרות ההלכה עד דורנו.
לפי מצב המחקר היום לא ידוע מי היה רבו של רמב"ן בקבלה. היו שכתבו שלמד מאדם הנקרא 'בן בלימה'. אזכורו של 'בן בלימה' מופיע בביאורים לפירוש הרמב"ן, של רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון,[107] אך מסורות אלו מדברות על שמועה ששמע מפיו ולא על יחסי רב – תלמיד, ואף בכתב יד מסופר על מחלוקת ביניהם.
אף אין לראות את אחד מהרבנים עזרא ועזריאל בני שלמה כרבותיו, מפני שקבלתו שונה מקבלתם בפרטים רבים. היו שכתבו שרבי יהודה בר יקר היה רבו בקבלה, אך הוכח שבר יקר כלל לא היה מקובל.[108] עודד ישראלי טען שלרמב"ן לא היה רב בקבלה אלא למד והקיף את כל החומר הכתוב בנושא וגיבש לעצמו שיטה עצמאית, סימוכים לטענתו מצא במסורת המובאת בריקאנטי: ”ועיקר מעיין החכמה זו בעיר גירונא ושם היה הרמב"ן ז"ל ונתחכם בדבר”.[109]
גרשום שלום סבר שקבלת רמב"ן אינה שונה מקבלת גירונה – של הרבנים עזרא ועזריאל.[110] לעומתו משה אידל הוכיח[111] שרמב"ן ייצג אסכולה שונה מהאסכולה הקבלית של מקובלי גירונה, וכינה אותה בשם "קבלת ברצלונה".[י"ד] בדרך זו הלכו רוב חוקרי הקבלה דוגמת משה הלברטל בספרו 'על דרך האמת', וחביבה פדיה בספרה "הרמב"ן התעלות – זמן מחזורי וטקסט קדוש".[112]
אחד ההבדלים שהציגו החוקרים הוא שרמב"ן היה קנאי לסודיותו של הידע הקבלי, ולא היה ממפרסמי הקבלה כדוגמת מקובלי גירונה,[113] ועל כן אין בידינו יחידות טקסטואליות רחבות היקף שבהן מפרט הרמב"ן את משנתו הקבלית. בפירושו לתורה שתל הרמב"ן את סודותיו הקבליים והסווה אותם בתוך דבריו. במבוא לפירושו לתורה כותב הרמב"ן שהקורא הרגיל לא יוכל להבין את רמזיו הדקים בעניינים אלה ורק בעל מסורת קבלית יוכל לרדת לעומקם, כלשונו: ”ואני הנני מביא בברית נאמנת, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברא ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם, לאוזן מקבל מבין... בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות”. קטע זה נוסף על ידי רמב"ן בסוף ימיו לאחר שראה שמפרשים פירושים לסודותיו לא כפי שהתכוון.[114] לדעת אידל, הסיבה שהסתיר והצניע את תורת הקבלה היא מפני האיסור לספר במעשה בראשית.[ט"ו] יאיר לורברבוים הציע מספר נימוקים נוספים, דקות העניינים וחשש לכפירה, דרישה וחקירה בנושאים אלו יכולים להוות פגיעה בכבוד ה', רמב"ן לא קיבל מסורת ברורה בנושאים אלו.[115]
עודד ישראלי[116] טען שלרמב"ן היו שלוש תקופות בחייו: התקופה הראשונה, שבה נטה לפרסם את תורת הקבלה, ובה כתב את פירושו לספר יצירה, דרשה לחתונה, ופירוש לסוד מעשה בראשית; התקופה השנייה, שבה נטה יותר להסתיר את תורת הסוד, ובה כתב את פירושו לתורה והטמין בו רמזים רבים על דרך האמת; והתקופה השלישית – סוף ימיו, שבה שלח אזהרה לתלמידיו להסתיר את תורת הקבלה, ולא לנסות להבין את דבריו.
הבדל נוסף הוא שבניגוד לקבלת גירונה, קבלת הרמב"ן היא תאורטית בלבד ואינה נוגעת לחיי המעשה, כלומר הרמב"ן מפרש את הסוד שבארבעת המינים ובתקיעת שופר אך כותב שאין לכוון את כוונות אלו בעת המעשה,[117] ואף את התנגדותו לתורת הכוונות העתיק מאיגרתו של רב מאיר בן שמעון מנרבונה מגדולי מתנגדי הקבלה.
רבי יצחק דמן עכו וכן תלמידי הרשב"א, רבי יהושע אבן שועיב ורבי שם טוב גאון, כתבו פירושים לפירושו על התורה על פי הקבלה.[118]
סמכותו ההלכתית של רמב"ן תרמה רבות להתפשטות הקבלה.
בספר הוויכוח כתב רמב"ן: ”ועתה אני אפרש לכם למה אמרתי שאיני מאמין בזה דעו כי אנחנו יש לנו שלשה מינים של ספרים האחד הוא התנ"ך וכולנו מאמינים בו אמונה שלמה והשני הוא הנקרא תלמוד והוא פירוש למצוות התורה כי בתורה יש תרי"ג מצוות ואין בה אחת שלא נתפרשה בתלמוד ואנחנו מאמינם בו בפירוש המצוות עוד יש לנו ספר שלישי הנקרא מדרש ר"ל שרמוני"ש כמו שאם יעמוד ההגמון ויעשה שרמון אחד ואחד מן השומעין היה טוב בעיניו וכתבו וזה הס' מי שיאמין בו טוב ומי שלא יאמין בו לא יזיק”[119] מציטוט זה משתמע שיחסו של רמב"ן לאגדות הוא כאל ספרות שאיננה קנונית כמו החלק ההלכתי שבתלמוד, ומשמעות דבריו, כי החלק האגדי איננו מחייב וניתן לחלוק עליו. אך מהסתכלות על שאר כתביו לתלמוד ולמקרא אנו מוצאים יחס חשוב לאגדות ולעיתים אף לפסיקת הלכה. בעקבות כך יש שפירשו בכוונתו שאמר את דבריו לצורך הוויכוח כדי להדוף טענותם אך ודאי שהוא עצמו לא סבר כן.[ט"ז][120] פרשנים נוספים סברו שאין הוא אלא ממשיך דרך הגאונים ביחסם לאגדה באומרם 'אין סומכים על דברי אגדה' וציטוטים מעין אלו,[121] אך זוהי הסתכלות ספציפית על הוויכוח ולא הסתכלות כוללנית על שאר כתביו.[122] שלם יהלום[123] פירש בדבריו שכל כוונתו שהאגדות אינן המדד להשקפות האמונה ולפסיקת ההלכה כי הן נאמרו בדרך דרש ולא בדרך פשט ומפני ששבעים פנים לתורה.[124]
עודד ישראלי טען שבצעירותו רמב"ן היסס לחלוק על חז"ל,[י"ז] אך בבגרותו לא חשש להציע את "דרך הפשט" גם אם היא שונה מפרשנות חז"ל, כפי שניתן לראות בפירושו לתורה.
רמב"ן התייחס לאגדות במקומות נוספים בכתביו; להלן אחדים מהם. בהלכות נדה כתב: 'וצריך אני להשכילך על אגדה זו... אלא שהם הסתירו דבריהם ברמזים כמנהגם הטוב בכל מקום'. באיגרותיו כתב: 'להחרים ולנדות ולשמת כל לשון המדברת גדולות אשר האלוהים יצמית המלעיג על ההגדות'.[125] ובפי' לתורה כתב: 'ואם אגדה היא נסבול הדוחק לקבלה'.[126]
_-_Wall_painting_in_Acre,_Israel.jpg)
אהבתו של רמב"ן לארץ ישראל הייתה גדולה, ובשונה מרבנים אחרים בני תקופתו, הוא הצליח לחיות בארץ ישראל מספר שנים, רמב"ן בפירושו לתורה מרבה לשבחה. הרמב"ן כתב על כישלונן של מעצמות העולם השונות בזמנו, הכוחות הנוצרים הצלבנים מחד והשושלות המוסלמיות מאידך, להתמיד בשליטתן על ארץ ישראל, ”היא בשורה טובה בכל הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה. כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה או לשון. וכולם משתדלים להושיבה, ואין לאל בידם.” (פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא, כו, טז)
הרמב"ן ראה את יישוב ארץ ישראל כמצוות עשה בכל עת.
'וירשתם אותה וישבתם בה' (דברים יא לא),... בזכות שתירש תשב. ואל תשתבש ותאמר כי המצווה היא המצווה במלחמת שבעה עממים שנצטונו לאבדם... אין הדבר כן, שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו, ואם רצו להשלים נשלים עמהם, ונעזבם בתנאים ידועים, אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.[127]
בהתבסס על מדרש חז"ל בספרי, סבור הרמב"ן שעיקר כוונת התורה בציווי המצוות הייתה שעם ישראל יקיים אותן בשבתו בארץ ישראל. בתקופת הגלות ומחוץ לארץ ישראל נובע חיוב המצוות רק כהכנה וכ"ציוּן" לקראת קיומן בשלמות בארץ ישראל:
והנה הכתוב שאמר (דברים יא יז) ואבדתם מהרה ושמתם את דברי וגו', אינו מחייב בגלות אלא בחובת הגוף כתפילין ומזוזות, ופרשו בהן כדי שלא יהו חדשים עלינו כשנחזור לארץ כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה'...".
— פירוש הרמב"ן לתורה, ויקרא, יח, כה
אומנם בשונה מרבי יהודה הלוי והוגים אחרים שראו בארץ ישראל ארץ שמביאה כפרה, חוכמה, נבואה, השראת שכינה, ושפע, רמב"ן לא ראה בארץ ישראל אלא מקום שבו "משפט אלוהי הארץ שולט".[129]
רבים ראו ברמב"ן מכונן היישוב היהודי בירושלים לאחר החורבן[130] עובדה זו היא הגיוגרפית ואין לה בסיס היסטורי.[131]
רמב"ן התייחס להשגחה פרטית מספר פעמים בכתביו, לכאורה בצורה סותרת.
בדרשת תורת ה' תמימה כתב:[132]
אין לאדם חלק בתורת משה רבנו ע"ה עד שיאמין שכל דברינו ומעשינו כולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם
, רמב"ן חזר על דבריו אלו בפירושו לפרשת בא,[133][134] דבריו אלו מוכרים בעיקר בזכות פירושו בפרשת בא ומצוטטים רבות על ידי משגיחים ובעלי מוסר שונים,[י"ח] בדבריו אלו למעשה מבטל את הגישה הדרטמיניסטית לחלוטין, לדבריו כל ההנהגה בעולם היא מושגחת ובצורה של "ניסים נסתרים".[י"ט][כ]
לעומת זאת בפירושו לספר איוב[135] רמב"ן נוקט עמדה קרובה לדעת הרמב"ם, לדבריו על צדיקים יש השגחה פרטית, על בינונים אין השגחה ומפני כך "רוב העולם נעזב למקרים" ועל רשעים יש השגחה פרטית לשלילה, דברי רמב"ן שונים במעט משיטת הרמב"ם, לפי הרמב"ם על הצדיקים יש השגחה "מפני שההשגחה הולכת בעקבות השכל" ולפי הרמב"ן זה מתנה מה' כגמול על מסירותם ודבקותם, כמו כן לפי הרמב"ם אין השגחה לרשעים[כ"א] ולרמב"ן יש השגחה שלילית.
בפירושו לויקרא[136] כתב שאין לאדם ללכת לרופא כי "מה לרופא בבית ה", בהמשך דבריו מבאר את כוונתו, אם האדם מגיע למדרגה שבוטח בה' לגמרי אז לא צריך ללכת לרופא, רמב"ן מגדיר את דבריו "בהיות ישראל שלמים והם רבים", בפירושו לבראשית[137] הוא נוקט עמדה מיימונית וכותב שאין השגחה על רשעים בכלל אלא על צדיקים.
מכיוון שדבריו של רמב"ן סותרים, מצד אחד "רוב העולם נעזב למקרים" ומנגד "שכל דברינו ומעשינו כולם נסים" יש שניסו לבאר את דבריו במספר דרכים: חיים חנוך טען שבדבריו יש הבדל ביחס לציבור או ביחס לפרט,[138] מיכאל נהוראי טען שבדבריו יש הבדל בין השגחה בתקופת האבות להשגחה בזמנים מאוחרים יותר,[139] גרשום שלום טען שבדבריו יש הבדל בין השגה על עם ישראל לשאר האומות,[140] מרים סקלרץ טענה שדגם פרשני רוֹוח בפירושי רמב"ן מורה על חוסר הכרעה מודעת ומכוונת בין טבע ובין נס.[141]
עודד ישראלי טען שמדובר בהתפתחות בכתביו, בראשית חייו נקט גישה מחמירה שלא מאפשרת את המקרה, בחלוף השנים נתן מקום גם למקרה.[142][143]
רמב"ן ספג ביקורת לאחר מותו, משני סוגים: על אמונתו בקבלה וכן טענה על ערבוב קבלה ופילוסופיה.
ריב"ש מתח עליו ביקורת על אמונתו בקבלה: ”וכן הודעתיך מה שאמר אלי ביחוד מורי הר"ר נסים ז"ל כי הרבה יותר מדי תקע עצמו הרמב"ן ז"ל להאמין בעניין הקבלה ההיא”.[144] גם ר' זרחיה חן באיגרתו אל ר' הלל מוירונה בעל תגמולי הנפש מתח עליו ביקורת: ”והאיש משה הרב בר נחמן ז"ל לא היה יודע טבע המציאות כלל כל שכן טבע דברי הפילוסופים ולא ידע איזה הדרך ישכון אור הכוונה האמיתית אשר כיוון בה הגאון רבינו זצ"ל בספרו הנכבד ר"ל מורה נבוכים כי לא הורגל בו ואם עיין בו לא רצה להעמיק בחלקיו ופרקיו ושעריו ולא לדקדק ולפקפק בדבריו כי המבין כוונתו האמיתית אינו תמה על חד מדבריו כל שכן שלא יהיה פורץ גדר לגזור אומר לחלוק עליו כי כולם נכונים למבין וישרים למוצאי דעת”.[145][כ"ב]
רבי יהוסף אשכנזי "התנא מצפת", כתב עליו:[146] ”והנה מה תמיה גדולה היא מה שרצה להרכיב דרכי הפילוסופיה עם דרכי האמת. ומוטב היה לו להרמב"ן להניח לשונות פילוסופים ודעותיהם ולאחוז בקבלתו כדרכו בכל מקום... והוא אין דרכו להוציא מאמרי חכמים מפשוטן”. גם רבי זכריה בן משה, מחכמי קנדיאה, שהיה בסוף תקופת הראשונים, מתח עליו ביקורת:[147] ”טוען על רבים ונכבדים ממנו וחוקר תכלית החקירה לטעון כנגדם ובפתע פתאום בורח את הקבלה ומהפך הכל אל הנסתר לגמרי אם הוא מקובל יורנו בקבלה ויניח טענות והחקירה ואם בוחר בחקירה לא יברח אל הקבלה.”
ניתן ללמוד מחיצי הביקורת שרמב"ן שילב קבלה ופילוסופיה ויצר לעצמו דרך ביניים.
משה בן נחמן (1194-1270), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
