AI tools

מוסר

הבחנה בין התנהגות נאותה לפסולה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוסר הוא יכולת ההבחנה הברורה בין התנהגויות שנחשבות "טובות" לבין אלה שנחשבות "רעות". זהו פן מולד של החשיבה האנושית המושפע ואף מותווה על ידי מערכת הנורמות הנהוגות בחברה. אחת ממטרות המוסר היא לתת לאדם כללים מנחים, עקרונות וערכים (רע וטוב) להתנהגות בכל תחומי החיים, כללים וערכים אשר לא תמיד עולים קנה אחד עם רצונותיו של האדם או עם שאיפותיו. בכלל זה, התנהגותו עם משפחתו, חבריו ועמיתיו, עם זרים, בפוליטיקה, במקומות ציבוריים, כלפי בני אדם וכלפי בעלי חיים וכל הדברים שקיימים[1]

פירוש נוסף ערך זה עוסק במונח חברתי. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו מוסר (פירושונים).

למוסר תפקיד משמעותי בהתווית נורמה חברתית, ויש לו מקום משמעותי בתחומי הפילוסופיה, הפסיכולוגיה, והדת. רבות מהגישות הפילוסופיות והדתות קבעו כללי מוסר, ורבים מחוקי המוסר נובעים מהן. משחר ההיסטוריה חותרת כל חברה בעלת ערכים שבהם היא מאמינה ואותם היא פועלת ליישם, לשמר את אותם כללים או להתאימם להתפתחויות התקופה. ערכים אלו משוננים, נלמדים ומועברים מדור לדור ועל החורגים מהם או המפרים אותם מוטלות סנקציות חברתיות או חוקתיות (או שתיהן גם יחד).[2]

הגדרות שונות

סכם
פרספקטיבה

הגדרות שונות מתייחסות להיבטים שונים של מוסר – אישיים, דתיים וחברתיים. ניתן לחלק באופן גס את ההגדרות לאלה המתייחסות למוסר כתופעה אנושית (מוסר יחסי), לבין אלה המתייחסות אליו כתופעה על-אנושית (מוסר מוחלט או מוסר אוניברסלי). לפי גישות מסוימות, הפרט מפתח יכולת חשיבה המאפשרת לו בחירה בין ערכים ואלטרנטיבות התנהגותיות – מוסריות יותר ופחות. פרויד הגדיר מוסר באורח כללי ומעורפל עם דגש על תחומי התנהגות מינית ותוקפנית.[3] בהתייחס להיבטים החברתיים מוסר הוא המאמץ להסדיר את היחסים והמעשים בין אדם לאדם, בין אדם לחברה, בין אדם וחברה לקנייניהם ובצורה מופשטת יותר, בין אדם למצפונו והכרתו.[4] אמיל דורקהיים טען כי מוסריות היא "סך כל כללים קבועים שנקבעו על פי החברה". ההתפתחות המוסרית נחקרה על ידי ז'אן פיאז'ה וגם על ידי ממשיך דרכו לורנס קולברג.

כללי מוסר יכולים להיווצר על ידי גורמי סמכות כמו שליטים, גופים משפטיים ופוליטיים, דתות ואנשי-רוח, הורים, והם יכולים להיקבע על ידי אדם עבור עצמו.

קיים הבדל בין אחריות חוקית לאחריות מוסרית בשל השוני בהשלכותיהן. אחריות חוקית נקבעת באמצעות חקיקת חוקים העומדים בפני אדם או ארגון, ואילו אחריות מוסרית היא רחבה ומקיפה יותר, מכיוון שהיא קשורה ליחס האדם לאלוהיו, לעצמו ולאחרים. תחום החוק מצטמצם להתנהגות האדם כלפי אחרים, על פי החוק הנהוג בחברה וליישומו דואגת סמכות חיצונית המורכבת משופטים, אנשי ביטחון, פרקליטות ובתי כלא. אחריות מוסרית, לעומתה, היא קבועה יחסית, ומיושמת על ידי האדם הנושא אותה.[5]

בלשונות שונות

סכם
פרספקטיבה

המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 41 פעמים, בפעם הראשונה בספר דברים, פרק י"א, פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת-בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא-רָאוּ אֶת-מוּסַר ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶת-גָּדְלוֹ אֶת-יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה". היא נובעת מהשורש העברי יס"ר, ממנו מגיעה גם המילה ייסורים.

המוסר והאתיקה

המילה אתיקה שאובה מהשורש היווני ethos, שפרושו אופי, הרגל. אחד הפירושים של המילה "אתיקה" הוא: "מסמך המגדיר את הסטנדרטים המוסריים ואת ההתנהגות המקצועית הנדרשת, שאנשי ארגון מקצועי נוהגים לפיהם. היא מוכרת כגילוי דעת המכיל אמות מידה אידיאליות, שאותן מאמצת קבוצה מקצועית או מוסד לשם הכוונת חבריה לשאת באחריות מקצועית"[דרוש מקור]. לכל מקצוע יש אתיקה והתנהגות כללית שאותם מגדירים חוקים ותקנות המיוחדים לו. הכוונה בהתנהגות ובאתיקה מקצועית היא למערכת של כללים ותקנות מוסכמות בקרב בעלי אותו מקצוע, כאשר הציות להם הוא בגדר שמירה על המקצוע ועל כבודו. אך אינו תמיד מחייב התנהגות שכזו מבחינה משפטית.[6]

המוסר והדאונטולוגיה

אחת מתורות המוסר הבולטות בפילוסופיה נקראת דאונטולוגיה, שנגזרת מהשורש היווני deon שפירושו חובה, מחויבות, ו-logos שמשמעו תורה, תחום. ביחד, משמעות המילה היא "תורת החובות". הדאונטולוגיה נהגתה על־ידי עמנואל קאנט, וזוהי תורה מוסרית ששמה את הדגש על המעשה עצמו ולא על תוצאותיו. לפי הדאונטולוגיה של קאנט כל מעשה צריך להיות מנוסח כ"צו קטגורי", כלומר כציווי כללי שחל על כל בני האדם. ניתן לראות את הפתגם "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך" כאפוריזם להשקפה הדאונטולוגית.

המוסר והתועלתניות

תורת מוסר בולטת נוספת היא תועלתנות, זוהי תורה תוצאתנית (הערך המוסרי של המעשה נמדד לפי תוצאותו) כאשר המעשה הראוי מוסרית הוא המעשה שתוצאתו מגדילה את התועלת לכלל בני האדם, ללא הבדל בין בני אדם. את ניסוחה של התורה התועלתנית ניתן למצוא בהגותו של ג'רמי בנתם, ופיתוח נוסף של התורה נעשה על־ידי ג'ון סטיוארט מיל.

המילה האנגלית Moral שאובה מהמילה הלטינית moralis שמשמעותה מוסר, טוּב, אופי, נימוס, התנהגות טובה.[1]

הפילוסופיה של המוסר

ערך מורחב – פילוסופיה של המוסר

התחום בפילוסופיה שעוסק במוסר נקרא גם אתיקה. מוסר הוא אחד התחומים הבולטים והחשובים בפילוסופיה, וכמעט כל הפילוסופים הגדולים עסקו בו[דרוש מקור].

סוגי מוסר

ניתן לחלק את ההשקפות על המושג לסוגים או זרמים:

המוסר ביהדות

סכם
פרספקטיבה

יש להבחין בין מוסר המידות למוסר המצוות, משום שיסוד התפיסה של מוסר ביהדות אינו נובע מנורמות מוסריות אנושיות אלא מחמת צווי אלוהי, זאת בניגוד לתפיסה שמוסר משתנה כאשר הנורמות החברתיות משתנות. רוב ספרי המוסר ביהדות מתמקדים בהעברת הציווי האלוהי אל האדם.

המוסר ופרשנות המקרא

בתנ"ך ישנם שני חיבורים המיוחדים בשלימותם לנושא המוסר, ספר משלי ומגילת קהלת, המיוחסים לפי המסורת לשלמה המלך בן דוד (או בשמו קהלת, המופיע בספר קהלת). זאת, בנוסף לקטעים רבים העוסקים במוסר לאורך התנ"ך. בתוך המשנה שנכתבה בשלהי תקופת בית שני, ישנה מסכת שלמה בנושא מוסר, מסכת אבות. יש לה "ברייתא" נלווית בשם "אבות דרבי נתן" בה הדברים הבאים במשנה מורחבים בפירוט ובתוספת דעות שונות.

פרשנות המוסר היהודי בתקופת הזהב בספרד

התפנית הגדולה בנושא הגיעה עם חיבורו של ר' בחיי אבן פקודה במאה העשירית, ספר "חובות הלבבות". הספר מחולק לעשרה שערים בנושאים שונים של מוסר המצוות ביהדות, כמו שער הביטחון, שער הכניעה והענווה, שער התשובה, שער הפרישות, שער חשבון הנפש, ועוד. לכל שער חלוקה פנימית לפרקים המיוחדים להיבטים השונים של הנושא.[7]

בהקדמת הספר, הנחשבת פנינה ספרותית כשלעצמה[דרוש מקור], מציין המחבר את העובדה שאין חיבורים בנושא זה, והוא שולל אחת לאחת את כל הסיבות מדוע להימנע מחיבור שכזה[דרוש מקור].[8] (המוסר הוא חובה ולא רשות. הידע בנושא הזה דל ועוד). הוא מפרט את היסוסיו האישיים בחיבור ספר שכזה, עובר לתיאור חלקי הספר ומקורותיו, למי הוא מיועד, צורת השימוש בו ועוד[דרוש מקור]. הספר נתקבל מאוד בכל תפוצות ישראל מיד עם צאתו לאור.

בעקבות חובות הלבבות חוברו בתקופת ה"ראשונים" חיבורים רבים בנושא המוסר. מן המפורסמים שבהם ספר שערי תשובה לרבינו יונה מגירונדי, ספר אורחות צדיקים, ספר הישר, ספר מעלות המידות. מתקופת האחרונים זכה במיוחד להתפרסם ספר מסילת ישרים לרבי משה חיים לוצאטו האיטלקי[דרוש מקור].

תנועת המוסר ופירוש המוסר בימי הביניים

תפנית נוספת חלה עם הקמת "תנועת המוסר". ביסוד תנועה זו, שנוסדה על ידי רבי ישראל מסלנט, עומדת הדרישה הנחרצת להקדיש מדי יום זמן קבוע ללימוד מוסר[דרוש מקור]. לאחר אי אלו חבלי לידה, נתקבל החידוש, ובכל הישיבות הליטאיות עד ימינו יש זמן קבוע המכונה "סדר מוסר" שהוא חלק בלתי ניתן לוויתור של סדר היום[דרוש מקור]. כמו כן הונהג שבכל מוסד תורני ישנו "מנהל רוחני" או בלשון העם "משגיח", שאחד מתפקידיו המרכזיים הוא למסור הרצאה שבועית בנושא מוסר שזכתה לכינוי "שיחת מוסר"[דרוש מקור]. בדרך כלל מעבר לשיחה הכללית, חובה על כל קבוצה להתכנס פעם בשבוע ולשמוע עוד הרצאה זוטא המכונה בעגה הישיבתית "ועד"[דרוש מקור].

המוסר ביהדות המודרנית

למוסר ביהדות יש מאפיינים ייחודיים. הבולט שבהם הוא העירוב המוחלט בין נושאים שהם למעשה תאולוגיים, כמו אמונה בה', ביטחון בו, הכרה בחסדיו וכהנה, לבין התנהגות על פי קוד מוסרי[דרוש מקור]. כמו כן, במוסר היהודי כל הדרישות בנושא פיתוח האישיות, גם ללא קשר להתנהגות כלפי הזולת, הן חלק בלתי נפרד משאר ענייני המוסר שעניינם קוד מוסרי חברתי[דרוש מקור].

על פי היהדות והנצרות, התורה נחשבת לדבר אלוהים שנמסרה לעם ישראל במעמד סיני וזאת נחשבת להדרכה להתנהלות בעולם שכל יהודי ואדם חייב לעמוד בו [דרוש מקור].

המוסר באסלאם

סכם
פרספקטיבה

המוסר באסלאם הקדום

המקור הראשוני של תפיסת המוסר באסלאם הוא המוסר השבטי של תקופת הג'אהליה- תרבות פגנית שמרכזה היה סביב הכעבה שבמכה.[9]הנוסח הראשון של הקוראן מבוסס גם על המוסר העברי, ומושפע מהמוסר הזורו-אסטרי שבסיסו המאבק בין האל והשטן.[10] אבו בכר (632-634) חתנו של מוחמד ייסד את מסורת המוסר האיסלמי כשנבחר כח'ליפה הראשון. ממשיכו, עמר אבן אל-ח'טב (634-544), כובש ומנצח במלחמות האסלאם הראשונות קבע חוק זכויות וחובות של כובש מנצח ביחס לנכבש - המובס כערך מוסרי שנוסח כחוזה מכונה "ברית עומר[11]". האמאם עלי בן אבי טאלב, הח'ליפה הרביעי, נחשב לראשון שדיבר על מוסר כמדע העומד בזכות עצמו.[12] הוא כתב ספרים וחיבורים רבים בעניין זה העוסקים בנושא המוסר באופן חדשני.

המוסר לאחר כתיבת הקוראן

עות'מאן אבן - עפן (644-656), בן למשפחת אומייה שליווה את מוחמד, היה החליף שיזם את עריכת הקוראן למסמך מחייב אחד בעזרת צוותים שהקים לשם כך.[11] התפלגות האסלאם לשיעה וסונה, שמקורה במחלוקת על ירושתו של מוחמד, בין עלי אבן טאלב - שיסד את השיעה לבין מועאיה אבן אבי סופיאן שממנו התפתחה הסונה. (657). במהלך השנים התפלגו הסונה והשיעה לכתות שלכל אחת מהן תפיסה אופיינית לה של המוסר האישי והמשותף. פירוש הקוראן, באמצעות החדית' האופינית לסונה איפשרה פרשנות משתנה לאירועים ולאמונות. מסורת התקיה - השתקה, שמקורה עוד בימי מוחמד - מאפשרת למאמין להתאים עצמו לאכלוסיות הזרות בהן חי, ומאידך גם מוסר כפול - של התייחסות למוסלמי לעומת כופר.

המוסר בימי הזהר באנדלוס

עם תרגום חיבורי הפילוסופיה היוונית לערבית על ידי אבדאללה אבן אל מקפע (750) החלה השפעה של הפילוסופיה האפלטונית, והאריסטוטלית שהתפתחה בעיקר במאות ה-9 וה10 ונציגה הבולט הוא אבו עלי אבן - סינא (980-1037). כאשר פרשנות המוסר הייתה גמישה ופחות כבולה למוסר השמרני השבטי המנוסח בקוראן ונתון לפירושים. תקופה זו נבלמה למעשה עם שילטון העות'מאניים

התפתחות כיתות וזרמים באסלאם

לאחר הקרע המהותי והבסיסי בין האסלאם הסוני והשיעי, אחרי קרב כרבלא, התפתחה מחלוקת בפרשנות של המוסר, ואפילו בנוסח הקוראן. הסמכות היחידה לקביעת שאלות מוסריות באסלם השיעי הוא האימאם מכורח היותו נצר למשפחת עלי. בהמשך נפרדו כתות גם בסונה וגם בשיעה, שנבדלו בעיקר בדרגת השמרנות והאדיקות ביחס למימוש המוסר המוסלמי בחיי היום-יום ובפילוסופיה. הכתות השיעיות מזוהות עם בדלנות, אוניברסליות ומהפכנות, מהשיעה האימאמית - המרכזית אל האסכולה האיסמעילית שממנה התפלגו שוב כתות החל מ - השמרנית הזיידית (החוארג') שמרכזה בתימן, ומאידך כיתות סופיות שמתייחסות למוסר כפילוסופיית חיים והזרם העלאווי שגיבש מסורת ומוסר רחוקים מהמקור,[13] האחמדיה, כת בעלת אופי מסיונרי שמרכזה בהודו. עד לדתות חדשות כמו הדת הדרוזית והבהאית. באסלאם הסוני התפלגו כיתות המפרשות את המוסר האסלאמי בדרכן. האסכולה החנפית-שמקורה בחוקי המשפט בבגדד (בשנה 767), ומולה האסכולה המלאכית שמקורה בעיר מדינה בחיג'ז שהתבססה יותר על מסורת הקוראן עוד לפני עריכתו הסופית. המעבר לתפיסה פילוסופית יותר של המוסר נעשה על-ידי האסכולה המעתזלה - מקור הזרם הרציונליסטי בתאולוגיה המוסלמית דרך הזרם העות'מאני שמתבטא היום בהתאגדות האחים המוסלמים ועד כיתות סופיות או אזוריות כמו האסלאם בארצות הים הבלטי ובאירופה. העיקרון המפרה שמאפשר התפלגות כזו הוא הנוסח של הקוראן ושל החדיתים שלעיתים הוא דו - משמעי וניתן לפרוש באורח שונה לפי דעתו של האימאם המפרש.[14]

המוסר באסלם המודרני

העולמא היא מוסד המוסמך להוציא צווים - פתווה - והיא המקור הפילוסופי החוקי לקביעת הלכות באסלאם הסוני ומהווה סמכות סופית של המוסר המוסלמי סוני - ונחשבת לשמרנית יותר בפרשנות הקוראן. בשיעה המקור המוסמך לקביעת המוסר היה המאהדי- יורשו המשפחתי הקרוב ביותר לעלי - ואחריו האימאמים הממשיכים. בבסיסו המוסר השיעי היה פתוח יותר לפרשנות, והתקיה הייתה מקובלת יותר מאשר בסונה. אבל הפיצול לכתות יוצר יחס שונה לכל סיעה לפירוש המוסר האישי והחברתי.[15]

המוסר הנוצרי

הנצרות מגדירה את המוסר האנושי, כפי שנכתב ב"ברית החדשה", שמקורה במוסר העברי (כפי שמנוסח בדברי הנביאים ובתורה), אבל הוסיפה דגשים נוספים של אלטרואיזם. משפט מפתח הוא כלל הזהב - "כל אשר תרצו שיעשו לכם בני אדם, עשו גם אתם להם" (מתי ז, 1) ועיקרון הסליחה: חסד וסליחה - הנצרות מדגישה את חשיבות הסליחה לאחרים, כפי שאלוהים סולח לאנשים. אהבת אויבים - בדרשה על ההר, ישו לימד: "אהבו את אויביכם, ברכו את מקלליכם, היטיבו לשונאיכם והתפללו בעד רודפיכם"(מתי ה, 44) וגם האפשרות לכפרה על חטאים.(מתי ו, 14), כפרה בנצרות מתייחסת לסליחה או מחילה של חטא בכלל והחטא הקדמון בפרט באמצעות סבלו, מותו ותחייתו של ישו. אלא שכללים מוסריים אלה נשלטים על-ידי הכנסייה ולכן לה הזכות לפרש את המוסר, בדומה לרב ביהדות ולאימאם או לקאדי באסלם.[16]

המוסר בבודהיזם

הבּוּדְּהַה מייסד הבודהיזם, לימד שהמוסר הבסיסי ביותר כולל חמישה כללי תרגול.[17][18] תרגול מוסר בסיסי הוא להימנע מחמש קַמּוֹת (קַרְמות) מזיקות:

  1. להימנע מהריגה: אדם לא הורג בני אדם, חיות, דגים וכו'.
  2. להימנע מגנבה[19]: אדם משיג דברים בצורה חוקית וישרה.
  3. להימנע מפעילות מינית פסולה (הכוללת בגידה, ניאוף, אונס וכו'[20]) – אדם מסתפק בבן/בת זוגו.
  4. להימנע מדיבור שקרי: אדם דובר אמת או שותק. הכוונה היא שצריך לדעת את הזמן לדבר דברי אמת ואת הזמן לשמור על שתיקה. בקשר לדיבור נכון, הבודהה הסביר[21] שהוא לא יאמר דברים שהם: לא נכונים או חסרי תועלת. מצד שני, הוא יודע את הזמן הנכון לומר דברים שהם גם נכונים וגם מועילים.
  5. להימנע משימוש בחומרים משכרים (באלכוהול ובסמים) שהם הבסיס לרשלנות וערפול התודעה: אדם אינו צורך סם או אלכוהול משום סיבה. שימוש בחומרים משכרים או מערפלים מקשה מאוד לקיים במוסר ומדיטציה ואף עושה את זה בלתי אפשרי, מביא לפגיעה[22] ובסופו של דבר להתדרדרות ומחלות.

מרבית אלו החיים את חייהם על פי הבודהה, אמורים לשמור לכל הפחות על חמשת הכללים האלה, והם מכונים "הישג סגולת המוסר”.[23]

הביקורת על המוסר האנושי

סכם
פרספקטיבה

תפיסת המוסר כצו על-אנושי אבסולוטי, הייתה המקור לשליטה בתודעה, כמו גם לשיטת המשפט. הפועל מבוטא המוסר בעונש על פעילות לא מוסרית ופרס על התנהגות מוסרית לאורך כל ההיסטוריה האנושית הרשומה, וממנה נבעה גם השליטה על המושג צדק, טוב ורע.

הביקורת בפילוסופיה היוונית

הביקורת על גישה זו החלה במאה השלישית לפני הספירה במרד הפילוסופים היוונים אפיקורוס היווני ולוקריציוס תלמידו שחי ברומא. שלילת האתיקה של המוסר שאופיינה בתורת הסטואה - מבית מדרשו של זנון - והאקדמיה של אפלטון שקבעו שהבסיס לצידוק המוסר האנושי הוא מקור עליון שסימנו האש. שחרור המושג מוסר מכבלי השליטה של האלים והגדרת השיטה האטומיסטית שנוסחה כבר על-ידי דמוקריטוס, הביאה להגדרה החדשה של הערך מוסר, כ"מה שטוב לאדם הוא מוסרי" - והדגש היה על האדם כפרט.[24] ומבחינה זו גם " מה ששנוא עליך על תעשה לרעך"[25]

הביקורת בסוף ימי הביניים

עם עליית הנצרות ושלטון ה"מוסר הנוצרי" כבסיס לבחינת מעשה או מחדל, באירופה, נאסרה כל ביקורת על המשפט, הצדק והמוסר שאיננו מבוסס על הברית החדשה. את הביקורת, המוסווה כיצירה ספרותית, העלה דנטה אליגיירי בספרו המונומנטלי "הקומדיה האלוהית" שבה הצביע על הצביעות המוסרית הנוצרית אבל השתמש במסורת הנוצרית של שכר ועונש כדגם, וכך ניצל מאימת האינקוויזיציה.[26]

שלילת המוסר

פרידריך ניטשה, בספריו "מעבר לטוב ולרוע, "הגינאולוגיה של המוסר:" ו-"כה אמר זרטוסטרה" קיעקע לחלוטין, בגלוי וברמזים את ההנחות הבסיסיות של קיום מוסר אנושי ואף הציג את הרעיון של "על אדם", הסתמך על תובנות קיצוניות מתורת האבולוציה, כלומר "כל דאלים גבר" - החזק והמוצלח יותר ראוי לשלטון גם מהבחינה המוסרית ושליטתו באנושות היא הצדק והמוסר האוניברסלי.[27]אף שבודאי לא התכוון לכך, ספריו היו חלק מהבסיס האידאולוגי של תורת הגזע הנאצית בגרמניה בשנים 1930-1945.[28] יתר על כן, ניטשה דוחה את עצם הדיון הפילוסופי על אתיקה ומוסר מכל וכל.[29]

התנהגות " מוסרית" בעולם החי

הגדרת המוסר האנושי מתומצתת במשפט" מה ששנוא עליך אל תעשה לרעך", אבל התנהגות כזו נמצא גם בעולם החי שסביבנו. ההנחה הבסיסית במחקר התנהגות בעלי חיים היא שקיים רפלקס - תכונה מולדת או נלמדת, להבחנה בין התנהגות נאותה לדחויה. ישנם מקרים רבים בטבע בהם בעלי חיים מפגינים התנהגויות שנראות כ"מוסריות", כמו אלטרואיזם, שיתוף פעולה ואמפתי של קופים המחלקים את המזון שלהם בלהקה, ציפורים כמו הזנבן הערבי מקיימים האכלה הדדית, דולפינים תומכים בדולפין פצוע, זאב לא יפגע בזאב אחר שמפגין כניעה,[30]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מוסר
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מוסר
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מוסר
סגירה

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.