אבן סינא

אבו עלי חוסיין אבן עבדאללה אבן חסן אבן עלי אבן סינא (בערבית: ابوعلی حسین بن عبدالله بن حسن بن علی بن سینا; בלשונות אירופה: אביסנה; Avicenna;‏ 980–1037) היה רופא, פילוסוף ומדען פרסי. ג'ורג' סרטון (אנ'), מייסד ענף ההיסטוריה של המדעים,^{[דרוש מקור]} כינה אותו "המדען המפורסם ביותר של האסלאם ואחד המפורסמים ביותר בכל העמים, הזמנים והמקומות".^{[דרוש מקור]}

אבן סינא
ابن سینا

אבן סינה, ציור מהמאה ה-13
לידה	980 אפשונה (או'), השושלת הסאמאנית
פטירה	1037 (בגיל 57 בערך) המדאן, השושלת הבויהית
שם לידה	أبو علي الحسين بن عبد الله بن الحسن بن علي بن سينا
מקום קבורה	Avicenna Mausoleum
השקפה דתית	אסלאם, אסלאם שיעי
זרם	אריסטוטליאניזם (אנ')
תחומי עניין	מטאפיזיקה, אתיקה, רפואה, אלכימיה, מדע
עיסוק	פילוסוף, מתמטיקאי, כימאי, אתיקאי, פקיה, פיזיקאי, רופא, תאורטיקן מוזיקה, משורר, אסטרונום, סופר
הושפע מ	אריסטו, פלוטינוס, אל-ראזי
השפיע על	הרמב"ם, סכולסטיקה, תומאס אקווינס, רנה דקארט
מדינה	האימריה הסמאנית, השושלת הבויהית
יצירות ידועות	הקאנון של הרפואה, The Book of Healing, Al-isharat wa al-tanbihat

אבן סינא הוא מחברם של 450 ספרים במגוון נושאים רחב, בעיקר רפואה ופילוסופיה. חיבוריו המפורסמים ביותר הם "ספר הריפוי" ו"הקאנון של הרפואה" (ידוע גם כ"הקאנון הגדול"). אבן סינא השתמש באידוי ליצירת שמנים אתריים ראשונים ולכן נחשב לחלוץ הארומתרפיה.^[1]

באיראן הוא נחשב כגיבור פרסי, ופעמים רבות מחשיבים אותו לפרסי הגדול ביותר שחי אי פעם. דיוקנאות ופסלים רבים שלו נותרו באיראן של היום. אנדרטה מרשימה ניצבת מחוץ למוזיאון בבוכרה. מלבד הפרסים, גם העם הטג'יקי מחשיב אותו כאחד מבניו, אולי דרך משפחת אמו.

ביוגרפיה

אבן סינא נולד בפרס; לפי המקורות המקובלים בח'רמייתן (היום חלק מאוזבקיסטן), ולפי מקורות אחרים בהמדאן או בבלח'. אמו הייתה בת המקום ואביו, פרסי מבלח', החזיק במשרת גובה המיסים בעיירה הקרובה חרמתיים, תחת פיקודו של אבן מנצור, האמיר הסאמאני של בוכרה. כאשר אחיו הקטן של אבן סינא נולד, המשפחה היגרה לבוכרה, שהייתה אז אחת מהערים הגדולות בעולם המוסלמי, ומפורסמת בתרבותה שקדמה לכיבוש המוסלמי.

אבן סינא הופקד אצל מורה פרטי, והתבלט בכשרונותיו. הוא הפגין יכולת אינטלקטואלית יוצאת דופן, ולמד את הקוראן בעל פה עד גיל 10, בנוסף להרבה שירה ערבית. הוא למד חשבון מבעל מכולת, והחל ללמוד עוד ממלומד נודד, שעבד למחייתו בריפוי חולים והוראה. בגיל 16 פנה למקצוע הרפואה, ולבד מלימוד הרפואה התאורטי, גם השגיח על החולים וכך גילה, לטענתו, שיטות טיפול חדשות. בן העשרה קיבל מעמד מלא של רופא בגיל 18, ומצא כי "רפואה היא לא מדע קשה, כמו מתמטיקה ופיזיקה, ולכן התקדמתי במהירות; נעשיתי לרופא מעולה, והתחלתי לרפא חולים, כשאני משתמש ברפואות משופרות". שמו של הרופא הצעיר יצא למרחוק, והוא טיפל בחולים ללא בקשת תמורה.

הוא הוטרד מבעיות מטאפיזיות, במיוחד אלה המשתקפות ביצירותיו של אריסטו. לפיכך, במשך שנה וחצי לאחר מכן למד פילוסופיה, שם פגש מכשולים גדולים יותר מבעבר. בשעות קושי היה עוזב את לימודו, הולך למסגד, ומתפלל עד שהבעיות נפתרו. הוא נהג ללמוד עד שעות מאוחרות בלילה, ואמר כי הבעיות פקדו אותו גם בחלומותיו. נאמר כי קרא 40 פעמים את המטאפיזיקה של אריסטו עד שידע אותו בעל פה; הוא לא הצליח להבין אותו כראוי, עד שיום אחד מצא את פירושו של אל-פאראבי.

מינוייו השונים

המינוי הראשון שלו היה כרופא של השולטן, שהודות לו נרפא ממחלה מסוכנת בשנת 997. גמולו של אבן סינא בעד שירות זה היה גישה לספרייה המלכותית של הסאמאנים – פטרונים ידועים של למדנות ומלומדים. כאשר הספרייה עלתה באש זמן קצר לאחר מכן, אויביו של אבן סינא האשימו אותו כי שרף אותה, על מנת לכסות על מקורות הידע שלו. בינתיים עזר לאביו בבעיות כלכליות, אך עדיין מצא זמן לכתוב כמה מחיבוריו המוקדמים.

פסלו של אבן סינא באנקרה

בגיל 22 מת אביו של אבן סינא. השושלת הסאמאנית הגיעה לקיצה בדצמבר 1004. אבן סינא כנראה דחה את הצעותיו של מחמוד מע'זנה, והמשיך מערבה לאוריינש בח'יבה המודרנית, שם הווזיר (השר), שנחשב כפטרון של מלומדים, העניק לו מלגה חודשית קטנה. אך התשלום היה מועט, ואבן סינא נדד ממקום למקום במחוזות נישפור ומרב על גבולות ח'ורסאן, מחפש מקום בו יזכו כישוריו להערכה. שמס אל-מעלי קבטיס, שליט דיילאם, בעצמו משורר ומלומד, שאצלו חשב למצוא מקלט, הורעב על ידי חייליו המורדים בערך באותו זמן. אבן סינא בעצמו חלה קשות באותו זמן. לבסוף, על יד גורגן, ליד הים הכספי, הוא פגש בחבר, שרכש ליד ביתו מבנה שבו הוא לימד לוגיקה ואסטרונומיה. כמה מחיבוריו נכתבו עבור פטרון זה, וגם התחלת כתיבת "קאנון הרפואה" הוא מזמן מגוריו בהירקניה.

לבסוף השתקע אבן סינא בעיר ריי הסמוכה לטהראן המודרנית, שם קיבל משרה כרופא החצר של האמיר הבֻּוַיְהִי מַגְ'ד א-דַּ֫וְלַה ואימו, שהייתה השליטה בפועל. בעיר ריי נכתבו כשלושים מחיבוריו הקצרים יותר. היריבות המתמדת בין האם לבין בנה השני, האמיר שַׁמְס א-דַּ֫וְלַה, חייבה את המלומד לעזוב את המקום, ולאחר ישיבה קצרה בקזבין, הוא עבר דרומה להמדאן. בתחילה היה בשירותה של גבירה אחת, אך לאחר שהאמיר שמע כי הוא נמצא במקום, קרא לו להיות רופאו, ושלח אותו חזרה עם מתנות למקום מגוריו. אבן סינא אף קודם לדרגת וזיר (סוג של ראש ממשלה), אך הצבא, המורכב מטורקים וכורדים, מרד כנגד השליט החדש ודרש כי הווזיר יוצא להורג. האמיר הסכים כי הוא יגורש מהארץ, אך אבן סינא נותר חבוי במשך ארבעים יום בביתו של שייח', עד שחולי נוסף חייב את האמיר להשיב לו את משרתו. גם בזמנים קשים אלה הוא המשיך בלימודיו, והקריא חלקים מכתביו בפני תלמידיו.

לאחר מות האמיר הוא כתב לעלאא א-דַּ֫וְלַה (אבוג'עפר דשמנזיאר), שליטה של העיר אספהאן, והציע את שירותיו, אך האמיר החדש של המדאן שמע על תכתובת זו, וכשגילה את מקום מגוריו של אבן סינא אסר אותו במבצר. המלחמה המשיכה בין שליטיה של אספהאן להמדאן. בשנת 1024, הראשון כבש את המדאן ועריה, וגירש את שכירי החרב הטג'יקים. כאשר הסערה חלפה, אבן סינא חזר עם האמיר להמדאן והמשיך שם בפועלו הספרותי. אך לבסוף, הוא ברח מהעיר יחד עם אחיו ותלמידו בלבוש של סגפן סופי. לאחר מסע מסוכן הוא הגיע לאספהאן, שם קיבל אותו הנסיך בברכה.

שנותיו המאוחרות

עשר השנים הנותרות בחייו של אבן סינא עברו בשירותו של עלאא א-דַּ֫וְלַה (אבוג'עפר דשמנזיאר), אותו הוא ליווה כרופא ויועץ ספרותי ומדעי, אפילו למלחמותיו השונות.

בשנים אלה הוא החל לעסוק בעניינים ספרותיים ופילולוגיים, התעניינות שהחלה כנראה בשל ביקורת על הסגנון שלו. אך גם בזמן לימודיו הוא המשיך ליהנות מהנאות החיים, והתשוקה שלו לנשים ויין הייתה ידועה ומפורסמת, דבר שמבדיל אותו מאבן רושד. הנאות אלו גרמו להחלשת כוחו, והוא חלה מאוד כמה פעמים. חבריו יעצו לו להאט את קצב חייו, אך הוא התנגד באומרו כי "הוא מעדיף חיים קצרים ורחבים מאשר חיים ארוכים וצרים".

על ערש דווי הביע חרטה על מעשיו, הוריש את רכושו לעניים, החזיר רווחים לא מוצדקים, שחרר את עבדיו, ובכל יום שלישי עד מותו הקשיב לקריאת הקוראן. הוא מת בהמדאן, איראן, ביוני 1037, בשנתו ה-58, ונקבר בהמדאן.

חיבורים

אבן סינא כתב רבות על נושאי רפואה, פילוסופיה, לוגיקה, אתיקה, מטאפיזיקה ונושאים אחרים. מיוחסים לו כ-100 חיבורים – חלקם חוברות של כמה עמודים, ואחרים כתבים בעלי כמה כרכים. כל כתביו הם בערבית – שהייתה שפת המדע של הזמן ההוא – ובפרסית, שפת האם של אבן סינא עצמו. ישנו ערך בלשני עד היום לספרים שכתב בפרסית.

הידוע מבין כתביו הוא "קאנון הרפואה", ספר בן ארבעה עשר כרכים, אשר היה טקסט רפואי סטנדרטי במערב במשך 700 שנה. הקנון שונה מקודמיו בכך שהוא יותר מסודר, אולי בשל לימודי הלוגיקה של אבן סינא. הספר ממיין ומתאר מחלות, משרטט את הגורמים שלהן, מפרט תרופות פשוטות ומסובכות, מסביר מושגים כמו היגיינה, ומתאר את צורת הפעולה של אברי הגוף. כמו כל בני עמו וזמנו של אבן סינא, הוא בעיקר מתאר תסמינים (סימפטומים). אבן סינא טען ביצירה זו כי שחפת מידבקת, דבר שהאירופאים חלקו עליו, אך לבסוף נתגלה כנכון. כמו כן, הוא מתאר את התסמינים והסיבוכים של סוכרת. ההערכה לספר הייתה שונה במקומות ובזמנים שונים, ויש שראו בו אוצר של חוכמה, ואחרים, כמו אבן רושד, כמועיל רק לנייר טיוטה. גרסה ערבית של "הקנון" הופיעה ברומא ב-1593, וחלקים א'–ה', בתרגומם של נתן המאתי ויוסף בן יהושע לורקי, הופיעו בעברית בנאפולי ב-1491. תרגום נוסף בעברית, של שלמה די אוליוירה, הופיע ב-1652. מהגרסה הלטינית יש כשלושים מהדורות, שמבוססות על התרגום המקורי של גררד מקרמונה. במאה ה-15 נכתב פירוש לטקסט של הקנון, ובו מקובצים יחד הרבה מהתאוריה והמעשה הרפואיים של אותו זמן.

החשיבות של אבן סינא באירופה מהמאה ה-12 עד ה-17 הייתה בעיקר פרי של מקריות, שכן חיבוריו אינם שונים במידה רבה מאלה של קודמו גזס, שכן שניהם הראו את השיטה של גלנוס, ודרך גלנוס את זו של היפוקרטס, ששונה מעט על ידי אריסטו. שלא כתומאס אקווינס שפחות או יותר קידש את דעתו של אריסטו כדוגמה של הכנסייה, אבן סינא חלק עליו רבות, כשהוא מאמץ את הגישה של דיון ביקורתי ברוח האג'תהאד (שעדיין היה חלק מהחיים הדתיים באותם הימים). לפיכך, הוא אחד מהמבשרים של התהליך המדעי כפי שאנו מכירים אותו, וההשפעה שלו על השיטה המדעית היא משמעותית ביותר.

משנתו הפילוסופית

שלט ברחוב אבן סינא ביפו

אבן-סינא נמנה בין הפילוסופים האריסטוטליים, אך לפי עדות עצמו לא היה אריסטוטלי אדוק, והוא נוטה להדגיש פעמים רבות את אי-תלותו במסורת זו. הוא מעלה במשנתו רעיונות חדשים, המאפשרים את איחודה של הפילוסופיה עם הדת, עד שאבן רושד האשימו בטענה שהוא מנסה לזהם את התורה הפילוסופית ברעיונות ששורשם בכלאם. מסיבה זו התנערו ממנו בני האסכולה האריסטוטלית המחמירים, כדוגמת אבן-רושד, אבן באג'ה ואחרים, אך לעומת זאת הוא אומץ בחום על ידי פילוסופים רבים שחשובה הייתה להם מאוד ההתאמה בין הדת לפילוסופיה, והענקת תו-היוקרה האינטלקטואלי לרעיונות הדתיים. בין מושפעיו היהודיים, נמנים רבי אברהם אבן דאוד והרמב"ם.

סמכותו הפילוסופית של אבן סינא חרגה מתחומי מגוריו, ופשטה אף לערי ספרד והמגרב, כפי שנראה מתוך אזכוריו המרובים בסיפור הפילוסופי של אבן טופייל, "חי אבן יקט'אן".

תורת המציאות

בין חידושיו הבולטים של אבן סינא בתחום הפילוסופיה, מצויה הבחנתו בתחום המטאפיזיקה, בעניין השניות שבין מהות ומציאות, ומכאן להבחנה בין ההכרח לאפשרי. לדבריו, בכל מציאות מלבד האלוהים, קיימת שניות של מהות ומציאות: כאשר אנחנו מסתכלים סביב, אנחנו רואים דברים רבים הנמצאים במציאות, אך אנחנו יכולים להכיר בכך שמציאותם אינה מוכרחת, והם יכלו גם שלא להימצא. יתרה מזו, היה גם זמן מסוים שבו הם לא היו מצויים בפועל, והייתה להם רק אפשרות פוטנציאלית בלבד להימצא. בזמן ההוא מהותם כבר הייתה קיימת, אך מציאותם לא; וכך הם מוגדרים על ידי אבן סינא "אפשרי המציאות".

כדי שאפשרי המציאות יצאו לפועל ויתממשו, צריכה להתקיים סיבה אחרת המוציאה אותם מן ההעדר אל הקיום או מן הקיום אל ההעדר. מכאן מגיע אבן סינא להגדרתו של האלוהים כחריג, כמי שמציאותו היא מסוג אחר. שהרי כיוון שאי אפשר שכל הנמצאים הם מסוג זה של אפשרי המציאות, שהרי אם כן היה, לא היה שום דבר שהיה הופך את האפשרי לנמצא, אם כן בהכרח ישנו נמצא אחד שהוא מחויב המציאות, והוא הסיבה למציאותם של כל אפשרי המציאות. הרי אם תתקיים שלשלת אינסופית של "אפשרי המציאות" לא יבוא האפשרי לכלל מציאות.

מהגדרתה של "הסיבה הראשונה" האריסטוטלית, ה"אלוהים" בלשון הדת, כ"מחויב המציאות" במובן זה, מעלה אבן-סינא הבחנות נוספות: שאין מציאותו של מחויב המציאות שקולה למציאותו של אחר, ושאין מציאותו מורכבת ואין בה ריבוי כלשהו, ואין בו שיתוף כלשהו. ההרכבה והריבוי מכריחים שאחד מהם יהיה סיבה לשני, ואם כן אין מהם "מחויב המציאות" אלא זה שאין לו סיבה; ומשאין הרכבה אין ריבוי והשתתפות, כיוון שאין הבחנה בין שני עצמים אם אין להם מקרים ומאפיינים בהם הם מובחנים האחד מן השני.

למרות הניסוח, לא סבר אבן-סינא שהאלוהים בחר ברצונו לברוא את העולם, והוא נטה, בעקבות המסורת האריסטוטלית, לראות את הבריאה כמעשה המתחייב מחוכמתו של האל. הוא הגדיר את המציאות כולה כ"אפשרית המציאות" לא משום שבאמת קיימת אפשרות שהיא לא תימצא, אלא משום שמציאותה תלויה בגורם שאינו אימננטי לה, וכך מצד עצמה היא אפשרית המציאות, ורק מצד זולתה היא מחויבת המציאות.

דברים אלו של אבן סינא מהווים ניסוח חדש של הטיעון הקוסמולוגי, שאינו זוקק הכרה בבריאה. טיעון זה אומץ גם על ידי פילוסופים יהודיים, כמו רבי אברהם אבן דאוד והרמב"ם.

תורת הנפש

בעקבות הפילוסופיה האריסטוטלית, רואה אבן סינא את הנפש כ"עצם" של הצומח ובעלי החיים. הוא מפרט בהרחבה את תכונותיה של הנפש, בהתבסס על ספרו של אריסטו "על הנפש", ואומר שבצמחים היא "הנפש הצומחת" בלבד, שתכונותיה הן הגידול, ההזנה והרבייה; בבעלי החיים היא גם "נפש חיונית", ונוספות לה תכונות כהרגשות, זכרונות, רתיעה טבעית מדברים מזיקים ועוד; ובבני האדם היא "נפש מדברת", הכוללת גם יכולות מנטליות מיוחדות לשכל האדם.

חידושו של אבן-סינא בתורת הנפש נוגע לתחום הישארות הנפש. בניגוד לדעתם של האריסטוטליים המחמירים, הניח אבן-סינא שהנפש היא אינדיבידואלית לכל אדם ואדם. לכן, לדעתו, אחרי מותו של האדם נותרת הנפש כנפש אינדיבידואלית, ואינה הופכת להיות חלק מהשכל הפועל הכללי, וזו הישארות הנפש המיוחלת.

חלק זה במשנתו משך חיצים רבים מצידם של אבן-רושד, הרמב"ם ואחרים, אך אומץ על ידי רבי אברהם אבן-דאוד.

תורת הנבואה והמדינה

אבן-סינא הבחין בכך שהאדם הוא חיה מדינית, ואינו יכול לחיות, לפחות לא חיי רווחה, בלי קיבוץ מדיני. בדעה זו תמכו רוב הפילוסופים האריסטוטליים. אך אבן סינא חידש, בניגוד לאל-פאראבי, שהאדם הפשוט כשלעצמו אינו מסוגל לכונן קיבוץ כזה, כיוון שבני האדם לעולם אינם יכולים לבוא לידי הסכמה על חוק שכוחו יפה לכול, וכל אחד חושב שמה שמתאים לטובתו האישית מתאים גם לכול, ולכן, בדרך הטבע, רוחשים האנשים שנאה זה לזה.

לצורך כך, לדברי אבן-סינא, קיים הנביא. הוא ניחן בסגולות מיוחדות, המאפשרות לו ליצור קשר חברתי בין בני האדם השונים, ולתקן חוקים מועילים לכולם. הופעתם של הנביאים מקורה בפעולה תכליתית של הטבע, "ששם בטבעו שיהיה לאישיו כוח הנהגה", והיא פרי ההשגחה הראשונה, שהיא המכוננת את כל פעולות הטבע בצורה המיטבית.

אבן-סינא עסק רבות גם בהתבוננות בפעולה המיסטית, וכך, בניגוד מובהק לפילוסופים אריסטוטליים אחרים, טען שמקור הידע של הנביאים אינו בהכרח שכלי, כפעולתם של הפילוסופים, אלא הוא השראתי, בדומה לחוויה המיסטית, שהנביאים ניחנו ביכולות המקלים עליהם להגיע לאותה חוויה.

הנצחתו

• על שמו נקרא מפרץ אביסנה בארכיפלג פאלמר שבאנטארקטיקה.
• בפברואר 1973 הוקמה על שמו אוניברסיטת "בו-עלי סינא" בהמדאן שבאיראן.
• נחשב כסמל לאומי של איראן, וישנם כמה פסלים שלו ברחבי המדינה ושכנותיה.
• על שמו נקראו רחובות בשכונת הדר בחיפה, וביפו שבתל אביב.

לקריאה נוספת

• אנתולוגיה לכתבי אבן סינא, תרגמה אביבה שוסמן, ערך שמואל הרוי, הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2009.
• ספר הרמיזות וההערות מאת אבן סינא. מתורגם לעברית עם הערות וביאור ארוך על ידי ניר שטרן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אבן סינא בוויקישיתוף

• אבן סינא, באתר MacTutor (באנגלית)
• ביוגרפיה של אבן סינא, באנציקלופדיה הקתולית
• Ibn Sina (Avicenna), Islamic Philosophy Online (באנגלית) (וראו גם גרסה נוספת)
• עמירה ערן, העונג העליון של השכל, באתר הארץ, 21 באוגוסט 2009
• הספר "אנתולוגיה לכתבי אבן סינא" באתר "טקסט"
• אבן סינא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אבן סינא בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• הקאנון הגדול, תרגום לעברית (כת"י הארלי 5680), נאפולי, שנת ה'רנ"ב, מתוך מאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הבריטית
• אלחסין בן עבדאללה אבן סינא (980-1037), דף שער בספרייה הלאומית
• רחל גולדברג, כתב היד העתיק של אבן סינא, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 9 ביולי 2023

הערות שוליים

1. Marlene Ericksen (2000). Healing with Aromatherapy, p. 9. McGraw-Hill Professional