Loading AI tools
רב רוסי, מראשי חובבי ציון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבי מרדכי אֶליאשברג (בכתיב המסורתי, שנהג בזמנו: עליאשבערג) (א' באדר תקע"ז, 17 בפברואר 1817, איישישוק, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) - י"ח בכסלו תר"ן, 11 בדצמבר 1889, בויסק, רוסיה (לטביה) ) היה רב, אב"ד בויסק, מגדולי התורה בדורו ומראשי ופעילי חובבי ציון. נחשב בין האבות הרוחניים של הציונות הדתית.[1]
 | |
| רבי מרדכי אליאשברג | |
| לידה |
1817 א' באדר תקע"ז איישישוק, ליטא  |
|---|---|
| פטירה |
11 בדצמבר 1889 (בגיל 72 בערך) י"ח בכסלו תר"ן באוסקה, האימפריה הרוסית |
| כינוי | מבי"ע |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
| תקופת הפעילות |
? – 11 בדצמבר 1889 |
| השתייכות |
חובבי ציון |
| צאצאים |
יהונתן אליאשברג |
  | |
נולד בא' באדר תקע"ז בעיר צייקישוק שבפלך קובנה. למד תורה מפי אביו הרב יוסף, שהיה מו"צ ברומשישטק. בגיל שמונה החל ללמוד מפי ר' אליהו רגולר, תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין, וממנו קיבל את דרך הלימוד שלו. רבו העניק לו את הכינוי "העילוי מצייקישוק". בגיל בר-מצווה נשא לאשה את בת הגביר ר' מארקיל קאדיסון מסלבודקה. אזי, בעצת רבו, נסע ללמוד בישיבת וולוז'ין, שם היה אחד מבכירי תלמידיו של ר' יצחק מוולוז'ין (שעיסוקו בצורכי הציבור היה לו למופת) וחבר לנצי"ב.[2] שמו נתפרסם כגדול בתורה. כששב מוולוז'ין עסק במסחר בחנות שסידר לו חותנו, שם לילות כימים בתלמוד תורה. הוא נפגש עם משה מונטפיורי ב-1846 כשהלה ביקר בבית חותנו בקובנה - ביקור שעשה עליו רושם רב. כעבור ארבע שנים, עזב את המסחר, לאחר שרבו אמר לו שעליו לשקוד על התורה, ועבר ללימוד בהתמדה גדולה של כל ענפי התורה בבית מיוחד, שנהפך במהירה ל"בית ועד לחכמים". אז כתב רבים מכתביו. בשנת תרי"ב קיבל, לבקשת חותנו, את רבנות העיר ז'ייז'מריאי, בה כיהן כרב שש שנים. לרגל מחלת אשתו חזר לקובנה, וכשנתיים לאחר מותה נתמנה לרב העיר בויסק בשנת תרכ"ב. מאז ועד יומו האחרון, במשך עשרים ושמונה שנים, שימש ברבנות זו.
הרב אליאשברג היה חביב על כל שדרות העם, אם חרדים אם רדיקלים, בין רבנים בין משכילים, בשל תמימותו ומסירות הנפש שלו למען האמת.
חיבר עשרים וחמישה ספרים בהלכה ובמחשבת ישראל.
הרב אליאשברג היה מקופל ומצומצם כולו בעולם התלמודי ובארבע אמות של הלכה, ודווקא מתוך תלמודו הגיע להכרה שצריכים ומחויבים לבנות את ארץ ישראל.[3] בפומבי החל לעסוק בנושא בשנת תרל"ט, אז החל לכתוב מאמרים בעיתונים המגיד, הלבנון והמליץ בענייני חיבת ציון[4], בהם ביסס את שיטתו הלאומית-דתית; ביניהם המאמר "העם הנבחר והארץ הנבחרת", והמאמר "מהו יישוב ארץ-ישראל, ומהו ההפרש בין היישוב החומרי לבין היישוב הרוחני?". הוא היה הראשון בתקופתו שעורר בפומבי את השאלות האלו.[5]
הרב אליאשברג השקיע עצמו בענייני חיבת ציון, ונסע תכופות להכיר חברים לדעה, ולצרפם לתנועה. ב-1883 נתכנסה אספה מרכזית של "חובבי ציון“ בביאליסטוק, והוא נבחר לוועד, המונה שישה אנשים, לארגון הפעילות. יחד עמו נבחרו שמואל מוהילבר ורמ"ג יפה. בוועידת קטוביץ לא השתתף עקב בריאותו הרופפת, בוועידת דרוזגניק נבחר, שלא בפניו, לאחד הגבאים-היועצים של חובבי ציון ברוסיה, עם הנצי"ב והרב שמואל מוהילבר. סיכום מחשבותיו הציוניות נמצא בספר "שביל הזהב", שנכתב על ידו אך נדפס לאחר מותו.
הראי"ה קוק אמר על הרב אליאשברג: "אותו גאון וצדיק מבויסק, שהיה אחד מגדולי הרוח המעטים שחדרו לתוך עומקה של המחשבה הציונית האמיתית, המקורית, זאת המחשבה הספוגה כולה מרוח-חיים של קודש ישראל לה', ושהוא, רבי מרדכי רבה של בויסק היה מביע אותה כפעם בפעם כשהיה בא במשא-ומתן עם חבריו הגאונים בדבר עבודת 'חבת ציון'... רבי מרדכי עלישברג היה היותר מעמיק במחשבותיו על אודות התנועה הלאומית ודרכיה".[6]
כתב הרב יהודה לייב הכהן פישמן: "הוא הבין והרגיש כי דווקא לטובת העבודה החומרית, כדי תהיה עבודה זו פורייה - דרושה לנו עבודה רוחנית גדולה ורחבה כדי לחנך את העם ולהכשירו לעבודת-בניין ענקית. ויותר מכן: רבי מרדכי עלישברג הבין שאין להפריש הרוחניות מן הגשמיות, וכי שתיהן נבלעות זו בזו... - כל זה אפשר רק בכח מוסרי ורוחני, כח המרגיש את ערכה ואת קדושתה של עבודת הבניין גם בשביל ההווה וגם בשביל העתיד".[6]
הרב קוק, בהיותו רבה של זיימל, היה סר אל הרב אליאשברג בבויסק, ודן ומברר אתו בשאלות כלל ישראל וארץ ישראל. בדיונם הם נחלקו על מהות הלאומיות הישראלית. לדעת הרב אליאשברג, צריכה היא להיות לאומיות טבעית בעצמותה, כראוי ומוכרח לכל אדם לאהוב את אומתו לדבוק בה, אלא שבישראל היא ממילא נעשית מקושרת ומקודשת בכל קדושתן הא-להית של האמונה והתורה והמצוות ושמירתן וקיומן (כלומר, קומה כלל אנושית ומעליה קומה ישראלית). לדעת הרב קוק, צריכה היא להיות בתחילת יסוד עצמותה ובכל מהות מיוחדת בתוכן קדושתה העליונה, ומתוך כך הכל (כלומר, ישראל בריה מיוחדת מראש ועד עקב).[7]
לדעת הרב מרדכי אליאשברג, כל חוזק ותוקף לאומי לא ייחשב כמו האחדות, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, והבריח התיכון אשר בכוחו לחבר את לבבות בני ישראל היא מצווה אחת כוללת ומשתתפת ויישוב ארץ-ישראל שמה.[8] בחזונו ראה איכרים עברים אמיצים, בריאים, שאינם יודעים לא חטיפה ופזיזות תגרנית, לא פקחות והלצה של יושבי קרנות בערים ולא רכילות של סימטא, אלא "חורשים בשעת חרישה, וזורעים בשעת זריעה", ומסתפקים במועט ועובדים בלא אנחות ובלא ענני הדאגה והתוגה, ושיחד עם זה יהיו מאורגנים ומרוקמים ומחוברים חיבור אמיתי עם יהדות נאמנת, כלומר דבקים בעמם, בארצם ובתורתם.[6]
השקפתו המעשית ליישוב ארץ-ישראל מסוכמת בשתי פסקאות מדבריו:[9]
לדעת הרב אליאשברג, יישוב ארץ ישראל כולל שתי מצוות, הראשונה כגוף המצווה והשניה כנשמתה, ושתיהן כאחת מביאות את היישוב לשלמותו:[10]
דרישותיו מהמתיישבים בא"י:[10]
בצד בקיאותו ועומק הגיונו, היה בעל מידות תרומיות: ענו וצנוע בכל דרכיו, והאמת נר לרגליו. הוא היה אומר שה"מוסר האמיתי" הוא "הצנע לכת", ולא "רעש" של מוסר. לפיכך, אף על פי שרבי ישראל מסלנט היה חברו, לא מצא חפץ בשיטת תנועת המוסר, אם כי לא התנגד לעבודתו המוסרית של רבי ישראל בעצמו, אך לעבודה של תלמידיו של רבי ישראל "המוסריים" לא הגה חיבה יתירה.
קו מאופיו המוסרי בסיפור הבא. פעם בא לעירו רבי ישראל נח שניאורסון, ולאחר שבילו יחד זמן רב, ברכו הרבי: "ה' יברך את כבוד תורתו ברוחניות ובגשמיות", ולאחר מכן דרש ממנו ברכה מפורשת. אמר לו הרב אליאשברג: "ה' יברך אתכם ברוחניות". כששאלו מדוע בירך אותו רק ברוחניות, ענה הרב: "מפני שכל ישראל לוקחים גשמיות ועושים ממנה רוחניות, מפרישים מכספם לתורה, לצדקה וכדומה, ואנו שנינו מוכרים את רוחניותנו ועושים ממנה גשמיות, ועל כן זקוקים אנו לרוחניות רבה, כדי שיהיה לנו מה למכור..."[10]
בנו הרב יהונתן אליאשברג היה רב, אב"ד וולקוביסק ועסקן בחובבי ציון.[11]
מרדכי בן יוסף אלישברג (1817-1889), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
