ביאליסטוק
עיר בפולין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בִּיַאלִיסְטוֹק (בפולנית: ⓘⒾ (מבוטא ביאוִּיסטוק); ביידיש: ביאַליסטאָק; ברוסית: Белосто́к; בבלארוסית: Беласто́к; בליטאית: Balstogė) היא עיר בצפון-מזרח פולין, מרכז תעשייה וצומת מסילות ברזל. הייתה בשלטון פרוסיה ורוסיה לפני שהושבה ב-1919 לפולין.
| |||
.jpg) | |||
| מדינה |
 פולין | ||
|---|---|---|---|
| פרובינציה |
 פודלסיה | ||
| תאריך ייסוד | המאה ה-14 | ||
| שטח | 102.12 קמ"ר | ||
| גובה | 140 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה | 160 | ||
| ‑ הנקודה הנמוכה | 120 | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 294,242 (31 במרץ 2021) | ||
| ‑ במטרופולין | 370,000 (2006) | ||
| ‑ צפיפות | 3102 נפש לקמ"ר (2008) | ||
| קואורדינטות | 53°08′07″N 23°08′44″E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| http://www.um.bialystok.pl | |||
  | |||
העיר משמשת כבירת פרובינציית פודלסיה. אוכלוסייתה מונה כ-297,585 תושבים (נכון לשנת 2020).
מקובל לחשוב שהעיר נוסדה על ידי גדימינס, נסיך ליטא ב-1320, והוא זה שנתן לה את שמה. העיר נזכרת לראשונה בתעודות ב-1437, אז נתן המלך קזימיר היגלוני את הקרקע שליד נהר ביאלקה לרצ'קו טבוטוביץ'. ב-1547 עברה הבעלות למשפחת ויסילובסקי. משפחה זאת בנתה מבצר מלבנים וכנסייה. ב-1645 נפטר הנצר האחרון לבית ויסילובסקי והעיר הפכה לרכוש המדינה.
ב-1661 קיבל סטפן צ'רניצקי את העיר כפרס על שרותו בצבא הפולני ועל ניצחונו על השוודים. ארבע שנים לאחר מכן עברה העיר בירושה לבתו אלכסנדרה וממנה למשפחת ברניצקי שבנו בה את ארמון ברניצקי. במחצית השנייה של המאה ה-18 שלט בעיר אחד מהשליטים הכי מפוארים שהיו בה, ההטמאן יאן קלמנס ברניצקי. יאן קלמנס פיתח את העיר לכדי מרכז אצילי ומשכילי פולין. הוא בנה בה ארמונות, פארקים ואוניברסיטה.
ביאליסטוק קיבלה זכויות עירוניות ב-1749. ב-1795 בחלוקת פולין השלישית סופחה לפרוסיה, ולפי הסכם טילזיט מ-1807, עברה לאימפריה הרוסית. במאה ה-18 התפתחה העיר לכדי מרכז טקסטיל חשוב. תמורות אלא הביאו לעלייה מתמדת באוכלוסייה. בשנת 1857 היו בה 13,787 תושבים, בשנת 1889 56,629 תושבים ובשנת 1901 65,781 תושבים. רוב התושבים של ביאליסטוק באותו פרק זמן היו יהודים ופולנים.
מלחמת העולם הראשונה
העיר סבלה קשות במלחמת העולם הראשונה. היא הופצצה על ידי הגרמנים מספר פעמים, ורבים מבתיה נהרסו. ב-13 באוגוסט 1915 נכבשה העיר על ידי גרמניה, וביולי 1918 הוכרזה כבירת חבל ליטא הדרומית, שהיה אמור להפוך לחלק מליטא. הסכמי השלום שנחתמו בסיום מלחמת העולם הראשונה העבירו את ביאליסטוק לרפובליקה הפולנית השנייה שזה עתה קמה. פליטים פולנים שברחו מרחבי האימפריה הרוסית התיישבו בעיר. על מנת להתמודד עם הגידול העצום, שטח השיפוט של העיר הורחב וסופחו אליה מספר כפרים סובבים. על פי מפקד 1921 התגוררו בעיר 76,792 תושבים מתוכם 39,602 יהודים. ההתפתחות הכלכלית של העיר קפאה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה: לפני שהם עזבו, כוחות הצבא הרוסי הרסו מפעלים, גשרים ותחנות כוח. תעשיות מקומיות איבדו את השווקים שלהן ואת ההון שהיה מופקד בבנקים רוסיים. הגרמנים, שכבשו את העיר בסוף אוגוסט 1915 החרימו רכוש, הטילו משטר צנע, גירשו פולנים לגרמניה כעובדי כפייה והטילו פיקוח כבד על המסחר. יותר ממחצית מפעלי הטקסטיל בעיר נסגרו, מגפות התפשטו, נרשם מחסור חמור באוכל ודלק והאינפלציה הרקיעה. במחצית השנייה של 1916 הגרמנים החלו לשקם את המפעלים, בייחוד הטקסטיל, מתוך ראייה עתידית של סיפוח האזור. ואולם תבוסתה של גרמניה במלחמה בנובמבר 1918 שמה קץ למדיניות הזו. בפברואר 1919 הצבא הפולני נכנס לביאליסטוק. ואולם, התפוקה התעשייתית לא התאוששה עד המחצית השנייה של השנה תחת שלטונות חדשים.
הרפובליקה הפולנית השנייה
לאחר עצמאות פולין
כבר בשנת 1917 הוקם הוועד הלאומי המרכזי בעיר, שבראשו עמדו הכומר סטניסלב נוברוקי מזבולדוב והרוקח פליקס פיליפוביץ'.[1] בביאליסטוק בסתיו 1918, נצפתה עלייה בפעילות החוגים התומכים בעצמאות. ההתרגשות ואווירת אופוריה הקשורה לחופש הועצם בגלל המידע על השתלטות הפולנים באזורים מסוימים במדינה שזרם לאזור ביאליסטוק. מצבי הרוח הללו התגברו עוד יותר, במיוחד לאחר יוזף פילסודסקי חזר לוורשה. כתוצאה מכך, בנובמבר 1918 הוקמה הוועדה האזרחית המרכזית אשר התכוונה להשתלט על העיר. נראה כי תנאים כאלה נקבעו כבר ב-11 בנובמבר 1918 עם הכרזת העצמאות של פילסודסקי, כאשר חיל המצב הגרמני בביאליסטוק ויתר על הציות לקצינים ובחר במועצת החיילים. "מפקד העיר מטעם מועצת החיילים היה לבנדובסקי מסוים, פולני מאזור השליטה הפרוסי."[2]
ב-11 בנובמבר 1918, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, המרשל יוזף פילסודסקי הכריז על הקמתה של הרפובליקה הפולנית השנייה. ביאליסטוק והאזור סביבה היו סוג של אזור חיץ בין המדינה הפולנית שהוקמה לרוסיה הסובייטית. עם זאת, לאחר תבוסת גרמניה, נותרו ברוסיה למעלה מחצי מיליון חיילים גרמנים. במקביל, חיילי חיל המצב הגרמני בביאליסטוק, הקימו קצינים מועצת חיילים. בלילה של 11 בנובמבר 1918, הוועד הלאומי המרכזי חתם הסכם שלום עם מועצת החיילים. הגרמנים התחייבו למסור את כלי הנשק והמחסנים שלהם, ואילו הפולנים הבטיחו להם יציאה בטוחה לפרוסיה המזרחית. חלק מהכוחות הפולניים שמצאו את עצמם בלאפי נסעו לביאליסטוק, שם היו אמורים לסייע למשמרות ההגנה העצמית שנוצרו קודם לכן, בהיותם יחידות שאורגנו על ידי קצינים מחיל הגנרל יוזף דובור מושניצקי (אנ'). ללא קשר לפעילות הוועד האזרחי המרכזי, קצינים וחייליו לשעבר של הגנרל יוזף דובבור-מושניצקי שהסתתרו בביאליסטוק, ארגנו את המיליציה, שהייתה מערך הגנה עצמית מקומי. כחלק מהכנותיהם הם גם יצרו קשר עם המפקד לבנדובסקי והשיגו ממנו 800 רובים לצורך חימוש המיליציה החדשה שזה עתה הוקמה.[3] באופן כללי, העיר הייתה באווירה להוטה, והיא הוחזקה בעיקר על ידי חברי יחידות ההגנה המקומיות ותלמידים, שבאמצעות המורה הצעיר טושקייביץ' ושישה נציגים משלוש כיתות עליונות בגימנסיה, הציעו למיליציה את שירותיהם. מערך ההגנה העצמי המקומי היה חמוש כבר ב-12 בנובמבר ויכול היה להתחיל למלא את תפקידו. יחידותיו, שהוקמו מעובדים מקומיים, היו אמורות להוות את הכוח המבצעי, ואילו התלמידים, בפיקודו של טושקביץ', יצרו יחידת עזר של 50 איש. המיליציה השתלטה על העמדות בתחנת הרכבת, ליד המחסנים הצבאיים וסביב הבניינים החשובים ביותר בעיר, והקלה על הגרמנים שהחלו בהכנות הפינוי ללא מחאה לקו רכבת צפונה למזרח פרוסיה. המצב עבור הגרמנים הפך אפוא קריטי, ככל שעיר הגבול גרייבו כבר הייתה בידי הפולנים. אירועים אלה הובילו, כפי שהתברר מאוחר יותר, לשינוי ביחסם של הגרמנים לפעולות של צד הפולני בביאליסטוק. ב-12 בנובמבר, המפקד לבנדובסקי, מריאן דדרקו (תושב העיר) וסרן. טייליקי (לשעבר דובורצ'יק) נסע לוורשה כדי לקיים שם שיחות. שלושתם התייעצו עם נציג ממשלת פולין, אלוף-משנה הנריק מינקייביץ' (אנ'), שהבטיח לתמוך בתושבי ביאליסטוק בשתי פלוגות צבא מאוסטרוב מזובייצקה. בינתיים, ב-14 בנובמבר 1918, דוכאה באופן בלתי צפוי פעולת השחרור. פיקוד חיל המצב בביאליסטוק, לאחר שסיכם עם המועצה המרכזית של צירי החזית המזרחית בקובנה, שינה לפתע את גישתו והורה לפרק את מיליציה שזה עתה נוצרה. בנוסף פיזרו הגרמנים את מועצת חיילי ביאליסטוק, ובמקומה מינו גוף חדש.
שלטונות גרמניה ניסו לבודד את אוכלוסיית האזורים הכבושים כמו ביאליסטוק מהמדינה הפולנית שזה עתה הוקמה. הגבול המזרחי הזמני של פולין שנולד מחדש היה אמור להיות מוגן על ידי הדיוויזיה הליטאית-בלארוסית (אנ') של הגנרל ווסלב איוושקייביץ' (אנ') וקבוצת הכוחות פולסקה (פול') של הגנרל אנטוני ליסוטבסקי (פול') שהתארגנה בביאלה פודלסקה. מדצמבר 1918 התגורר נציב ממשלת פולין איגנצי מרוזובסקי בביאליסטוק.[4] הוא קיבל תפקיד זה כשבמקביל הוקמה ועדת העירייה הזמנית של הכיבוש הגרמני שכללה 16 אזרחים מקומיים, כולל 6 פולנים, בראשות יוזף פוחלסקי (פול'). עם זאת, המצב היה קשה; הגרמנים לקחו את כל הארכיון והשאירו את הקופה העירונית ריקה. בנוסף, קבוצות חיילים שיכורות הסתובבו בעיר.
מועצת החיילים הגרמנית החדשה, שקיבלה כוחות נוספים מוילנה וגרודנו, הפרה את החוזה עם תושבי ביאליסטוק. לאחר פירוק המיליציה המקומית, הכוחות הגרמניים עלו שוב לשלטון בביאליסטוק, וכבשו את הערים שמסביב. במצב זה, יחידה של הצבא הפולני, שהובאה לעיר ב-14 בנובמבר 1918, כפי שהבטיח אל"ם מינקביץ', נסוגה מייד ללאפי, שם כבר הוקמה החטיבה הליטאית-בלארוסית. בנסיבות הללו העיר, שבה לשליטה גרמנית לאחר פחות משלושה ימי חופש. בנוסף, ב-16 בנובמבר 1918, הם השיבו את מצודת אוסובייץ ושליטה מלאה על קו הרכבת לפרוסיה המזרחית. המצב נוצר כתוצאה מקבלת החלטות שגוי בקרב אלה שתיאמו וניהלו באופן ישיר את פעולת השחרור באזור ביאליסטוק. הטעות הגדולה ביותר הייתה להתעלם מדרישותיו של ראש המטה בפיקוד אובר-אוסט, הגנרל מקס הופמן. הגנרל דרש, לאחר שהפולנים כבשו את ביאליסטוק וגרייבו, לספק לגרמנים את קווי הרכבת הבאים: גרודנו-ורשה-סקאכטייצה וברסט-ורשה-צ'נסטוכובה. שיקול הדעת חזר כאשר הצד הפולני עמד בפני העובדות. לאחר משא ומתן לפשרה ב-18 בנובמבר 1918, שני הצדדים סיכמו בסוקולוב הסכם על קו תיחום ועל עקרונות ההתנהגות ההדדית. הפיקוד העליון האציל את קולונל ג'יי אנושז'יטיס לביאליסטוק, כי ינהל שיחות עם פיקוד חיל המצב ביאליסטוק על תפיסת שלל המלחמה ופיקוח על עזיבת כוחות גרמנים. עם זאת, יאנושז'טיס הגיע רק ללאפי. באותו זמן, הנהגת השבויים שלחה את מה שמכונה "משלחת" ביאליסטוק ללומז'ה ב-19 בנובמבר 1918 ששכנה בסמיכות לקו התיחום שעבר בנרב. פעילויות נוספות של המשלחת נמנעו על ידי יחידות גרמניות חזקות שפעלו מביאליסטוק. לאחר חתימת הסכם קובנה, משימתו של K. Wyszyński הופסקה. רק בדצמבר 1918 יכלה ממשלת פולין להאציל את איגנצי מרוזובסקי לביאליסטוק כנציבה. הוא הקים את משרדו בעיר, ושמר על קשר קבוע עם ורשה. בהתייעצות עם פעילי הוועדה האזרחית המרכזית, הוא המשיך לתפוס בהדרגה את השלטון מידי הגרמנים. חזרתו של ביאליסטוק לפולין התעכבה עקב הטעויות והמחדלים של הצד הפולני, במיוחד של הרשויות המרכזיות, ובמידה פחותה של הקהילה המקומית, בכל הנוגע לנושא הסדרת כללים לפינוי כוחות גרמנים מהמזרח. שלטון מועצת החיילים הראשונה, אך גם השנייה, עמד בניגוד מוחלט לשלטון הכיבוש הקדם-מהפכני והתאפיין ב"שתייה מוגזמת, שוד, ביזה וקטטות עקובות מדם, במיוחד בעיירות פרברים. חיילים ממורמרים שדדו והשמידו את מה שהם יכולים. קבוצות חיילים מרדים הסתובבו בעיר, יורים בערבים להנאתם לאורך הרחובות ונוהמים ללא מידה". בתחילת ינואר 1919, פעילים קומוניסטים אף ניסו לקיים בחירות למועצות העובדים בביאליסטוק, אך יוזמת זו לא נתמכה על ידי מועצת החיילים הגרמנית. חיילים פיזרו ישיבות בחירות, ואפילו ב-3 בינואר 1919 הם עצרו כ-30 אנשים באחת מישיבות כאלה במועדון הקומוניסטי בביאליסטוק. כוח הנגד העיקרי לתסיסה הקומוניסטית היה פעילות של חוגים בעד עצמאות.[5]
בשל הצורך של צבא פולין לתמוך בפעולת השחרור בשטחים הליטאיים-בלארוסיים, כולל פעולות ההגנה העצמית של וילנה, הופיעה סוגיית השגת אישור מהגרמנים למעבר כוחות פולנים דרך ביאליסטוק. מכשול בקבלת הסכמה כזו היה הפסקת המגעים הדיפלומטיים הגרמניים-פולניים באמצע דצמבר 1918. לנוכח הצורך הדחוף לתמוך בהגנה העצמית של וילנה, היה צורך לחדש את השיחות עם אובר-אוסט. משימה זו הופקדה בידי הקפטן אולגירד גורקה. ב־23 בדצמבר 1918 בקובנה הוא הגיש לגנרל מ' הופמן טיוטה מפורטת של ההסכם הפולני-גרמני על מעבר הכוחות הפולניים לאורך הדרך לאפי-ביאליסטוק-גרודנו-לנדורובו-וילנה. ראש מטה פיקוד אובר-אוסט התייחס לתוכנית באופן חיובי, עמדה דומה ננקטה על ידי המועצה המרכזית של צירי החזית המזרחית בקובנה. השיחות הרשמיות הפולניות-גרמניות התחדשו בתחילת ינואר 1919 בגרודנו. עם זאת, לאור הקשיים שנקרו במהלך המשא ומתן על גרודנו, הפגישה הפולנית-גרמנית הבאה התקיימה רק לאחר 10 ימים, כלומר ב-19 בינואר 1919, אך כבר בביאליסטוק. בשיחות, הצד הגרמני יוצג על ידי פיקוד חיל המילואים השלישי שהוצב בביאליסטוק, ואילו נציג הצד הפולני היה צוות המחוז הצבאי של ביאליסטוק, השוהה זמנית בלאפי. לבסוף, ב-5 בפברואר 1919 בביאליסטוק, נחתם הסכם צבאי-פוליטי פולני-גרמני עם שני פרוטוקולים נוספים, שנקרא בהיסטוריוגרפיה הסכם ביאליסטוק. ההסכם הסדיר את התנאים לנסיגת הכוחות הגרמניים מאוקראינה ומאדמות ליטא, וכן קבע קו תחום זמני גרמני-פולני. הוא השאיר את גרייבו ואוסובייץ בצד הפולני, רץ דרומה יותר לנרב, אחר כך לאורך הנהר עד לסביבתה של סוראז', ואז לבראנסק, משם הוא רץ במעלה נהרות נוז'ץ וליסנה עד מיילניק על הבוג, ואז לאורך הנהר לנפלה, ואז דרך מלאשוויצ'ה ווילקי בחזרה לבוג. יתר על כן, ההסכם קבע כי השתלטותם של כוחות פולנים על אזורים שננטשו על ידי הגרמנים צריכה להתרחש מדרום לצפון. יש לתאם את התהליך על ידי קציני קישור פולניים בהתייעצות עם הגרמנים. שני קצינים כאלה היו אמורים לפעול בביאליסטוק, גרודנו, ברסט, ווולקוביסק. סעיף 5 להסכם הסדיר מעבר של הובלות צבאיות פולניות דרך ביאליסטוק ובהמשך דרך גרודנו וולקוביסק יומיים לאחר חתימת ההסכם. בצד הפולני נחתם החוזה על ידי ד"ר לודוויק קולנקובסקי וסרן גאסיורובסקי.[6]
היחידות הראשונות של לאפי היו אמורות לצאת לדרך ב-7 בפברואר 1919, ולמחרת הכוחות העיקריים שהוצבו במחוז לומז'ה-זמברוב. בינתיים, הצד הפולני קיבל עדכון מביאליסטוק כי מועצת החיילים של חיל המילואים השלישי שהתכנס שם לא מסכימה למעבר הכוחות הפולניים דרך העיר וכי היא תתנגד לניסיונות מזוינים לכפות מעבר זה. בהקשר זה, הגיש הגנרל ואצלב איוושקייביץ' הצעה ליישום התוכנית לכיבוש ביאליסטוק ללא קשר לעמדת הגרמנים. עם זאת, הפיקוד העליון דחה הצעה זו והחליט, באמצעות המשא ומתן, לאלץ את הגרמנים ליישם את הוראות הסכם ביאליסטוק. כתוצאה מפעולות אלה, ב-10 בפברואר 1919, מעבר שיירות צבאיות פולניות דרך ביאליסטוק כמעט וחדלו. במקביל למשא ומתן שתואר לעיל, שהשפעתו הייתה הסכם ביאליסטוק, התנהל משא ומתן נמרץ עם מועצת החיילים למסירה סופית ולהשאיר את ביאליסטוק בידי חיל המצב הגרמני. יו"ר מועצת החיילים, ג'וזפי פלוני, היה נגד הסכם כזה. הוא האמין כי חיילי גרמניה צריכים להישאר במזרח. למרות התנגדות זו נקבע סוף סוף מועד פינוי הגרמנים בשעה 02:00 לפנות בוקר ב-19 בפברואר 1919. לאחר הסדרים אלה, הפינוי הואץ. הפיקוד של חיל המילואים השלישי ניסה להבטיח שכל ספק אפשרי יוסר, על אחת כמה וכמה שנראה כי כניסת כוחות פולנים לעיר הוא דבר שצפוי היה לקרות בימים הבאים. ב־17 בפברואר 1919 הגיעו נציגי רשויות הצבא הפולניות לביאליסטוק יחד עם מפקד העיר החדש, פולקובניק סטניסלב דז'יווולסקי (פולנית: Stanisław Dziewulski), שהתקבל בברכה על ידי הנציב הפולני מרוזובסקי.[7] למחרת, 18 בפברואר 1919, הקים נציב הממשלה איגנצי מרוזובסקי ששהה בעיר, את מועצת העיר הזמנית בראשות יוזף פוחלסקי (פול') כנשיא העיר. פיקוד ארמיית המילואים השלישית עזב את העיר באותו היום, והחיילים האחרונים פונו ב-19 בפברואר 1919 בשעה 17:00. באותו יום בבוקר, כשהגרמנים עוד עמדו בתחנת הרכבת, נכנסו לביאליסטוק כוחות הצבא הפולני. יום זה מצוין כיום שחרור ביאליסטוק. עם זאת, כניסת יחידות של הצבא הפולני לעיר, כמו גם הקמת ממשל פולני זמני שם, לא הייתה פירושה בשום פנים ואופן התאגדות אוטומטית בגבולות הרפובליקה הפולנית שנולדה מחדש, כיוון שנושא הגבול המזרחי של המדינה, בהקשר לצבא האדום המתקדם, עדיין היה בספק. ב-12 במאי 1919 ניתן צו המפקד העליון על ארגון המינהל האזרחי בשטחי אזורי המזרח שביטל את פקודות הארגוניות הקודמות וקבע כי עד להסדרת מערכת השטחים המזרחיים ב"דרך הראויה", הניהול האזרחי עליהם ימשיך להיות מופעל על ידי הקומיסר הכללי בפיקוד העליון של הצבא הפולני. שטח פעולתו היה אמור להיות אזורים המהווים את אזור הלחימה, כמו גם אדמות הממוקמות ממזרח לגבולות פולין הקונגרסאית לשעבר, למעט - הפוביאטים המכוסים על ידי האמור לעיל. במסגרת החלת השלטון הפולני פורסם צו על פקודת הבחירות לסיים (פרלמנט). המשמעות הייתה שהנפות הבאות: ביאליסטוק, בילסקו וסוקולסקי שולבו רשמית בגבולות הרפובליקה של פולין ומאותו הרגע נשלטו ארגונית על ידי המשרד לענייני צבא (פול'), ולא על ידי הוועדה לניהול אזרחי בפיקוד העליון של כוחות הצבא הפולניים.[8][9]
נציב אזרחי כללי מונה אז למועצה הצבאית בגבול המזרחי המזרחי, שהיה אמור להיות המוסד האזרחי הגבוה ביותר בשטחים הנדונים – שלטון וביצוע. בשטח הוטלו נציבים על צבאות בודדים כפקחי נציבות הפוביאט הכללית של נציב האזרחים היו אמורים לנהל את הפוביאט. מצ'יי יאמונט (פולנית: Maciej Jamontt) הפך לנציב המחוז על אזורי ביאליסטוק, וסמכותו התרחבה עד למחוזות: ביאליסטוק, ביילסק, סוקולקה, גרודנה וולקוביסק. אוגוסטה סיפרוביץ' מונה לנציבת פוביאט ביאליסטוק, סגנו היה בולסלאב שימנסקי (פול'), ונציב ממשלת ביאליסטוק, נפוליאון צידזי'ק (הוא אמור היה לשתף פעולה עם הוועדה העירונית הזמנית, וכן להתכונן ולהתנהל בבחירות העירוניות הראשונות).[10]
המלחמה הסובייטית-פולנית
ערך מורחב – קרב ביאליסטוק (1920)
ב-1920 במסגרת המלחמה הפולנית-סובייטית עברה ביאליסטוק לידי הצבא האדום וזה ניסה להקים משטר קומוניסטי בפולין בהנהגת יוליאן מרצ'בסקי, שמטהו היה בעיר, אך הניסיון לא צלח והעיר חזרה להיות תחת שלטון פולין. בקיץ 1920, עם התקרבות חיילי הצבא האדום, בביאליסטוק החלו להתכונן למלחמה. תלמידי בית ספר פולניים הצטרפו בהמוניהם לצבא, וכל צוות הצופים עם המפקד, הכומר סטניסלב מרסינקובסקי, הצטרף גם הוא לצבא. ב־13 ביוני בביאליסטוק בפגישה של מוסדות וארגונים חברתיים שונים, בין ואשר כללה גם חברי מועצת העיר ומועצת הפוביאט, הוקם הוועד האזרחי להגנה לאומית (בפולנית: Obywatelski Komytet Obrony Narodowej). בולסלאב שימנסקי, חבר הוועד, מונה על ידי הגנרל יוזף הלר לתפקיד סגן של הקמת צבא המתנדבים במחוז ובעיר ביאליסטוק. לוועד הייתה המשימה לתאם פעילות חברתית כך שתשרת את ההגנה על המדינה ובין המשימות נכללו בין היתר גיוס מתנדבים לצבא, טיפול בחיילים פצועים וחולים, אספקת ציוד, לחימה באבטלה, טיפול במשפחות חיילים, חלוקת מזון וקיום תברואה לצורכי התושבים, תעמולת מלחמה וסיוע בטיפול רפואי.[11] הוועד נכלל גם כן נציגי כל האיגודים המקצועיים, אגודת הפלקון, מעגל הנשים הפולניות והצלב האדום. הקהילה היהודית בביאליסטוק שיתפה פעולה גם עם הוועד. משרד גיוס נפתח, שגייס תוך שבועיים למעלה מ־600 מתנדבים שגויסו ממעמדות חברתיים ומקצועות שונים. קבוצה גדולה של נשים מביאליסטוק התנדבה גם כן להצטרף לצבא ונשלחה אז לשרת בלגיון הנשים המתנדב שהוצב בוורשה. הוועדה ומוסדותיה פעלו עד 27 ביולי 1920 ועזבה זמן קצר לפני כניסתה הבולשביקים. כמה פקידים שהתפנו מביאליסטוק קודם לכן הועברו למרכז פולין ומערביה, כולל באזור שייראדז. שבועיים לפני כיבוש העיר על ידי הצבא האדום ב-11 ביולי ביוזמת איגוד עובדי תעשיית הטקסטיל "פראקה" אורגנה הפגנה פטריוטית גדולה בהשתתפות כמה אלפי אנשים כאשר רוב אזרחי ביאליסטוק הפולניים וקבוצה גדולה מקרב תושבי תושבי וסילקוב הסמוכה השתתפו בה.
הכוחות שהוצבו בביאליסטוק וסביבתה נסוגו מהעיר לפני כניסת הבולשביקים, כלומר ב-27 ביולי, נעו לעבר מצודת אוסובייץ ולומז'ה, שם נועדה לארגן קו הגנה ארוך יותר. הגנרל לוציאן ז'ליגובסקי, המפקד על האזור הזה הזה כתב כי "הקבוצה בראשותי עוזבת לאורך מסילת הרכבת גרודנו-ביאליסטוק". ב-27 ביולי הוא עצר על נהר סופראשל. הלחימה הכבדה נמשכת, הארמייה הרביעית של הצבא הסובייטי פעל נגד הקבוצה.
בליל 23–24 ביולי נשלחו בדחיפות דזרז'ינסקי ומרצ'לבסקי, יחד עם חברים נוספים בוועדה לפולין דרך סמולנסק ומינסק. במהלך ההפסקה במינסק ב-25 ביולי, הצטווה מרשלבסקי לחבר מניפסט בדחיפות, וסטניסלב פילצקי אמור היה לחבר צו "על בית הדין המהפכני", על פי ההוראות שניתנו על ידי דז'רינסקי. אם ב-28 ביולי כבר הוצבו חיילים סובייטים בביאליסטוק, חברי ה-TKRP היו רק בווילנה, שם קיבל דז'רז'ינסקי כספים רבים המיועדים לצורכי הוועדה, ומרשלבסקי המשיך לחבר את תוכן המניפסט של TKRP. זה היה הראשון שהיה פעיל לפני כניסת הבולשביקים קבוצת סטודנטים יהודים מאגודת העזרה העצמית לסטודנטים בעיר ביאליסטוק על ידי הקמת ממשלת המהפכה הזמנית המוכרזת לחלוטין, אולם, מלבד הצהרת עובדה זו, לא הראו כמעט כל פעילות. מבני הכוח הקומוניסטים המקומיים הכפופים למוסקבה אורגנו בסיוע הצבא האדום. עוד לפני הגעתו של מרצ'לבסקי הצליחו הסובייטים לגייס כ-80 פעילים קומוניסטים. הוקמה גם הוועדה הצבאית-מהפכנית ביאליסטוק, שהייתה עצמאית בתחילה מה-TKRP, בראשותו של אושרוביץ' (Oszerowicz), שהיו בה חברים אלכסנדר פורנלסקי, יוזף קובלסקי, בוריס גרינברג ומ' גרולמן.[12]
לאחר סיומו של הקרב חזרה ביאליסטוק לשליטת הממשלה הפולנית. לאחר השתלטות הצבא הפולני על העיר, החלו טיהורים. כבר ב-24 באוגוסט נורו שלושה קומוניסטים, רבים אחרים נכלאו, עונש מוות הוטל גם על, למשל, חמש עשרה אנשי רכבת שתומכים ב-TKRP. בסופו של דבר הם נידונו לתקופות מאסר. ההאשמות נגד הקהילה היהודית המקומית עוררו מחלוקת. יהודי ביאליסטוק הואשמו בשיתוף פעולה המוני עם הבולשביקים, ובמיוחד בתמיכה מזוינת של יחידות הצבא האדום במהלך הקרבות על ביאליסטוק ב־22 באוגוסט 1920. בהודעה של המטכ"ל ב-24 באוגוסט 1920, לאחר שהצבא הפולני השתלט על העיר (1 גדוד חי"ר לגיונות של דיוויזיית חי"ר 1 של הלגיון), נכתב כי "אחרי שנתפסה אוגדת הלגיון הראשונה ב־22 בבוקרו של ביאליסטוק נמשכו קרבות רחוב עזים בין הצבא הפולני שקיבל סיוע מגרודנו במשך 20 שעות בעיר עצמה לבין הדיוויזיה הסובייטית והאוכלוסייה היהודית המקומית, שהצטרפו באופן משמעותי לשורות הבולשביקים. דו"ח המצב של פיקוד הצבא הפולני השני עליו חתם לייטוננט תדיאוש קוטרזב ציין כי 5,000 חיילי הצבא האדום התגנבו לביאליסטוק דרך היער הגובל בפארק ובזכות עזרתם של יהודים מקומיים תקפו את החיילים הפולנים של דיוויזיית החי"ר הראשונה (אנ') ששהו במרכז העיר באותה עת.
מלחמת העולם השנייה והשואה
בתחילת מרץ ואפריל התגברו בביאליסטוק ההכנות להגנה על האוכלוסייה מפני השלכות הפצצות והתקפות הגז. האוכלוסייה אומנה להגנה עצמית ונבנו תעלות ומקלטים. נוצרו שירותים מיוחדים: אזעקה, תקשורת, כיבוי אש, הצלה-סניטריים וטכניים. בנוסף לצופים, היו מעורבים בפעילות זו גם נציגי: הליגה להגנת האוויר והגז (LOPP), הצלב האדום הפולני, האיחוד המערבי, האימוץ הצבאי, איגוד המילואים והרובאים וארגונים אחרים. העיתון "הד ביאלוסטוק" הורה מה לעשות במקרה של אזעקת אוויר. בסוף יולי החלה פעולה רחבת היקף של חפירת תעלות נ"מ בעיר. רובם היו אמורים להיות ממוקמים במרכז העיר, באזור של שתי תחנות רכבת וצריפים. אזרחים מקומיים השתתפו בריבאונדים לרכישת חימוש לצבא. לדוגמה, עובדי מפעל המדינה לבוד מדוג'ליד, המעסיקים מעל 400 עובדים, קנו מכונת ירייה כבדה עבור כוחות הצבא הפולני. כמו כן, נאסף כסף עבור קרן ההגנה הלאומית (בפולנית: Fundusz Obrony Narodowej) וקרן ההגנה הימית (בפולנית: Fundusz Obrony Morskiej). ערב פרוץ המלחמה התרחשו פעילויות ריגול וחתרנות הולכות וגדלות, שהקשו על היחסים עם הגרמנים המקומיים, והחל מ-13 במאי נאסר לקיים כינוסים ציבוריים בקרב האוכלוסייה הגרמנית.
ב-1 בספטמבר 1939 החלה פלישת גרמניה לפולין. טייסות מחבלים גרמניות טסו מעל אזור ביאליסטוק, אז הפצצות הראשונות נפלו באזור תחנת הרכבת ביאליסטוק וצריפים צבאיים. העיתונות המקומית דיווחה על הצלחות הכוחות הפולניים ופשיטות חיל האוויר הפולני על ברלין. רק המידע אודות כניסתם של טייסות פרשים הנתמכות בתותחנות סוסים למזרח פרוסיה התגלה כנכון. בקו ההגנה הראשון היה רוגע יחסית; היו רק קרבות סביב מיסשיניץ' וגרייבו. על פי תוכניות ההגנה הפולניות ביאליסטוק לא נועד להגנה, והיחידות הצבאיות שנמצאו בעיר תפסו עמדות הרחק מחיל המצב שלהן. עם זאת, הידיעות שהגיעו מנארו הובילו להחלטה להתנגד: סגן אלוף זיגמונט שפרנובסקי (מפקד פיקוד הלוגיסטיקה המחוזי ובמקביל קצין הדרגה הוותיק ביותר בביאליסטוק) וקפטן טדאוש קוסינסקי החליטו להילחם באמצעות יחידות צעדה וחילוף וכן קבוצות חיילים הנסוגים מנארו. לרשותם עמדו בעיקר גדוד הצעדה של הגדוד ה-42 וגדוד השמירה הלא שלם מספר 33. יחידות משנה נוספות נוספו, חי"ר הגיעו ליד ויזנה נאספו וכן שתי טייסות של גדוד 2 של גרוכוב אולאן מסובאלקי. היחידות יצרו קו הגנה לאורך שכונת דויילידי ונובה מיאסטו, דרך ויסוקי סטוצ'ק, עד פיטראשי: "אולנים" משתי טייסות מהגדוד השני הוצבו בשכונות יאלוסטוצ'ק ופייטראשה, גדוד השומר מספר 32 הוצב בנווה מיאסטו, ומרכז ההגנה היה גבעות ויסוקי סטוצ'ק מאוישות בגדוד הצעדה של גדוד חי"ר 42 בפיקודו של סגן איגנסי סטצ'וביאק. בנוסף, מגיני העיר נתמכו על ידי חברת מקלעים כבדים ומחלקה ארטילרית אחת. בסך הכל מנתה סדר הקרב כ־900 חיילים.
התקלות עם כוחות גרמנים קרתה ב-13 בספטמבר ליד ז'ולטקי (אנ') וב-15 בספטמבר בשעות הבוקר הסתערו הגרמנים על החלק המרכזי בעמדות פולניות בשכונות מרצ'וק וויסוקי סטוצ'ק. היתרון של היריב היה הרסני. ק' קוסינסקי נפטר ונקבר בבית העלמין של סנט רוך. לאחר מספר שעות של הגנה מתמשכת ודחייה של ארבע התקפות גרמניות, ראשונה שתי טייסות גדוד 2 של גדוד גרוכוב, ואז פלוגות הגדוד ה-42 נסוגו לעבר העיר, ולאחר מנוחה קצרה עזבה בערב עוד מזרחה לכיוון וולקוביסק (בעקבות המלחמה עיר זו הועברה לרפובליקה הבלארוסית).
ב-15 בספטמבר נכבשה ביאליסטוק על ידי חטיבת המבצר "לוצן" בפיקודו של הגנרל אוטו-ארנסט אוטנבאכר. יומיים לאחר מכן, ב-17 בספטמבר הצטרפו אליהם כוחות סובייטים. בין ה -20 ל -22 בספטמבר נערכו דיונים בארמון ברניצקי בנוגע להעברת העיר מידי גרמניה לידיים סובייטיות. על פי ההסכם, הוורמאכט אמור היה לעזוב את העיר עד 22 בספטמבר בשעה 14:00. בתום המשא ומתן המשלחות נסעו לארוחת ערב במלון ריץ. וכך, ב-22 בספטמבר נערך טקס מסירת העיר בחצר ארמון ברניצקי בהשתתפות איוואן בולדין שהיה מפקד הקבוצה המכוננת לפרשים ברובע הצבאי בבלארוס ואנדריי ירמנקו שהיה המפקד. של חיל הפרשים השישי. הגרמנים העבירו את השלטון לברית המועצות בהתאם לפרוטוקול הסודי של הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.
.jpg)
הנ.ק.ו.ד. הקים את מושבו בבניין בית המשפט המחוזי ברחוב מיצקייביצ'ה 5. בין קורבנות גל המעצרים היו עובדי בית המשפט המחוזי שנעצרו כמו יוזף אוסטרושקה, הנשיא האחרון של בית המשפט (הוא נכלא בביאליסטוק, ואז גורש יחד עם אחרים למחנות הסובייטים), סגן הנשיא קרול ווליץ, יאן בולסלאב. סטוקובסקי, המזכיר הראשי של בית הדין האזורי וראש משרד המס. האספה העממית של ביאליסטוק התכנסה בעיר ב-28–30 באוקטובר תחת הסיסמה: "מוות לנשר הלבן".
ב-22 באוקטובר 1939, פחות משבועיים לאחר הפלישה, ארגן ממשל הכיבוש הסובייטי בחירות לאספה לאומית של מערב בלארוס (בבלארוסית: Народны сход Заходняй Беларусі). שיעור ההצבעה הרשמי היה 96.7 אחוזים, ו-90 אחוז מהקולות ניתנו למועמדים שנתמכו בברית המועצות. הבחירות לאסיפות העם במערב אוקראינה ובמערב בלארוס התקיימו בשליטת NKVD והמפלגה הקומוניסטית. ב-30 באוקטובר, מושב האספה הלאומית שהתקיים בבלסטוק העביר את החלטת הצטרפותה של מערב בלארוס לברית המועצות ואיחודה עם הרפובליקה הסובייטית הסובייטית של בלארוס. עתירות אלו התקבלו רשמית על ידי הסובייט העליון של ברית המועצות ב-2 בנובמבר ועל ידי הסובייט העליון של הרפובליקה הבלארוסית ב-12 בנובמבר. העיר נהפכה לבירתה של מחוז ביילסטוק (אנ').
לאחר שילוב ביאליסטוק והסביבה כמחוז ביאליסטוק ברפובליקה הסובייטית הבלארוסית, החלה מדיניות סובייטיזציה. בשנת 1940 נהרס בית העירייה הישן, הראטוש (פול') בכיכר קושצ'יושקו כדי לספק מרחב גדול לקיום עצרות וטקסים. הכיכר עוטרה בפוסטרים עם תעמולה סובייטית. ברחוב Sovietskaya (Rynek Kosciuszki) 27 החליפה הספרייה המחוזית גורקי את הספרייה הציבורית העירונית. סמיון איגייב מונה למזכיר הוועד המחוזי של ביאליסטוק, לשעבר המזכיר השני של הוועד המחוזי של מוגילב. ה-NKVD הקים את מטהו ברחוב Mickiewicza במשרד הוויוודה כיום. המפקד הראשון של ה-NKVD המחוזי היה אלכסנדר מיסיורייב שהוחלף מאוחר יותר על ידי פיטר גלדקוב וסרגיי בילצ'נקו. מושב מועצת העיר ("גורקום") מוקם ברחוב ורשבסקה 21, בבניין שלא קיים יותר. גרישה גרשמן מונתה למזכירה הראשונה של ועד העירייה.
לאחר כניסתם לברית המועצות גורשו אלפי פולנים אתניים, בלארוסים ויהודים בכוח לסיביר על ידי הנ.ק.ו.ד., מה שגרם למעל 100,000 איש שגורשו לחלקים המזרחיים של ברית המועצות. בין הפולנים שגורשו היו עובדי מדינה, שופטים, שוטרים, קציני צבא מקצועיים, בעלי מפעלים, בעלי בתים, פעילים פוליטיים, מנהיגי ארגוני תרבות, חינוך ודת ופעילים אחרים בקהילה, שכונו "אויבי העם".
הסיפוח של ביאליסטוק לברית המועצות, מלבד הזרם הגדול של אנשים מברית המועצות, יצרה את התנאים להגירתם של אנשים מהעיירות שמסביב, כולל רבים מהבלארוסים המקומיים לעיר, ככל הנראה בעיקר כדי לשפר את הבסיס האתני ולחזק את השלטון הסובייטי בעיר. תהליך מיסודם של בלארוסים ותרבות בלארוסית התרחש בעיר בקנה מידה גדול יותר: בין היתר הוקמו בעיר בתי ספר בלארוסיים, מכון פדגוגי עם הפקולטה לשפה בלארוסית ותיאטרון בלארוסי. בתקופה זו חל שינוי בריבוד האתני בעיר והפולנים איבדו את הדומיננטיות שלהם בעיר.
ההתנגדות הפולנית נגד הסובייטים באזור ביאליסטוק (במיוחד לאורך נהר ביברזה הביצתי) החלה מיד לאחר קמפיין ספטמבר ובאמצע 1940 היו ארגונים מחתרתיים ב -161 עיירות וכפרים באזור העתיד של מחוז ביאליסטוק. התכתשויות עם ה-NKVD היו נפוצות, בעיקר סביב ידוובנה, שם התחושות האנטי-סובייטיות היו החזקות ביותר.
ב-22 ביוני עם התחלת המתקפה של גרמניה הנאצית שררה בהלה רבה בביאליסטוק שהייתה באותה עת חלק מהרפובליקה הסובייטית הבלארוסית. הצבא האדום החל להימלט וחנויות נבזזו, ואסירים, כולל יהודים נמלטו מבתי הכלא. דוד קלמנטינובסקי כתב: "כל מי שיכול, נס עם הרוסים. הרחובות מלאים מראות טרגיים. משפחות שחיו ביחד עשרות שנים מוכרחות להיפרד. המחסנים של הצבא הסובייטי נבזזים על ידי אנשים בשביל אוכל והפולנים תוקפים את היהודים. אנחנו מפחדים לעזוב את הבית כי אין אף אחד בסביבה שישמור על החוק והסדר". עד חמישי בערב, 26 ביוני 1941 ביאליסטוק נכבשה ללא קרב. ביום הזה, 3 מחלקות של גדוד משטרה צבאית 309 (בגרמנית: Polizeibatalillon 309) נכנסו לעיר שאוכלוסייתה באותו הזמן עמדה על 105,000 נפש. המחלקות הללו התאספו בכיכר המרכזית של העיר, כיכר קושצ'יושקו (בפולנית: Rynek kosciuszki). מחלקה I שנכנסה ממערב ומחלקה 3 שנכנסה מדרום מערב הגיעו למרכז העיר מוקדם בבוקר בעוד שמחלקה 2 שנכנסה מכיוון דרום מזרח הגיעה למרכז העיר לאחר קרבות עם שאריות של יחידות צבא סובייטי שנותרו באזור. העיר הוגדרה כבירת מחוז ביאליסטוק. אריך קוך ראש המנהל האזרחי במחוז בקבע את מושבו בארמון לובומירסקי.[13]
במהלך המלחמה השמידו הנאצים את הקהילה היהודית בעיר רובה ככולה. בעיר גם פעלו גדודים של פרטיזנים, שיהודים רבים נטלו בהם חלק. ב-27 ביולי 1944 שוחררה העיר בידי הצבא האדום ונמסרה לניהול הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית. ב-29 בספטמבר 1944 הוחזרה העיר לפולין. השתייכותה לפולין נתקבעה סופית בהסכם בין פולין וברית המועצות שנחתם באוגוסט 1945.
המשטר הצבאי בפולין
ב-28 באוגוסט 1980, במפעל לכלים בכביש הטבעת הצפוני, במהלך המשמרת הראשונה, הכריז צוות של 385 איש על שביתה. העובדים גיבשו 42 דרישות. למחרת ננקטו שביתה במפעלי הזכוכית של ביאליסטוק (כאלף איש הפסיקו לעבוד), שם הוקם ועד שביתה. הצוות תמך ב-21 דרישות של העובדים מגדנסק. מקומות עבודה אחרים לא נקטו בשביתה, אך דיונים סוערים פרצו בין הצוותים על האירועים במדינה. ב-31 באוגוסט 1980 נחתם בגדנסק הסכם היסטורי בין המוחים בנמל גדנסק בראשות לך ולנסה לבין נציג הממשלה מייצ'יסלב יגיילסקי.
בזמן שהפועלים בגדנסק חגגו את הניצחון, גל השביתות המאוחר של ספטמבר החל להתפשט בביאליסטוק. מלבד ועדת השביתה הלאומית, הוקמו בערים הגדולות כמה ועדות מייסדות בין-פקטוריות (MKZ). מטעמי ביטחון הועברו משרדים אלו למפעלים גדולים לעת השביתה, לא משנה כמה זמן תוכננה להתקיים. ועדת מצ"ק ביאליסטוק הוצבה במפעל הכלים והידיות בביאליסטוק. ב-28 באוגוסט 1980 הפגין צוות מפעל הכלים והידיות בביאליסטוק. העובדים העלו 42 דרישות, ודרשו, בין היתר, להקים איגודים מקצועיים חופשיים. למחרת הופסקה עבודת מפעל הזכוכית של ביאליסטוק, וב-4 בספטמבר פתחו 2,000 איש בשביתה. עובדי מפעל תעשיית הכותנה בביאליסטוק "מהיר", נהגי חברת התחבורה העירונית (MPK) ונהגי מוניות. בימים הבאים התפשטו ההפגנות לכלל ביאליסטוק והערים הסמוכים. בסך הכל פרצו 80 שביתות במחוז באוגוסט וספטמבר. ב-10 בספטמבר הוקמה ב-Przedsiębiorstwo Zaopatrzenia Rolnictwa w Wodę "Wodrol" ב-Przedsiębiorstwo Zaopatrzenia Rolnictwa w Wodę "Wodrol" ב-10 בספטמבר, הוועדה המייסדת הראשונה של האיגוד המקצועי העצמאי לניהול עצמי, בראשות ברנרד בויוויצקי, ברחוב אלווטורסקה 7. יומיים לאחר מכן הוקמו הוועדות המייסדות הבין-מפעליות הראשונות (MKZ NSZZ) בראשות מיכאל פייקביץ', שכללו מלבד מפעל "וודרול" גם את צוות חברת השירות והחשמל החקלאי "אלטור".[14] שבוע לאחר מכן, המשרד האזורי נרשם בגדנסק. ללא קשר ליוזמה זו, נציגי מפעל רכיבי הטלוויזיה ביאזט, בית הדפוס של ביאליסטוק, האוניברסיטה הטכנית בביאליסטוק והקואופרטיב לתיקון ובנייה (בפולנית: Spółdzielni Remontowo-Budowlanej) יצרו קשר עם סניף ורשה של תנועת סולידריות ולרשום סניף אזורי משלהם שמקום מושבו היה בחדר 201 ברחוב Swietojanska 13 ובראשם סטניסלב מרצ'וק.[15][16] מחלקת התעמולה של הוועד הפרובינציאלי של מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת הסתירה מידע על שביתת עובדי חברת התחבורה הציבורית מ"גזטה וספולצ'סנה", למרות שאנשים נסעו ברגל וכולם ידעו על השביתה. נהגי התחבורה הממלכתית ונהגי מוניות מביאליסטוק קטעו את עבודתם. בין מפעלי התעשייה שפתחו בשביתה היו: המפעלים הגדולים ביותר בביאליסטוק: מפעל הכותנה "פאסטי", מפעל ביאזט, המפעל למכשירים וידיות (Fabryka Przyrządów i Uchwytów) ומפעלי תעשיית הטקסטיל על שם סרגינה ברחוב צ'נסטוחובסקה. עקב השביתה בבית הדפוס של ביאליסטוק ב-9 וב-10 בספטמבר לא פורסם "גזטה וספולצ'סנה", שופרה המקומי של המפלגה, דבר שהיה חסר תקדים בתולדות העיתונות שלאחר המלחמה.
בספטמבר 1980, המניע העיקרי להפגנות היה קבלת ערבויות ספציפיות מהשלטונות הקומוניסטיים שההסכמים בגדנסק יחולו על כל העובדים, כולל המפעלים בביאליסטוק.
בתקופת השביתות הראשונית, נציגי ועדות השביתה של מקומות עבודה בודדים לא קיימו מגעים הדדיים. לא היו ניסיונות ליצור הסכמה רחבה יותר בדמות ועדות שביתה בין-מפעליות. מהשובתים נשלל סיוע משפטי מקצועי. רק ב-12 באוקטובר 1980 הוקמה בביאליסטוק הוועדה המייסדת הבין-ארגונית של NSZZ "Solidarność", אשר ריכזה איגודים מקצועיים מ-21 מקומות עבודה, המייצגים 4,600 עובדים. הנשיאות נבחרה. כמו כן, סוכם כי את הוועדה הבין-ארגונית יובילו שלושה יושבי ראש משותפים: יז'י פראיז'נר (מטעם אוניטרה-ביאזט), סטניסלב פז'סטרז'סקי (מטעם בית הדפוס של ביאליסטוק) ויאן וולובסקי (מטעם מפעל ביזון).
ב-16 בנובמבר 1980 יצא לאור הגיליון הראשון של "עלון המידע" של הוועדה המייסדת הבין-ארגונית של האיגוד המקצועי לניהול עצמי "סולידריות" בביאליסטוק. במהלך השבועות הראשונים, "העלון" היה תפוצה של 5,000 עותקים. ה"עלון" התפשט במהירות בקרב הציבור. אנשים היו רעבים למילה כתובה בחינם המתייחסת לעניינים מושתקים שונים, במיוחד מה שנקרא כתמים לבנים מההיסטוריה האחרונה של פולין. לבסוף, ניתן היה לגשת לשירה, לטקסטים עיתונאיים והיסטוריים שלא הפריעו להם לצנזורה.
קולות ביקורתיים בעיתונות ביאליסטוק על התעללויות מצד מקבלי ההחלטות במפלגה, כמו גם גל שינויים ברשויות המפלגה בפולין, הביאו ל"טיהורים" בביאליסטוק. בישיבת הוועד הפועל של ועדת מפלגת הפועלים הפולנית המאוחדת, שהתקיימה ב-30 באוקטובר 1980, הגיש ולדיסלב יושקייביץ' בקשה להתפטר מתפקיד המזכיר הראשון של הסניף המחוזי של המפלגה. הוא הסביר את החלטתו בבריאותו הלקויה. חברים מהשורה הראשונה של מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית האשימו אותו במילוי תפקידים גבוהים במפלגה ובמדינה שהוא אחראי פוליטית, מוסרית ומשפטית לטעויות ולעיוותים. למרות זאת, הפך יושקייביץ' לקונסול הכללי של הרפובליקה העממית הפולנית בוורנה. יחד עם המזכיר הראשון עזבו 8 חברי ההנהלה ו-14 עובדים במשרה מלאה, בעיקר מתפקידי ניהול. תפקידו של המזכיר הראשון של הוועד המחוזי של המפלגה הופקד בידי סטפן זאוודז'ינסקי, שכיהן בתפקידו עד אפריל 1983, אז הוחלף בוולדז'ימייז' קולודז'יוק. גם המנגנון הפונקציונלי בחלקים התחתונים הוחלף לצמיתות. חלו שינויים בתפקידי המזכירים הראשונים של ערכאות המפלגה הבסיסיות. מתוך 15 מזכירים במשרה מלאה של ועדי החברה, 11 אנשים הפסיקו לבצע את תפקידם. בוצעו שינויים בהרכב מזכירות הוועד העירוני של המפלגה. במאי 1981 מונה יוזף קובלצ'יק למזכיר הראשון,[17] ומונה מנהל חדש בן 15 איש. זיגמונט שפריחה הודח מתפקיד הוויוודה (מושל מחוזי), וקז'ימייז' דונאי תפס את מקומו. הוא החזיק בתפקידו עד 1986, אז הוחלף על ידי מריאן גאלה. אלכסנדר צ'וז', ראש העיר של ביאליסטוק, נשאר בתפקידו, אך הוא חדל לכהן רק במחצית השנייה של 1981, ואת מקומו תפס תדיאוש נצ'אס. ב-1986 הופקד תפקיד הנשיא בידי זביגנייב זדרוייבסקי, וב-1989 בידי יז'י צ'באן.
חלו שינויים ב"גזטה ווספולצ'סנה", שהיה ביטאונו של הוועד המחוזי של מפלגת הפועלים המאוחדת הפולנית. עד אוגוסט 1980 נשלטה "גזטה וספולצ'סנה" על ידי התעמולה הרשמית, ותוכנו הוכתב על ידי הקו הרשמי שאסר על כתיבה ביקורתית נגד השלטונות. למרות הצנזורה, הופיע מידע על "סולידריות" ב"גזטה וספולצנה", ובמערכת נערכו פגישות עם ראשי "סולידריות" של ביאליסטוק, שתוארו מאוחר יותר בעיתון. יאן סוצ'ה העורך הראשי של "גאזטה ווספלצנה" איבד את עבודתו בנובמבר 1981 לאחר שספג ביקורת מאלבין שיוואק, חבר הוועד המרכזי של המפלגה. עיתונאי הירחון קונטרסטי (בפולנית: Kontrasty) החזירו את תעודות חבר המפלגה שלהם והצטרפו לסולידריות. לאחר החלת המשטר הצבאי בפולין נסגר העיתון והעובדים פוטרו.
בדצמבר 1980, קבוצה של אנשים שכללה את יז'י בינקובסקי, קריסטינה זבלודובסקה, פיוטר ז'ורבסקי והכמרים צ'סלאב גוודצ'וק וסטניסלאב שצ'פורה התאגדו בניסיון להקים מועדון אינטליגנציה קתולי. המסמכים הדרושים לרישום המועדון הוכנו והוגשו למשרד המחוז. בינואר 1981 סירב המושל לאשר את הרישום. ועדת המייסדים הגישה ערר לשר הפנים ותמיכה ניתנה על ידי הבישוף אדוארד קיסיאל וראשי כנסייה הקתולית בפולין, דבר שסייע והארגון נרשם בביאליסטוק ב-3 במרץ 1981.
בסוף ינואר 1981 התפשטה שיחת היום בביאליסטוק על הכאתו והצתתו של חבר סולידריות זביגנייב סימוניוק - מפעיל מחרטה במפעל הכלים והידיות, על ידי קציני המיליצייה אזרחית (המשטרה בפולין הקומוניסטית). האירוע זכה לתהודה רחבה בפולין. התיק הועבר לידי הפרקליטות של ביאליסטוק, כשהיא נכנעה ללחץ דעת הקהל ואף על פי כן החקירה הופסקה איש מהשוטרים לא הוגש נגדו כתב אישום. לאחר מכן התנכלו השלטונות לסימוניוק. באוקטובר 1982, הוא נידון על ידי בית המשפט המחוזי בביאליסטוק לשנתיים מאסר, הושם בבית המעצר בביאליסטוק ועונה שם. ב-8 בינואר 1983 הוא נמצא מת בתאו.
ב-27 בינואר 1981 פרצה בעיר שביתת אזהרה שפגעה במפעלים הגדולים ביותר, ביניהם: פאסטי, אינסטאל, פקפול, מפעל הרהיטים של ביאליסטוק, הכלים והידיות "ספומאש". התחבורה הציבורית שבתה מלכת. לשביתה הצטרפו רבים מרשת קיוסקי העיתונים רוח (בפולנית: Ruch). במפעלים הוקמו שירותי אבטחה לשמירה על הכניסות ולא אפשרו לאיש להיכנס למפעל. בסך הכל, למעלה מ-34,000 איש פתחו בשביתה ב-78 מקומות עבודה. העובדים נלחמו על חופשות שבת.
ההפשרה לאחר הקמת "סולידריות" אפשרה להפריך את ההיסטוריה. בפעם הראשונה הוזכר טבח יער קאטין, שבוצע בהוראת סטלין. ב-15 באפריל 1981 הניחו נציגי "סולידריות" זרי פרחים על קברו של החייל האלמוני בביאליסטוק בבית הקברות הצבאי, לזכר הקצינים הפולנים שנרצחו ביער קטין. ב-15 באוגוסט 1981 נחגג חגיגי יום השנה ה-61 למלחמת פולין-בולשביקית ב-1920 (יום השנה שנאסר לציון על ידי שלטונות הרפובליקה העממית הפולנית). כמו כן האופוזיציה ציינה את יום השנה ה-63 להשבת העצמאות של פולין. ביוזמת "סולידריות" שוקמו הקברים המוזנחים של חיילים פולנים משנת 1920 וב-11 בנובמבר לציון יום העצמאות נחגגה מיסה קדושה בקתדרלה של ביאליסטוק, שנחגגה על ידי הבישוף אדוארד אוזרובסקי.
ב-25-26 ביוני 1981 התקיים בביאליסטוק הסיבוב השני של הקונגרס הכללי הראשון של הנציגים שם נבחר סטניסלאב מרצ'וק ששימש בתפקיד עד שנת 1991.
ב-4 באוגוסט 1981 מסרה משלחת נשיאות האיחוד למחוז ביאליסטוק החלטה שבה דרש האיגוד לנקוט בצעדים נחרצים להתגברות על המשבר. למחרת, בכיכר מול מטה המפלגה הקומוניסטית האזורית התאספו נהגי מוניות ונהגי חברת התחבורה הציבורית העירונית MPK. לאחר מכן, שרשרת של כארבעה קילומטרים של כלי רכב מעוטרים בדגלים וכרזות רצה לאורך רחובות מרכז העיר לצד בניין העירייה והסניף המחוזי של המפלגה. למחרת, פעולת נהגי המוניות נתמכה על ידי גמלאים, גמלאים ונכים שהתאספו בכיכר מול בניין המפלגה הקומוניסטית. לאחר ששרו את ההמנון הלאומי, הם יצרו מצעד וצעדו ברחובות הראשיים של העיר. מול בניין משרד המחוז קראו סיסמאות: "אנחנו דורשים לחם", "אנחנו דורשים לשחרר אסירים פוליטיים", "מפלגה, התעשתי!". הרשויות נמנעו מלדבר עם המפגינים.[18] ב-6 באוגוסט היו הפסקות עבודה באזור. בכך הביעו העובדים את מורת רוחם מהמצב במדינה ומפעולות הממשלה. בתקופת הפעילות המשפטית היו ל"סולידריות" מביאליסטוק מחלוקות חריפות, אך גם שיתפה פעולה עם השלטונות המקומיים על מנת לפתור סכסוכים שונים. האיגודים המקצועיים הצליחו לגרום לנשיא ביאליסטוק למסור חלק מבית האיגודים המקצועיים[19] הממוקם ברחוב Skłodowskiej-Curie 3 לצורכי בית התרבות העירוני ואיגוד הבנייה של ביאליסטוק (בפולנית: Białostockiego Zjednoczenia Budownictwa) הממוקם ברחוב Skladowska 14[20] עבור משרדי סניף אוניברסיטת ורשה בביאליסטוק. בסוף נובמבר 1981 החלו שביתות ישיבה שאורגנה על ידי אגודת הסטודנטים העצמאיים באוניברסיטאות ביאליסטוק. העילה לשביתה הייתה פעולות משרד המדע וההשכלה הגבוהה, שביקש להכניס מספר תיקונים לחוק ההשכלה הגבוהה המגבילים את האוטונומיה של האוניברסיטאות.
בלילה שבין ה-12 ל-13 בדצמבר החיל וויצ'ך ירוזלסקי משטר צבאי בפולין. הוויוודה (מושל) של פרובינציית ביאליסטוק השעה בין היתר את פעילותם של מועדון האינטליגנציה הקתולית והאגודה החברתית והתרבותית הבלארוסית. נאסר על ארגון שביתות ופעולות מחאה. הופסק פרסום עיתונים ומגזינים מלבדTrybuna Ludu, Żołnierz Wolności והיומון המקומי ווספולצ'סנה.
בפיקוד המחוזי של המשטרה בביאליסטוק הוכרז על מבצע "יודווה" (בפולנית: operacja Jodła). עובדי שירות הביטחון ושוטרי המיליציה האזרחית (שמה של המשטרה בפולין הקומוניסטית) החלו להתאסף לפני חצות. הם חולקו לקבוצות של 2-4 אנשים. כל קבוצה כללה לפחות שוטר אחד במדים. הם קיבלו מעטפות סגורות לפתיחה ברכב וציוד לפריצת דלתות בדירות. פקודות שהגיעו ממשרד הפנים בדבר כליאות ומעצרים בוצעו על ידי קולונל סילבסטר רוגלבסקי - מפקד המחוז של מיליציית האזרחים, בהשתתפות נציג הוועד להגנת המדינה, קולונל ליאון סיימיונצ'יק. בליל ה-12/13 בדצמבר נעצרו בסך הכל 40 בני אדם, וה-19 הבאים נעצרו בימים הבאים. חלק מהעצירים שוחררו עד סוף דצמבר 1981. ב-1 במאי 1982 אלפים רבים משתתפים בהפגנות עצמאיות ב-1 במאי בביאליסטוק. כמו כן, נאסר על אזרחים לנוע במקומות ציבוריים בין השעות 22:00-6:00. הוויוודה של פרובינציית ביאליסטוק, קז'ימייז' דונאי, הוציא צו שאסר על מכירת משקאות אלכוהוליים, השעה את פעילותם של תיאטראות, פילהרמוניות, מוזיאונים, קרקסים, מטווחים, מרכזים קהילתיים ומוסדות תרבות וחינוך. מנהלי מקומות עבודה חויבו לתפקודם התקין של המפעלים. משטר צבאי הוחל על מקומות עבודה, כמו חברת התחבורה העירונית בביאליסטוק, חברת המים והביוב העירונית והמטה המחוזי של מכבי האש. קווי טלפון נחסמו. בביאליסטוק לא היו שביתות המוניות במקומות העבודה אך היו שיבושים במפעל הטלוייזיות ביאזט ונעשו ניסיונות לפגוע גם במתקן ההסקה במפעל ביאוואר.
כלכלת העיר ביאליסטוק מבוססת על תעשייה. העיר היא החשובה ביותר מבחינה כלכלית באזור צפון מזרח פולין ומהווה מרכז של תעשיית הטקסטיל, כמו גם תעשיות אלקטרומכניות (אלקטרוניקה, מכונות ומתכת), עץ, מזון, חומרי בניין, זכוכית ותעשיות אנרגיה.
העיר היא מרכז מסחר אזורי, בעיקר עם המדינות השכנות, בלארוס וליטא. ירידי הסחר הבינלאומיים של טקסטיל ובגדים, מזון ועיבוד, צרכנות, חקלאות ומזון נערכים בביאליסטוק. המסחר בעיר מפותח וישנם מספר מרכזי קניות (אטריום ביאלה, אלפא צנטרום, גלריה יורובייצקה, אושון פרודוקיצינה, אושון הטמנסקה, מרכז אאוטלט, אאוטלט סנטר ביאליסטוק, גלריה ז'ילונה ווזגורזה, גלריה M, גלריה אנטוניוק, פנורמה. בשטח העיר שכנה חווה ממלכתית (Państwowe Gospodarstwo Ogrodnicze Bialystok) עד שנסגרה ועל אדמותיה נבנה פרויקט דיור.
בסוף נובמבר 2010, מספר המובטלים הרשומים בביאליסטוק הסתכם בכ־14.8 אלף תושבים, המהווה שיעור אבטלה של 12.0% מכוח העבודה על פי נתוני המשרד הסטטיסטי המרכזי בפולין (GUS), באוקטובר 2013 עמד שיעור האבטלה על 13.6% - הגבוה ביותר בקרב בירות הפרובינציות של פולין. בספטמבר 2019 מספר המובטלים הרשומים עמד על 7,200 נפש ושיעור האבטלה עמד על 5.5% מכוח העבודה.
בתקופת המשטר הקומוניסטי בפולין פותחה התעשייה בעיר והושקו מספר מפעלים. בין השאר, מפעלי זכוכית (1945), ביאליסטוק זקלאדי פשמיסלו ולוקינניצ'גו (1946), מפעל סלייק (1947), בית קירור (1952), מפעל תעשיית הכותנה ביאליסטוק "פאסטי" (1955), זאקלאדי פבריקה פשמיסלו ספוזיווצ'גו "Spomasz זקלדי מנסנה (1962), גאזובניה ביאלוסטוקצקה (1962), סניף מפעל הטלוויזיה בוורשה "טלזה" (1971), מפעל עבודות גרפיות (1971), מפעל בית ביאליסטוק "פאדום" (1971), מפעל רהיטי ביאליסטוק (1976), בית מפעל אריזה (1976).
- ערך מורחב – קהילת יהודי ביאליסטוק
יהודים התיישבו בעיר בראשית המאה ה-18 ובמאה ה-19 היה להם תפקיד מפתח בפיתוח תעשיית הטקסטיל, שהעיר הייתה למרכזה באזור. הקהילה היהודית קיבלה זכויות לשלטון עצמי בשנת 1745. ב-1765 התגוררו בעיר 765 יהודים. יהודים רבים שגורשו מרוסיה הגיעו לביאליסטוק בין השנים 1825–1835 וכן ב-1845. אך מצבם הכללי של היהודים הורע. ב-1856 הם מנו 13,787 נפש, מביניהם 9,547 איש היו מקרב המגורשים מרוסיה – ברובם חסרי בית ועבודה. בעקבות כך הוקמו בעיר מוסדות צדקה רבים. ב-1883 כ-60 איש מקהילת ביאליסטוק (מכונים קבוצת הביאליסטוקאים) עלו לארץ ישראל והתיישבו בפתח תקווה וביהוד, בה הקימו קריה על שם עירם. ב-1895 כבר ישבו בעיר 47,783 יהודים, שהיו כ-73% מכלל האוכלוסייה, וב-1913 הם מנו 61,500. ב-14 ביוני 1906 פרץ בעיר פוגרום ביאליסטוק נגד יהודי העיר, ונרצחו בו כ-100 יהודים. הפוגרום נחשב כחלק מהפרעות האנטישמיות שבוצעו בהשראת השלטונות הרוסיים בין השנים 1903–1908, לצד פרעות קישינב ופוגרומים בקייב, באודסה ובערים נוספות. בין השנים 1915–1929 הייתה מרכז חסידי לחסידות סלונים כאשר האדמו"ר רבי אברהם וינברג (השני) קבע את מגוריו ובית מדרשו בעיר. בשנת 1922 קבעה ישיבת נובהרדוק בהנהלת הרב אברהם יפה'ן את מרכזה בעיר, והפכה את ביאליסטוק למרכז תורני ליהודי פולין.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לעיר, אך שבוע אחר כך מסרו אותה לרוסים. ביוני 1941 שבו הגרמנים וכבשו את העיר ולמחרת שרפו את הרובע היהודי. כ-3,000 איש אולצו בכפייה להצטופף בבית הכנסת הגדול ונשרפו בו למוות. באוגוסט אותה שנה הקימו הגרמנים את גטו ביאליסטוק וריכזו בו 50,000 יהודים. בפברואר 1943 החלו הנאצים לחסל את הגטו ולהעביר את היהודים ברכבות אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. עוד בראשית ימיו של הגטו קמה תנועת מרי שביצעה פעולות חבלה. ביולי 1943 קרא הארגון ליהודים להתנגד לגרמנים בכוח ולא לעלות על הרכבות. בגטו פרץ מרד, שנמשך חודש ימים עד שדוכא על ידי הצבא הנאצי. לאחר המלחמה נותרו בעיר כ-1,000 יהודים מתוך כ-50,000.
רבני העיר
בשנותיה הראשונות הייתה הקהילה בביאליסטוק כפופה כקהילה-בת לקהילת יהודי טיקטין, לפיכך שימשה בה סמכות רבנית מקומית במעמד 'מגיד מישרים', בתפקיד זה שימשו ר' ראובן הלוי סגל (עד פטירתו ב-1766) ואחריו בנו.
רבה הרשמי הראשון של הקהילה היה רבי יהושע שפירא, מחבר "פנים מסבירות ארבע שיטות", אחריו כיהנו כ'אב בית דין' רבי קלונימוס קלמן ליכטנשטיין (נפטר 1781) ורבי יהודה ליב ב"ר מרדכי (נפטר (1782).[21]
בין רבני ביאליסטוק בהמשך נודעו:
- רבי שלמה זלמן (1789–1814)
- רבי אריה ליב ב"ר ברוך בנדט – מחבר "שאגת אריה", כונה "השאגת אריה הקטן" כדי להבחין בינו לבין רבי אריה לייב גינצבורג, ה"שאגת אריה".
- רבי משה זאב מרגליות (1824–1830) – נודע בכינויו על שם העיר "רֶבּ וועֶלוועֶלה ביאליסטוקֶר", מגדולי רבני ליטא (לפני כן רבה של טיקטין) ומחבר "אגודת אזוב" ו"מראות הצובאות". נפטר ונקבר בעיר.
- רבי אליקים גץ מאיר פודרביניק (עד 1850) – מחבר "בית אליקים" ו"תורת אליקים".
- רבי רפאל יום טוב ליפמן הלפרין (1859–1879) – מגדולי רבני ליטא ומחבר שו"ת "עונג יום טוב".
- רבי יהונתן אבלמן (1854–1903) – מחבר "תורת יהונתן".
- רבי שמואל מוהליבר (עד 1898) – ממייסדי תנועת חובבי ציון ומאבות הציונות הדתית.
- רבי חיים נפתלי הרץ היילפרין, בנו של ה"עונג יום טוב". שימש כרב בביאליסטוק במשך יותר מחמישים שנה. לאחר פטירת הרב מוהליבר התמנה לראב"ד בעיר (נפטר ב-1919).
- רבי דוד פאיאנס – מילא מקום חמיו בתפקיד ראב"ד ביאליסטוק והיה ממנהיגי "המזרחי" עד פטירתו (1935), בתקופתו פעל בעיר סניף גדול של ישיבת נובהרדוק בהנהלת הרב אברהם יפה'ן והרב יעקב ישראל קניבסקי.
אנדרטה למרשל יוזף פילסודסקי
תחנת הרכבת – מבט פנורמי
- מ. צאנין, ביאליסטוק בתוך: תל עולם: מסע על פני מאה קהילות נחרבות, תל אביב: המנורה, 1962. עמ' 162–173 (תיאור של המקום מיד לאחר מלחמת העולם השנייה ומבט האוכלוסייה המקומית על חיסול היהודים והשימוש בשללם, בעמודים לפני ואחרי המאמר על ביאליסטוק פרטים רבים על הסביבה וחורבנה)
- רחל גרוסבאום-פסטרנק, "ביאליסטוק", בתוך: שמואל ספקטור וברכה פרוינדליך (עורכים), פנקס הקהילות: (4) פולין, כרך ח: מחוזות וילנה–ביאליסטוק–נובוגרודק, ירושלים: יד ושם, תשס"ו 2005, עמ' 140–164.
- נחמן בלומנטל, דרכו של יודנראט: תעודות מגיטו ביאליסטוק, יד ושם, 1962. (הספר בקטלוג ULI)
- שרה בנדר, מול מוות אורב: יהודי ביאליסטוק במלחמת העולם השנייה 1939-1943, עם עובד, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
- מרצ'ין קאונצקי, ביאליסטוק: (כוח לבן, זיכרון שחור): לקט כתבות ותחקירים עיתונאיים, מהתקופה שלאחר מלחמת העולם ה-2, ממחוז פודלסיה ומבירתו ביאליסטוק, מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ', 2019. (הספר בקטלוג ULI)
- Evgeny Finkel, Ordinary Jews: Choice and Survival During the Holocaust, Princeton University Press, 2017 (הספר בקטלוג ULI)
אתר האינטרנט הרשמי של ביאליסטוק (באנגלית ובפולנית)
ביאליסטוק, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- אתר העיר באנגלית
בנימין זאב וכסלר, בין שתי ערים ולאן נעלמה הרכבת?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח – על הקהילות היהודיות בטיקטין ובביאליסטוק- סרטון על החיים היהודיים בביאליסטוק לפני השואה
- "ביאליסטוק", באתר JewishGen (באנגלית)
- ספר יזכור לקהילת ביאליסטוק, בספריית העיר ניו יורק, 1949
- ספר יזכור לקהילת ביאליסטוק, בספריית העיר ניו יורק, 1951, יידיש
- ספר יזכור לקהילת ביאליסטוק, בספריית העיר ניו יורק, 1982
- ביאליסטוק, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
- רבקה קוברין, ביאליסטוק, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
- ביאליסטוק (Białystok), באנציקלופדיה של הגטאות, באתר יד ושם
- בנדר שרה, מול מוות אורב, יהודי ביאליסטוק במלחמת העולם השנייה, 1939-1943, הוצאת עם עובד, 1997
- ביאליסטוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ביאליסטוק (פולין), דף שער בספרייה הלאומית- כרמית וייס, פולין הפחות מוכרת: טיולי כוכב מהעיר ביאליסטוק, באתר GoTravel
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
