הסכם שלום

הסכם שלום הוא הסכם בין שתי מדינות עוינות המסיים באופן רשמי מצב של מלחמה בין הצדדים ומשכין ביניהן שלום. הסכם שלום מיועד להוות הסכם קבע, ובכך הוא שונה ממצבים אחרים של הפסקה זמנית בלחימה, כמו שביתת נשק או הפסקת אש.

תוכנו של הסכם שלום תלוי, בדרך כלל, באופי הסכסוך בין הצדדים. במקרה של מלחמה גדולה בין מדינות רבות, ייתכן שתיכתב אמנה בינלאומית אחת שתכסה את כל הסוגיות בין הצדדים.

הנושאים הנפוצים הכלולים בהסכם שלום הם:

הסכמה רשמית על גבולותיה של כל מדינה
תהליכים לפתרון סכסוכים עתידיים
גישה למשאבים והקצאתם
מעמד הפליטים
מעמד השבויים
סילוק חובות קיימים
תיקוף אמנות קיימות
הגדרת מקרים המהווים הפרת הסכם

ברוב המלחמות בעידן המודרני הצדדים הסכימו בתחילה על הפסקת אש, ורק לאחר מכן פתחו במגעים דיפלומטיים לקראת הסכם שלום.

במקרים של מלחמת אזרחים, בהם אחד מהצדדים טוען לריבונות על חלק מהשטח (מתוך גישה של התבדלות או בדלנות) לא נחתם בדרך כלל הסכם שלום, כי הוא כולל הכרה הדדית בריבונות של כל אחד מהצדדים. לדוגמה, מלחמת האזרחים האמריקנית הסתיימה בתבוסת מדינות הדרום וכניעתן, מבלי שנחתם הסכם שלום. דוגמה נגדית היא הסכם יום שישי הטוב (1989) שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד.

אחד המבחנים החשובים ביותר של הסכם שלום הוא יכולתו לעמוד במבחן הזמן.

יש הטוענים כי בעת חתימת הסכם שלום חשוב לוודא שההסכם כדאי לשני הצדדים באופן שיבטיח את רצונם של שני הצדדים בקיומו לאורך שנים. בהקשר זה נהוג לציין את חוזה ורסאי שהשאיר רבים בגרמניה בתחושה של השפלה, ונחשב בעיני היסטוריונים רבים לאחד הגורמים שזירזו את פרוץ מלחמת העולם השנייה.

כאשר הסכם נחתם בין עמים המדברים בשפות שונות, נהוג לכתוב את ההסכם בשפות של כל העמים השותפים להסכם. כך, הסכם השלום החתי-מצרי נכתב בשתי גרסאות, אחת בהירוגליפים מצריים, והאחרת בכתב יתדות אכדי. בעידן המודרני נהוג שבעותק של כל מדינה, הנוסח בשפה שלה מופיע ראשון כשאחריו השפה השנייה. הסכם השלום בין ישראל למצרים נחתם בשלוש שפות: עברית, ערבית ואנגלית, הגם שנקבע שהשפה המחייבת היא אנגלית^[1].

הסכמי שלום בעת העתיקה

הסכם השלום המוכר המוקדם ביותר הוא ההסכם בין האימפריה החתית לבין הקונפדרציה של האיאסה-עזי (אנ'), בסביבות שנת 1350 לפנה"ס.

אחד ההסכמים המפורסמים ביותר של העת העתיקה הוא הסכם השלום החתי-מצרי, שנחתם במצרים העתיקה על פי ההערכות בשנת 1259 לפנה"ס, 16 שנים לאחר קרב קדש. ההסכם, עליו חתומים רעמסס השני וחתושיליש השלישי, מרחיק לכת יותר מההצהרה הפשוטה על סיום הלחימה. הוא כולל גם ברית סיוע הדדי במקרה שאחד הצדדים יותקף על ידי צד שלישי, או במקרים של סכסוכים פנימיים. יש בו סעיפים הנוגעים להחזרת הפליטים למקום מוצאם ואוסרים פגיעה בהם, וכן איומי נקמה במקרים של הפרת ההסכם. העתק של הסכם זה מוצג לראווה בכניסה למטה האומות המאוחדות.

הסכמי שלום בעת החדשה

הסכמי שלום רבים נחתמו בעת החדשה. בין המוקדמים שבהם נמנים שלום וסטפאליה (1648), שורת הסכמים המסמלים אבן דרך משמעותית בהתפתחות הלאומיות באירופה, הסכם שלום 1686 שסיים את מלחמת רוסיה-פולין, וחוזה פריז (1815) שנחתם לאחר תבוסתו של נפוליאון בונפרטה בקרב ווטרלו.

חוזה ורסאי (1919) סיים באופן רשמי את המלחמה בין גרמניה לבין מדינות ההסכמה. חוזה זה סימל את תחילת התהליך לסיום מלחמת העולם הראשונה. היא תמה לחלוטין רק עם חתימת הסכם סוור (1920) בין האימפריה העות'מאנית ומדינות ההסכמה.

מלחמת קוריאה היא דוגמה לעימות שהסתיים בשביתת נשק ולא בהסכם שלום. בשנת 1953 נחתם הסכם שביתת הנשק הקוריאני (אנ'), וגם זה היה הסכם בין כוחות האו"ם לבין קוריאה הצפונית, ולא בין קוריאה הצפונית לדרומית, ומאז לא הושג הסכם שלום בין הצדדים.

גם מלחמת וייטנאם לא הסתיימה בהסכם שלום. הסכם פריז (1973) היה הסכם שביתת נשק שנחתם בין ארצות הברית, דרום וייטנאם וצפון וייטנאם במטרה לסיים את המלחמה. ההסכם הופר על ידי כל הצדדים מיד לאחר חתימתו, והמלחמה הסתיימה רק לאחר מתקפת אביב 1975 בווייטנאם (אנ') בה צפון וייטנאם כבשה את דרום וייטנאם.

מדינת ישראל חתמה על הסכמי שלום עם שתי מדינות עמן הייתה במצב של מלחמה: בשנת 1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים ובשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן. ב-1983 אף חתמה על הסכם שלום עם לבנון, אולם זה מעולם לא התממש.