הרובע היהודי
רובע בעיר העתיקה, ירושלים, ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רובע בעיר העתיקה, ירושלים, ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הרובע היהודי (בערבית: حارة اليهود) שוכן בחלקה הדרום-מזרחי של העיר העתיקה שבירושלים, והוא אחד מארבעת הרבעים בעיר העתיקה, לצד הרובע המוסלמי, הרובע הנוצרי והרובע הארמני. שמו היה מקובל מאז המאה ה-19.[1] ברובע גרים כ-4,200 תושבים,[2] רובם יהודים דתיים המשתייכים לזרם הציוני דתי. והוא כולל בתי מגורים, מבני דת יהודיים, אתרי ארכאולוגיה ותיירות, חנויות למזכרות ולאמנות יודאיקה ומסעדות.
מידע | |
---|---|
עיר | ירושלים |
מדינה | ישראל |
קואורדינטות | 31°46′34″N 35°13′56″E |
הרובע היהודי משתרע על שטח של כ-200 דונם ומהווה כחמישית משטח העיר העתיקה. הוא גובל בהר הבית ממזרח, בחומת העיר העתיקה מדרום, ברובע הארמני ממערב, ובשוק שברחוב דוד מצפון. מבחינה טופוגרפית, שוכן הרובע על חלקו העליון ומורדותיו המזרחיים של הר ציון. בין הרחובות הראשיים בו רחוב היהודים, רחוב חב"ד ומעלות רבי יהודה הלוי.
המחקר הנוכחי מערער על ההיסטוריות של רבעי ירושלים כחלוקה דמוגרפית. מקורות מקומיים לפני אמצע המאה ה-20 לא מחלקים את העיר לארבע קבוצות דתיות, אלא למגוון שכונות קטנות הקרויות על פי מוצא התושבים, משלח ידם, או אתרים משמעותיים בהן. השופט הירושלמי בן המאה ה-15, מוג'יר א-דין, מתאר 19 שכונות.[3] בסוף התקופה העות'מאנית, השלטונות חילקו את העיר העתיקה על פי 7 שכונות, מתוכן רק אחת מזוהה עם קבוצה דתית, הנוצרים, וגם היא מתארת את היקף כנסיית הקבר בלבד.[4]
בתחילת המאה ה-20, ירושלים לא הייתה מחולקת לרבעים מבחינה מוניציפלית. גם מבחינה דמוגרפית, אין ראיה לכך שהתושבים התקבצו עד אז ברבעים לפי זהות דתית או לאומית. בשנת 1905, האזור שמזוהה כיום כרובע היהודי, הכיל רק מעט יותר משפחות יהודיות מאשר ערביות או מוסלמיות. נתונים דומים נכונים גם לשאר הרבעים.[5]
החלוקה המרובעת מופיעה לראשונה במאה ה-19 במפות וכתבים של מבקרים אירופאים, ומבוססת לא על ריכוזי אוכלוסייה אלא על מוקדים דתיים ואתרי עלייה לרגל. חלוקה זו השתרשה בתפיסה האירופאית של העיר, והכווינה את מדיניות המנדט הבריטי בנושאי התיישבות ופתרון סכסוכים אתניים ודתיים. רק עם עליית המתח הלאומי בשנות ה-20 וה-30, ובמיוחד לאחר חלוקת העיר במלחמת העצמאות וכיבושה במלחמת ששת הימים הפכה החלוקה הלאומית-דתית למציאות דמוגרפית בשטח.[6]
החיים היהודים ברובע היהודי מתועדים עוד בימי הבית הראשון. שרידים ארכאולוגיים רבים שנמצאו בחפירות שנערכו במשלחת הארכאולוגית בראשותו של הפרופ' נחמן אביגד בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 חשפו חיים יהודים משלהי ימי הבית הראשון, ימי המלך חזקיה. בתים מהתקופה הישראלית, ביצורים מאסיביים דוגמת החומה הרחבה והמגדל הישראלי, ושרידי מבנים ששימשו למגורים מעידים על התרחבותה של העיר הישראלית במאה העשירית לפני הספירה.
בימי הבית השני, התגוררו בעיר העליונה של ירושלים אוכלוסייה רבה. עדות עשירה הותירה תקופה זו בשפע עשיר של מבני מגורים, מתקני אגירת מים, מבני ציבור, וממצא ארכאולוגי עשיר כפי שמוצג בפרבר ההרודיאני, בבית השרוף, ובתצוגות ארכאולוגיות הפזורות באזורים הפתוחים ברובע היהודי.
לאחר חורבן בית שני בשנת 70 לספירה, החלה להתיישב בירושלים אוכלוסייה זרה, ונותרה בה קהילה יהודית קטנה בשוליו הדרומיים של הר ציון. לאחר מרד בר כוכבא בשנת 135, גורשה אף קהילה זו והוקמה איליה קפיטולינה על חורבות ירושלים. במשך כל התקופה הביזנטית לא הורשו יהודים להתגורר בעיר. היהודים שבו לירושלים רק לאחר כיבושה בידי המוסלמים בשנת 640, ונאחזו שוב בהר ציון. למעשה, במשך מאות שנים שכן "הרובע היהודי" של ירושלים בהר ציון ובמורדותיו המזרחיים, סמוך לקבר דוד המלך ולכותל הדרומי.
בשנת 1033 החריבה רעידת אדמה את חומות ירושלים הדרומיות. בעקבות כך צומצם קו החומה, דרום העיר ננטש, והיהודים נאלצו להעתיק את מגוריהם לצפון העיר. הנחה זו מתבססת על עדותם של הצלבנים, המספרים כיצד פרצו לירושלים מצפון במסע הצלב הראשון בשנת 1099 ועברו דרך "שכונת היהודים".[7] הצלבנים לא התירו ליהודים לגור בירושלים בתקופה ששלטו בה, כמחצית מהתקופה הצלבנית בארץ ישראל. עדותו של הנוסע בנימין מטודלה אשר ביקר בירושלים בשנת 1170 לדבריו גרו בירושלים באותה עת ר' (=200) יהודים, אך לטענת מיכאל ארליך מדובר ככל הנראה בטעות של המעתיק, וצריך לומר ד' (=4), שכן כעשור לאחר מכן ביקר בירושלים הנוסע פתחיה מרגנשבורג והוא מספר על יהודי אחד בלבד שגר בה.[8] שערי ירושלים נפתחו לכל היהודים רק עם נפילת ממלכת ירושלים בידי צלאח א-דין ב-1187.
יש חוקרים הסוברים כי השכונה היהודית הייתה בהר ציון, וכי היא עברה משם במחצית המאה ה-15 עקב סכסוך מר בין יהודים לנזירים פרנציסקנים בדבר החזקה על קבר דוד המלך בהר ציון. שליטי העיר הממלוכים שמו קץ לסכסוך, בכך שגירשו את הנצים מהמקום והפכוהו למסגד. הנוצרים פנו לרובע הנוצרי, ואילו היהודים פנו לאזור שהיה אז ריק יחסית, בין הרובע הארמני להר הבית, בדרום-מזרח העיר. מיכאל ארליך חלק על גישה זו, והוא סבור כי השכונה היהודית התקיימה בסביבת מקומה נוכחי מ־1267 ואילך.[9]
העדויות על תחילתו של הרובע היהודי במאה ה-15 קלושות, אולם נראה כי היישוב התרכז סביב מתחם בית כנסת הרמב"ן. המבנה עצמו נחשב לעתיק שבבתי הכנסת ברובע, אך הוא לא מיוחס לרמב"ן עצמו. הלה ביקר בירושלים וחיזק את היישוב בה כבר במאה ה-13, כשהיהודים התגוררו בהר ציון. ההשערה היא כי קהילת בית הכנסת ששיפץ הרמב"ן בהר ציון נדדה למקומה החדש, ואתה נדד גם השם. קהילה זו סבלה מהתנכלויות של מוסלמים מקומיים, כחלק מחיכוכים שנתגלעו בין יושבי הרובע היהודי לסובביו באותה עת. במשך כל תקופה זו סבלו היהודים וכל הלא-מוסלמים בארץ מחוקי עומר המפלים, ולא הורשו לשפץ את בתי הכנסת שלהם, או לבנות חדשים לידם.
במאה ה-16, בתחילת התקופה העות'מאנית, גדלה אוכלוסיית הרובע היהודי באופן ניכר, עקב הגירה גדולה של מגורשי ספרד. הם הקימו את "בית הכנסת על שם רבן יוחנן בן זכאי", המשולב היום במתחם בתי הכנסת הספרדיים. ה"ספרדים" היו גורם עדתי חדש ונבדל בקרב הקהילה היהודית בירושלים, שרובה כללה מוסתערבים; הבידול העדתי התגבר עם עליית האשכנזים בראשותו של רבי יהודה החסיד ב-1700. העלייה האשכנזית, שכללה כמה מאות עולים, בנתה את "שכונת האשכנזים" והקימה את בית כנסת 'רבי יהודה החסיד' בסמוך לה. זמן קצר לאחר עלייתו נפטר רבי יהודה החסיד ממחלה, דבר שהביא להתמוטטות הקהילה האשכנזית ולשקיעה בחובות כלפי המוסלמים שבנו את הבתים ואת בית הכנסת. ב-1721 החריבו הנושים את בית הכנסת והפכוהו לחורבה (ומאז נקראה "חורבת רבי יהודה החסיד"). תוצאות הסכסוך היו קריטיות, שכן בעקבות החוב לא התירו המוסלמים המקומיים ליהודים אשכנזים להתגורר בירושלים. בעקבות כך נותרו ברובע היהודי רק בני העדות האחרות, בתי התפילה האשכנזים (אם היו כאלה) נסגרו, ורק מיעוט של יהודים אשכנזים (שהתחפשו לספרדים) נותר בעיר.
אוכלוסיית הרובע היהודי במאות השנים הללו הייתה ענייה מאוד, ורוב התושבים התפרנסו מכספי החלוקה (תרומות שנשלחו מיהודי חוץ לארץ, ובכך "השתתפו" במצוות יישוב ארץ ישראל). הקהילה הספרדית הייתה אמידה יותר. היא התפרנסה מיגיע כפיה, וגם מתרומות שהגיעו מקהילות ספרדיות ברחבי העולם. רוב הבתים ברובע היהודי היו שייכים לבעלי בתים מוסלמים או נוצרים, וכדי להקל על נטל שכר הדירה חלקו משפחות את ביתן עם אחרות. העולים שהגיעו להתגורר ברובע היהודי היו ברובם זקנים דלים (ובעיקר זקנות) שביקשו למות בירושלים ולהיקבר בהר הזיתים. אלה הפכו לנטל על הקהילה המקומית, שקרסה תחת הנטל הכלכלי. בשל כל אלה היה הרובע היהודי צפוף, מלוכלך ומוזנח, ובתי התפילה בו מטו לנפול.
בתחילת המאה ה-19 מנתה האוכלוסייה היהודית באזור הרובע היהודי כאלפיים נפש, שהיוו כרבע מאוכלוסיית העיר. תיאורי נוסעים מאותה עת מעידים על העליבות, העזובה והלכלוך בבתים וברחובות. בית המטבחיים העירוני שכן ברובע היהודי, ללא כל התחשבות בתושביו, ושוקי היהודים היו דלים, לעומת אלה של המוסלמים והנוצרים.
בזמן מרד הפלאחים בשנת 1834, הותקף הרובע כמה פעמים על ידי המורדים המוסלמים ואחר כך על ידי הצבא המצרי, ששלט בשנים האלה בארץ ישראל.[10] ב-1837 הרסה רעידת אדמה את הרובע היהודי בצפת, דבר שהביא לעקירה של רבים מיהודי צפת לירושלים ולגידול משמעותי באוכלוסיית הרובע. הדבר התרחש בעיצומו של מרד שליטי מצרים, מוחמד עלי ואבראהים פאשא נגד השלטון העות'מאני, שבמהלכו כבשו המורדים את ארץ ישראל וביקשו לספחה לשלטונם. דיכוי המרד בשנת 1840 הביא למפנה הפוליטי המשמעותי הראשון במצבם של היהודים, לאחר שמעורבותן של אנגליה וצרפת בדיכוי המרד אילץ את העות'מאנים לנהוג כלפי נתיניהן בתחומי האימפריה העות'מאנית באופן ראוי יותר. השלטון נאלץ להכריז באופן גורף על רפורמות חוקתיות, שנקראו בשם קפיטולציות, אשר היו למעשה הסכמים עם מעצמות אירופאיות אחדות על זכויות נתיניהן בשטחי האימפריה העות'מאנית. הקפיטולציות תרמו לחיזוק מעמדם של היהודים נתיני האימפריות הרוסית, האוסטרית (מאוחר יותר - אוסטרו-הונגרית) והבריטית, והקרינו לטובה על מצב היישוב בכלל.
בעקבות שיפור היחס והקלת התנאים כלפי הנתינים היהודים בחסות המעצמות האירופאיות, הגיעו האשכנזים להסדר השבת החוב לנושים המוסלמים בעיר. נדבנים רבים סייעו בדבר, ובעיקר הברון רוטשילד, שהשלים את כל יתרת החוב. בעקבות כך החלו האשכנזים לשוב לירושלים, ובשנות ה-50 של המאה ה-19, אף הקימו מחדש את בית הכנסת 'החורבה', ששמו הרשמי הפך ל'בית יעקב', על שם אבי הברון. לאחר שנים אחדות, הקימו האשכנזים החסידים את בית הכנסת תפארת ישראל, והקהילה האשכנזית הפכה אט אט לגדולה ודומיננטית בעיר, כמו ברחבי ארץ ישראל. לאחר מאות שנות דיכוי אתני ודתי, התנשאו ברובע היהודי בירושלים שני בתי כנסת גבוהים ובעלי כיפה שחלשו על סביבותיהם.
גידול האוכלוסייה היהודית הביא לפיצוץ אוכלוסין ברובע היהודי, ולהתיישבות של יהודים גם ברבעים אחרים, במיוחד ברובע המוסלמי (שם הוקמו בתי כנסת, ישיבות ופעלה מערכת העיתון "חבצלת"). הצפיפות הקשה נגרמה בשל עוני רב (בין השאר בגלל חלוקת כספי 'החלוקה' למספר רב יותר של נפשות), למגפות ולהאמרת מחירי שכר הדירה. כולל הו"ד (כולל הולנד ודויטשלנד) נחלץ לעזור לעניים, וב-1857 בנה בדרום הרובע היהודי את בתי מחסה. היה זה מתחם המגורים החדש האחרון שנבנה ברובע, שכן לאחריו לא נותר עוד שטח ריק מבתים. באותו זמן התגוררו ברובע היהודי למעלה מ-10,000 תושבים, מחציתם אשכנזים ומחציתם ספרדים. לפי הערכה, בסוף המאה ה-19 חיו ברובע היהודי כ-20.000 יהודים.[11]
בית המטבחיים הגדול העירוני היה מערבית לרובע היהודי, ליד בתי הכנסת הספרדיים. בית המטבחיים הפיץ סירחון בסביבתו.[12] נוסע שהיה במקום בשנת 1806 כתב כי "הדבר גורם לריחות רעים ברובע" וכי היהודים סבורים כי המוסלמים קבעוהו במתכוון במקום זה במטרה לפגוע בהם. מקור משנת 1854 מספר כי היה זה המיקום של בית המטבחיים כבר מהתקופה הצלבנית ובכוונה הושאר במקום כדי לשמש מטרד לאוכלוסייה היהודית.[13] מסכם הכותב: "לאור העובדה שברובע הנוצרי שוכן בית-בּוּרְסְקִי גדול, יש מקום להניח כי שני הפגעים הם תוצאה של העלבה מחושבת, המצביעה על שנאה אכזרית מצד המוסלמים כלפי מי שאינם מוסלמים".[14]
תיאור נוסף מצביע כי המטרד השפיע על הסביבה. "אל בית המטבחיים הוביל מעבר צר אל חצר פתוחה, מרובעת ומוקפת חומות ומחסנים. הבהמות הקשורות לעמודים נשחטות במקום והחלקים זרוקים על הקרקע, הדם ניגר מכל עבר וגם את הזבל אין מסלקים".[15]
הנוסע הצרפתי ש. דה-פארדיו ביקר ברובע בשנת 1849 ומסר תיאור עגום:
הנדבן היהודי-בריטי משה מונטיפיורי חס על יהודי הרובע החולים ששוכנו בצפיפות, והחליט להקים עבורם בית חולים מחוץ לחומות. לשם כך רכש חלקת אדמה במרחק של כחצי קילומטר משער יפו, על צלע ההר שמול הר ציון. רק לאחר רכישת הקרקע, נמלך מונטיפיורי בדעתו, והחליט להפוך את המקום לשכונת מגורים. בשנת 1860 הקים מונטיפיורי את משכנות שאננים, השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומה. יהודי הרובע לא מיהרו לעזוב את העיר העתיקה, ותהליך היציאה מהחומות נמשך עשרות שנים. על פי מפקד שנערך בשנת 1880 (ראו נתונים דמוגרפיים בטבלה להלן) התגוררו בעיר העתיקה כ-15,000 יהודים, וכאלפיים בעיר החדשה. מגמה זו הלכה והשתנתה, ועד מלחמת העולם הראשונה עברו רבים אל העיר החדשה.
התפלגות דמוגרפית של יהודי העיר העתיקה, משלהי המאה ה-19 ועד מלחמת העצמאות (באלפים):[17]
שנה | 1880 | 1914 | 1922 | 1931 | 1939 | 1948 |
---|---|---|---|---|---|---|
יהודים בעיר העתיקה (באלפים) (אחוז מתוך סך כל יהודי ירושלים) |
15 (88%) | 15 (33%) | 5.6 (16%) | 5.2 (10%) | 2 (2.5%) | 2 (2%) |
יהודים בעיר החדשה | 2 | 30 | 28.4 | 48.5 | 78 | 98 |
סך כל יהודי ירושלים | 17 | 45 | 34 | 53.7 | 80 | 100 |
בתחילת המאה העשרים חיו כ-20,000 יהודים בעיר העתיקה, כשליש מתוכם ברובע המוסלמי. הצפיפות הרבה (140 נפש לדונם), העוני והקנאות הדתית הביאו אט אט להגירת יהודים אל מחוץ לחומות, עד כי ברובע נותרו בעיקר עניים וחרדים. את עליבותו של הרובע באותה עת תיאר ארי בן זהב "בסוד עניי הכותל":
"הצצתי לתוך המעונות של העניים. איזו עזובה! לא היו אלה דירות, אלא מאורות חשוכות. מפה הציץ אור נר דועך, משם - אור גחלים. אוויר החדר היה מלא מר עשן. האנשים נראו כצללים, מהם נעים ומהם יושבים תחתיהם, כדמויות מכשפים ומכשפות בציורים מתקופות רחוקות."
תיאור אופטימי יותר של החיים בחצר הספרדים ('החָכּוּרה') ברובע היהודי הביא הסופר יהודה בורלא ב"ילקוט סיפורים":
"עם כל הצפיפות והדחקות ועם כל הסבל והדלות, לא הרגישו שוכני הבתים האלה עצמם ברע; איש לא אמר 'צר לי המקום', ולא עלה על דעת איש מן החצרות האלו להפר בריתו עם החיים בגלל הדוחק והצפיפות. נהפוך הוא - בסמטאות, בקמרונות ובמצרי החצרות האלה נולדו ילדים, גדלו בחורות, נרקמו אהבות, נערכו חתונות, התרחשו עניינים, מחלוקות, סערות, וגם מחלות, אסונות והלוויות."
במלחמת העולם הראשונה סבלה ירושלים כולה, אולם יושבי הרובע היהודי, שהיו העניים מכולם, הגיעו עד פת לחם. הסופר הירושלמי יצחק ראב תיאר את מראות הרובע באותם ימים: "לא הייתה פינה אחת בעיר שלא נראו בה ילדים עטופי סחבות רובצים כשלדים, וידיהם שלוחות ועיניהם מתחננות לפת לחם. ולא היה יום ולא הייתה שעה בלי לוויה של מת, ונושאי המיטה אצים רצים ועוברים ביעף את הרחוב".[דרוש מקור]
המצב הביטחוני ברובע בימי המנדט הבריטי הלך והדרדר, עם פרוץ פרעות תר"פ, תרפ"א, ותרפ"ט בשנות ה-20. אנשי הגדודים העבריים ואחר כך ההגנה הגיעו לרובע היהודי והגנו על התושבים. אולם הפרעות הביאו לבריחה של יהודים אל מחוץ לעיר העתיקה, והנשארים הצטופפו באזור בתי הכנסת בלב הרובע. בימי המרד הערבי הגדול (1936-1939) הגנו הבריטים על הרובע היהודי על ידי הקפתו בגדרות תיל, אולם הוא הותקף שוב ושוב בירי ופצצות. הגישה לכותל דרך שכונת המוגרבים המוסלמית הייתה כמעט לבלתי אפשרית, והרובע הלך וננטש מתושביו ומתלמידי הישיבות שבו. ב-1939 נקבע בפתח הרובע שער ברזל להגברת הביטחון, אך בידולו הפכו גם למעין גטו.
כ-1,700 יהודים נותרו ברובע היהודי עם עזיבת הבריטים את הארץ ב-13 במאי 1948, ולהגנתם רק כ-150 לוחמים, אנשי ההגנה ואצ"ל. עם יציאת הבריטים תפסו לוחמי הרובע את העמדות הבריטיות במסגרת מבצע שפיפון. ב-16 במאי החלו הערבים לתקוף את הרובע, ובמהלך מתקפת היומיים כבשו כשליש משטחו. בלילה שבין ה-17 ל-18 במאי ניסתה חטיבת עציוני לפרוץ לעזרת הנצורים באזור מגדל דוד אך נכשלה. בלילה שבין ה-18 במאי ל-19 במאי הצליח כוח פלמ"ח מחלקתי בפיקודו של דוד אלעזר, לפרוץ את שער ציון, ובעקבותיו נכנסה תגבורת, בפיקודו של מרדכי גזית (שהיה גם במשך זמן קצר מפקד הרובע, עד שנפצע קשה מאוד בקרב), עם כשמונים חיילי חטיבת עציוני אל הרובע. בניגוד לדרישת מפקד ההגנה בירושלים דוד שאלתיאל, עזבו לוחמי הפלמ"ח את השער. באותו בוקר הצטרפה ירדן לקרבות בירושלים, וחיילי הלגיון הירדני תפסו את שער ציון והדקו את המצור על הרובע היהודי. בית כנסת תפארת ישראל, שכיפתו הגבוהה שימשה כעמדת מגיני הרובע, נתפס כבר עם תחילת הקרבות ופוצץ. במהלך הימים הבאים כבש אט אט הלגיון הירדני בפיקודו של עבדאללה א-תל חלקים נכבדים מהרובע וכלא את התושבים באזור ארבעת בתי הכנסת הספרדים. ב-27 במאי, לאחר ימי לחימה קשים, כבשו הערבים את בית הכנסת החורבה ופוצצו אותו. במשך כל ימי הקרבות ניסו כוחות ישראליים לפרוץ אל הרובע ולסייע לאנשיו, אך ללא הצלחה. המתים וההרוגים נקברו באופן זמני בחצר קטנה בתחומי הרובע, מתוך תקווה להעבירם לבית עלמין לכשיתאפשר. במהלך כל התקופה נהרגו 69 לוחמים ואזרחים.
ב-28 במאי נותרו פחות מחמישים לוחמים יהודים כשירים ברובע. בלחץ האוכלוסייה האזרחית המותשת ומתוך דאגה לחייהם, חתם מפקד הרובע משה רוסנק אחר הצהריים על כתב הכניעה. בכיכר בתי מחסה התאספו התושבים בטרם צאתם מהרובע ומתוכם נלקחו גברים אל השבי. בסך הכל יצאו 341 לוחמים ותושבים לשבי בירדן. תושבי הרובע גורשו מערבה אל מחוץ לחומות, וכל הרכוש ברובע היהודי הולאם. הירדנים לא התירו ליהודים להוציא את מתיהם, ואלה נותרו בקברם הזמני בלב הרובע עד מלחמת ששת הימים. פליטי הרובע היהודי שוכנו בשכונת קטמון, שרק כחודש לפני כן נכבשה על ידי הפלמ"ח וההגנה. שבויי הרובע שוחררו לאחר המלחמה תוך תשעה חודשים.
לאחר כיבוש הרובע היהודי, הרסו הירדנים בשיטתיות את הבניינים בבעלות היהודים שהיו בו. בתי הכנסת הגבוהים פוצצו, ואחרים הפכו למגורי בהמות. רוב בתי המגורים ברובע נהרסו כבר בימי המלחמה מירי פגזים ירדנים, ואלה שנותרו שימשו פליטים ערבים ממערב העיר, שביתם היה בשטח מדינת ישראל[דרוש מקור]. כך, למשל, שוכנו ברובע תושבי הכפר הערבי ליפתא ששכן בכניסה לירושלים ממערב[דרוש מקור]. בימי השלטון הירדני לא נעשו כל פעולות שיקום או בנייה ברובע היהודי, ובמהלך 19 שנים אלו, עד מלחמת ששת הימים, קרסו רוב בתי הרובע היהודי הנטושים וחרבו.
בניגוד להסכם שביתת הנשק עם ירדן, שבו נקבע שישראלים יוכלו לפקוד את הכותל המערבי, השלטון הירדני לא אפשר לישראלים להגיע למקום.[18]
זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל לשקם את הרובע היהודי ולהקים בו יחידות דיור במהירות האפשרית. בין היתר קודמה תוכנית להקים מספר דירות שרד לשרי הממשלה ברובע היהודי.[19] בפועל, יגאל אלון, שר החינוך באותה עת, היה הפוליטיקאי היחיד שעבר לגור ברובע, בבית שתוכנן ועוצב עבורו[20] (לאחר פטירתו של אלון בשנת 1980, עברה דירתו לשימוש של בית דין רבני, בשנת 2000 נמכרה לישיבת "אש התורה" על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי).[21] בין המתיישבים הראשונים היה הרב משה צבי סגל, איש חב"ד. במקביל התיישבו החל משנת 1968 בשטחי הרובע היהודי חברי גרעין הנח"ל הדתי התעשייתי גנ"ת (של מרכז הקואופרציה של הפועל המזרחי). חברי הגרעין שנקרא נח"ל מוריה סייעו למתיישבים היהודים הראשונים ברובע המתחדש.[22]
באפריל 1968 הפקיעה מדינת ישראל את שטח הרובע היהודי, לרבות רחבת הכותל והמבנים שהיו בה. ביולי 1968 החליטה הממשלה להקים את "החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ" כחברה ממשלתית בשליטת המדינה. בינואר 1969 נוסדה החברה כדי לשקם ולפתח את הרובע כאתר לאומי, דתי, היסטורי ותרבותי. בשנות ה-80 השלימה החברה את שיקומו ובנייתו של הרובע היהודי, השיגה את מטרתה ואמורה הייתה להיסגר.[23] נכון לשנת 2019 החברה ממשיכה לפעול.
עד מלחמת ששת הימים הפרידה 'שכונת המוגרבים' הערבית שלמרגלות הכותל המערבי בין בתי הרובע ובין סמטת הכותל. בעקבות המלחמה, פונתה השכונה מתושביה, ובתיה הדלים נהרסו לטובת רחבת התפילה. באופן זה נוצר קשר גאוגרפי רציף בין הכותל ובין הרובע היהודי, והוא נחשב כיום לחלק בלתי נפרד ממנו. המשפחות הערביות שהתגוררו ברובע היהודי פונו תמורת פיצוי כספי. חלקן עקרו לאבו דיס, ומשפחה אחת פונתה רק ב-1980 תמורת פיצוי רב מביתה הרעוע, שנהרס מיד לאחר מכן. אחד המפונים בראשית שנות ה-70 עתר לבית המשפט בדרישה לחכור את ביתו ברובע המשוקם, אך השופט חיים כהן דחה את בקשתו, ואמר:
"מטבע הדברים הוא שהשיקום בא לשם החזרת עטרת היישוב היהודי בעיר העתיקה ליושנה, כדי שליהודים יהא שוב, כמו שהיה בעבר, רובע מיוחד להם ליד רובעי המוסלמים והנוצרים והארמנים. אין כל אפליה פסולה בייחודם של הרבעים האלו - רובע רובע ועדתו".[24]
באופן אירוני, חורבנו של הרובע היהודי הוא זה שאִפשֶר גם את שיקומו הטוב ביותר: השנים הראשונות לאחר המלחמה הוקדשו לסקר ארכאולוגי ולחפירות הצלה מקיפות, שלא היו אפשריות אילו היה הרובע מאוכלס או בנוי. מחשבה רבה הושקעה בתכנון הרובע מחדש, כאזור מגורים מחד, וכאתר תיירות וארכאולוגיה מאידך. באופן זה רק מעט ממצא ארכאולוגי מוצג לראווה "על חשבון" שטח בנייה (כמו הקארדו או החומה הרחבה) ואילו מעל רוב הממצאים נבנו בתי מגורים (כמו הפרוור ההרודיאני, השוכן במרתפי ישיבת הכותל, הקארדו הביזנטי, השוכן מתחת לבתי מגורים ועוד).
בתחילת שנות ה-70, במקביל לפעילות הארכאולוגית, החל תהליך של שיקום ובנייה של הרובע, תוך ניסיון לשמר את תוואי הסמטאות הקדום ככל האפשר. בתי הכנסת שוקמו ונוקו מזבל הבהמות ומהלכלוך הרב שהצטבר בהם, ועקב הנסיבות, יכלו הרשויות להטמין את כל כבלי החשמל והטלפון מתחת לאדמה. לאחר דיונים ארוכים נותרו בתי הכנסת 'החורבה' ו'תפארת ישראל' בחורבנם, כדי לשמר במשהו את ימי חורבנו של הרובע. 'החורבה' שוחזר והוקם מחדש ב-2010.
החל משנות ה-80 הפך הרובע לשכונת מגורים מבוקשת בקרב הציבור הדתי והחרדי. בציבור הדתי לאומי בולטים תלמידי ובוגרי ישיבת ההסדר "הכותל", השוכנת ברובע. בקרב הציבור החרדי ברובע דומיננטית קבוצת ה"זילברמנים", בני משפחתו הענפה ותלמידיו של הרב יצחק שלמה זילברמן. הללו נוהגים על פי מנהגי הגר"א, והקימו ברובע מוסדות חינוך מבוקשים הפועלים על פי שיטת זילברמן וקולטים תלמידים מכל רחבי ירושלים ואף מחוצה לה. בהדרגה הלך והתגבר האופי החרדי של הרובע.[21]
חיי היום-יום ברובע אינם פשוטים: הסמטאות צרות וצפופות ומרחב המחיה קטן; לא ניתן להגיע עם כלי הרכב הפרטיים עד הבית, ויש להחנותם במגרשי החנייה המעטים שבשולי הרובע; קהל התיירים העצום המשוטט בסמטאות בכל שעות היממה מטריד את מנוחת השכנים. למרות כל זאת, קרבתו הגדולה של הרובע לכותל המערבי והאווירה הקהילתית והדתית, כמו גם סגנון הבתים העתיק הכולל קשתות וכיפות, הפכו אותו לאטרקציה נדל"נית, ולאחת מהשכונות היקרות ביותר בירושלים.
ב-2019 החלו העבודות המקדימות להקמת פרויקט בשם מעלית הכותל, על פי התכנון צפוי להיבנות פיר למעלית בעומק של כ-26 מטר, ינועו 2 מעליות - אחת לכל כיוון. הפיר נחפר במפלס הרובע היהודי אשר נמצא ברחוב משגב לדך. במפלס התחתי של המעלית צפוי להיחפר מנהרה באורך 70 מטרים בה יוקמו חנויות ואולמות כנסים. המנהרה צפויה להסתיים בהגעה לרחבת הכותל ומחסום האבטחה של המקום.[25]
הרובע היהודי נחפר ביסודיות בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, והממצאים מלמדים על פעילות רבה באזור במשך הדורות. הממצאים הקדומים ביותר הם מימי בית ראשון, והם כוללים את החומה הרחבה, המגדל הישראלי, וכן כלי אוכל וצלמיות המוצגים במוזיאון הפרוור ההרודיאני. הממצאים מלמדים כי בשלהי ימי בית ראשון, לפני כ-2,500 שנה, היה אזור זה בתחומי העיר המבוצרת, וכן שיושביו היהודים עסקו בפולחן עבודה זרה. בימי בית שני נקרא המקום בשם 'העיר העליונה של ירושלים'[26] ויושביו היו כוהנים אמידים, שנהנו ממעמד גבוה. רוב הממצא העשיר מתקופה זו מוצג במוזיאון הפרוור ההרודיאני, וכולל מבני פאר ובהם רצפות פסיפס, מקוואות רבים, שרידי עמודים מפוארים, פרסקאות וכדומה. ניתן לבקר באחד מבתי שכונת הכוהנים בבית השרוף, המייצג את חורבנה של העיר בשנת 70 לספירה. מהתקופה הרומית נמצאו רעפים ולבנים רבים עם טביעות חותם של הלגיון העשירי פרטנסיס.
בתקופה הביזנטית שקק האזור פעילות דתית וציבורית, ועל כך יעידו כנסיית הנֵיאה הענקית, ששרידיה מצויים מתחת לכיכר בתי מחסה, והשני הוא הקארדו הביזנטי, שנסלל כדי לאפשר מעבר ישיר ונוח מהכנסיות שבצפון העיר, לכנסיית הנֵיאה שבדרום. מן התקופה המוסלמית הקדומה לא נותרו ממצאים יוצאי דופן, אך בתקופה הצלבנית בנו גרמנים חברי המסדר הטבטוני בתחומי הרובע היהודי של ימינו שתי כנסיות צלבניות, והארמנים הקימו מנזר.[27]
סניף של תנועת הנוער בני עקיבא.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.