Loading AI tools
היסטוריונית וחוקרת תולדות יהודי האימפריה העות'מאנית והבלקן מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מינה רוזן (נולדה ב-21 באוקטובר 1947) היא פרופסור אמריטה בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה. כיהנה כראש המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ומתמחה בהיסטוריה של יהדות האימפריה העות'מאנית ומדינות הבלקן.
 | |
| לידה |
21 באוקטובר 1947 (בת 77) טבריה |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| ידועה בשל | מחקריה על תולדות יהדות האימפריה העות'מאנית וארצות הבלקן |
| השכלה | אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת תל אביב |
| מקצוע | היסטוריונית |
| מעסיק |
אוניברסיטת חיפה  |
| תואר | פרופסור |
| http://minnarozen.com | |
  | |
מינה רוזן נולדה בטבריה וגדלה בעפולה. לאחר סיום בית ספר תיכון החלה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. ב-1966, לאחר נישואיה, שבה לעפולה, הפסיקה את לימודי המשפטים והחלה בלימודי היסטוריה באוניברסיטת חיפה. בשנת 1976 קיבלה תואר דוקטור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, על עבודה שכותרתה "הקהילה היהודית בירושלים: משלהי המאה הט"ז עד שלהי המאה הי"ז", בהנחיית פרופ' דניאל קארפי ופרופ' שלמה סימונסון. בין 1973 ל-1999 לימדה באוניברסיטת תל אביב תוך התמחות ביהדות האימפריה העות'מאנית. בין 1992 ל-1997 ניהלה את המכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. החל מ-1999 מלמדת באוניברסיטת חיפה. היא לימדה כפרופסור אורח באוניברסיטת פרינסטון.[1]
גישתה ההיסטוריוגרפית של רוזן מאופיינת בגישה בין-תחומית המשלבת את המחקר ההיסטורי עם מספר דיסציפלינות מתחום מדעי החברה והרוח, כגון סוציולוגיה, ספרות, תולדות האמנות, לימודי מגדר ותאוריות של פזורה. במהלך השנים כתיבתה הלכה ונטתה לכיוון של grass roots history, מגמה שהתגברה בעקבות מבצעי התיעוד הגדולים שערכה של יהדות טורקיה ויהדות יוון, וקהילות הפרנקוס ברחבי אגן הים התיכון. מפעל התיעוד הראשון שלה היה בארכיוני חברת הלבנט הצרפתית במרסיי, ארכיון משרד החוץ הצרפתי וארכיוני חברת הלבנט הבריטית, שהיוו בסיס לשורת מחקרים על רשתות המסחר של "הנוצרים החדשים" שחזרו בסוף המאה ה-16 ליהדותם בעיר ליוורנו שבדוכסות הגדולה של טוסקנה, והתפזרו ממנה למרכזי המסחר של האימפריה העות'מאנית בלבנט ובצפון אפריקה. מחקרים אלו, שהיו מן הראשונים להתבסס על הצירוף של מקורות רבניים ומקורות אירופיים הראו את התופעה של פזורת המסחר היהודית-פורטוגזית באגן הים התיכון, אשר התייצבה מול חברות המסחר הלאומיות של בריטניה וצרפת כאילו עמדה מאחוריה מדינת לאום משלה. במחקריה שעסקו בתקופות מאוחרות יותר הראתה כיצד קהילות הסוחרים הללו שהיו קטנות מאוד מבחינה מספרית השפיעו על תהליכי החילון והמודרניזציה באיסטנבול ובסלוניקי.
בין השנים 1987–1990 ערכה רוזן מפעל תיעוד גדול בטורקיה, שם תיעדה וצילמה 61,000 מצבות יהודיות מן השנים 1583–1990, למעלה מ-40,000 מהן באיסטנבול. אוסף דיגיטלי זה הועלה ב-2016 לאתר מרכז גולדשטיין-גורן לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב[2]. זהו האוסף הדיגיטלי הגדול בעולם של מצבות יהודיות. משום שהאוסף מתעד קהילה ששמרה על רציפות בת 450 שנים, הוא מאפשר לעקוב אחר פניה הרבגוניות של הקהילה, ויחסיה עם התרבות העות'מאנית שסבבה אותה. בתום מפעל התיעוד הזה, רוזן שילבה אותו במחקר מעמיק של ההיסטוריה של תרבות הקבורה והאמנות העות'מאנית המוסלמית, והראתה בספרה שפורסם ב-1994 כיצד למן המאה ה-17 הטמיעה החברה היהודית באיסטנבול את ערכיה החברתיים, האסתטיים והרוחניים של החברה המוסלמית שסבבה אותה.[3]
במקביל לתיעוד בתי העלמין ערכה רוזן סקר נרחב של פנקסי הפרוטוקולים המתעדים את החלטות ועד הקהילה היהודית באיסטנבול בשנים 1701–1931. רוזן השתמשה בחומרים אלו, וגם בפירות סקר "פנקסי התלונות" (Şikayet defterleri) של נתיני האימפריה העות'מאנית נגד מוסדות ובעלי משרות באימפריה, ואוספי מקורות עות'מאניים שנדפסו, על-מנת לבחון את התהליכים ההיסטוריים שעברו על הקהילה היהודית באיסטנבול. מחקריה הראו כיצד החברה היהודית הילידית הרומאניוטית (דוברת יוונית) השתלבה בתוך החברה הספרדית, כיצד התגבשה חברה מקוטבת מאוד מבחינה מעמדית שבה התרכז רוב ההון בידיים מעטות של אנשים שהיו מקורבים לחצר הסולטאן בדרכים שונות, וכיצד ערכיה של החברה המוסלמית השלטת הוטמעו בקהילת איסטנבול.
ב-1991 יצאה רוזן למוסקבה במסע לגילוי ארכיוני הקהילה היהודית בסלוניקי שנשדדו בידי גרמניה הנאצית והגיעו למוסקבה עם הצבא האדום המנצח[4]. גנז המדינה הרוסי איפשר לרוזן לצלם חלק מהארכיון שנשמר בארכיון הק.ג.ב, כרבע מיליון מסמכים, ומאז הוסבו למחשב כרבע מהם. במהלך העבודה על מסמכי הארכיון הזה, הסתבר שחלקים נוספים מארכיון הקהילה התפזרו ברחבי תבל, והחלק השמור בארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים התגלה כגדול במיוחד. מחקר ארכיוני זה חשף את פניה הבלתי ידועות של יהדות סלוניקי במאה ה-20. קהילת יהודי סלוניקי, שנודעה כ"ירושלים של הבלקן", וזכרונה טוּפח כעיר של תלמידי חכמים, סוחרים בינלאומיים ותעשיינים גדולים, נגלתה כחברה אשר במאות ה-19 וה-20 חוט שדרתה היו פועלים קשי יום. תלמידיה של פרופ' רוזן, ד"ר גילה הדר וד"ר שי סרוגו, העלו לסדר היום ההיסטוריוגרפי את חייהם ומאבקיהם של פשוטי העם בסלוניקי, פועלות הטבק, סוורי הנמל ומשפחותיהם.
גילוי הארכיונים האלה הוביל למחקר בארכיונים יווניים בני התקופה, ולהטלת אור חדש על השמדת יהדות סלוניקי בשנת 1943 על ידי הנאצים. שרידיה המועטים של הקהילה וחלק מצאצאיהם העתיקו את אשמת גרמניה הנאצית אל רבה האחרון של הקהילה, הרב צבי קורץ שנפטר מטיפוס שבועיים אחרי שחרור מחנה ברגן-בלזן שם היה כלוא עם בני משפחתו. המקורות החדשים במחקרה של רוזן מראים כיצד מעברה של סלוניקי מן האימפריה העות'מאנית אל מדינת הלאום היוונית ב-1912 גרר בעקבותיו ירידה במעמדה הפוליטי של הקהילה, והידרדרות חריפה במצבם של פשוטי העם. מחקרה מראה כי ראשי הקהילה שלא הצליחו להתמודד עם המדינה היוונית החליטו בעצה אחת של כל הזרמים הפוליטיים בעיר להביא רב ראשי מבחוץ, לאחר שבמשך עשר שנים התנהלה הקהילה ללא רב. הרב שנבחר היה ד"ר צבי קורץ, איש צעיר בעל דוקטורט במדעי המזרח מאוניברסיטת וינה והסמכה לרבנות מבית המדרש לרבנים בברלין. ראשי הקהילה קיוו שהוא ידע להתנהל מול היוונים, והוא אכן עשה זאת, אבל בד בבד ניסה להכניס סדר בענייניה המפותלים של הקהילה, וקנה לו מתנגדים רבים בתוכה, אשר ראו בו נטע זר שמנסה לדחוק את רגליהם. לאחר המלחמה, כאשר נגלתה מלוא הטרגדיה של הקהילה, הפך הרב קורץ לשעיר לעזאזל משני כיוונים. הגרמנים היו אשמים חסרי פנים וזהות, ולא ניתן היה לנקום בהם ואילו זכרו של הרב ובני משפחתו היו בהישג יד. הוא היה שעיר לעזאזל קלאסי: הוא היה זר, לא יהודי-ספרדי, ולא יכול היה לענות. גם מבחינת החברה היוונית הרב קורץ היה לאשם נוח מאוד. היוונים כחברה ואף כמדינה מתקשים עד היום להכיר בכך שבתקופת המלחמה שלטה ביוון ממשלה ששיתפה פעולה עם הגרמנים, ולמרות מלחמת הגבורה של הפרטיזנים הקומוניסטים בכובש הנאצי, גורלם של יהודי סלוניקי היה בעיניהם, אבל בעיקר בעיני תושבי סלוניקי הנוצרים, גורלם של אחרים, לא חלק מן החברה היוונית. הטלת אשם ברב קורץ ניקתה ומנקה את מצפונם עד עצם היום הזה, והקהילה היהודית הזעירה שנותרה בסלוניקי נאלצת ליישר קו עם הגישה הזאת.
העמקת המחקר העוסק בהיסטוריה המודרנית של יוון הביאה למחקר השוואתי בין הפזורה היוונית לפזורה היהודית לאורך הדורות אשר תוצאותיו הובילו אותה לחקר תאוריות של פזורות והגירה, בו עוסקת מינה רוזן במהלך העשור השני של המאה ה-21.
בשנת 1997, בעקבות ויכוח ציבורי על הענקת אזרחות כבוד של תל אביב להיסטוריון ברנרד לואיס, שטען כי טבח הארמנים בזמן מלחמת העולם הראשונה לא היה רצח עם, שלחה רוזן מכתב-מאמר בן עשרה עמודים לראש העיר, רוני מילוא, בשם "טבח הארמנים ומקצועו של ההיסטוריון", בו הגנה על עמדתו של לואיס.[5] במאמר בן 55 עמודים שפרסמה בכתב העת "היסטוריה" באוגוסט 2002 בשם "ארמניה, ארמניה", חזרה רוזן בהרחבה על דבריה במכתב שכתבה ב-1997.[6][7]
במהלך שנות עבודתה באוניברסיטת חיפה, רוזן הכניסה לתוכנית הלימודים של החוג לתולדות ישראל את הוראת תרבות הלאדינו, הקימה את התוכנית ללימודים יווניים מודרניים,[8] והנהיגה את הוראת הפילוסופיה של ההיסטוריה בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת חיפה.
מינה רוזן, הפעמונים מצלצלים לאירופה, באתר הארץ, 24 בספטמבר 2015 מינה רוזן, זה יהיה עולם אחר, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2015 מינה רוזן, השפע ניצח את הרוח, באתר הארץ, 15 באוגוסט 2013 עופר אדרת, בבתי הקברות היהודיים, המטרה קידשה את המצבות המפוארות והכיתובים המוגזמים, באתר הארץ, 11 באוגוסט 2020.svg){kind=icon}
סרטונים בערוץ של מינה רוזן, באתר יוטיוב
מינה רוזן, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
