Loading AI tools
תחומי הידע האנושי אשר עוסקים בחקר והתחקות אחר חוקיות הרוח בקיום מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מדְעי הרוח הם תחום אקדמי הכולל בתוכו את נושאי המחקר העוסקים בנגזרות של התרבות האנושית, לצד תחומים המנסים לבחון ולחקור את העולם מתוך השקפות עולם ערכיות. בהתאם לכך, תחום מדעי הרוח אוגד תחתיו נושאים כמו חקר השפה והספרות, חקר האמנות האנושית, ההיסטוריה והפילוסופיה.[1][2]
המונח "רוח" מכוון למכלול העקרונות שמהם מורכב העולם הלא-פיזי, שאין להכפּיפו לחוקיות סיבתית פשוטה, כמקובל בעולם הפיזי.[3][2]
המונח מדעי הרוח מקושר בדרך כלל לתחום ההוראה באוניברסיטאות. כקבוצה של דיסציפלינות חינוכיות, מדעי הרוח נבדלים בתכנים ובשיטות העבודה ממדעים מדויקים, ובמידה פחותה יותר גם ממדעי החברה.[2]
במדעי הרוח נעדרים אלמנטים שמזוהים עם המאפיינים הבסיסיים של המדעים, דוגמת הוכחות וניסויים מבוקרים אמפיריים, ומדעי הרוח במקרים רבים לא מתיימרים להגיע למסקנות אובייקטיביות באופן מוחלט.[4][3] תחת זאת, מנסים חוקרי מדעי הרוח להתייחס לכל "אובייקט" שנחקר כיצירה ייחודית העומדת בפני עצמה, ושאינה ניתנת להשוואה אובייקטיבית אמיתית.[3][1] מדעי הרוח עוסקים בנושאים בעלי השלכות ערכיות ואתיות לחברה,[3] מסייעים לתת הקשרים ומשמעות לתחומים רבים בחיי האדם,[1] ומרחיבים את הכלים שבידי יחידים וחברות להתמודדות עם מגוון רחב של אתגרים שלא מקבלים מענה במסגרות מדעיות אחרות. סוגיות אלו יכולות לכלול, למשל, עיסוק ב"מה הופך חברה לחברה צודקת", כיצד ראוי לנהל מדינה, דיון בהשלכות המוסריות של פעולות אנושיות, או דיון על האופן בו אדם יכול להגיע לחווית חיים מספקת.[4][5]
שורשיה של התפיסה המודרנית של מדעי הרוח ביוון העתיקה של סביבות המאה ה־5 לפנה"ס, ב"פאידיאה" של הסופיסטים, בה למדו תלמידים כחלק מההכנה שעברו לקראת חייהם כאזרחים בוגרים בפוליס.[2] על ראשית פועלם של הסופיסטים הוסיף גם סוקרטס את הגותו המבקרת את חקר הטבע של התקופה ככזה שאינו יכול באמת להסביר מדוע המציאות היא כפי שהיא, ושיש נדבך משמעותי של "רוח" או "שכל" שמסבירים מדוע החומר ה"פסיבי" שנחקר בחקר הטבע הופך להתנהגות "אקטיבית", דוגמת הבחירות שמבצעים בני האדם.[3]
לימודי הפאידיאה המשיכו להתפתח עם הדורות, ועל פי עדויות שתוארכו לשנת 55 לפנה"ס, כללו לימודים אלו גם הכשרה המיועדת לנואמים, שנקראה "Cicero’s humanitas", ותרגומה המילולי הוא "טבע האדם".[2]
תוכנית הלימודים הוותיקה של הפאידיאה ושל ה"Cicero’s humanitas" עברו שינוי בראשית ימי הביניים המוקדמים, כאשר אבות הכנסייה יצרו על בסיסם תוכנית לחינוך בסיסי נוצרי שכלל מתמטיקה ומדעים לצד בלשנות, פילולוגיה, פילוסופיה והיסטוריה.[2]
המושג "humanitas" יצא אמנם משימוש נפוץ בימי הביניים המאוחרים, אולם בתקופת הרנסאנס עבר תחייה מחדש[2][4] בשם "studia humanitatis" – "מחקרי האנושות"[2] – ששימש הומניסטים איטלקים במאה ה־15 בהקשר של יצירות ספרותיות ומחקר "חילוני" הומניסטי שעסקו בנושאים שמחוץ לעולמות הדת, וכללו תחומים כמו דקדוק, רטוריקה, שירה, היסטוריה, פילוסופיה של המוסר, לימודי יוונית ולטינית.[2][1]
בשנת 1440 הצליח לורנצו ואלה להשתמש בניתוח טסקטואלי כדי להראות כי המסמך "מתת קונסטנטינוס" – אשר טוען להצדקת הריבונות הפוליטית של האפיפיורות על שטחים מהאימפריה הרומית – הוא מסמך מזויף. הישגו של ואלה הדגיש את הערך האקדמי של מחקר רטורי של טקסטים. הישג זה הוא אבן דרך בתקופה בה החלו בהדרגה להתפתח תחומי מחקר השואפים לביקורתיות, במובן בו מציגים שאלה וניגשים לאיסוף נתונים במטרה לספק תשובות לשאלות אלו – גם אם המשמעות היא שהמסקנה מהנתונים עלולה לסתור את הפרשנויות המקובלות.[4]
האינטלקטואלים של הרנסאנס הציעו שלושה קריטריונים ל"מדעי הרוח": האסתטי – בחינת יצירתן והתקבלותן של יצירות אמנות (למשל, חקר ספרות, אמנות חזותית ומוזיקה); האתי והרגשי – בחינת האינטרסים, המטרות או הערכים המשפיעים על החלטותיהם של בני אדם (למשל, פילוסופיה של האסתטיקה, חקר דתות או אתיקה); האינדיבידואליסטי – בחינתו של כל תוצר אנושי כיצירה העומדת בפני עצמה (למשל בלשנות, ממצאים היסטוריים ואספקטים שונים של אמנות ופילוסופיה). הצדקת העיסוק בתחומים אלו כללה בין היתר את הגברת יכולתו של האדם לקבל החלטות ולהציב מטרות.[1]
עם התפתחות האקדמיה במאה ה־19, נמוגה ההפרדה בין מדעי הרוח ללימודי הדת, והודגשה ההפרדה בין מדעי הרוח למדעי הטבע, שהתמקדו בתצפיות המייצרות נתונים אובייקטיביים.[2] בשנת 1959 נשא צ'ארלס פרסי סנואו הרצאה שכותרתה "שתי התרבויות", ובה ביקר את תחום מדעי הרוח והציג אותם כ"תרבות" נפרדת מתחום המדעים בכלולתו. אל מול תפיסה זו עלתה ביקורת, בין היתר מצד כמה היסטורונים של המדע, שהציגו נראטיב הרואה את ההיסטוריה והאינטראקציה בין מדעי הרוח ומדעי הטבע במקשה אחת משותפת. אף על פי כן, התפיסה הרואה את מדעי הרוח כתחום נפרד ומובחן נותרה רווחת גם בראשית המאה ה־21.[6]
כאשר ניסו הוגים שונים לשרטט הפרדה ברורה בין מדעי הרוח לתחומים אחרים במדע, הגדרה נפוצה הגיעה מהגותו של הפילוסוף וילהלם דילתיי מסוף המאה התשע-עשרה. לפי השקפתו מדעי הרוח הוא התחום שאחראי לחקור את יצירותיהם של המוחות האנושיים, דוגמת חקר השפה, מוזיקה, אמנות, ספרות ותיאטרון, וכפועל יוצא גם פילולוגיה, בלשנות, מוזיקולוגיה, תולדות האמנות וכדומה. עם זאת, הגדרות אלו מצויות במחלוקת, כאשר הגדרות מצומצמות יותר הציעו להגביל את ההגדרה רק לתחומים דוגמת דקדוק, רטוריקה, פואטיקה, היסטוריה ואתיקה, ולא לכלול, למשל, תחומים כמו מוזיקה ואמנות פלסטית; ומצד שני, חוקרים בולטים מהתחום, כמו פול אוסקר קריסטלר (אנ'), שאפו להרחיב את ההגדרה.[6]
לקראת אמצע המאה ה־20 החלו התחומים הנפרדים של מדעי הרוח להתמזג לשילובים שונים, דוגמת ספרות אקדמית שעוסקת ב"תרבות מערב אירופה" כמכלול.[1]
המונח "מדעי הרוח" נתקבע בעברית בעקבות השפעתה הניכרת של השפה הגרמנית על התרבות האקדמית העברית-הישראלית בראשיתה. בעוד שבאנגלית (וכן במספר שפות נוספות בהטיה שונה), נקרא תחום זה "Humanities" (מן המילה בן אדם – Human); הרי שבגרמנית המושג נקרא Geisteswissenschaften (רוח – Geistes ומדע – Wissenschaft). מושג גרמני זה התפתח עם עלייתן של האוניברסיטאות הגרמניות בעידן הנאורות, והוא מבטא את רוח התקופה מתוך הנחה כי המדע מסוגל לתת כלים אמפיריים גם להתמודדות עם סוגיות אנושיות.
לקראת סוף המאה ה־20 במדינות שונות גדלו פערי המימון בין מדעי הרוח לתחומים אקדמיים אחרים, וקטן המימון הציבורי היחסי לתחומים אלו, זאת ממספר סיבות, וביניהן שאיפה מוצהרת לנסות להתאים את הלימודים לצרכים העדכניים של הכלכלה.[4]
בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות ה-2000, נמדדה ירידה במספר הסטודנטים באוניברסיטאות שלומדים במדעי הרוח, בישראל וגם בארצות הברית. בישראל שיעור הסטודנטים לתואר ראשון במדעי הרוח ירד ביותר ממחצית, מ-18.5% בשנות התשעים ל-8.6% בשנת הלימודים של 2008.[7] הירידה מוסברת בנטייה של סטודנטים, שלא כמו בעבר, להתמקד במקצועות לימודים שיספקו יותר אפשרויות להצטרף לענפי תעסוקה רווחיים וליהנות מתעסוקה בשכר גבוה,[8] על חשבון שיקולים אחרים, אשר עשויים לכלול את הגישה לפיה מדעי הרוח מעניקים ללומדים אותם ידע ויופי, ובכך מעשירים את עולמם האישי של החוקרים ואף מאפשרים התנהלות חברתית תקינה יותר.[9]
הגבול המדויק בין מדעי הרוח לתחומים מדעיים אחרים שנוי אמנם במחלוקת,[6] אולם בהכללה מקובל לראות במדעי הרוח תחום נפרד ממדעי הטבע ומדעי החברה. היו שניסו לשרטט את הגבולות בין התחומים, כאשר גבולות אלו לעיתים עסקו בתוכן הנושאים הנחקרים, ולעיתים בשיטות המחקר עצמן. הפילוסוף וילהלם דילתיי מין המאה ה־19 טען כי תחומי מדעי הרוח הם מה שנמצא מחוץ ומעבר לנושאי מדעי הטבע. מנגד, הפילוסוף היינריך ריקרט טען בראשית המאה ה־20 כי בעוד במדעי הטבע מנסים להגיע ממקרה פרטי לכללים והבנות שיהיו רלוונטיים במקרים רבים, הרי שמדעי הרוח הם אידיוגרפיים, כלומר, מעמיקים בערך הייחודי של כל מקרה פרטי בהקשר התרבותי והאנושי, באופן שאינו מנסה לנסח כללים אוניברסליים.[2]
הוגים מאוחרים יותר, דוגמת ג'אמבטיסטה ויקו ואדמונד הוסרל, פרסמו ספרים שדנים בטיב המדעי של מדעי הרוח, וטענו כי הדבר החשוב במדעי הרוח, יותר מאשר קידום הידע וההבנה האנושית שעומד בלב תחומי מחקר אחרים, הוא פיתוח אופקי המחשבה והקיום של האדם. הוגים אלו טענו שתחום מדעי הרוח ישגשג רק אם ייטיב להבדיל את עצמו ממדעי הטבע, זאת מכיוון שמדעי הרוח עוסקים בשאלות המערבות בהכרח זווית ערכית ואתית, ולכן לא ניתנות למדידה באופן שהוא לחלוטין אובייקטיבי. עקב כך, מנגד, חוקרים ממדעי הטבע מציגים לעיתים את מדעי הרוח כתחום "נחות" יותר מבחינה מדעית, מכיוון שבמדעי הרוח נעדרים אלמנטים שמזוהים עם המאפיינים הבסיסיים של המדעים, דוגמת הוכחות וניסויים אמפיריים. הפילוסוף שי פרוגל טען כי ניסיונות להגיע במדעי הרוח למדידה אובייקטיבית שמתעלמת מהטיות אתיות, תביא להשגתה של אובייקטיביות מדומה בלבד. פרוגל טען כי חוזקתם של מדעי הרוח הוא שלהבדיל ממדעי הטבע העוסקים בחקר עולם החומר כהוויה נטולת משמעות, מדעי הרוח עוסקים בהוויה בעלת משמעות.[3]
על פי גישה ותיקה של התחום, חקירה אידיאלית במדעי הרוח עשויה להיות מתוארת כניסיון לקחת בחשבון מגוון רחב של ראיות, גישות, טענות הכפופות להגיון ושכל ישר, וערכים של אחריות אינדיבידואלית ומוסר. בנוסף לכך שואפים לעודד בקרב הסטודנטים של המקצוע חקירת כיווני חשיבה עצמאיים וניסיונות לערער על פרדיגמות קיימות. עם זאת, הוגים קלאסיים שונים מכירים בכך כי בפועל נקודת המבט הסובייקטיביות של החוקר תזלוג בהכרח אל תוך המחקר שלו. ישנם קולות בהגות המקבלים זאת, ורואים את הערך בקבלת נקודות מבט סובייקטיביות שונות על נושאי מחקר, ואילו אחרים דוגמת אפלטון שאפו לבחון האם וכיצד ניתן אכן להגיע לרמות הגבוהות ביותר של אובייקטיביות.[1]
אולם עם זאת, מדעי הרוח אינם מנותקים לחלוטין מהשיטה המדעית הרגילה, המבוססת על ניסוי חיצוני לחוקר, ולעיתים נעזרים בה. כמו כן, קיימים מדעים "רגילים" רבים הכוללים בתוכם תובנות מתחום מדעי הרוח (הדוגמה הבולטת ביותר היא הפסיכולוגיה, המושתתת בבסיסה על הנחות פילוסופיות). בנוסף, מדעי הרוח הדיגיטליים משמש כתחום תפר שבין מדעי הרוח ובין מדעי המחשב.
ההגדרה המדויקת של תחומי מדעי הרוח שנויה במחלוקת.[6][4]
תחומים שונים נקשרים לעיתים במדעי הרוח, ובהם:
האוניברסיטאות חורגות מההגדרה הנוקשה שניתנה כאן,[hebrew 2] והן כוללות במסגרת הפקולטה למדעי הרוח גם חוגים לארכאולוגיה, למשל.
יאיר אסולין, מדעי הרוח כבר אינם תחביב. הם הופכים למצרך קריטי, באתר הארץ, 3 ביולי 2019Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
