שִׁירָה (באנגלית: Poetry) היא סוגה של אמנות שעיקרה הוא שירים, בדגש על שירים לא מולחנים. שירה מתפרסמת לרוב בספרי וקובצי שירה, ומוקראת באירועי הקראת שירה.
השירה היא יצירה ספרותית, בה נעשה שימוש בתכונותיה האסתטיות של השפה, זאת בנוסף למשמעות המילולית או במקומה. שימוש זה עשוי לכלול כתיבה בשורות קצוצות (בניגוד לפרוזה); עיסוק במצלול, במשקל, פזמון חוזר וחריזה; כתיבה בשפה ציורית (פיגורטיבית); וטכניקות ספרותיות נוספות, שאינן נפוצות בפרוזה ובסוגים אחרים של ספרות.
הגדרות לשירה וגבולות התחום
לאורך השנים נעשו ניסיונות רבים להגדיר מהי שירה, ולהבחין אותה מסוגים אחרים של ספרות, כגון פרוזה או מסה, שכן שירה אינה סוגה ספרותית במובן המקובל של המילה. קשה למצוא כללים פורמליים שכל היצירות המוגדרות כ"שירה" עונות עליהם וקשה אף יותר למצוא תכנים תמטיים שבהם עוסקת השירה.
ניסיונות מוקדמים לשׂרטט את גבולות השירה, למשל בידי אריסטו בספרו "פואטיקה", התמקדו בשימוש בדיבור ליצירת אפקטים דרמטיים, קומיים ורטוריים. מאוחר יותר התמקדו הניסיונות בהדגשת הגורמים הסגנוניים בשירה, כגון חריזה ומשקל כהבדלים בינה לבין פרוזה, אך בשירה מודרנית ננטשו רבים מגורמים אלו לטובת אחרים, כך שההבדלה בין שירה לפרוזה באופן זה אינה מספקת.
במאמרו "בלשנות ופּוֹאֵטִיקָה"[1] הגדיר הבלשן רומן יאקובסון את השירה: ”מבע שבו הפונקציה הפואטית היא הדומיננטית – משיכת תשומת הלב למבע השירי כתכלית לעצמה”; כלומר השירה, בניגוד לטקסטים אחרים, באה בראש ובראשונה להבליט את החומר המילולי שבה, ולא רק להצביע על המציאות שהמילים מתארות. המסמנים לא רק מורים על המסומנים, קרי על האובייקטים בעולם, אלא בעיקר על עצמם.
דרך אחת לעשות כך היא בלשונו של יאקובסון: ”השלכת עקרון הדמיון על ציר הרצף לצורך יצירת שוויון ערך כתחבולה הבונה את הרצף”. ובמילים פשוטות, אם ניקח את הדוגמה: "דני אכל תפוח", נראה כי כל אחת משלוש המילים לקוחה משדה סמנטי אחר. "דני" – שם פרטי; "אכל" – פעולה; "תפוח" – מאכל; הפעלה של פונקציה פואטית על הטקסט תיצור לדוגמה את המשפט: "סעדיה סעד סעודה", שבו למרות שכל מילה באה משדה סמנטי אחר, השורש סע"ד מחבר אותן.
הגדרה נוספת לשירה סיפק קולרידג', המשורר הרומנטי והפילוסוף האנגלי, שחי בסוף המאה ה-18: ”השירה היא מיטב המילים במיטב סדרן”. ההוגה הצרפתי ז'אק מאריטן הגדיר את השירה באופן שונה: ”השירה היא אש אשר מדבירים אותה בידיים הלובשות כפפות של היגיון.”
אמילי דיקנסון, המשוררת האמריקאית בת המאה ה-19, תיארה במכתבה לעורך הספרותי תומאס היגינסון כיצד היא מזהה שיר: ”אם אני קוראת ספר ומרגישה כפור בכל גופי עד כי שום אש לא תוכל לחממני, אני יודעת שזהו שיר. אם אני חשה תחושה פיזית, כאילו הסירו ממני את קדקודי, אני יודעת שזהו שיר. האם יש דרך אחרת להגדיר "שיר"?” (תרגום: לאה גולדברג).
הפילוסוף מיכאל אברהם טוען בסדרת מאמרים[2] כי הגדרת השירה היא זו: ”שירה מביעה משהו לא דרך המשמעות הליטרלית של המילים. זאת לעומת [...] "פרוזה טהורה", שהיא טקסט שעניינו העברת מידע דרך משמעותן הפשוטה של המילים”.
בנוסף, עורך אברהם הבחנה בין שירה וספרות, בכך ש”הספרות משתמשת בסיטואציות כדי להשיג את מטרתה, בעוד השיר לא. אם בשירה יש מסלול של שני שלבים בלבד שמוביל מהכותב והטקסט שלו אל הקורא: טקסט ← תובנות/תחושות, הרי שבספרות יש מסלול תלת-שלבי: טקסט ← עובדות/אירועים ← תובנות/תחושות”[3]. לדבריו, ההגדרה שהציע אריסטו מתייחסת לספרות בכלל, ולא למושג "שירה" כפי שהוא נתפס בימינו.
מנגד, חוקרים אחרים טוענים כיום כי המבדיל שירה מצורות ספרות אחרות הוא דווקא האופן בו אנו קוראים אותה. משמעות הדבר היא שאם נתקל ביצירה מסוימת, ונאמין שהיא שירה, אנו נקרא אותה ככזו. אם נקרא את אותה יצירה תחת הרושם שהיא פרוזה, למשל, אנו נקרא אותה אחרת.
שירה אינה חייבת להיות קצרה (אם כי קיימים ז'אנרים של שירה קצרה כהייקו) או ארוכה (דוגמת ז׳אנר הפואמה). כיום אמנם מקובל לחשוב על שירה כעל יצירה קצרה בשורות קצוצות, אולם בתקופות אחרות נכתבה שירה בעלת היקף רחב יותר (למשל רפואות האהבה לאובידיוס) ואף שירה "בפרוזה" (כמו חלקים מסוימים בשירתם של דוד אבידן, שארל בודלר, ארתור רמבו ואחרים).
מול האמור לעיל, שירה נתפסת כיום כיצירה קצרה, בשורות קצוצות, שעושה שימוש הן בתכונותיה הצליליות של הלשון (על ידי מצלול, משקל וחריזה, למשל) והן בתכונותיה הפיגורטיביות (על ידי דימויים ומטפורות וכן הלאה). הגדרה זו, כאמור, אינה ממצה, והיא מוציאה אל מחוץ לתחום השירה יצירות רבות הנחשבות "שיריות".
נהוג להבדיל בין שירה לפזמון. פזמון הוא שיר שנועד להיות מלווה על ידי לחן ומהווה יצירה מוזיקלית שלמה, והוא לרוב ברור לקורא מהקריאה הראשונה. שירה, לעומת זאת, כוללת רבדים רבים שניתן לנתחם ולגלות בהם כוונות ורבדים נוספים. ישנם גם שירים שהולחנו אף על פי שלא נועדו לכך.
פואמה
פואמה (Poiema) (מיוונית: "יצירה"), היא תבנית ספרותית המציינת שיר ארוך, בדרך כלל בן מאות שורות.
מסוגי הפואמות:
- פואמה אפית
- פואמה סיפורית
- פואמה אידילית
- פואמה לירית
- פואמה דרמטית
- פואמה דידקטית
- פואמה סאטירית
הפואמה מלאת הפאתוס הייתה סוגה מרכזית בספרות העברית החדשה. משוררים עבריים חיברו פואמות, שהיו פסגת יצירתם, בהם יהודה לייב גורדון, חיים נחמן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, דוד שמעוני, יצחק למדן, אורי צבי גרינברג, יעקב כהן, ושמשון מלצר.
מונחים
מושגי יסוד
- שיר – יצירה ששייכת לז'אנר השירה.
- טור – שם לשורה בשיר.
- רגל – היחידה הבסיסית בשיר, מורכבת מצירוף מסוים של הברות מוטעמות ולא-מוטעמות. בכל טור מספר רגליים.
- בית – מספר שורות היוצרות יחד יחידה בשיר, בדרך כלל מופרדת מקודמותיה ומהבאות אחריה בשורה רווח.
- חרוז – שתי מילים, אשר סופיהן נשמעים דומה ויוצרים אפקט של לשון נופל על לשון. דוגמה לחרוז: תָּפַל – נָפַל.
- חרוז זכרי – חרוז, שבו המילים החורזות הן בהטעמה מלרעית;
- חרוז נקבי – חרוז, שבו המילים החורזות הן בהטעמה מלעילית;
- חרוז פנימי – חריזה בין שתי מילים בתוך אותו טור, ולא בין שני טורים. לדוגמה: "מליצתי בדאגתי הדופה, ושמחתי באנחתי דחופה..." ("מליצתי" / שלמה אבן גבירול)
- משקל – מאפיין חשוב של השירה, שמתקיים בה מימים ימימה, ונוגע בשמירה על מבנה קבוע של הברות, הטעמות או שניהם בכל טור. בשיטות שונות יש לו משמעות שונה: בשיטה הסילבית יש להקפיד על מספר הברות שווה בכל טור בשיר, ואילו בשיטה הסילבו-טונית יש להקפיד בעיקר על סדר מסוים של הברות מוטעמות ולא-מוטעמות, והמשקל נקבע לפי סוגי הרגליים ולפי מספרן בכל טור.
אמצעים אמנותיים
אמצעים פיגורטיביים
- דימוי – בדימוי משווים דבר אחד למשנהו באופן ישיר. לדוגמה: "המלך יושב בקריית דמפרלין / שותה את יינו האדום כדם" (מתוך הבלדה "סר פטריק ספנס")
- מטפורה (השאלה) – במטפורה החשוב ביותר הוא ההשאלה, כלומר תכונה של חפץ אחד "מולבשת" על חפץ אחר. אנו משתמשים במטפורה גם בחיי היום-יום, כמו בצירוף "לב שבור".
- מטונימיה – ייצוג שלם על ידי חלק האופייני לו. הצירוף "רודף שמלות", כאשר "שמלות" מציינות נשים, הוא דוגמה מחיי היום-יום למטונימיה.
- סינקדוכה – אמצעי אמנותי קרוב למטונימיה – דבר מיוצג על ידי פרט קטן ממנו ולהפך. לדוגמה, כאשר "הבחור מבקש את ידה של הבחורה" – אמנם הוא מבקש את כולה, אך ידה היא סינקדוכה.
- סינסתזיה – ערבוב שני חושים בביטוי אחד. לדוגמה, "אוויר מתוק", כאשר המילה "אוויר" קשורה לחוש הריח והמילה "מתוק" קשורה לחוש הטעם, לדוגמה הפסוק התנ"כי: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן" (שמות, כ', ט"ו) – "רואים" "קולות", וכן הפסוק וּמָתוֹק הָאוֹר (קהלת, י"א, ז')
- הגזמה (היפרבולה) – תיאור מופרז, מעבר לאמת הגלויה, שנועד להעצים את האובייקט המתואר, ובכך ליצור רושם על הקוראים/השומעים. משמש גם ביום-יום, למשל במשפט כמו "אמרתי לך כבר מיליון פעם..."
- אנטונומזיה – שם פרטי שמציין מושג כללי, כגון "ביאליק" במקום "המשורר הלאומי" במשפט: שייקספיר הוא הביאליק האנגלי.
אמצעים מצלוליים
- אונומטופיה – מילה או צירוף מילים שצלילן מחקה את משמעותן. המילה "רשרוש" מחקה את צליל הנייר המרשרש.
- אליטרציה – חזרה על צליל או צירוף צלילים במספר מילים קרובות, כמו בצירוף "גד גדוד יגודנו".
- אסוננס – חזרה על אותו מבנה תנועות עם עיצורים שונים.
- קונסוננס – חזרה על אותו מבנה עיצורים עם תנועות שונות.
אמצעים אחרים
- אוקסימורון – צירוף מילים שיש בו סתירה פנימית. לדוגמה: "שתיקה רועמת", "יין העצב", "חתן גלמוד", "פגישה לאין קץ" וכדומה.
- אנאפורה – פתיחת מספר שורות באותה מילה.
- אפיפורה – סיום מספר שורות באותה מילה.
מבני שירה
- סונטה (שיר זה"ב) – שיר בן 14 שורות עם מבנה חריזה נוקשה.
- אוקטבה – שיר או בית בן 8 שורות עם מבנה חריזה קבוע.
- ססטינה – שיר של 39 שורות עם מבנה חריזה וסדר מילים נוקשה מאוד.
- ססטט – שיר או בית בן שש שורות.
- קטרן – בית בן ארבע שורות.
- מרובע – צורה שירית בת ארבע שורות, שמקורה בפרס הקדומה.
- טרצינה – מבנה של שיר שבנוי בבתים בני שלוש שורות כל אחד עם שיטת חריזה ייחודית.
- קופלט – מבנה בן שתי שורות (חרוזות לרוב).
- דיסטיכון – שתי שורות שאינן חרוזות, במשקל קבוע ונוקשה.
- חמשיר – שיר בן חמש שורות עם משקל וחריזה נוקשים.
- אקרוסטיכון – שיר, שהאותיות הראשונות של שורותיו יוצרות מילה או אף משפט.
- פנטום – שיר בעל מספר בלתי מוגבל של בתים בני ארבע שורות, המאופיין בחזרה על שורות שלמות בין הבתים.
- האיקו – שיר קצרצר המכיל שלוש שורות בנות 5, 7 ו-5 הברות (או יחידות זמן, במקור היפני).
- וילאנל – שיר בן 19 שורות – חמישה בתים בני שלוש שורות ובית בן ארבע שורות. השורה הראשונה של הבית הראשון חוזרת בשורה האחרונה בבתים 2 ו-4, וכשורה הלפני האחרונה בבית האחרון. השורה האחרונה בבית הראשון חוזרת כשורה האחרונה בבתים 3, 5 והאחרון.
סגנונות שירה
- בלדה – שיר המספר סיפור.
- פיוט – במקור נועדו הפיוטים להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות.
- מקאמה – יצירה שירית-סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים[4].
- שירה אפית – ז'אנר של שירה פולקלוריסטית, המגולל סיפור על חיים ומעשים של גיבור או של קבוצת גיבורים, היסטוריים או אגדיים.
- שירת איגיון (נונסנס) – שירה שהיא לכאורה בשפה מובנת ותקנית, אך בעצם אין לה משמעות או שהמשמעות אינה הגיונית או אפשרית; היא יכולה להכיל סתירות, הברקות, מוזרויות וגם שטויות. ניתן למצוא כי מחוללי שירים אוטומטיים, מפיקים שירים איגיוניים[5].
- שירה לירית – שירה המביעה רגש או רגע חולף מנקודת מבט אישית של הפרט.
- שיר תיאורי – יצירות העוסקות בתיאורי טבע, נופים, עצמים, מראות ונופים קונקרטיים, שאינם דימויים למצבי נפש, אלא מציגים את "הדבר עצמו".
- שירה מודרנית – סגנון שירה שהחל להתפתח בתחילת המאה ה-20, ושבר מוסכמות ותבניות קלאסיות מקובלות, כרבים מזרמי האמנות במאה ה-20.
- שירה פוליטית – שירה שמנסה באופן ברור לשנות את דעת הקהל בנוגע לנושאים שאינם קשורים באמנות – על פי רוב בנושאים חברתיים ומדיניים.
- אימג'יזם – ז'אנר שירה שדגל בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר ושיאו בין השנים 1912 ל-1917. האימג'יזם חתר נגד השירה הרומנטית ושפת הפואטיקה המצועצעת של תקופתו.
- אקספרסיוניזם
- הרמטיציזם
- אקמאיזם – זרם בשירה הרוסית, שרצה להשתחרר מזרם השירה הסימבוליסטית, שלשיטתו היה מעיק, מעורפל ומיסטי, שזרם ששלט תקופה ארוכה בשירה הרוסית בפרט ובשירה האירופית בכלל. האקמאיזם התאפיין ב"דיבור" ישיר ומאופק, תוך שימת דגש על מילה בודדת.
- סימבוליזם
- שירה ביטניקית
- שירה מקראית
- שירת ימי הביניים של יהדות ספרד
- שירת יהדות תימן
- שירת הקודש של ביתא ישראל
ראו גם
לקריאה נוספת
- מעיין הראל, מבוא לשירה, האוניברסיטה הפתוחה, 2022
- מנחם בן, משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך - שיחות על שירה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006
- דב לנדאו, היסודות הריתמיים של השירה, הוצאת שוקן, תל אביב וירושלים, 1970 (זוכה פרס נורדאו לספרות, 1971).
- דב לנדאו, ממטפורה ועד סמל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, 1979.
- בנימין הרשב, אמנות השירה, הוצאת כרמל, 2000.
- שמעון זנדבנק, מזשיר, מדריך לשירה, הוצאת כתר, 2002.
קישורים חיצוניים
- אתר שירשת לקידום השירה בישראל
- אתר שירונט מכיל בין השאר גם שירים עבריים שהולחנו
- אתר יוטיונס כולל מילים לשירים עבריים ולעזיים וכן קליפים לצפייה ישירה.
- אלי הירש קורא שירה, אתר המכיל מאמרים וקישורים רבים על שירה עברית ומתורגמת.
- בשמת חזן הפיוט – מוזיקת הנשמה היהודית, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה
- עזרא פליישר שירה עברית קדומה בגניזת קהיר - ממדי רוחב וגובה, דעות 25, שבט תשס"ו באתר נאמני תורה ועבודה
- ראיון עם פרופ' ניצה בן-דב בתוכנית ערב חדש עם דן מרגלית, 28 ביוני 2016
- מילונים למונחי שירה | שירה (1936) | שירה (2007) | באתר האקדמיה ללשון העברית
- דרור בורשטיין, הערה על שירה בעקבות הסרט "פטרסון" (בימוי ג'ים ג'רמוש), אתר מתחת לשולחן
- גלעד פדבה, שירה היא נערת־פושעים במושב האחורי, עתון 77 גיליון 353, אפריל 2011, עמ' 28–30, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
שירה, דף שער בספרייה הלאומית- שירה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
