שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה
עיריית ירושלים
גוף השלטון המקומי האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Remove ads
עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שירותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת ליהדות, נצרות ואסלאם, כמוקד של סכסוך בין-לאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.
Remove ads
החל משנת 2018 מכהן בראשות עיריית ירושלים משה ליאון.
סמל עיריית ירושלים
Remove ads
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
התקופה העות'מאנית
עד אמצע המאה ה-19 לא היה בירושלים גוף מוניציפלי עירוני. בעיר פעלה רק "מג'אלי אל אדארה" – מועצה מנהלתית מחוזית – הדרגה השנייה של הממשל המקומי העות'מאני (דרגה אחת מתחת למועצת הפלך – ה"מג'אלי עומומייה"). עבודות הבנייה בעיר נוהלו על יד מועצת הפלך ולרוב אף בהוראה ישירה של השלטון המרכזי העות'מאני. באמצע המאה ה-19 הוקמה בעיר, בהשפעת תפיסת השלטון המקומי הצרפתית ה"מג'אליס בלדיאת" – מועצת העיר. למעשה, עיריית ירושלים הייתה אחת העיריות הראשונות שקמו באימפריה העות'מאנית.[1] העירייה הוקמה בשנת 1863.[2] לאחר הקמתה עמד בראשה רפדולו אסתריאדי אפנדי, המתורגמן של מושל ירושלים. מועצת העיר התכנסה בבית הסראייה (שנבנה בשנת 1388), המצוי ברחוב עקבת א-תכייה, בסמוך לכניסה להר הבית.
על פי השיטה העות'מאנית, נהוג היה למסור את משרות השלטון המקומי לבני משפחות מן האליטות המקומיות, שנודעו כמכובדות ובעלות השפעה, ועם זאת נאמנות לשלטון האימפריה. בין אלה בירושלים נמנו המשפחות ח'אלדי, חוסייני, נשאשיבי, נוסייבה ואחרות, ואלה ישבו במועצת העיר ובראשה.
בתקופה זו גבר העניין הבין-לאומי בירושלים מצד מעצמות אירופה, שחפצו לחזק את השפעתם הפוליטית והדתית בעיר, והעיר פרצה את גבולותיה דאז – חומות העיר העתיקה, תוך בנייה של מוסדות דת מסיביים ושכונות מגורים מחוץ לחומות. עיריית ירושלים לא הרבתה להתערב בנעשה מחוץ לחומות העיר, והבנייה שם נעשתה ביוזמות פרטיות וללא הכוונה או תוכנית אב מוסדרת מצד השלטון המקומי.
אוכלוסיית העיר גדלה מכ-2,000 תושבים בראשית המאה ה-19 ל-45,000 תושבים בסופה. התפתחות העיר, גידול שטחיה והגידול במספר תושביה הביאו את העירייה להרחיב את פעילותה. בניין הסראייה לא הספיק למשרדי העירייה, והיא עברה בשנת 1896 לבניין שנבנה לצורך זה בפינת הרחובות ממילא ויפו,[3] צמוד לחומת העיר אך מחוצה לה. במבנה העירייה, שהיה מול מלון פאסט, היו חנויות בקומתו הראשונה, ודירות מגורים בקומתו העליונה. רק קומה אחת שימשה את העירייה, ובה שכנו מועצת העיר, המחלקה הטכנית להנדסה ומחלקת הניקיון.[4]
תקופת המנדט הבריטי 1917–1948
1917–1920
תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל היוותה שינוי משמעותי במעמדה של ירושלים. מעיר ספר הפכה העיר, לראשונה מאז נפילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לעיר בירה. בנוסף, הביאו הבריטים לעיר נורמות מערביות של שלטון מקומי וניהול עירוני. בעת כניסת הצבא הבריטי לעיר (9 בדצמבר 1917) היו במועצת העירייה עשרה חברים: שבעה מוסלמים, שני נוצרים ויהודי אחד. מספר ימים לאחר הכיבוש, מינה המושל הצבאי של ירושלים מועצה חדשה בת שישה חברים, בהרכב פריטטי, כלומר מספר שווה של נציגים לכל עדה דתית, ללא קשר למשקלה הדמוגרפי: שני מוסלמים, שני נוצרים ושני יהודים (ספרדי ואשכנזי). הרכב זה שיקף את הגישה הבריטית, לפיה ירושלים קדושה לשלוש הדתות המונותאיסטיות, תוך התעלמות מלאומיותם של התושבים. ההרכב הפריטטי נותר על כנו עד הבחירות לעירייה בשנת 1927.[2]
ראש העירייה מן התקופה העות'מאנית, חוסיין סלים אל-חוסייני, הושאר בתפקידו.[2] לאחר פטירתו במאי 1918, מונה במקומו אחיו, מוסא כאזם אל-חוסייני.[2] לאחר שנאם בפני חוגגי נבי מוסא בעת שעברו לפני בניין העירייה באפריל 1920, לפני שפרצו מאורעות תר"פ, הוא הודח מתפקידו על ידי המושל הצבאי של העיר, רונלד סטורס.[5] ביוני 1920 מונתה עירייה חדשה של שישה חברים. לראש העיר מונה ראע'ב נשאשיבי הנוח יותר לשלטונות ולסגנו נתמנה דוד ילין.[6]
בחירות 1927
עם התבססות המנדט הבריטי נתפתחה מסורת דמוקרטית יותר של בחירות לראשות העירייה ולמועצתה. בשנת 1926 פורסמה פקודה בדבר קיום בחירות לרשויות המקומיות, בה נקבע שבבחירות זכאים להצביע גברים בני 25 ומעלה, נתיני הארץ, דוברי אחת משלוש השפות הרשמיות של המנדט (אנגלית, ערבית ועברית), בעלי נכסי דלא ניידי ומשלמי מס רכוש עירוני מעל לגובה מסוים.[7]
בשנת 1927 התקיים מפקד לקראת הבחירות. מפאת האחוז הגבוה של נתיני חוץ בקרב היהודים, בגלל הוצאת חלק מהשכונות היהודיות מחוץ לתחומי העיר, ולטענת היהודים בגלל אי הקפדה עם הלא יהודים על תשלום מיסים, ירד משקלם של היהודים במפקד ונרשמו כ-1,600 מוסלמים, כ-1,300 יהודים, וכ-1,000 נוצרים.[8] תנאי הבעלות על רכוש פגעה בעיקר ביהודים, משום שרבים מהם התגוררו בשכירות. גם תנאי תשלום המס העירוני בגובה יצר עיוות לרעת היהודים, משום שתושבי העיר העתיקה, שהיו ברובם המכריע ערבים, היו פטורים ממס זה עוד מתקופת השלטון העות'מאני, אלא שפטור זה לא שלל את זכותם להשתתף בבחירות. תקנות אלו גרמו לכך שהיהודים, שהיוו כ־55 אחוזים מאוכלוסיית העיר, היו רק כ־35 אחוזים מציבור בעלי זכות הבחירה, בעוד שהערבים היו כ־45 אחוזים מאוכלוסיית העיר, אך היו כ־65 אחוזים בקרב בעלי זכות הבחירה.[7] לפי מספר בעלי זכות הבחירה וההתפלגות העדתית נקבע מראש שבמועצה יכהנו 12 חברים: חמישה מוסלמים ושלושה נוצרים (בסך הכול שמונה ערבים), וארבעה יהודים. העיר הוגדרה כאזור בחירה אחד, שבו כל בעלי זכות הבחירה בוחרים את כל חברי מועצת העירייה.[9]
בקרב היהודים הושגה הסכמה על רשימה אחת של ארבעה נציגים: יצחק בן-צבי, חיים סלומון, יצחק שמעיה אלישר ואליהו שמאע, נציג אגודת ישראל.[10] הבחירות נערכו באפריל 1927, ואחוז ההצבעה היה גבוה: 88 אחוזים מקרב בעלי זכות הבחירה היהודים, 85 אחוזים מקרב המוסלמים ו־77 אחוזים מקרב הנוצרים.[11] לפני הבחירות המליצו המוסדות היהודיים לבוחרים היהודים על שישה מועמדים ערבים (מתוך שמונה), ובהם ראע'ב אל-נשאשיבי, והללו אכן נבחרו.[11] היו אלה נציגים נוצרים ומוסלמים מתונים, בעיקר אנשיו של נשאשיבי.[12] מתוך שמונה נציגי הערבים, שישה היו תומכיו: שלושה מוסלמים ושלושה נוצרים.[13] הבריטים מינו את נשאשיבי לראש העירייה, לסגנו וממלא מקומו הקבוע מינו נוצרי – יעקוב פראג', ולסגן שני מינו יהודי – חיים סלומון.[11]
ב־26 במרץ 1930 התפטרו הנציגים היהודים מהעירייה כמחאה לאחר שפראג' הנוצרי מונה לממלא מקומו של נשאשיבי שיצא ללונדון ולא סלומון היהודי.[14]
בשנת 1930 הונחה אבן הפינה לבניין הייעודי הראשון שנבנה כמשכן הקבע של עיריית ירושלים, הוא בניין העירייה ההיסטורי בכיכר צה"ל של היום. הבניין אוכלס במשרדי העירייה ומועצתה ב-1932, ושימש כמשכנה של עיריית ירושלים למשך ששת העשורים הבאים.
בראשית 1932 הועלתה הצעה לחלוקת העיר ל-4 אזורים בעלי עיריות נפרדות שתשלחנה נציגים לעירייה העליונה המשותפת.[15]
בחירות 1934
ב-26 בספטמבר 1934 התקיימו בירושלים בחירות עירוניות בפעם השנייה והאחרונה בתקופת המנדט הבריטי.[16] בשונה מהבחירות הקודמות, הפעם הוענקה זכות הבחירה גם למחזיקי רכוש (ולא רק לבעלי רכוש), כלומר לדיירים בשכירות. שינוי זה הגדיל את שיעור בעלי זכות הבחירה מקרב היהודים. חלקם של היהודים באוכלוסיית העיר היה כ-57 אחוז, והם היו עתה כ-50 אחוז מבעלי זכות הבחירה בעיר; חלקם של המוסלמים באוכלוסייה היה 22 אחוז, אך כ-32 אחוז מבעלי זכות הבחירה; חלקם של הנוצרים היה 21 אחוז, ו-18 אחוז מבעלי זכות הבחירה.[17] אולם כלל בעלי זכות הבחירה היה פחות מ-10 אחוז מכלל תושבי העיר.[18] הפעם העיר חולקה ל-12 אזורי בחירה (כמספר חברי המועצה): 6 אזורים יהודיים, 4 מוסלמיים, ו-2 נוצריים.[19] בעקבות הייצוג השווה שהוענק במועצה ליהודים וערבים (שישה מכל צד), הוענק לראש העירייה קול כפול שאפשר לו להכריע בהצבעות.[7]
לקראת הבחירות, הודיעו הבריטים לנציגי המוסלמים, הנוצרים והיהודים כי גם לאחר הבחירות הללו ימונה מוסלמי לראשות העירייה. נציג היהודים, משה שרתוק, הודיע לנציב העליון שהיהודים יעדיפו לתמוך בד"ר חוסיין אל-ח'אלדי, ולא בראע'ב נשאשיבי.[20] המוסדות הקהילתיים היהודיים והוועד הלאומי גיבשו רשימת מועמדים מוסכמת לאזורי הבחירה היהודיים, וכולם נבחרו. בששת אזורי הבחירה הערביים, לעומת זאת, הוצבו 14 מועמדים. המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, תמך בגלוי באנשי ח'אלידי.[18] ח'אלידי ונשאשיבי התחרו זה בזה באותו אזור בחירה, וח'אלידי ניצח.[21] לאחר שערעורים על הבחירות נדחו,[22] ב-17 בינואר 1935 הוכרז על מינויו של ח'אלידי לראש העירייה.[18]
עד 1934 כיהנו שני סגנים לראש עיריית ירושלים המוסלמי, נוצרי ויהודי. באותה שנה קבעה פקודת העיריות שימונה רק סגן אחד. הנוצרים בירושלים דרשו משרה זו, משום שכך נקבע בעת כינון הממשל הצבאי הבריטי. אולם גם היהודים דרשו את התפקיד הזה, משום היותם רוב באוכלוסיית העיר ומחצית מבעלי זכות הבחירה. כמו כן, הם דרשו להפקיד בידי סגן ראש העירייה סמכויות ממשיות, והודיעו כי לא יתנגדו למינוי נוצרי לסגן נוסף, אך ללא סמכויות של ממש. הבריטים קיבלו את הדרישות הללו, תיקנו את הסעיף המתאים בפקודת העיריות ומינו שני סגנים לראש העירייה, יהודי ונוצרי.[18] דניאל אוסטר מונה לסגנו של ח'אלידי.
1936–1944
באפריל 1936 פרצה השביתה הכללית של ערביי ארץ ישראל וראש העירייה חוסיין אל-ח'אלידי מונה לחבר הוועד הערבי העליון, שהנהיג את המאבק הערבי בשלטון הבריטי. ח'אלידי וחבריו במועצת העירייה השביתו את פעילות העירייה, אולם הבריטים לא נענו לפניות היהודים לחדש את פעילות מועצת העירייה.[18] באוקטובר 1936 הסתיימה השביתה, אך העירייה לא חזרה לתפקד באופן תקין. ח'אלידי התעלם ממעמדו המוסכם של אוסטר, וסירב לדון איתו בנושאים שאינם קשורים ישירות לתושבי העיר היהודים. לאחר פניות מצד היהודים אל שלטונות המנדט בדרישה לפטר את ראש העיר, התערב מושל המחוז והעירייה חזרה לעבודתה הסדירה.[23] בסתיו 1937 חודש המרד הערבי בארץ ישראל, וחברי הוועד הערבי העליון גורשו מהארץ, ובהם גם ח'אלידי.[23]
בעקבות גירושו בספטמבר 1937, כיהן דניאל אוסטר כממלא מקום ראש העיר ולראשונה כיהן ראש עיר יהודי בפועל בירושלים. לאחר כשנה, בה לא נמצא מחליף מוסלמי לראש העיר, בגלל סירוב הערבים למנות מחליף לח'אלידי שגורש,[24] צורף מוסטפא אל-ח'אלידי למועצת העיר ומונה לראש העיר בידי השלטונות. מאז מינויו ועד פרסום "הספר הלבן" במאי 1939, התנהלה עבודת העירייה באופן תקין, וישיבות מועצת הערייה התקיימו באווירה עניינית.[23] בעקבות פרסום "הספר הלבן" החליטה הנהלת הסוכנות היהודית על דרישה שנמסרה למושל המחוז, למנות ראש עיר יהודי. אולם עקב אירועי מלחמת העולם השנייה, ב-1940 חדלו היהודים להעלות את נושא הבחירות למועצת העירייה. ביולי 1940 החליט משרד המושבות הבריטי להשאיר את ראשות העירייה בידי מוסלמי. בשנות המלחמה פעלה מועצת העירייה כסדרה, עד אביב 1944, אז התחדש המאבק על ארץ ישראל.[25]
1944–1948
באוגוסט 1944 נפטר מוסטפא אל-ח'אלידי, ואוסטר שוב כיהן כממלא מקום ראש העיר. הערבים דרשו מן הממשלה למנות מחדש את ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, שכבר חזר מגלותו, אולם הבריטים התעלמו מדרישתם, ומועצת העירייה המשיכה לפעול בראשות אוסטר.[26] במרץ 1945 הודיעו שלטונות המנדט שבכוונתם לצרף שני נציגים בריטים למועצת העיר, ולקיים רוטציה בתפקיד ראש העיר בין מוסלמי, יהודי ונוצרי שאינו בהכרח אזרח ארץ ישראלי,[27] שכל אחד יכהן שנה.[28] מאחר שבינתיים המשיך אוסטר לשמש ראש העירייה בפועל, חדלו הנציגים הערבים להשתתף בישיבות מועצת העירייה ושיגרו אל מושל המחוז (במקום אל ראש העירייה בפועל) מכתבי התפטרות ממנה.[27] בעקבות זאת, הודיעו הבריטים ביולי 1945 על פיזור מועצת העירייה[29] ומינו במקומה ועדה קרואה, בנימוק שהצדדים מסרבים לקבל את הצעת הרוטציה. כמו כן, הם הודיעו על הקמת ועדת חקירה לבדיקת המנהל המקומי של ירושלים.[27] הערבים העדיפו את ניהול הוועדה הקרואה על פני שלטון יהודי, ואילו היהודים ערכו פעולות מחאה מקומיות, ופתחו במאבק לקיום בחירות חדשות למועצה. אף על פי כן, הוועד הקרואה כיהנה עד תום המנדט הבריטי, כאשר יושב הראש שלה היה תמיד בריטי.[27]
בתקופת המנדט התרחבו מאוד תחומי השפעתה ושטחי שלטונה של עיריית ירושלים, בעיר שהתרחבה מאוד ושהפכה למרכז השלטון של ארץ ישראל. עיריית ירושלים נאלצה להתמודד עם הפיכתה של העיר מיישוב לבנטיני מוזנח ונחשל לכרך סואן, ולהנהיג בו סטנדרטים אירופיים של תשתיות, אספקת מים, מערך כבישים ורחובות, טיפוח נוי, תברואה ושירותים לתושבים. בתקופה זו כבר התבסס מרכז הכובד של העיר בעיר החדשה שמחוץ לחומות, והונהגו תוכניות מוסדרות לבינויה ולהתפתחותה העתידית, בהשראה בריטית. הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מקומי מוסדרת, שכללה מחלקות מקצועיות לטיפול בעניינים המוניציפליים השוטפים. כן נתנה העירייה את דעתה לסוגיות של שימור מורשתה ההיסטורית של העיר ומרכזיותה הרוחנית והדתית, תוך שילובן בהתפתחותה המודרנית.
תקופת העיר החצויה 1948–1967
_-_FREEDOM_OF_THE_CITY_OF_JERUSALEM.jpg)
ערך מורחב – ירושלים החצויה
בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל נחצתה ירושלים לשניים, כאשר חלקה המערבי של העיר החדשה בתחום מדינת ישראל, בעוד העיר העתיקה וחלקיה המזרחיים של העיר החדשה בתחום ממלכת ירדן, וגבול בין-לאומי חוצץ ביניהן. מטבע הדברים, נתפצלה עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות שאין כל קשר ביניהן בהיותן משתייכות לשתי ישויות מדיניות עוינות זו לזו.
ירושלים המזרחית התפתחה כעיר שהייתה אמנם עיר ספר בשולי הממלכה הירדנית, אך בו בזמן עיר מחוז מרכזית לתושבי הגדה המערבית. היות שבית העירייה המנדטורי נותר בצד הישראלי של הקו העירוני, התמקמה עיריית מזרח ירושלים הירדנית בבניין ברובע הנוצרי של העיר העתיקה.
במקביל, המשיכה ירושלים המערבית את התפתחותה כבירת מדינת ישראל, הוקמו בה מוסדות השלטון של המדינה הצעירה, ואוכלוסייתה תוגברה בגלי עלייה יהודית. שטחי כפרים ערביים בסביבתה שננטשו מתושביהם במלחמת העצמאות סופחו לשטחה המוניציפלי, ושכונות חדשות רבות צמחו בה. העירייה נדרשה לתת מענה בדמות שירותים ותשתיות לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, שהייתה בחלקה דלת אמצעים ומרוחקת מלב היישוב היהודי במרכז הארץ.
בצעד אמיץ החליטה עיריית ירושלים שבית העירייה ימשיך למלא את תפקידו כמושב ראש העיר ומועצת העיר, חרף מיקומו הרגיש והמסוכן על קו הגבול. אך הבניין היה צר מלהכיל את כל מחלקות ואגפי העירייה ההולכת וגדלה, ואלה נתפשטו לאורך השנים הבאות אל בנייני משרדים רבים ברחבי העיר, דבר שהיקשה על אספקה יעילה של שירותים לתושבי העיר; בשיאו של התהליך, לקראת שנות ה-90, היו פזורות מחלקות העירייה ושלוחותיה על פני 36 אתרים שונים בעיר. רעיונות שונים עלו לשיכון מחלקות העירייה. בשנת 1957 דובר על רכישת מלון המלכים לצורך שיכון משרדי העירייה,[30] אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת 1962 בקשה העירייה לבנות את משכן העירייה בקריית הממשלה אך נתקלה בהתנגדות מצד ועדת הקריה.[31] בעקבות זאת, רכשה העירייה את המגרש מול היכל שלמה, שבין מרכז אמיר ובית סולל בונה ירושלים לצורך בניית העירייה.[32]
בשנת 1956 הצטרפה עיריית ירושלים, יחד עם עיריות תל אביב וחיפה, ל"חבר הרשויות המקומיות", שבזאת שינה את שמו למרכז השלטון המקומי בישראל.
בשנת 1965 נבחר לראשות העיר טדי קולק, שעתיד למלא תפקיד זה למשך 28 השנים הבאות, ולהיות אחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר לתולדותיה. עיקר פועלו של קולק בא לידי ביטוי בתקופה שלאחר איחוד העיר, שהתרחש במהלך הקדנציה הראשונה שלו בראשותה.
לאחר איחוד העיר ירושלים ב-1967
במסגרת איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, בוצע גם איחוד מוניציפלי ומועצת העיר הירדנית אוחדה עם מועצת העיר היהודית. חברי המועצה הערבית סירבו להיות חברים בעירייה הישראלית.[33] שני חלקי העיר, בתוספת שטחים רבים שסופחו אליה מצידו המזרחי של קו הגבול לשעבר, היו כעת תחת אחריותה של עיריית ירושלים הישראלית בראשות טדי קולק, שנדרשה לספק להם שירותים ותשתיות. לתושבים הערביים של מזרח ירושלים והכפרים שסופחו אליה (כשליש מאוכלוסיית העיר בגבולותיה החדשים) הוענקה תושבות ישראלית וזכות לבחור ולהיבחר למועצת העיר, אף בהיעדר אזרחות ישראלית. בפועל, ממעטים יחסית ערביי מזרח ירושלים לממש זכויות אלה.
משימות נוספות שנוספו לעיריית ירושלים לאחר איחוד העיר, בצד אספקת השירותים לאוכלוסיית הצד המזרחי ושדרוג התשתיות בה, הם טשטוש צלקות קו הגבול שחצה בעבר את ירושלים, וקיום החלטות ממשלות ישראל השונות בדבר הרחבת גבולותיה של ירושלים בבניית שכונות יהודיות בעומק השטחים שסופחו לבירה. כמו כן, העביר איחוד העיר לתחום סמכותה של עיריית ירושלים את האתרים הקדושים וההיסטוריים באגן העיר העתיקה, הר הזיתים ונחל קדרון, והעירייה נדרשה לתת פתרונות תכנוניים הולמים לגלי תיירות ועלייה לרגל ששטפו את העיר, והפכו לחלק בלתי נפרד ממאפייניה הקבועים. העירייה בראשות קולק עסקה נמרצות בפיתוח העיר מבחינה אורבנית, תרבותית ותיירותית.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלט על קיבוץ אגפיה השונים של עיריית ירושלים למתחם אחד והקמת קריית עיריית ירושלים סביב כיכר ספרא ובסמוך לבניין העירייה ההיסטורי. בשנות ה-90 נסתיימה הקמת הפרויקט המורכב, שכלל שילוב של שימור מבנים עתיקים עם בנייה חדישה, וכל מחלקות העירייה נתכנסו למתחם קריית העירייה. בתקופה זו עמד בראשות העירייה אהוד אולמרט, לימים ראש ממשלת ישראל.
ב-22 באפריל 2020 נשרף בניין העירייה הראשי בכיכר ספרא עקב השלכת בקבוק תבערה עליו, וניזוק אגף המחשוב בקומה מינוס אחד בבניין.[34]
Remove ads
מבנה אדמיניסטרטיבי
סכם
פרספקטיבה
מנגנון עיריית ירושלים כולל 9,431 תקנים, (כ-10,000 עובדים)[35] לא כולל עובדי עמותות ועובדי קבלן, המועסקים באגפי העירייה השונים ומנהלותיה. בראש המנגנון עומד מנכ"ל העירייה.
אגפי העירייה
- האגף לתכנון העיר – תפקידו לספק את התשתית התכנונית-סטטוטורית לכל הצרכים הפיזיים של העיר, הכולל בנייה ציבורית, פרטית ומסחרית, סלילת כבישים, פיתוח שטחים פתוחים, אזורי תעסוקה וכדומה.
- האגף למבני ציבור – עוסק בייזום, קידום, תכנון והקמה של מוסדות ציבור בעיר.
- אגף רווחה – טיפול במצוקות אישיות וחברתיות ושיפור איכות חיי תושבי העיר.
- האגף לשומה ולגבייה – מופקד על עריכת וגביית חיובי הארנונה וכן קנסות, אגרות והיטלים שונים.
- אגף התברואה והתחבורה – עוסק בפינוי אשפה וניקיון, באחזקתו ובתפעולו של מערך הרכב העירוני, ובהפעלת מערך מיחזור הפסולת.
- אגף תחבורה ופיתוח תשתיות – עוסק בענייני בטיחות בדרכים, שילוט ותמרור, הסדרת צמתים, מעגלי תנועה, איי תנועה, מתאם את עבודות התשתית ברחובות העיר.
- אגף חברה ונוער – מהווה גוף מטה עירוני מקצועי מול המערכות הקהילתיות בעיר
- אגף חירום וביטחון – מעניק סיוע לגורמי החרום וההצלה (משטרה, מד"א, כיבוי אש וצה"ל), מטפל באבטחת מוסדות חינוך ומתקנים עירוניים.
- אגף תרבות – אחראי לתכנון התרבות והאמנות בעיר, סיוע למוסדות תרבות.
- אגף לאומנויות – אחראי על פעילויות בתחומי אמנויות הבמה והאמנות הפלסטית, ומפעיל מרכזי אמנות ברחבי העיר.
- האגף לרישוי ולפיקוח – היתרי בנייה ופיקוח עליה, רישוי עסקים, טיפול במבנים מסוכנים, שומה וגבייה של היטלי השבחה.
- האגף לשיפור פני העיר – מטפל באחזקת כבישים ומדרכות, גינון ופארקים
- אגף תרבות תורנית – מספק שרותי תרבות יהודית למגזרים הדתיים של העיר, אירועי חגים וכדומה.
- רשות הספורט העירונית – מרכז את פעילויות הספורט בעיר, ודואג לתשתיות הפיזיות והתוכנית עבורה ולאחזקתן.
- רשות התיירות – עוסקת בעידוד ביקורי ולינות תיירים ישראלים וזרים בעיר, ובפיתוח ואחזקת תשתיות תיירותיות ואטרקציות.
- רשות החניה העירונית – הגוף העוסק בתכנון מערך החניה בעיר, הסדרתו ואכיפתו
- מנהל חינוך ירושלים (מנח"י) – גוף משותף לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך, העוסק בתכנון וניהול מערכת החינוך בעיר.
- אגף היועץ המשפטי – ייעוץ משפטי למועצה ולאגפים, תביעה עירונית ואכיפת חוק התכנון והבניה, חוק רישוי עסקים וחוקי עזר.
- יחידת הדיגיטל – עוסקת בתחומי הטכנולוגיה על מנת לשפר ולייעל את השירות הניתן לתושבי העיר באמצעות הטמעת טכנולוגיות חדשניות.
- אגף המחשוב – אמון על תחזוקה ופיתוח מערכות המידע, המחשוב והתקשורת. מתווה את מדיניות המחשוב העירונית ואחראי להטמעת טכנולוגיות חדשות לרווחת התושבים וצרכי האגפים השונים.
Remove ads
מבנה פוליטי
סכם
פרספקטיבה
בראש הפירמידה הפוליטית של עיריית ירושלים עומד ראש העירייה, הנבחר, כמקובל בעיריות בישראל, אחת לחמש שנים בבחירות אישיות. במקביל לבחירת ראש העירייה נבחרים, בפתק הצבעה נוסף ובמעטפה נפרדת, חברי מועצת העירייה המתמודדים ברשימות שונות, שאינן בהכרח מקבילות לרשימות המתמודדות בפוליטיקה הלאומית.
ראש העירייה, בשונה מראש ממשלה, אינו זקוק לתמיכת חברי המועצה שנבחרה על מנת לכהן בתפקידו והם אינם יכולים להדיחו מתפקידו או להכריז על בחירות חדשות. לעומת זאת, על מנת לקבל החלטות ראש העירייה זקוק לרוב ועל כן ירכיב בדרך כלל קואליציה עירונית ליצירת רוב במועצת העירייה, דבר שיעניק לו גיבוי וחופש פעולה לניהול ענייני העיר. בכירי רשימות הקואליציה מתמנים על פי רוב לסגניו, אוחזים בתיקים נושאיים שונים של אחריות לניהול ענייני העיר, ומהווים יחד עם ראש העירייה את "הנהלת העירייה" – היא ה"קבינט" המוניציפלי. בנוסף, חברים בהנהלה מספר חברי מועצה "מחזיקי תיקים" שאינם סגניו של ראש העיר. יתר חברי המועצה שאינם חברי הנהלה פועלים בוועדות השונות, המורכבות מאנשי רשימות שונות מן הקואליציה והאופוזיציה. מועצת עיריית ירושלים מונה 31 חברים (לא כולל ראש העיר), ומתאפיינת בנוכחות בולטת במיוחד של חברי מועצה דתיים לאומיים וחרדים – עובדה הנגזרת מן ההרכב הדמוגרפי של העיר. לעומת זאת, בולטת בהיעדרה נציגות משמעותית של המגזר הערבי בעיר, המהווה שליש מאוכלוסייתה. זאת משום נטייתם של ערביי מזרח ירושלים להימנע מלממש את זכותם לבחור, ובעיקר להיבחר, למוסדות השלטון המקומי בעיר משיקולים פוליטיים ולאומיים.
הרכב מועצת העירייה
מועצת העיר ה-13 (2003–2008)[36]
מועצת העיר ה-14 (2008–2013)[38]
מועצת העיר ה-15 (2013–2018)
מועצת העיר ה-16 (2018–2024)[43]
מועצת העיר ה-17 (מרץ 2024 ואילך)
Remove ads
ראשי העיר
- ערך מורחב – ראש עיריית ירושלים
Remove ads
ראו גם
 |
לנושאים משויכים נוספים ראו פורטל ירושלים |
לקריאה נוספת
- שלושה אוחזין בעירייה – תולדות עיריית ירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1917–1948, מנחם לוין, עורך: יעקב קמחי, הוצאת אריאל, תשס"ו–2006.
- ד"ר אפרים אבן, עיריית ירושלים 1917–1948: יהודים וערבים, בהוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, 2015. (ריאיון עם המחבר)
- רות קרק, פעילות עיריית ירושלים בסוף בתקופה העות'מאנית, קתדרה 6, דצמבר 1977, עמ' 74.
- אביבה חלמיש, ירושלים בתקופת המנדט הבריטי (יחידה 10 בקורס ירושלים לדורותיה), האוניברסיטה הפתוחה, תשפ"א–2020, פרק 10.5: ניהול העיר, עמ' 76–87.
- ערן אלדר, בין קודש לחול: ירושלים מול תל אביב - דימוי, יחסים וכלכלה (1973-1948), ספר ירושלים, יד בן צבי, ירושלים, 2023, עמ' 442-411
Remove ads
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של עיריית ירושלים
ירושלים (ישראל), דף שער בספרייה הלאומית- ארכיון אוסף דברי דפוס של עיריית ירושלים., בספרייה הלאומית
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Remove ads