Loading AI tools
היסטוריונית ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אביבה חלמיש (נולדה ב-1946 בחיפה) היא היסטוריונית ישראלית, פרופסור אמריטה באוניברסיטה הפתוחה, לשעבר נשיאת האגודה ללימודי ישראל, חברת המועצה להשכלה גבוהה מ-2016.
 | |
| אביבה חלמיש, 2009 | |
| לידה |
1946 (בת 78 בערך) חיפה, פלשתינה (א"י)   |
|---|---|
| ענף מדעי | היסטוריה |
| מקום מגורים |
 ישראל |
| מקום לימודים | |
| מנחה לדוקטורט |
אניטה שפירא |
| מוסדות | |
| תרומות עיקריות | |
| תולדות עם ישראל וארץ-ישראל במאה העשרים | |
  | |
אביבה חלמיש נולדה לחנה (לבית מַעַז), שעלתה עם משפחתה מגרמניה (1933), ולמרדכי חלמיש (פלינט), עיתונאי ומתרגם שעלה לארץ ישראל מפולין (1935). חלמיש גדלה בתל אביב ולמדה בבית הספר "הר-נבו" (שהיה בראשיתו בית חינוך של "זרם העובדים") וב"תיכון חדש". הייתה חברה בתנועת הנוער "השומר הצעיר" כחניכה וכמדריכה, שרתה בנח"ל והייתה חברת קיבוץ להב. אם לשניים. מתגוררת בתל אביב.
היא בוגרת האוניברסיטה העברית בהיסטוריה של ארצות האסלאם וצירוף בין-חוגי היסטוריה והיסטוריה של עם ישראל (1973 בהצטיינות); מוסמכת אוניברסיטת קולומביה, ניו יורק בהיסטוריה של עם ישראל ולימודי המזרח התיכון (1976). עבודת המאסטר: "מפ"ם והמיעוט הערבי בישראל, 1966-1957" [באנגלית] נכתבה בהנחיית פרופ' י"ק הורביץ. בשנת 1996 קיבלה תואר דוקטור של אוניברסיטת תל אביב; עבודת הדוקטור נכתבה בהדרכתה של פרופ' אניטה שפירא על הנושא "מדיניות העלייה והקליטה של ההסתדרות הציונית 1931-1937". מאז 1982 הייתה חברת הסגל הזוטר של האוניברסיטה הפתוחה ועסקה בפיתוח קורסים ובהוראתם; קיבלה דרגת מרצה בכיר במכללה האקדמית נתניה בשנת 2000, ושוב בשנת 2004 באוניברסיטה הפתוחה. בשנת 2006 הועלתה לדרגת פרופסור חבר ובשנת 2012 הועלתה לדרגת פרופסור מן המניין.
מ-2007 היא עומדת באוניברסיטה הפתוחה בראש תחום ההיסטוריה של העת החדשה במחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות.
ב-2010 עשתה באוניברסיטת ניו יורק כחוקרת-אורחת וכפרופסור-אורח באוניברסיטת ברנדייס.
חלמיש שימשה בין השנים 2009–2011 נשיאת האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל (Association for Israel Studies). היא חברה בהנהלת החברה ההיסטורית הישראלית וחברת הוועד המנהל של האיגוד העולמי למדעי היהדות.
עמדה בעבר בראש המרכז לחקר ארץ ישראל ויישובה המשותף לאוניברסיטה הפתוחה וליד יצחק בן-צבי; הייתה חברה בוועדה האקדמית של המכון לחקר הציונות וישראל, אוניברסיטת תל אביב; מכהנת במערכת של כתבי העת "קתדרה" ו"עיונים בתקומת ישראל", ובמערכת הספרים של יד יצחק בן-צבי ושל מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות. שימשה יושבת ראש ועדה של משרד החינוך לעדכון ושכתוב תוכניות הלימודים בהיסטוריה בכיתות ו'-ט' (2006–2009).
חברה בחבר היועצים של ההיברו יוניון קולג' בירושלים; יו"ר הוועדה האקדמית של יד יערי; חברת הוועדה המדעית של מכון לבון; חברת ועדת המקצוע – היסטוריה, משרד החינוך.
עמדה בראש היחידה לפיתוח אקדמי של האוניברסיטה הפתוחה ומכהנת כחברה במועצת האוניברסיטה.
בין התפקידים הציבוריים שמילאה: חברה בפורום-על של תנועת "שלום עכשיו" וסגן יו"ר התנועה ליהדות מתקדמת בישראל ומופקדת על תחום החינוך של התנועה. מכהנת בוועד המנהל של מרכז מציל"ה (מרכז למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית) מאז 2008. ב-28 ביוני 2016 מונתה על ידי שר החינוך נפתלי בנט לחברת המועצה להשכלה גבוהה.
תחום המחקר הראשי של אביבה חלמיש הוא תולדות עם ישראל וארץ-ישראל במאה העשרים, ובכלל זה במיוחד: הציונות – תולדות הרעיון והתנועה; הגירת יהודים במאה העשרים; עלייה בלתי לגלית בתקופת המנדט; היישוב היהודי בתקופת המנדט; מדינת ישראל בראשיתה; שארית הפליטה; התנועה הקיבוצית; כתיבת ביוגרפיה היסטורית.
הקו שמייחד את חלמיש במחקריה הוא מתן משקל וחשיבות לעשייה, ולא רק להתבטאויות מילוליות בעל-פה ובכתב. בהיסטוריוגרפיה הציונית הייתה נטייה להסתמך על פרוטוקולים של דיונים, על מאמרים ועל נאומים, וחלמיש בחרה – בדומה לאחדים ממוריה ועמיתיה – לבדוק מה נעשה בפועל. היא עמדה על המתח והפער שבין עשייה לדיבורים, והצביעה על כך שבמקרים רבים המעשים היו שונים, ולטובה, מהדיבורים. ממצאיה אלה גיבשו את גישתה הבסיסית, המייחסת משקל פחות לאידאולוגיה ממה שמקובל במחקרים רבים, ועיצבו את תפיסתה הגורסת שהשפעת המציאות על האידאולוגיה רבה מאשר להפך. על יחסי גומלין אלה בין מציאות ואידאולוגיה היא עמדה במחקריה על מדיניות העלייה הציונית ועל מניעי העולים בתקופת המנדט והיא מצביעה עליהם גם בחיבוריה על תולדות הקיבוץ, בהם היא מדגישה את היותו של הקיבוץ במידה רבה פרי הנסיבות, אגב ייחוס חשיבות מבוקרת לאידאולוגיה.
במחקריה על התקופה שבין 1945 ל-1948 מצטרפת חלמיש לבעלי הדעה שלא היה קשר נסיבתי בין השואה להקמת המדינה, וכי אדרבא, השואה כמעט סיכלה את הסיכוי להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. היא מבססת מסקנה זו בין היתר על אופן פעולתן והמלצותיהן של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית ושל ועדת האו"ם (אונסקו"פ).
מבין צורות המאבק של היישוב נגד בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה מייחסת חלמיש חשיבות מיוחדת להעפלה, וזאת לאו דווקא בחזית החיצונית אלא בזו הפנימית. לשיטתה, להעפלה היה תפקיד רב חשיבות בליכוד היישוב סביב נושא פוזיטיבי, שלגביו קיימת הייתה הסכמה רחבה בציבור, סביב מאבק שהתבצע בהתאם להחלטות ההנהגה הנבחרת, שגבולותיו היו ברורים ומוגדרים, ושגם הצד השני - הבריטי - שמר בו על כללי משחק מסוימים. זאת בשעה שעיקר המאמץ הופנה – בגלוי – לזירה המדינית, ובסתר נבנה הכוח לקראת המערכה המכרעת הבאה - המלחמה עם הערבים. בהיותה נושא שזכה לתמיכה רחבה מצד הציבור היהודי בארץ (ובעולם), הביאה ההעפלה להתלכדותו של היישוב סביב ההנהגה ולקבלת מרותה, ובכך תרמה להוכחת בגרותו האזרחית ובשלותו לעצמאות.
ספרה זה של חלמיש ראה אור ב-1990, עובד ותורגם לאנגלית והתפרסם בו זמנית באנגליה ובארצות הברית תחת הכותרת "The Exodus Affair: Holocaust Survivors and the Struggle for Palestine", עוסק בפרשת אקסודוס, אניית הדגל של מפעל ההעפלה. הספר דן בכל ההיבטים של הפרשה ושם לראשונה את המעפילים במרכז הסיפור. הספר מגולל את השלבים האחרונים של המאבק להקמת המדינה בהקשרם הרחב על ציר הזמן של השנים 1945–1947 ומראה את ההשפעה ההדדית של כל האירועים המרכזיים בקיץ 1947:
הספר מנסה להראות שפרשת אקסודוס לא השפיעה על המסקנות של אונסקו"פ, וכי פעילות הטרור של הארגונים הפורשים הפריעה לציונות לקטוף את הפירות המדיניים של פרשת אקסודוס. אבל פרשת הסרג'נטים לא השפיעה על גורלם של מעפילי אקסודוס עצמם ולא היא שהביאה להחלטה לגרשם לגרמניה.
לדעת חלמיש מאבקו של היישוב לא מילא תפקיד מרכזי בהחלטה של ממשלת בריטניה להעביר את שאלת ארץ-ישראל לאו"ם (פברואר 1947) ובהחלטתה להחזיר לו את המנדט על ארץ-ישראל. גם אלה שמייחסים משקל לצורות המאבק השונות של היישוב המאורגן וארגוני הפורשים בהחלטה הבריטית, הרי זה במובן של חיזוק ואולי זירוז ההכרעה בכיוון שאליו נטתה בריטניה ממילא, כתוצאה משיקולים כלכליים, אסטרטגיים ואימפריאליים. בעניין החלטת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בחלק ממנה, מראה חלמיש שלהעפלה, ובכללה פרשת אקסודוס, לא היה תפקיד של ממש. היא מאששת טענה זו וממחישה אותה באמצעות התנהגותו של הנציג היוגוסלבי באונסקו"פ, ולדימיר סימיץ, שנכח בנמל חיפה בעת הורדת מעפילי "אקסודוס" ב-18 ביולי 1947, וציטוט שהביא אחד העיתונאים מפיו היה למשפט מפתח ולקו מנחה כמעט בכל הסקירות והפרשנויות שנכתבו על פרשת "אקסודוס" מאז ועד היום: "זוהי העדות הטובה ביותר שאפשר היה להביא בפנינו". אולם סימיץ תמך בסופו של דבר בתוכנית המיעוט של אונסקו"פ, כלומר - נגד הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל (ב-29 בנובמבר 1947 יוגוסלביה נמנעה). חלמיש מדגישה שחברי אונסקו"פ פעלו לפי קווי המדיניות של ממשלותיהם ובצמוד לסמכויות הוועדה כפי שהוגדרו בכתב המינוי שלה. שיקולים שברגש חיזקו, קרוב לוודאי, את עמדתם של אלה מבין חבריה שגישתם למפעל הציוני הייתה חיובית מלכתחילה, בלי שהדבר עמד בסתירה למדיניות ממשלתם, דוגמת נציג גואטמלה, גרסיה גרנאדוס[1]. אונסקו"פ הורכבה על-פי חישובים זהירים של יחסי הכוחות בארגון הבינלאומי וחלוקה גאופוליטית דקדקנית, ושומה היה על 11 חבריה לנהוג על פי האינטרסים של ממשלותיהם.
אחד מחידושיו של הספר הוא שימת הדגש על המעפילים. בכתיבה שהייתה לפני כן על ההעפלה כתבו על המדיניות הבריטית, על ההנהגה הציונית, על המוסד לעלייה ב', על אנשי הפלי"ם אבל כמעט שלא התייחסו למעפילים עצמם. הספר מציג את התנהגותם של המעפילים לכל אורך הפרשה ובמיוחד את התארגנותם בשלוש אוניות הגירוש שלקחו אותם מחיפה לצרפת ואחר כך להמבורג שבגרמניה, ואת סירובם לרדת לחוף בצרפת על אף ההזמנה הנדיבה מצד ממשלתה. הוא מנתח ומשווה את מה שהתרחש בכל אחת מן האוניות ומגיע למסקנה שהמעפילים ראו עצמם שותפים מלאים למאבק הציוני.
מחקריה של חלמיש בנושא ההעפלה הצטרפו למגמה של החזרת המעפילים לסיפור ההעפלה, מחקרים המציגים את המעפילים - ושארית הפליטה בכלל - כסובייקט, כציבור בעל תודעה משלו, הראוי להתייחסות בזכות עצמו, וזאת בניגוד לכתיבה בעבר, שבה הם שימשו אובייקט שיש לבחון את יחס הציונות כלפיו ואת תרומתו למאבק הציוני; ובשונה מחיבורים פוסט-ציוניים שהתפרסמו מאוחר יותר על-פיהם ההנהגה הציונית עשתה שימוש אינסטרומנטלי ואף ציני במעפילים, בניגוד לרצונם, במאבק להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.
במחקריה עושה חלמיש שימוש מועט ומבוקר בעדויות בעל פה ובזיכרונות ממרחק הזמן בשל החולשות האופייניות למקורות מעין אלה הנובעות ממגבלות הזיכרון האנושי והשפעותיו המתעתעות של הזמן שחלף בין האירועים למועד גביית העדויות או כתיבת הזיכרונות. במאמרה "אקסודוס: סרט ששינה את ההיסטוריה"[2] מנסה חלמיש להראות כיצד הסרט "אקסודוס" של אוטו פרמינגר, המבוסס על ספרו של ליאון יוריס, השפיע על האופן שבו זכרו גיבורי הפרשה אירועים שהתרחשו במהלכה ועל פרשנותם המאוחרת של היסטוריונים לקשר הנסיבתי בין אירועים שהתחוללו לפני הפרשה ותוך כדי התרחשותה.
ספר זה, שהוא עיבוד והרחבה של עבודת הדוקטור, ראה אור בשנת 2006 וזכה בשני פרסים: פרס יונתן שפירא לספר הטוב ביותר בלימודי ישראל לשנת 2006 של האגודה הבינלאומית ללימודי ישראל ופרס הכט לספר מחקר בתולדות הציונות, היישוב ומדינת ישראל לשנת תשס"ח מטעם מוסד הרצל באוניברסיטת חיפה. הספר עוסק בפרק מרכזי של תולדות היישוב והציונות בשנות השלושים ומציג את מדיניות העלייה של ההסתדרות הציונית לכל שלביה ופרטיה על רקע התקופה.
הספר מנסה להראות שבשנות השלושים ניהלה הציונות מרוץ כפול נגד הזמן בשני מסלולים מקבילים ולא סינכרוניים - בארץ ישראל ובאירופה. בארץ ישראל המטרה הייתה ליצור רוב יהודי לפני שייחרץ גורלה המדיני של הארץ. ואולם התנאים הכלכליים, הביטחוניים והמדיניים הגבילו את ממדי העלייה ואיימו להנציח את מעמדם של היהודים כמיעוט. בסוף העשור נראָה שהציונות כשלה במסלול הארץ ישראלי והוחמץ הסיכוי להקמת מדינה יהודית. בדיעבד התברר שהכישלון היה זמני. במסלול השני, בגולה, ממדי העלייה היו רחוקים מלתת מענה למצוקה הגוברת של יהודי אירופה. אך רק תוך כדי מלחמת העולם השנייה התחוור מלוא משמעותו של ההפסד במסלול האירופי, והיותו בלתי-הפיך. השואה הוסיפה נופך טרגי למדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, משהתברר מר גורלם של מי שלא זכו לעלות בעוד מועד. על רקע זה מגולל הספר את מדיניות העלייה של ההסתדרות הציונית ועוקב אחר דרכו של יהודי מארץ מגוריו לארץ ישראל, דרך סבך הבירוקרטיה הבריטית, המנגנון הציוני וחבלי הקליטה. הספר מציג מסקנות חדשניות ובהן הטענה, שמדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים לא הייתה סלקטיבית, וכי העלייה התנהלה בעיקר על פי כללים אוניברסליים של תהליכי הגירה. משקלה של האידאולוגיה בעיצוב מדיניות העלייה הציונית ובביצועה, כמו גם בהחלטות של הפרט, העולה, לא היה רב, ועם זאת אי אפשר להבינם בלא הממד האידאולוגי.
באחד מפרקי הספר[3] ובמאמרה "'עלייה סלקטיבית' ברעיון, במעשה ובהיסטוריוגרפיה הציוניים"[4], מנסה חלמיש להוכיח שבשנות ה-30 של המאה ה-20 מדיניות העלייה הציונית לא הייתה סלקטיבית, ומסבירה מדוע השתרשה בהיסטוריוגרפיה האקסיומה הכפולה, שעד קום המדינה ניהלה ההסתדרות הציונית מדיניות עלייה סלקטיבית וכי העלייה הייתה מובחרת. בנוסף הראתה חלמיש כי בשנים הקריטיות - בין עליית הנאצים לשלטון לפרוץ מלחמת העולם השנייה - הקצתה הסוכנות היהודית באופן יחסי יותר סרטיפיקטים ליהדות תימן מאשר ליהדות פולין, זאת בשל כניעה ללחצים פוליטיים.
בעבר התייחסו המחקרים על העלייה בתקופת המנדט בעיקר ל"עלייה העובדת", אותם עולים שהגיעו על-פי סרטיפיקטים שהנפיקה ההסתדרות הציונית. עולים אלה היו רק כחמישים אחוז מכלל העלייה לארץ בתקופת המנדט, ומחקריה של חלמיש פורשים תמונה מלאה הכוללת גם את העולים שהגיעו בקטגוריות עלייה אחרות בתור בעלי הון, קרובי משפחה, או כאלה שהכנסתם בארץ הייתה מובטחת, כגון כלי קודש (רבנים, חזנים ושוחטים), או סטודנטים. עולים אלה קיבלו את רישיונותיהם הישר מן השלטונות, ללא תיווכה של ההסתדרות הציונית. בספר זה, ובמאמרה המקיף "עלייה לפי יכולת הקליטה הכלכלית: העקרונות המנחים, דרכי הביצוע וההשלכות הדמוגרפיות של מדיניות העלייה בין מלחמות העולם"[5], טוענת חלמיש שההסתדרות הציונית לא ערערה על הסדרת העלייה העובדת בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של המשק היהודי, אך היא ניהלה עם הממשלה משא ומתן בלתי פוסק על פרשנותו ועל אופן יישומו של העיקרון הזה. בד בבד היא חיפשה כל סדק ופרצה למיצוי האפשרויות להגדלת האוכלוסייה היהודית. המגבלה היחידה שההסתדרות הציונית קיבלה על עצמה בנוגע לגודל העלייה לא הייתה יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ ואף לא של המשק היהודי, אלא יכולתה הכלכלית שלה, של ההסתדרות הציונית, לקלוט את העולים-העובדים. בהתאם לכך נגזרו שתי שיטות פעולה שונות זו מזו. במה שנוגע לעלייה העובדת, שכלפיה הייתה לה אחריות פיננסית, פעלה ההסתדרות הציונית בזהירות, ואילו בנוגע לקטגוריות העלייה שקליטתן לא הייתה באחריותה – קרובים ובעלי הון – היא פעלה ברוח פתוחה וגמישה, אפילו כשהיה ברור לה שאין לעולים די אמצעים להיקלט כראוי. על עליית מי שלא עלולים ליפול למעמסה על התקציב הציוני היא לא הפעילה שום אמת מידה של ברִירה, לא כלכלית, לא תעסוקתית, לא רעיונית ולא מפלגתית.
מחקריה של חלמיש על תקופת המנדט כוללים את הספר "ירושלים בתקופת המנדט הבריטי" (1991) שאינו מסתפק בהצגת תולדות העיר כשרשרת של עימותים, מאבקים והתנגשויות דמים, אלא מציג את תולדות העיר וחיי תושביה במלוא גוני הקשת; וכן את ספר הקורס של האוניברסיטה הפתוחה "מבית לאומי למדינה בדרך - היישוב היהודי בארץ-ישראל בין מלחמות העולם" (2004, 2012), הדן בהרחבה ובהעמקה בהתפתחותו של היישוב מקהילה קטנה ובלתי מאורגנת לכלל קהילה אוטונומית שהייתה בשלה להיות מדינה עצמאית.
הספר "ירושלים בתקופה המוסלמית הראשונה 638–1099", שכתבה יחד עם פרופ' יורם ארדר במסגרת הקורס "ירושלים לדורותיה" של האוניברסיטה הפתוחה (1994), מתאר את תולדות ירושלים בתקופה המוסלמית לאור המקורות בני הזמן והמחקר בן ימינו תוך בחינה ביקורתית של המקורות והצגת חילוקי הדעות בין החוקרים.
בשנים האחרונות שקדה חלמיש על כתיבת הביוגרפיה של מנהיג השומר הצעיר מאיר יערי (1897–1987). יערי היה במשך למעלה מחמישים שנה מנהיג השומר הצעיר על שלוש מסגרותיו - תנועת הנוער, הקיבוץ הארצי ומפ"ם. הביוגרפיה שלו מבקשת לפצח את חידת מנהיגותו: כיצד הוא עלה למעמד המנהיג של השומר הצעיר, איך נותר במעמד זה זמן כה רב, ומה פשר השותפות יוצאת הדופן בינו לבין עמיתו ל"הנהגה ההיסטורית" יעקב חזן. זהו סיפורו של מאיר יערי המנהיג והאדם, כמו גם תולדותיו של הציבור שבראשו עמד.
הביוגרפיה מציגה את נקודות הצומת שבהן קיבל יערי החלטות מכריעות בחייו האישיים והציבוריים, מציעה נרטיב עובדתי ופרשני משלים ולעיתים אף חלופי, של תולדות השומר הצעיר ודנה בדילמות מרכזיות בתולדות העם היהודי במאה העשרים, ובכללן המתח בין הציונות לסוציאליזם, שאלת היחס לברית המועצות, השאלה הערבית, קליטת עלייה והקשר הסימביוטי והמיוסר בין הגולה והיישוב ברמת הפרט והכלל, האידאולוגיה והמציאות.
הכרך הראשון, "מאיר יערי: ביוגרפיה קיבוצית; חמישים השנים הראשונות, 1897–1947", מגולל את סיפורם של יערי ושל תנועתו מראשית המאה העשרים בגליציה עד ערב הקמתה של מדינת ישראל והוא ראה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2009.
ספרים אלה ראו אור גם בתרגום לרוסית.
בנוסף למאמרים רבים שכתבה בתחומי מחקרה פרסמה חלמיש עשרות מאמרי ביקורת על ספרי מחקר, בכתבי עת מדעיים ובמוספים ספרותיים של העיתונים הארץ, ידיעות אחרונות, מעריב ועל המשמר.
אביבה חלמיש (1946-), דף שער בספרייה הלאומיתעל ספריה
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
