Loading AI tools
פוליטיקאי פלסטיני מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוסא כּאזם (באשה) אל-חוסייני (בערבית: موسى كاظم الحسيني; בתעתיק מדויק: מוסא כאט'ם אלחסיני; 1850[1] או 1853[2] – 27 במרץ 1934) היה פוליטיקאי ערבי פלסטיני, ראש עיריית ירושלים בשנים 1918–1920, ומנהיגה הראשון של התנועה הלאומית הפלסטינית,[3] מ-1920 ועד מותו. לדעת רבים היה האישיות הפלסטינית הבכירה בשנות ה-20.[4]
 | |||||
| לידה |
1850[1] או 1853[2] ירושלים, האימפריה העות'מאנית  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1934 ירושלים, פלשתינה (א"י) | ||||
| מדינה |
האימפריה העות'מאנית, פלשתינה (א"י) | ||||
| מקום קבורה |
al-Khatuniyya Madrasa | ||||
| |||||
  | |||||
מוסא כאזם אל-חוסייני נולד בירושלים בתקופה העות'מאנית.[4] הוא היה בן למשפחת חוסייני, בנו של סלים אל-חוסייני שכיהן כראש עיריית ירושלים בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-19. אחיו חוסיין אל-חוסייני שימש כראש העיר לפניו.[5] הוא למד בבית הספר היסודי הדתי בירושלים, והתקבל ללימודים בבית הספר למנהל באיסטנבול. הוא היה הבוגר השלישי מכל העולם הערבי של מוסד זה שהכשיר מושלים ופקידים בכירים לאימפריה העות'מאנית. את הקריירה המנהלית החל במשרד הבריאות בירושלים ואחר כך כקאימקאם של יפו, תפקיד אליו התמנה לפני שמלאו לו 30. בהמשך שירת כמושל בצפת ואחר כך בשורה של מחוזות בתימן, באנטוליה, בחורן ובעיראק[6]. ב-1886 נתמנה לנשיא בית המשפט לעניינים פליליים בירושלים.[7] ערב מלחמת העולם הראשונה פרש ממשרתו.
במרץ 1918 לאחר מות אחיו, מינו אותו הבריטים לראש עיריית ירושלים.
ב-2 בנובמבר 1918 ערך ועד הצירים בירושלים תהלוכה וחגיגות לציון יום השנה להצהרת בלפור. מנהיגי הערבים בארץ ישראל החליטו לנצל את המאורע הזה, ומשלחת של ראשי הציבור המוסלמי והנוצרי, בראשות אל-חוסייני, מסרה את מחאת האגודות הערביות נגד המדיניות הציונית למושל ירושלים, רונלד סטורס.[8] אל-חוסייני היה הנשיא הראשון של "האגודה המוסלמית-הנוצרית" בירושלים, אולם סטורס אסר עליו לעסוק בפוליטיקה, משום שהחזיק בתפקיד ציבורי, ובמקומו התמנה לנשיא האגודה בירושלים עארף א-דג'אני.[4] באוקטובר 1919 נפגש אל-חוסייני לשיחת היכרות עם מנחם אוסישקין, שהחליף את חיים ויצמן בראש ועד הצירים והגיע לארץ ישראל. השיחה הייתה עוקצנית ונערכה בעזרת מתורגמן: אוסישקין דיבר עברית ואל-חוסייני ערבית.[9] אל-חוסייני לא השתתף בוועידה הפלסטינית הראשונה בינואר 1919, משום שהיה ראש עיר ואסור היה לו לקחת חלק בתעמולה למען אחדות סורית.[10] הוא סירב להכיר בשפה העברית כשפה רשמית בעיריית ירושלים, דבר שעורר מורת רוח בקרב "ועד העיר ליהודי ירושלים".[11]
ב-8 במרץ 1920 פרצו הפגנות ברוב המרכזים העירוניים של ארץ ישראל.[12] בעת שעברו המפגינים בירושלים על פני בית העירייה, נאם לפניהם ראש העיר אל-חוסייני.[13] הוא דיבר נגד הצהרת בלפור ונגד החלת המנדט הבריטי על הארץ (בלשונו: "סוריה הדרומית"), ונאומו כלל התבטאויות אנטי-יהודיות.[14] בעקבות נאומו, הודיע "ועד העיר ליהודי ירושלים", כי יהודי ירושלים, שמהווים את רוב תושבי העיר, אינם רואים בו יותר "בא כוחם".[12] ב-4 באפריל 1920 נערכו בירושלים חגיגות נבי מוסא. בשעות הבוקר נאם אל-חוסייני מעל מרפסת העירייה מול כ-70 אלף איש שהתקהלו ברחבת העירייה. הקהל צעק "עצמאות עצמאות" ושר "פלסטין ארצנו - היהודים כלבינו". מתוך התקהלות זו פרצו מאורעות תר"פ בעיר.[9] באותו חודש פוטר אל-חוסייני על ידי מושל מחוז ירושלים, רונלד סטורס, ממשרת ראש עיריית ירושלים, בשל נאומו הפוליטי המסית, ובמקומו מונה ראע'ב נשאשיבי, איש משפחת נשאשיבי, יריבתם של החוסיינים.[11]
מוסא כאזם אל-חוסייני נחשב במשך שנים רבות ל"ראש המשפחה"[15] והיה פעיל עד למותו בתנועה הלאומית הפלסטינית.
בפגישות משותפות בחודשים יולי–ספטמבר 1920 בין האגודה המוסלמית-הנוצרית, "המועדון הספרותי" ו"המועדון הערבי", הוחלט להפריד את התנועה הלאומית הפלסטינית מזו הסורית ולרכז את כל המאמצים בארץ ישראל. במהלך הפגישות, פנו הארגונים לאל-חוסייני לקחת על עצמו את ההנהגה ואליו הצטרף עארף א-דג'אני, נשיא האגודה המוסלמית-הנוצרית בירושלים.[10] בהתייחסו לגירוש ממשלת פייסל מהממלכה הערבית של סוריה על ידי הצרפתים בחודש יולי, ולחזון פלסטין כאוטונומיה בחלקה הדרומי של "סוריה גדולה" עצמאית, אמר באוגוסט לחבריו בתנועה הלאומית: "עכשיו, אחרי האירועים האחרונים בדמשק, עלינו להנהיג שינוי יסודי בתוכניותינו פה. [רעיון] סוריה הדרומית אינו קיים יותר. אנחנו צריכים להגן על פלסטין".[16] בספטמבר נערכה בירושלים פגישה אליה הוזמנו נציגים מהמרכזים העירוניים האחרים בארץ, ובה נבחר אל-חוסייני לנשיא הארגון.[10] אל-חוסייני עלה לגדולה בקונגרס הערבי-פלסטיני השלישי שנערך בחיפה בדצמבר 1920. בקונגרס זה נבחר לנשיא הקונגרס והוועד הפועל הערבי,[17] תפקיד בו נשא עד מותו. הוא שימש כנשיא חמישה קונגרסים פלסטיניים שהתקיימו בתקופת המנדט.
)._An_Arab_'protest_gathering'_in_session._In_LOC_matpc.03048.jpg)
אל-חוסייני השתתף בנסיעות רבות ברחבי העולם במסגרת משלחות פלסטיניות[19]. במרץ 1921 הוא עמד בראש משלחת למצרים כדי לפגוש את צ'רציל בועידת קהיר.[20][21] מיד לאחר ביקורו במצרים, ביקר צ'רצ'יל בארץ באותו חודש, אז נועדה איתו משלחת בראשות אל-חוסייני, שתקף את הציונות, את הצהרת בלפור, את הרברט סמואל ואת היהודים בכלל: "היהודים היו ועודם בין הפעילים ביותר בהשחתת ארצות רבות... התפוררותה של רוסיה, כידוע היטב, הייתה כולה או רובה מעשה ידי היהודים, ואותם אפשר להאשים בחלק ניכר של תבוסת גרמניה ואוסטריה".[16]
הוא עמד בראשן של ארבע משלחות ללונדון לקידום הסוגיה הערבית-פלסטינית בבריטניה. המשלחת הראשונה, שעל שיגורה והרכבה החליטה הוועידה הפלסטינית הרביעית שהתכנסה במאי 1921 בירושלים, יצאה לדרכה בקיץ אותה שנה, עברה דרך מצרים[22] וביקרה גם במושב חבר הלאומים בז'נבה בניסיון למנוע אישור המנדט הבריטי בא"י אלא שבשלב זה מדיניות הבדלנות האמריקנית חיזקה את כוחן של בריטניה וצרפת כך שלא ניתן היה עוד להשפיע על המדיניות הבריטית באמצעות דיפלומטיה מעין זו. החל מאוגוסט 1921 שהתה המשלחת בראשות אל-חוסייני בלונדון,[23] שם הוא ניסה להידבר עם פקידי משרד המושבות, שלא גילו נכונות למשא ומתן בסוגיית המנדט והצהרת בלפור.[24] ב-17 ביוני 1922 כתב אל שר המושבות: "הטבע אינו מרשה היווצרות רוח של שיתוף פעולה בין שני עמים כה שונים זה מזה".[25] הידיעות על הניצחונות הטורקיים על היוונים באנטוליה בספטמבר 1922 עוררו התלהבות רבה בקרב הפלסטינים. ניצחונם עורר תקוה שתהיה לו השפעה על שאלת ארץ ישראל, ובנובמבר נסע אל-חוסייני עם משלחת מטעם הוועד הפועל לאיסטנבול ולוועידת השלום בלוזאן, כדי להשיג את תמיכת הטורקים בתביעות הפלסטיניות. אולם לאכזבת הפלסטינים, החליטו הטורקים בוועידה להשלים עם הסטטוס קוו בארצות שנכבשו מהאימפריה העות'מאנית. המשלחת הגיעה בדצמבר ללונדון ובינואר 1923 נפגשה עם מזכיר המושבות החדש, אך זה החליט להמשיך במדיניות קודמו. מאמצי המשלחת נכשלו ובחודש מרץ היא שבה לארץ ישראל.[26]
בסוף 1922, בעת שהותה של המשלחת בלוזאן, החל חיים מרגליות קלווריסקי, שעמד בראש המחלקה הערבית של ההנהלה הציונית בירושלים, להדק את קשריו עם חוסייני, כדי למתן את עמדתו כלפי הציונות. המגעים ביניהם נמשכו גם במחצית הראשונה של 1923 והביאו לכך שחוסייני החל להטיף באותה תקופה לשיתוף פעולה בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים. הוא אף עשה עצמו חולה כדי להביא לדחיית הוועידה הפלסטינית השישית. היהודים היו מעוניינים בדחייה זו של הוועידה שעלולה הייתה לגרום לסערת רוחות ולמהומות במהלך עונת החגים שהחלה באפריל. על פי מכתביו של קלוורסקי, נראה כי עמדתו החדשה של חוסייני נבעה משיחודו על ידי קלוורסקי. לדבריו, חוסייני הבטיח לו כי כל זמן שהוא יהיה לצד הציונים, הוא יוודא כי ההחלטות הקיצוניות שנתקבלו באותה ועידה לא תוצאנה אל הפועל. אלא שכאשר לא היה לקלוורסקי כבר מספיק כסף לשלם, נעלמה עמדתו המתונה של חוסייני.[27]
המשלחת השלישית ללונדון בראשותו של חוסייני, שחזרה באוגוסט 1925, נחלה אף היא כישלון, אך מוסא כאזם הצליח לשכנע את ועידת הקונגרס הערבי-פלסטיני החמישי כי ניתן לקוות להישגים מול הבריטים באמצעים דיפלומטים. המשלחת הרביעית יצאה ללונדון וז'נבה בתחילת 1930[28]. היא הביעה התנגדות לעליית יהודים ומכירת קרקעות ליהודים. כן הובעה התנגדות למתן זיכיון לפתיחת מפעל האשלג בים המלח ולהקמת ועדת החקירה לגבי הכותל המערבי, שלטענתו הוא מוסלמי בלבד ואינו נושא לשלטונות המנדט. בשובו אמר שלא כל בקשות המשלחת נדחו בידי הבריטים וכי יש לבחון את הספר הלבן ואת החוקה המוצעת על ידי הבריטים, לפני קביעת עמדה.[29]
לאחר מאורעות תרפ"ט החלו להתגלע סכסוכים על המנהיגות הלאומית בין מוסא כאזם ובין המופתי של ירושלים וקרוב משפחתו, חג' אמין אל-חוסייני. בסתיו אותה שנה פרץ הסכסוך הראשון, באשר לפיקוח על כספי התרומות שהקרן לסיוע לנפגעי המאורעות הערבים אספה בארצות ערב.[30] בתחילת 1930 אירעה התנגשות בין השניים, כאשר הוועד הפועל בחר ב-5 בינואר את אמין לנשיא המשלחת ללונדון באותה שנה. מוסא כאזם התפטר בתגובה מהוועד הפועל הערבי, מה שהביא להתכנסות נוספת של הוועד ולהתפטרותו של אמין מנשיאות המשלחת לטובת בחירת מוסא כאזם לתפקיד.[31] זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה ניסיון לשלול ממנו את תפקיד נשיא המשלחת ורק חזית משותפת עם אנשי האופוזיציה הנשאשיבית הבטיחה בסופו של דבר את בחירתו.[30] בתחילת שנות ה-30 יחסיו של מוסא כאזם עם אמין התערערו עוד יותר, לאחר שהאשים נשיא הוועד הפועל את המופתי במעילה בכספי המשפחה ובחלוקתם למקורביו.[32] בתקופה זו נוצרה התגבשות כוחות חדשה בציבור הפלסטיני: מוסא כאזם ואויבו לשעבר ראע'ב נשאשיבי, שהתבססו על הוועד הפועל וההנהגה המסורתית, מול חג' אמין, שמחנה תומכיו החל להזדהות עם דור חדש של צעירים רדיקליים.[33] קשריו של מוסא-כאזם עם הנשאשיבים התהדקו גם בשל מתינותם המדינית. חזית זו של נשיא הוועד הפועל עם הנשאשיבים הביאה לביקורת חריפה מצד המחנה של המופתי וביטאונו על הוועד הפועל בשנים 1930 ו-1931. מוסא-כאזם הבין כי ההתקפות הללו מכוונות כלפיו ואיים בתגובה כי אם הן לא תיפסקנה, הוא יצטרף בגלוי אל האופוזיציה הנשאשיבית. בכנס הארצי של הוועד הפועל בפברואר 1933, תמך מוסא-כאזם בתביעת הנשאשיבים לפיקוח ממשלתי הדוק יותר על כספי האוקאף ובתי הדין השרעיים ושלילת סמכותו המוחלטת של המופתי בתחומים הללו.[31]
אל-חוסייני נזכר ברשימה שנערכה בתנועה הציונית ב-5 בינואר 1937, הכוללת עשרות נכבדים ערבים שמכרו קרקעות ליהודים.[34] הוא מכר ליהודים אדמות באזור מוצא וקריית ענבים.[35]
ב-27 באוקטובר 1933 עמד אל-חוסייני בראש הפגנת מחאה בלתי חוקית שהתקיימה ביפו נגד מדיניות הממשלה הבריטית. כ-10,000 מפגינים התכנסו באותו יום במסגד המחמודיה ויצאו ממנו בשני ראשים, כשבראש אחד הראשים אל-חוסייני הישיש. כשהגיעו לרחבת מרכז העיר התפתח עימות אלים עם כוחות המשטרה והצבא שהתארגנו במקום. כתוצאה מאש המשטרה נהרגו בהפגנה 26 מפגינים ושוטר אחד. הופצו שמועות שכאזם עצמו נפצע, ולבקשת מושל ירושלים הכחיש אל-חוסייני את השמועות.[36]
בנובמבר 1933 חלה אל-חוסייני[37] והוא נפטר ממחלתו במרץ 1934. הוא נקבר על הר הבית לצד חוסיין בן עלי,[38] באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של החרם א-שריף (מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי), שם נקברו גם בנו, עבד אל-קאדר אל-חוסייני,[39] ונכדו, פייסל חוסייני. היו שטענו שהוא נפטר בגלל פציעתו בהפגנה ביפו.
אל חוסייני נחשב לגורם מתון יחסית[40], ממתנגדי הפאן-ערביות של מפלגת אל-איסתקלאל, ובדצמבר 1929 הודיע הנציב העליון כי מגעיו עם הוועד הערבי יעברו רק דרך אל-חוסייני וסגניו[41].
בקונגרס הערבי בחיפה בדצמבר 1920 ביקש מוסא כאזם למצב את הקונגרס כמייצג של תנועה לאומית פלסטינית השואפת לעצמאות כחלופה לחזון ההשתלבות בסוריה הגדולה כ"סוריה הדרומית" האוטונומית שקרס עם חדלונה של הממלכה הערבית של סוריה: "זה סיפורה של פלסטין, ארץ הניסים וערש הדתות..זה הקונגרס שנולד מתוך הסבל של פלסטין. והוא הנציג והדובר של פלסטין". הנאום היה ידידותי לבריטניה, הוזכרה התרומה של פלסטינים למלחמה באימפריה העות'מאנית והציונות הוצגה כגורם מסכסך בין בריטניה לפלסטינים.
בשנת 1924 טען אל-חוסייני שלא ניתן להגיע להסכם בין היהודים לערבים כל עוד המדיניות הציונית קיימת. הוא הטיף לעצמאות בארץ ישראל שתשאב את שלטונה מהעם באמצעות בית נבחרים עם ייצוג יהודי, נוצרי ומוסלמי. כן טען שהוא לא מתנגד להגירה אלא דורש שהיא תוגבל כמו שהיא הוגבלה בארצות הברית באותה שנה[42]. אל-חוסייני התבטא נגד פעילות אלימה. בשנת 1928 במענה לשאלה: "מה יעשו הערבים אם דרישתם תדחה?" ענה: "הם יוסיפו לדרוש. בדינאמיט לא ישתמשו. יתמידו במאמציהם בשלום אך ללא ליאות עד שישיגו את מטרתם."[43]
בעקבות אכזבתו מההצעות הבריטיות שהוצגו למשלחת הרביעית בראשותו שיצאה ללונדון בשנת 1930, לאחר פרסום דו"ח ועדת שאו איבד את אמונו ביכולת הפלסטינים לשנות את מדיניות השלטונות בהידברות והחל במערכת תעמולה בעיתונות הערבית לגיוס הציבור הרחב נגד הציונות[44]. בפברואר 1934 דרש מכל ראשי הערים הערבים להתפטר מתפקידיהם, בגלל סירוב שלטונות המנדט לשנות את חוק העיריות לפי דרישותיו. סירוב ראשי הערים להענות לדרישתו הביאה לקרע פנים ערבי[45].
במרץ 1934 אמר לעיתונאי אמריקאי: "היהודי זקוק תמיד למי שיגן עליו, אשר יוכל לחיות בצל חסותו [...] אין הערבים או מנהיגיהם שונאים את היהודים בתור יהודים. להפך, בכל לב היו רוצים שיהיו היהודים במסגרת 'הפדרציה הערבית'... אולם אין הערבים מסכימים בשום אופן כי מיעוט מהתושבים יקום ויאמר כי הוא בעל הארץ... לדעתנו צריכים היהודים ליהנות מזכויותיהם המגיעות להם לפי יחסם המספרי בארץ."[46]
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל המזרח התיכון | ||
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
