Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערביי ארץ ישראל, ערביי דרום-סוריה או ערביי פלשתינה (באנגלית: Arabs of Palestine; בערבית: عرب فلسطين) היו השמות המקובלים לערבים תושבי ארץ ישראל טרם השתרשות התנועה הלאומית הפלסטינית.
השם "פלשׂתינה" (Palaestina), שנגזר מהשם "פלשת", ארצם של הפלשתים, הוא השם המקובל בשפות אירופאיות עבור ארץ ישראל מהעת העתיקה. הוא מופיע לראשונה ביוונית אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס[1] (המאה ה-5 לפנה"ס) ונזכר גם אצל אריסטו ובספרות ההלניסטית והרומית, וגם אצל הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו במאה ה-1 לספירה.[2] השם הפך רשמי באימפריה הרומית במאה ה-2 לספירה, כשהקיסר אדריאנוס הקים לאחר דיכוי מרד בר-כוכבא את הפרובינקיה הרומית "סוריה פלשתינה" במקום פרובינקייה "יוּדֶאָה" (יהודה), שבוטלה, אף על פי שאנו למדים מכתובת שכתב הניצב ארוקיוס קלרוס (שהיה קונסול ברומי בשנת 170) שהשם "יודאה" נשאר בשימוש גם בשנות ה-70 של המאה ה-2, כ-40 שנים לאחר שהשם יודאה יצא מהשימוש הרשמי.[3]
במהלך התקופה הערבית בארץ ישראל, שמה של אחת הנפות של ארץ ישראל היה "ג'ונד פלסטין". ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית נכללה בחלק הדרומי של וילאייט (מחוז) סוריה של האימפריה העות'מאנית, וכתוצאה מכך ערבים תושבי ארץ ישראל ראו עצמם כ"דרום-סורים" ושמם המקובל בתקופה זאת היה ערביי דרום-סוריה[דרוש מקור]. בשלהי התקופה העות'מאנית החלו משכילים מתמערבים (באופן בולט נוצרים–אורתודוקסים) לאמץ את השם "פלסטין" (فلسطين) מחדש בהשפעת השפות האירופאיות, וביפו נוסד ב–1911 עיתון בשם "פלסטין". השם ערביי פלסטין נהפך לשם מקובל בשפה הערבית והיה בשימושים שונים במהלך ימי המנדט הבריטי, אז נקבע לארץ ישראל השם "פָּלֶשְׂתִינָה (א"י)" (Palestine). בתקופה זו כונו "פלשתינאים" כלל תושבי ארץ ישראל, יהודים וערבים, עם נטייה של הכינוי להיות מזוהה יותר עם הצד היהודי. כך למשל, בהסכם ויצמן-פייסל ב־1919 מסתמן המושג "פלשתינה" כמציין את הצד היהודי אל מול הצד הערבי, ו"רגימנט פלשתינה" שהבריטים הקימו ב-1942, כלל 3 גדודים יהודים וגדוד ערבי אחד. ערביי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי נטו לתמוך בלאומיות כלל ערבית, ורק בהמשך עם התפתחות זהות "פלסטינית" מקומית בהובלת התנועה הלאומית הפלסטינית השם פלסטינים השתרש כשמם של הערבים תושבי הארץ. כך עבר המושג, היווני–רומי–אירופי במקורו, תהליך של שערוב וכיום הוא מביע את הזהות, הפוליטיקה והמאוויים של ערביי ארץ ישראל.[4] השם "דרום סורים" המשיך להיות בשימוש מסוים בקרב ערביי ארץ ישראל גם במהלך ימי המנדט הבריטי[דרוש מקור], והשם "פלשתינה" (או פלסטין, בהגייה ערבית) נתפש לעיתים כשם זר ממוצא אירופאי שטעון במשמעויות אירופאיות ותנ"כיות. כך למשל עווני עבד אל-האדי, מנהיג ערבי מקומי, העיד בפני ועדת פיל בשנת 1937: "אין דבר כזה פלסטין... הארץ הייתה מאות בשנים חלק מסוריה. השם 'פלסטין' זר לנו. הציונים המציאו את זה".[5]
המונח "ערבי" ובהקשר ארצישראלי הוזכר בעברית גם בתנ"ך[6] ובספרות חז"ל.[7] בשלהי המאה ה-19 ובמהלך המאה ה-20 המונח ערביי ארץ ישראל היה השם המקובל בספרות ובכתבים עבריים לערבים תושבי ארץ ישראל, עד החלפתו בשם "פלסטינים" המקובל בעברית כיום.
עמים נוודים הקרויים ערבים נדדו בתחומי המזרח התיכון ובארץ ישראל בשלהי העת העתיקה. עד חורבן בית שני, אלו היו עמים ממוצא לא-ערבי (כמו אדוֹמים, עמונים ומואבים) שנדדו באזור הערבה ועבר הירדן, ומכאן שמם.[8][9] הם מוזכרים כנוודים וסוחרים שעברו בארץ, ומהם נגבה מס.[10] בספר נחמיה, שנכתב בתקופת בית שני, מסופר על ערבים שהפריעו לבניית חומת ירושלים.[11] בתקופה הביזנטית חיו בארץ "שבטים ערביים עובדי שדים ורוחות", לצידן של קהילות יהודים, שומרונים, יוונים-סורים פגאנים ונוצרים.[12]
בשנת 641, כבשו כוחות ערבים ובראשם החליפים עומר ואבו בכר את ארץ ישראל וסוריה מידי הביזנטים והחלה התקופה הערבית בארץ ישראל.[13][14] האוכלוסייה בארץ הייתה אז נוצרית ברובה עם מיעוטים יהודים, שומרונים ופגאנים ושפתה הייתה ארמית או יוונית. השליטים הערבים המוסלמים מבית אומיה הציעו לתושבי הארץ הנוצרים והיהודים (שמצבם הוטב בשל כך במידת מה לעומת ימי השלטון הביזנטי הנוצרי) ביטחון פיזי, אוטונומיה קהילתית וחופש פולחן, "בתמורה לקבלת עול פוליטי וצבאי". היחסים בין המוסלמים לבין היהודים והנוצרים שכונו "עמי הספר", הוסדרו ב"חוקי עומר". ההסדר כלל מיסים שהוטלו על התושבים שאינם מוסלמים: מס גולגולת – "ג'יזיה" ומס קרקע – "ח'ארג'" (במקורות העבריים: "כרגא").[15]
הד'ימי (נוצרי או יהודי) לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי, להרחיב או לשפץ את בתי התפילה שלו או לשאת אשה מוסלמית. מגבלות נוספות שהוטלו מזמן לזמן נועדו להשפיל ולהבליט את נחיתותם לעומת המוסלמים. למשל: לבוש מיוחד, איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה שאינם מוסלמים שיהיו יותר גבוהים מהמסגדים המקומיים ואיסור על היהודים לתקוע בשופר ועל הנוצרים לצלצל בפעמוני כנסיות. עם זאת, הלחץ להתאסלמות על האוכלוסייה הלא-מוסלמית לא היה גדול, ואין ידיעות על התאסלמות המונית כלשהי של האוכלוסייה המקומית.[16] האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה לאורך רוב התקופה אליטה שלטת. על תקופה זו כתב ההיסטוריון יצחק בן-צבי: "מעריכים את מספר הערבים, שנתווספו עם הכבוש והתיישבו בעיקר בערים, ל-30,000 איש. ... זרם הכובשים הערבים היווה את השכבה השלטת. הם נעשו לאפנדים, התיישבו על הרוב בערים, ומשם שלטו על הכפרים".[17]
בשנת 661 תפסו את השלטון באימפריה הערבית, ובכלל זאת בארץ ישראל, שליטים מבית אומיה; היסטוריונים סוברים ששלטונם התאפיין בסובלנות דתית, וכפועל יוצא שגשגה בתקופתם התרבות היהודית-ערבית בארץ ומחוצה לה.[15] תחת השלטון הערבי התחזק היישוב העירוני ונחלש היישוב הכפרי, תוך כדי תנועת הגירה.[18]
המצב הדמוגרפי בארץ ישראל השתנה משמעותית תחת שלטון בית עבאס. בירת בית אומיה הייתה דמשק, אך העבאסים קבעו את בירתם בבגדד, כך שארץ ישראל הייתה כעת רחוקה יותר מהמרכז השלטוני. העבאסים קידמו סחר עם מדינות אחרות ממזרח, כדוגמת סין והודו, וכן זיהו את תושבי אזור סוריה עם יריביהם האומיים. שינוי מדיניות זה הביא להזנחת ארץ ישראל בידי בית עבאס וכן לניוון היישוב העירוני, תסיסה בקרב התושבים המקומיים, ולמרידות חוזרות ונישנות. במהלך רעש שביעית (749), נחרבו ערים רבות בארץ ולא שוקמו בידי העבאסים. בעקבות זאת, יהודים, שומרונים ונוצרים רבים ירדו מן הארץ, ואחרים נותרו בערים החרבות ובכפרים הדלים - עד שהתאסלמו.[19] חמור במיוחד היה מצבם של השומרונים, שנהנו מסובלנות דתית תחת שלטון בית אומיה, אך עתה היו נתונים לרדיפות מתמשכות. מן המקורות ההיסטוריים עולה כי שומרונים רבים נאלצו להתאסלם באותה התקופה בשל תנאי בצורת, רעידות אדמה, אנרכיה, רדיפות וקשים כלכליים. מן הממצא הארכאולוגי עולה כי עד סוף התקופה האוכלוסייה הכפרית השומרונית רובה ככולה התאסלמה, ונותרו קהילות שומרוניות קטנות שהתרכזו בערים כגון שכם וקיסריה, וכן בקהיר, דמשק, חלב וצרפתה.[20][21]
בשנת 1099 כבשו הצלבנים הנוצרים שטחים נרחבים בארץ, והחלה התקופה הצלבנית שנמשכה כמאתיים שנה. הצלבנים הקימו את ממלכת ירושלים כדי לקיים את שליטתם בארץ ישראל. הצלבנים פגעו בתושבים המוסלמים והיהודים מקרב האוכלוסייה; הרגו לוחמים ואזרחים ולקחו מהם שבויים ועבדים. נאסר על תושבי הארץ שאינם נוצרים, להתגורר באתרים מקודשים לנצרות, ובמיוחד בעיר ירושלים. עם זאת, בצפון הארץ ובדרומה נשארו ריכוזי אוכלוסין עצמאיים של תושבי הארץ בני קבוצות אתניות שונות ודתות אחדות: יהודים, שומרונים, ערבים נוצרים ומוסלמים.[22]
שלטונם של הצלבנים עורער על ידי צלאח א-דין מנהיג האיובים המוסלמים, שחזר ועלה ממצרים עם צבאותיו, והשיג שליטה בארץ. אחר כך, עבר השלטון בארץ לידי הממלוכים, שייצבו את שליטתם משנת 1260. שלטונם התקיים עד שנת 1517, שבה נכבשה הארץ על ידי האימפריה העות'מאנית.
השלטון העות'מאני הנהיג מדיניות שליטה הדוקה ואף עריצה בחלק מהתקופה; ועם זאת סממנים רבים בהתנהלותו השלטונית, כגון הדת המוסלמית, מונחים ומנהגים נלקחו מהערבים ומתושבי הארץ ותרבותם. בתקופה זו הייתה הארץ חלק ממחוז שלטון עות'מאני, ואזור עבר הירדן, סוריה ולבנון היו יחידה שלטונית אחת יחד עם ארץ ישראל.
במאות ה-17 וה-18 החלה היחלשות הדרגתית של הממשל העות'מאני, מה שאפשר לשבטים הבדואים להעמיק את חדירתם אל תוך האזורים המיושבים – כחלק מתהליכים שהתרחשו בכל הסהר הפורה. חדירה זו אילצה כפריים רבים לנטוש את שדותיהם ולעקור לאזורים בטוחים יותר – בדרך כלל סביב בירות המחוזות, היכן שיחידות המשמר העות'מאניות יכלו להגן על התושבים מפני הבדואים, וגם באזורים ההרריים. אלא שתנאי החיים באזורי החוף והעמקים לא משכו את הבדואים וכך בתחילת המאה ה-19 נותרו בהם פחות כפרים מאשר במחצית הראשונה של המאה ה-16 – תקופת השיא בתולדות האימפריה העות'מאנית. רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה מגמה הפוכה של התיישבות.[23]
במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה הערבית בארץ, הן בשל ריבוי טבעי והן בשל הגירה מארצות ערב השכנות. האוכלוסייה הערבית הייתה הטרוגנית ונחלקה הן לקבוצות דתיות: לצד הרוב המוסלמי היו קבוצות נוצרים, דרוזים ובהאים, והן לקבוצות אתניות שונות בעלות מסורות ומוצאים שונים. מבחינה תרבותית, האוכלוסייה הערבית התחלקה לשלוש קבוצות עיקריות: עירונים, כפריים ('פלאחים') ובדואים.
העירונים, שנקראו "חַצַ֫'אר" (הצ' נהגית כמו ד נחצית) או "מַדַנִ֫יַּה",[24] היו החלק המשמעותי של האוכלוסייה הערבית בארץ, והתפרנסו ממלאכה, מסחר, ממיסים ושכר חכירה ששילמו להם הכפריים, שחיו על אדמתם לרוב בתנאי אריסות.[25] עד אמצע המאה ה-19, האוכלוסייה העירונית התרכזה בערים ירושלים, עזה, חברון ושכם, ומראשית המאה ה-20 גם בערים: יפו, חיפה וטבריה. מרכיב משמעותי באוכלוסייה העירונית היו המשפחות המיוחסות, שלא נמצאו כמעט באזור הכפרי (לדוגמה, המשפחות אל-חוסייני, אל-ח'אלידי ונשאשיבי, עבד אל-האדי בשכם ודארי בחברון[26]). האוכלוסייה העירונית כללה את ה"אפנדים", בעלי הנחלות שהחזיקו בבעלות על חלק גדול מהקרקעות בכפרים ובערים, ותחתם עבדו הפלאחים כאריסים. האוכלוסייה העירונית התאפיינה במגוון רחב מאוד של מקומות מוצא אתניים.[24]
הפלאחים עסקו בחקלאות, וישבו בכפרים קטנים בכל רחבי הארץ. מרבית הפלאחים היו ערבים מוסלמים סונים שישבו בכפרים הומוגניים, ומיעוטם השתייכו לקבוצות אתניות אחרות (צ'רקסים, בוסנים), או לקבוצות דתיות אחרות (שיעים, נוצרים, דרוזים). מיעוט מקרב הכפרים הורכבו ממספר אוכלוסיות שונות שחיו יחדיו.[24]
במהלך המאה ה-19 עלה כוחה של האליטה העירונית על חשבון האליטה הכפרית, מה שהמריץ את התחרות בין המשפחות העירוניות על השגת עמדות השפעה במרכזי הכוח הפוליטיים והחברתיים.[27]
שבטי הבדואים היו שבטים שמוצאם מחוץ לארץ ישראל (מחצי האי ערב, מעבר הירדן וסוריה). חלק מהם היו ממוצא שאינו ערבי (כגון כורדים, שחורים או צוענים). הבדואים היו נודדים, שכנו באוהלים, התפרנסו מרעיית צאן ואף משוד, גנבה ודמי חסות (בערבית: "חֻ֫'וַּה"), בהתאם לחולשת השלטון באזורים שבהם שכנו.
מעמד האישה בחברה הערבית היה בדרך כלל בשפל המדרגה; מבנה המשפחה היה פטריארכלי ולרוב פוליגמי (מלבד אצל הנוצרים), ילדות ונערות נמכרו ואף הושכרו לפרקי זמן, גם במאה ה-20.[28]
במאה ה-20 כללה האוכלוסייה הערבית מאמיני ארבע דתות: אסלאם, נצרות, הדת הדרוזית והדת הבהאית. הערבים המוסלמים נחלקים לסונים ולשיעים, וכוללים גם קבוצות אתניות שאינן ערביות, כגון הצ'רקסים והבוסנים. הערבים הנוצרים השתייכו למספר עדות, בהן הכנסייה היוונית-אורתודקסית, הכנסייה הקתולית והכנסייה הפרוטסטנטית, שבחלקן חברים גם תושבי הארץ שאינם ערבים, כגון מערב אירופאים, מרונים, ארמנים וחבשים.
בסוף התקופה העות'מאנית, ערב השלטון הבריטי, למדו בבתי ספר רק 4 מתוך 10 ילדים ערבים, כולם בנים. כמחציתם למדו בבתי ספר זרים, נוצריים, ואילו רוב האחרים למדו ב"כותב", מעין "חדר" כפרי, בו התרכז הלימוד בקוראן והיה מבוסס בעיקר על שינון בעל פה.[29]
ערך מורחב – הסכסוך הישראלי-ערבי, היסטוריה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, התנועה הלאומית הפלסטינית, פלסטינים, המנדט הבריטיהצבא הבריטי ואחריו ממשלת המנדט, שקיבלו לשליטתם אוכלוסייה ערבית גדולה, ניסו לאזן בין האינטרסים השונים של הממלכה המאוחדת באזור, וכחלק ממעורבותם בתהליכי כינון המדינות הערביות במזרח התיכון; אולם עם פרוץ המרד הערבי הגדול, נקטו ביד קשה כלפי המורדים.
עם תחילת השלטון הבריטי, החליטו הבריטים שהלימודים במערכת החינוך יתנהלו בערבית במקום בטורקית. החלטה מהפכנית זו עמדה בניגוד לנטיית הבריטים שלא לשנות את המצב הקיים, ונעשתה כמחווה לזהות הלאומית הערבית. בתקופת נציבותו של הרברט סמואל קמו מאות בתי ספר בכפרים ערביים.[29]
הפיכת ארץ ישראל ליחידה פוליטית אחת בתקופת המנדט, הביאה להרחבת מעמדה של האליטה הירושלמית על פני הארץ כולה.[27]
עוד במאה ה-19, רובן המכריע של אדמות הכפרים בארץ ישראל היו קניין משותף (בערבית: "מֻשַׁ֫אע") לכל בני הכפר. ייתכן ושיטה זו של בעלות משותפת היא תוצאה של התקופה הפיאודלית של ימי הביניים. אדמות אלו היו מתחלקות בין המשפחות אחת לשנה או שנתיים. שיטה זו גרמה בעת החדשה נזק לחקלאות הערבית, מאחר שהיא עודדה עיבוד פרמיטיבי נחשל. הפלאחים ידעו כי האדמה שהם מעבדים תעבור בעוד שנה או שנתיים לידיים אחרות ולכן נטו להימנע מהשבחת הקרקע. ה"משאע" היה מגביל לעיתים את זכותם של בעלי החלקה למכור או לשעבד אותה לאשראי בנקאי, ובכך היה מאלץ אותם להמשיך בשיטות השעבוד והאשראי הפיאודליות. משום כך, רוב הפלאחים שאפו לבטל את מנהג ה"משאע" ולחלק את אדמות הכפר שלהם חלוקה קבועה ולהפוך אותן למפורזות (בערבית: "מַפְר֫וּז"). כפרים רבים ביצעו את החלוקה הזו ("אִפְרַ֫אז") בהסכם פנימי בלתי-רשמי. בתקופה העות'מאנית לא הייתה אפשרות לחלוקה מסודרת ורשמית, כי זו חייבה רישום מדויק של הקרקעות, אולם בתקופת המנדט הבריטי שקדה הממשלה על סידורן ורישומן ("סטלמנט"). בתהליך זה נרשמו הקרקעות כמעט תמיד כ"אפראז". היו מנהיגים ערבים שסברו כי השמירה על הקניין המשותף בכפר הערבי תמנע את מכירת אדמותיו ליהודים ולכן הציגו אותו כנכס לאומי חשוב וניהלו תעמולה נגד ה"אפראז". בשנות ה-40 הפסיקה ממשלת המנדט לבצע אותו כחלק מה"סטלמנט" והשאירה את הקרקעות כ"משאע". בתקופה זו כבר הצטמצמו שטחי ה"משאע" למיעוט מאדמות הארץ.[30]
מלבד אדמות אלה, שהיו קניינם של הפלאחים המעבדים אותן, היו בין אדמות הכפרים גם אדמות וַקְף, אדמות ממשלה ואדמות השייכות לבעלי אחוזות, שישבו לרוב בערים. רובם המכריע הפיקו את תועלתם מהאדמות על ידי החכרתן לאריסים. המקרים שבהם בעלי אחוזות עיבדו את אדמותיהם בידי פועלים שכירים היו יוצאים מן הכלל. עם זאת, היו לא מעט פועלים חקלאיים ערבים, אלא שרובם עבדו במשק של פלאח אמיד שישב על אדמתו ופיקח בעצמו על העבודה. רוב בעלי האחוזות היו מחכירים את אדמתם לאריסים או לחוכרים שהחכירו אותה לאריסים בחכירת משנה. לרוב, היה הפלאח-האריס משלם את דמי החכירה בחלק מן היבול – בין שישית לשליש ממנו, ולאחר חישוב הוצאות העיבוד – כמחצית. במקרה שבעל האחוזה היה נותן לפלאח את הזרעים, היה הפלאח משלם לו 50% מן היבול.[31]
באוגוסט 1933 הודיעה ממשלת המנדט על הגנתה על "ערבים מנושלים", על פיתוח החקלאות הערבית ועל החוק ל"הגנת האריס".[32] החוק הקנה לאריס קבוע זכות כלשהי על הקרקע שהוא מעבד ונועד להגן עליו מפני נישול, אך גרם לבעלי האחוזות להיזהר שלא להעניק לפלאחים המעבדים את אחוזותיהם מעמד של "אריס" בחוזי החכירה שהחתימו אותם עליהם, וכן גם להשתדל למסור להם מדי שנה חלקה אחרת, כדי שלא יגיעו לקביעות.[31]
רובן המוחלט של האחוזות הגדולות (500 דונם ומעלה) אינן שריד של אחוזות אצילים מימי הביניים ותקופת הפיאודליזם, אלא החלו להתגבש רק בתחילת המאה ה-19, והתהוו בדרכים שונות:[33]
שטח הנחלאות שגודלן מעל 500 דונם נאמד באמצע שנות ה-40 בכ-20%–25% מאדמת הכפרים הערביים, ואילו שטח הנחלאות בנות 300 דונם ומעלה נאמד ב-30% בערך. קרוב ל-30% מן הפלאחים עבדו באדמות שהיו שייכות לבעלי אחוזות וקרוב ל-30% מקרקע הכפרים לא הייתה שייכת למעבדים אותה. מחוסרי הקרקע בכפר הערבי (כולל האריסים) נאמד אז בכ-30%. אחוז הנחלות הגדולות הגבוה ביותר היה בצפון הארץ ונמוך בהרי יהודה ושומרון. בין המשפחות הידועות שריכזו בידיהן עשרות אלפי דונם כל אחת: אל-חוסייני, עבד אל-האדי, נשאשיבי, שווא (עזה), אבו חד'רא (יפו), פאהום (נצרת) וארשייד (ג'נין). אולם הרכוש כבר לא היה משפחתי, אלא כבר חולק בין בני המשפחה.[35]
בעקבות הגידול המהיר בריבוי האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל, במהלך שנות ה-20 וה-30 התחוללה תנועה של צעירים שעברו מן הכפר אל העיר, כי אדמת המשפחה לא הספיקה עוד לפרנסתה. העלייה במספר הכפריים הצריכה שיטות עיבוד חקלאיות חדישות, אך רובם נטו לשמר את השיטות המסורתיות ובכפרים רבים הייתה מצוקה. רבים לקחו הלוואות ונטל המיסים היה כבד. רבים מכרו קרקעות ליהודים, מה שפגע עוד יותר ביכולתם לפרנס את משפחותיהם. דו"ח פנימי שחובר בהסתדרות הציונית ב-1930 קבע כי באזור שכם ישנם כפרים שהתרוקנו כמעט לגמרי, לאחר שכל תושביהם עברו לעיר. עם זאת, כבישים חדשים קיצרו את הדרכים וכך יכלו צעירים לעבוד במשך תקופה מסוימת בעיר, לחזור אל בית הוריהם בכפר ולשוב לעבודה בעיר.[36]
באמצע שנות ה-40 היו בארץ ישראל כ-800–900 כפרים ערביים, ובהם כ-700,000 תושבים. מספר התושבים בכל כפר נע בין עשרות בודדות ל-3,000 ויותר. הכפרים הגדולים היו במיוחד ליד הערים הגדולות, למשל עין כארם ליד ירושלים, סלמה ובית דג'אן ליד יפו וטירה ובלד א-שייח' ליד חיפה. גם מרכזים של אזורים כפריים הפכו לכפרים גדולים מאוד, כמו: יעבד, עראבה, אום אל-פחם, טובאס, סילת א-ד'אהר, תרשיחא ודורא. בכפרים אלה נוצר במשך הזמן הווי של עיירה.[37] באותה תקופה כ-30%–35% מכלל היישוב הערבי בארץ ישראל ישב בערים. בין המוסלמים, כ-27% בלבד היו עירונים, וזאת לעומת כ-80% מהנוצרים. ערבים ישבו בחמש הערים המעורבות: ירושלים, חיפה וטבריה (רוב יהודי), ויפו וצפת (רוב ערבי). היו אז 17 ערים שתושביהן ערבים בלבד, אף אחת מהן לא הייתה עיר גדולה, כולן בינוניות, קטנות או כפריות למחצה: באר שבע, ח'אן יונס, עזה, מג'דל, רמלה, לוד, חברון, טולכרם, שכם, ג'נין, שפא עמר, עכו, בית שאן, בית לחם, בית ג'אלא, רמאללה ונצרת (ארבע האחרונות בעלות רוב נוצרי). כ-20 כפרים גדולים נשאו את התואר "מועצה מקומית".[38]
אומדן מספרם של ערביי ארץ ישראל: בשנת 1800 – 200 אלף, 1830 – 250 אלף,[39] 1870 – 350 אלף,[40] 1905 – 500 אלף, 1915 ו-1920 – 600 אלף. מתקופה זו החל מספר הערבים בארץ לגדול במהירות, עד ששיעור ריבויים הטבעי נחשב לאחד הגבוהים בעולם: 1922 – 673 אלף, 1931 – 861 אלף, סוף 1944 – למעלה מ-1,200,000 (מתוכם 1,060,000 מוסלמים),[39] סוף 1947 – 1,294,000.[40] אחוז הילודה עלה הרבה בשנים הראשונות של השלטון הבריטי ואילו אחוז התמותה ירד בהתמדה לאורך כל תקופת המנדט בין השאר הודות לרפואה המודרנית שהציונות הביאה. אחוז הילודה בקרב המוסלמים הפלסטינים היה מן הגבוהים ביותר בעולם, ועלה בהרבה על האחוז שבארצות הערביות, כולל מצרים, שהייתה גם אז ידועה באחוז הילודה הגבוה שבה. אחוז התמותה בקרב ערביי הארץ היה נמוך לאין שיעור מזה שבארצות הערביות השכנות. תמותת התינוקות בין הפלסטינים ירדה לפחות מ-100 לאלף, בזמן שבמצרים הייתה למעלה מ-200 ובעיראק הרבה יותר.[39]
על פי הערכות לגבי מספר המהגרים הפלסטינים שיצאו מהארץ עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ועד סוף שנות ה-20, ניתן לשער שעוד לפני מלחמת העצמאות ב-1948 כבר הייתה גולה של כמה עשרות אלפי פלסטינים מחוץ לארץ ישראל. מספר המהגרים לארץ ישראל מארצות ערב בין 1920 לאמצע שנות ה-40 הוערך באותה תקופה בין 60 ל-100 אלף.[41]
בתקופת השלטון הבריטי, פעלה ממשלת המנדט רבות בשדה החינוך וגם בציבור הערבי חלה התעוררות רבה בנושא. אך למרות זאת, אחוז האנאלפביתים בקרבו היה גבוה מאוד. מפקד 1931 העריך אותם ב-81% מכלל האוכלוסייה הערבית. ב-1936 נאמד על ידי הממשלה אחוז האנאלפביתים בין הכפריים ב-85%. ב-1941 העריכה הממשלה שהם מהווים 73% מכלל האוכלוסייה. עם זאת, עשרות אלפים מבני הדור הצעיר למדו בבתי ספר, מה שהוריד את אחוז הבורות לקראת סוף המנדט לרמה נמוכה בהרבה מזו שהייתה מצויה בארצות ערביות שכנות, כגון סוריה, עיראק ומצרים.[42]
בין השנים 1922 עד 1931 חלו הגירות של ערבים ומוסלמים משלל מדינות, קרובות ורחוקות כאחד, אל ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. קיים קושי להעריך את היקף הגירה זו ויש על כך מחלוקת במחקר כשהערכות המרחיבות טוענות לכ-50,000 נפש.[43]
למרות הפעילות הרבה בשדה העיתונות הערבית בארץ ישראל, העיתונות הפלסטינית בשנות ה-40 פיגרה אחרי זו שבמצרים, לבנון וסוריה, שם התפתחה עיתונות יומית עוד בסוף המאה ה-19, ואילו ניצניה הראשונים של העיתונות הערבית בארץ ישראל החלו רק במאה ה-20, ובהם: "אל-כרמל" בחיפה (1908–1942), "פלסטין" ביפו (1911), "סוריא אל-גַ'נוּבִּ֫יַה" (סוריה הדרומית", 1919), "מִרְאַ֫את א-שַּׁרְק" ("ראי המזרח", 1919 עד אמצע שנות ה-30), "לִסַ֫אן אל-עַ֫רַבּ", "א-צַבַּ֫אח" ("הבוקר", 1921).[44] שלושת העיתונים היומיים בערבית שיצאו במחצית השנייה של שנות ה-40, מושבם היה ביפו:[45]
ערב מלחמת העצמאות, פעלו בארץ ישראל שתי תחנות רדיו ערביות:
שתי התחנות הקדישו תשומת לב לעניינים דתיים: כמה פעמים ביום קריאות מהקוראן, ביום שישי העבירו את הדרשה ממסגד אל-אקצא ומדי פעם תפילות וטקסים נוצרים-ערביים. מלבד זאת היו שידורי חדשות, "הרצאות" ופינות למיניהן, אך עיקר תוכנית השידור הייתה מוקדשת למוזיקה ערבית.[46]
ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות, מלחמת העצמאות, הנכבה
ערב הקמת מדינת ישראל בשנת 1948, לקראת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, כשני שלישים מאוכלוסייתה של ארץ ישראל היו ערבים בעוד שכשליש היו יהודים. החלטת האו"ם 181 מיום 29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר) הורתה על סיום המנדט הבריטי, והקמת שתי מדינות עצמאיות – ערבית ויהודית. ההנהגה הערבית בארץ דחתה את ההחלטה מכול וכול. ומייד אחר כך, פרצה מלחמת אזרחים בין התושבים הערבים לתושבים היהודים בארץ שהתרחבה למלחמה כוללת.
במהלך מלחמת העצמאות עזבו רוב ערביי ארץ ישראל את בתיהם והיו לפליטים. ההערכות הן שמדובר בכ-700,000 עד 750,000 פליטים. חלק מן הערבים עזבו את מקום מושבם עוד לפני המלחמה, חלקם נמלטו במהלך הקרבות, ובחלק מהמקומות גורשו תושבים ערביים מיישוביהם בכוח או שהתבקשו להתפנות מהם באופן זמני על ידי ההגנה וצה"ל. רוב הפליטים הערבים לא הורשו לחזור לשטחי מדינת ישראל לאחר המלחמה, והאדמות והרכוש שהשאירו מאחור הועברו לשימוש ממשלת ישראל באמצעות חוק נכסי נפקדים. בשלב הראשון רוב הפליטים התרכזו במחנות סביב הערים הגדולות בשטחים שעתידים להיקרא שטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, וחלקם הגיעו מיידית או מאוחר יותר למדינות ערב השכנות.
בתום המלחמה נותרו בתחומי מדינת ישראל תושבים ערבים רבים שנשארו במהלך המלחמה בישוביהם או שהספיקו לחזור לבתיהם לפני סגירת הגבולות. לפי הערכות היו ב-1950 כ-156,000 ערבים בישראל. אוכלוסייה זו וצאצאיה, וכן ערבים שהורשו להגר לישראל, מכונים כיום ערביי ישראל.
ערך מורחב – ערביי ישראל, בדואים בישראל, הדרוזים בישראללאחר מלחמת ששת הימים מצויים ערביי ארץ ישראל תחת מספר רשויות שלטוניות; חלקם אזרחי ישראל המתגוררים בשטח מדינת ישראל, חלקם מתגוררים בשטחים ביהודה ושומרון המצויים בשליטת רשות הפלסטינית, חלקם ברצועת עזה תחת שלטון החמאס ואחרים בשטחים במדינות שכנות, הכלולים בתחומי ארץ ישראל.
ארץ ישראל המקראית היא אזור מקודש בנצרות, ביהדות ובאסלאם וככזו עוררה עניין רב בקרב מאמיני שלוש הדתות. מאז התעוררות התנועה הציונית מחד והלאומיות של ערביי ארץ ישראל מאידך, שאלת הזיקה ההיסטורית לארץ הפכה לטעונה מבחינה פוליטית והרבו לעסוק בה היסטוריונים ואישי ציבור.[47]
כך למשל, ישנן תאוריות שונות לגבי מקור ההתיישבות החקלאית הערבית. הכומר האנגליקני ארתור סטנלי הציג בנאום בישיבת ההקמה של קרן החקר הבריטית ב-1865 את ההשערה שערביי ארץ ישראל הם צאצאי הכנענים שישבו בארץ לפני התיישבות שבטי ישראל. השערה זו פורטה בידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גנו, והצטרפו אליו קלוד קונדר ואליזבת פין. לפי התאוריה, הפלאחים בני הכפרים משמרים אורחות חיים קדומים ושמות היסטוריים ובניגוד לבדואים ולערבים העירוניים הם משוקעים בקביעות באדמתם, ולפיכך יש להסיק שבעיקרם הם תושבי הארץ הקדומים, שהמירו את דתם אך שמרו על אופיים האתני. השערה זו נתמכה בתקופת המנדט הבריטי בידי כותבים פרו-ערבים, במידה רבה בתגובה להצהרת בלפור ולטענות הציוניות לזכות היסטורית על הארץ. מאוחר יותר חזר עליה יאסר ערפאת.
היהודים הציונים צידדו לרוב בגישות אחרות. יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון[48] בצעירותם אימצו את הפילוח האתני שהגה קלרמון-גאנו אך ייחסו את הפלאחים דווקא ליישוב היהודי הקדום. לימים התאוריה שלהם נתמכה בידי ישראל בלקינד, חלקים מהתנועה הכנענית ואישים אחרים שתמכו בדו-קיום ערבי-יהודי. מחקרים גנטיים שפורסמו בעשורים האחרונים הדגימו שברמה הפטרנלית קיים קשר גנטי מובהק בין יהודים אשכנזים, ספרדים ומזרחים לבין ערביי ארץ ישראל; על-פי מספר חוקרים, יש בכך עדות למוצא היסטורי משותף.[49][50][51][52] החוקר הגנטי נבל טען כי הממצאים מתיישבים עם הסברה ש"חלק, או אולי רובם המוסלמים הערביים בארץ הם צאצאיהם של תושבים מקומיים, בעיקר נוצרים ויהודים, שהתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי במאה השביעית לספירה".[51]
מאז שנות השישים, התרחב המחקר על ערביי ארץ ישראל וסביבתה; בעקבות הקמתם של מכוני מחקר, חוגים אוניברסיטאיים ובמות לפרסום מחקרים על תולדותיהם במוסדות אקדמיים ברחבי העולם. פרופ' יהושע פורת טען בספרו "צמיחת התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית" כי התפתחותה של התנועה התחוללה במשולב עם התפתחות המפעל הציוני והתרחבות היישוב, תוך השפעה הדדית זו על זו.
ישנם שמות משפחה של ערבים המעידים על מוצא מחוץ לארץ ישראל, כדוגמת מצרים: "אל-מסרי" שפירושו הוא מצרי הנפוץ מאוד בקרבם (החמולה הערבית הגדולה ביותר בארץ ישראל נקראת מסארווה – שגם היא ווריאנט של המילה "מצרי"), " אל-פיום מהעיר פיום, שמשמעה בקופטית פא-יאם "הים", שבט אל-עאסי גם הוא היגר ממצרים במאה ה-19.[53] שמות משפחה אחרים מעידים על מוצא מעיראק (למשל: "אל-בגדאדי" ו"אל-תכריתי"), סוריה (למשל: "חלבי" או "נשאשיבי" או אל-חוראני), לבנון (למשל: "אל-לובנאני" או אל-צוראני), כורדיסטן (למשל: "אל-כורד"), ירדן ("אל-זרקאווי")[54] טורקי (למשל: "עות'מאן") בחריין, עומאן, בחריין וערב הסעודית (למשל: "אל-חג'אזי"). שמות משפחה אחרים אף מעידים על מוצא מאזור המגרב (אל-מגרבי למשל), ממדינות כמו אלג'יריה (למשל: "אל-ג'זאיר") ומרוקו ("אל-ארג'), מסודאן (חמולות שנקראות "עביד" ומוצאן הוא מאפרו-ערבים שהביאו השלטון הממלוכי כחיילים וכעבדים) ומבוסניאקים ("אל-בושנק"), צ'צ'נים (אל-שישאני) במאות ה-18 וה-19. מה גם שחמולות ערביות רבות בארץ מתייחסות על שבטי קייס וימן שהם השבטים הערביים הגדולים שהיגרו למזרח התיכון לאחר הכיבוש הערבי-אסלאמי שלו במאה השביעית לספירה.
חלק מהמשפחות מקורן באוכלוסיות שחיו בארץ והתאסלמו לאחר הכיבוש הערבי, כמו סמארה (שומרוני), מסלמאה ומוסלאמני (מתאסלמים).[דרוש מקור] משפחת סמארה מטול כרם, דאר שירי-עיש, משפחת סוחרי תבואה עשירה, משפחת בית צופאן המשכילה מכפר קדום ומשפחת הדנפים בירושלים, משומרי המסגדים על הר הבית, כולם מתייחסים לשומרונים. יצחק בן-צבי, לימים נשיא מדינת ישראל ואז חוקר תולדות השומרונים, מציין בספרו כי מספר הנפשות של כל אחת מהמשפחות הללו עולה על מספר בני העדה השומרונית כולה.[55]
באזור דרום הר חברון קיימות מספר חמולות המחזיקות במסורות שלפיהן מקורן ביהודים שהתאסלמו. בקרב חלק מהחמולות הללו השתמרו מנהגים המרמזים על זיקה ליהדות ומבדלים אותן מיתר הערבים באזורן. הידועה בקרב חמולות אלו חמולת מח'אמרה, המאכלסת את העיר יטא ואת היישובים הסמוכים סמוע ואל-כרמל.[56][57][58][59]
דליה קרפל, כשפלסטינים ויהודים לחמו יחד בצבא הבריטי, באתר הארץ, 19 במרץ 2015 אדם רז, לא אותם ערבים: המופתי היה רק צד אחד במאבק הפנימי בין ערביי ארץ ישראל, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2015Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
