התקופה ההלניסטית

התקופה ההֶלֶנִיסְטִית היא פרק זמן בהיסטוריה האנושית ממותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ועד התאבדותה של המלכה ההלניסטית האחרונה, קלאופטרה, בשנת 30 לפנה"ס. כיבושיו של אלכסנדר הגדול כללו את הפולֵייס היווניים, שטחי האימפריה הפרסית וחלקים מהודו, ויצרו אימפריה רחבת ידיים. הממלכות שנוצרו עקב פירוק אותה אימפריה, הושפעו רבות מתרבות יוון העתיקה, ויחד עם התרבויות המקומיות יצרו את התרבות ההלניסטית. מלבד ארצות שנכבשו על ידי אלכסנדר הגדול, ארצות אחדות שנוסדו על ידי מתיישבים יוונים היו אף הן חלק מהעולם ההלניסטי.

העילית העירונית במדינות אלו דיברה ניב קוינה של השפה יוונית, שהפך ללינגואה פרנקה (שפה בין-לאומית), ואילו התרבות, הדת, האמנות והספרות במדינות השונות היו תערובת של התרבות המקומית והתרבות ההלניסטית. ערים חדשות רבות נבנו, שהחשובה מכולן הייתה אלכסנדריה שבמצרים התלמיית שנקראה על שמו של אלכסנדר הגדול. בין הממלכות התקיים מסחר פורה וקשרים אמיצים. בריתות שונות נכרתו בין כמה ממלכות נגד השלישית ולהפך. קשרי נישואים רבים נקשרו בין השושלות השונות, דבר שחיזק אף יותר את אחיזת ההלניזם באותן ממלכות.

בתקופה זו ירדה חשיבותה של יוון ההיסטורית ונוצרו מדינות רבות, שהחשובות שבהן היו מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית. אחרות, כדוגמת מוקדון, המשיכו את מעמדן הדומיננטי באזורן שמקורו בתקופה שקדמה להלניזם.

כרונולוגיה

ההיסטוריון שטבע את המונח "התקופה ההלניסטית" הוא יוהאן גוסטב דרויזן בן המאה ה-19. השפעתה של התרבות ההלניסטית הגיעה מהודו במזרח ועד רומא במערב, וממצרים בדרום ועד חצי האי קרים בצפון. בני העת העתיקה לא הבדילו בין התקופה הקלאסית להלניסטית. נהוג למנות את תחילת התקופה במותו של אלכסנדר הגדול בשנת 323 לפנה"ס ולסיימה בהתאבדותה של קלאופטרה, אחרונת השליטים ההלניסטים בשנת 30 לפנה"ס.

רקע

רקע היסטורי

ערך מורחב – מלחמותיו של אלכסנדר הגדול

פועלו של אלכסנדר הגדול פתח את התקופה ההלניסטית

שורשיה של התקופה ההלניסטית נשענים על שני תהליכים בלתי תלויים זה בזה. התקופה הקלאסית ביוון מחד, וההשתלטות הפרסית על המזרח התיכון מאידך. כמבוזי הראשון היה זה שהתחיל בניסיונות לכונן אוטונומיה פרסית בתחומי מדי עוד במאה ה-6 לפנה"ס. בנו, כורש, המשיך מפעל זה וייסד את האימפריה הפרסית, שהייתה הארץ הגדולה ביותר שקמה עד אותו זמן באזור זה של העולם. כורש הצליח להשתלט על כל המזרח התיכון, פרט למצרים שנכבשה בתקופת שלטון בנו, כנבוזי השני. משהשתלטה על המזרח התיכון, התערבבה התרבות הפרסית העתיקה עם התרבויות העתיקות של המזרח התיכון ששורשיהן עוד באלף ה-4 לפנה"ס.

בראשית המאה ה-5 לפנה"ס פנו הפרסים מערבה וניסו לפלוש ליוון בשתי הזדמנויות, אך הובסו במלחמות יוון–פרס (480–479 לפנה"ס). מלחמות אלה מסמלות גם את תחילת התקופה הקלאסית ביוון. היוונים, שהיו מופרדים לערי מדינה קטנות שהיו במאבק מתמיד זו בזו, הצליחו, אמנם, להדוף את הפלישה הפרסית, אך המאבק הפנימי החליש אותן והן נפלו לידיו של פיליפוס השני מלך מוקדון בשנת 338 לפנה"ס. בנו, אלכסנדר הגדול, ניצל את גל ההתלהבות שהיה נפוץ בתקופתו ותקף את האימפריה הפרסית בשנת 334 לפנה"ס.

בתוך שנים מעטות הצליח אלכסנדר הגדול לכבוש את כל האימפריה הפרסית, ואף המשיך את מסעות כיבושיו עד הודו. למרות מותו בשנת 323 לפנה"ס, והוא בן 32 בלבד, הצליח אלכסנדר הגדול לכונן בכוח חזונו תרבות משותפת בין היוונים והמוקדונים מחד והפרסים והעמים המקומיים שהרכיבו את האימפריה הפרסית מאידך. הוא הצליח להתגבר אחרי מאבקים קשים על הרתיעה האתנוצנטרית שאפיינה את היוונים, ושילב בכוח את הפרסים במנגנון השלטון.

למרות מותו והתפרקות האימפריה, נותר השילוב בין המזרח למערב עובדה קיימת בשטח. אף שהיוונים נרתעו משילוב זה וראו בפרסים וביתר העמים שאכלסו את האימפריה הפרסית הכבושה "ברברים", לא נותרה להם ברירה, והתרבות המשולבת של יוון ובני המקום קרמה עור וגידים. כך אפשר אלכסנדר הגדול בפועלו הרב את קיומו של דף חדש בתולדות האנושות הלא הוא התקופה ההלניסטית.

רקע גאוגרפי

ערך מורחב – העולם ההלניסטי

העולם ההלניסטי; הסגול מייצג את מצרים התלמיית; המספרים מייצגים את הארצות הבאות: 8 – קפדוקיה, 7 – ביתיניה, 6 – פרגמון, 5 – מחוזות תלמיים מעבר לים, 4 – הליגה האכאית, 3 – הליגה האיטולית, 2 – אפירוס

העולם ההלניסטי נוצר כתוצאה מהקולוניזציה היוונית וממסע כיבושיו של אלכסנדר הגדול. במזרח הגיע בתוך יבשת אסיה עד הודו, במערב עד אזור פרובאנס של ימינו, בצפון לאזור חצי האי קרים, ובדרום כלל את מצרים וחלקים גדולים מלוב. הישויות המדיניות העיקריות הוקמו על ידי הדיאדוכים, שהיו רובם ככולם קצינים בכירים בצבאו של אלכסנדר הגדול. הדיאדוכים נלחמו אלו באלו במשך עשרות שנים בעימות הידוע בשם מלחמות הדיאדוכים. הם הורישו את הסכסוך לצאצאיהם שהמשיכו בו עד שקיעת העולם ההלניסטי ועלייתה של האימפריה הרומית. למרות האיבה הגלויה בין הממלכות ההלניסטיות, הן שיתפו פעולה בתחומים רבים בהם כלכלה, תרבות ועוד.

לממלכות ולישויות המדיניות שהרכיבו עולם זה היו מאפיינים שונים, לעיתים הפוכים זה לזה, אך כולם היו נאמנים לתרבות ההלניסטית, אם כי מאפייניה היווניים היו חזקים יותר בארצות שנמצאו קרוב לחופיו המזרחיים של הים התיכון, והשפעתה של תרבות זו הלכה והצטמצמה בשטחים מרוחקים מהאזור הים תיכוני.

הגיוון המדיני והחברתי-כלכלי היה רב. מערי מדינה שהמשיכו את המסורת של יוון הקלאסית וכללו מוסדות דמוקרטיים וטיראניה, דרך ליגות מקומיות של מספר ערים או אזורים גאוגרפיים דוגמת הליגה האיטולית ביוון עצמה, עד מדינות גדולות כדוגמת מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית שהתאפיינו במשטר מלוכני.

תולדות התקופה ההלניסטית

מאבק על הירושה

ערך מורחב – מלחמות הדיאדוכים

דיאדוכים (מיוונית: "Διάδοχοι", "התופסים מקומו של אחר") הוא הכינוי שניתן ליורשיו של אלכסנדר הגדול מקרב קרובי משפחתו, שריו ומצביאיו, שחילקו ביניהם, לאחר מותו בשנת 323 לפנה"ס, את האימפריה שיצר.

מותו הפתאומי של אלכסנדר בבבל הותיר את האימפריה שבנה ללא שליט או יורש עצר מוצהר. יורשיו הטבעיים של אלכסנדר, אחיו למחצה פיליפוס אריאדיוס ובנו העולל אלכסנדר הרביעי, הוכרזו כמלכים על ידי הצבא המוקדוני, אולם הם היו נטולי כל סמכות ממשית. פרדיקס מונה לעוצר, אך סמכותו הייתה בעיקר חוקתית ולא מעשית. בנוסף לכך דיאדוכים אחדים, דוגמת פרדיקס העוצר, ניסו לשמור על אחדות האימפריה, אך אחרים, בהם הדיאדוכים החזקים ביותר שאפו לחתוך לעצמם נתח מהירושה של אלכסנדר ומרדו בשלטון המרכזי.

המלחמות בין הדיאדוכים נמשכו כשני דורות (323–275 לפנה"ס). בסופם, דיאדוכים רבים וצאצאיהם, כולל משפחתו של אלכסנדר הגדול, הושמדו ואחרים הקימו ממלכות עצמאיות. טוענים נוספים צמחו לכתרו של אלכסנדר בשנים אלו, מקרב בניהם של הדיאדוכים ומקרב הצבא המוקדוני, אישים כגון אאומנס, סלאוקוס הראשון, פוליפרכון, קסנדרוס ודמטריוס פוליורקטס.

במהלך השלב הראשון של מלחמות אלה, שנמשך עד שנת 301 לפנה"ס, היו דיאדוכים שניסו לתפוס את השלטון על כל האימפריה של אלכסנדר ועל כל העולם ההלניסטי או לכל הפחות לזכות בהגמוניה בקרב הדיאדוכים. 301 לפנה"ס הייתה שנת מפנה ביחסים שבין הדיאדוכים השונים. קרב איפסוס שנערך בין אנטיגונוס מונופתלמוס לכוחותיהם המשותפים של ליסימכוס וסלאוקוס (תלמי שהיה בברית עם ליסימכוס וסלאוקוס לא הספיק להגיע לקרב) הסתיים בתבוסתו של הראשון. קרב זה סמן את סיום המאבק על השליטה המלאה בכל העולם ההלניסטי. הממלכה האדירה של אלכסנדר התחלקה בין 4 דיאדוכים שונים: תלמי, סלאוקוס, ליסימכוס וקסנדרוס שהחלו לגבש ממלכות הלניסטיות חדשות ונפרדות בכך למעשה ויתרו על שאיפותיהם להשתלט על האימפריה בשלמותה.

השלב השני שנמשך עד קרב קורופדיום (281 לפנה"ס) נרגעו מרבית המלחמות ורק המצב במוקדון וביוון נותר עדיין בסימן שאלה. ייצוב השלטון בבלקן לקח עוד כמה שנים, ובשנת 275 הצליח אנטיגונוס השני גונטס להשתלט על מוקדון. הדיאדוכים עיצבו מחדש את פניו של העולם ההלניסטי, ויצרו סדר פוליטי ומדיני חדש על חורבותיה של ממלכת אלכסנדר הגדול.

יורשיהם של הדיאדוכים גיבשו את שלטונם בשלוש ממלכות עיקריות: שושלת תלמי במצרים, ארץ ישראל, דרום קוילה-סוריה וקפריסין; בית סלאוקוס באסיה הקטנה, סוריה פרס ומסופוטמיה ותוככי אסיה; ושושלת האנטיגונידים במוקדון.

תקופת שלום ושגשוג

הגאלי הגוסס – פסל המציג ניצחון פגרמון על הגלטים; מוצג במוזיאון הקפיטוליני ברומא

תקופת שגשוג החלה עם סיום מלחמות הדיאדוכים והדיפת הפלישה הקלטית שאיימה על יוון ועל אסיה הקטנה במחצית הראשונה של המאה ה-3 לפנה"ס. למרות שהמלחמות הגדולות שככו, נמשכו מאבקים מרים בין הממלכות שנוסדו. לעיתים עימותים, דוגמת המלחמות הקואלו-סוריות לאורך מאות בשנים. בנוסף לכך, מתחים פנימיים בין מהגרים ממוצא יווני ומוקדוני והאוכלוסיות הילידיות הובילו לא אחת למרידות ואף לניתוק שטחים רבים מגוף הארצות ההלניסטיות.

מבחינה כלכלית שגשגו המדינות ההלניסטיות. מסחר מפותח, חקלאות פורחת, אקלים נח והעדר אויבים חזקים אפשרו את הפריחה הכלכלית. השליטים העשירים, במיוחד מלכי תלמי, אך גם פרגמון ובמידה קטנה יותר סלאוקים ומוקדונים, שמשאביהם הכלכליים היו מוגבלים יותר, מימנו ביד נדיבה מפעלי תרבות שונים. האמנות ההלניסטית פרחה. ההישגים ההלניסטים בפיסול ובאדריכלות משתווים להישגים של האמנים המודרניים. גם המדע נהנה מתמיכה ממשלתית נדיבה מאוד וההתקדמות המדעית שלא הייתה לו אח ורע באזור הים התיכון הייתה אחד המאפיינים של התקופה. ההתקדמות המדעית והפריחה האמנותית לא נעצרו עם סיום התקופה ההלניסטית והכיבוש הרומי. משכילים יוונים ואמנים יוונים המשיכו את המורשת ההלניסטית גם תחת השלטון הרומי.

בתחום הפנים היו לכל מדינה הישגים וקשיים משלה, המתאימים לאופי המיוחד שלה. מדינות דוגמת פרגמון ומצרים שהרכבן התרבותי-אתני היה אחיד פחות או יותר נהנו מיציבות יחסית. מצרים סבלה ממספר מרידות, אך אלה באו רק אחרי התרופפות אחיזתו של השלטון המרכזי בפנים הארץ.

המדינה סלאוקית לעומת זאת, בגלל גודלה העצום הורכבה מעמים שונים ששאפו לעצמאות או לפחות לאוטונומיה. יתרה מכך, בגלל גודל הממלכה ואמצעי התחבורה הנחותים של ימי קדם התקשה השלטון המרכזי להטיל את מרותו על חלקים המרוחקים של הממלכה. השליטים נאלצו להחזיק כוחות צבא רבים בחילות מצב המפוזרים לאורך המדינה. קאטויקיות, מושבות צבאיות, של יוצאי צבא וצאצאיהם הקלו את העומס מהצבא המלכותי, אך בכל זאת נשא הנ"ל באחריות על הנעשה בממלכה מה שדילל את משאבי הממלכה. בגלל מיקומה הפרוץ יחסית הייתה הממלכה נתונה בסכנת פלישה מצד עמים ברברים ואף מפלישה מגבולה הדרומית מצדה של הממלכה התלמיית החזקה.

גם מוקדון ניצבה לפני בעיות דומות לאלה של הממלכה הסלאוקית, אך בקנה מידה קטן יותר. בית אנטיגונידים שהשתלט על מוקדון הצליח לכונן שלטון יציב ובמשך המאה ה-3 ערך מספר פלישות ומסעות מלחמה ליוון והצליח בסופו של דבר להדביר את שאריות העצמאות היוונית, למרות העזרה שהגישו לה מלכים הלניסטים יריבים, בעיקר בית תלמי. לקראת סוף המאה ה-3 לפנה"ס הייתה מוקדון שוב, כבימיו של פיליפוס השני לפני 150 שנה, הכוח הדומיננטי באזור.

דעיכה והעלמות הממלכות ההלניסטיות

פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, התערב לצדה של קרתגו במלחמה הפונית השנייה (218–202 לפנה"ס). עימות בשם המלחמה המוקדונית הראשונה (214–205 לפנה"ס) פרץ בינו לרפובליקה הרומית והסתיים ללא הכרעה, אך הרומאים נטרו לו טינה והכריזו מלחמה שנים אחדות אחרי חתימת הסכם השלום. העימות החדש, המלחמה המוקדונית השנייה (200–197 לפנה"ס) הסתיים באסון לצד לממלכת מוקדון. כוחותיה לא עמדו לה נגד הלגיונות הרומאים הממושמעים. תוך שנים אחדות הביסו הרומאים את פיליפוס וכפו עליו תנאי שלום קשים ששברו את הגב הכלכלי של ממלכת מוקדון. מרידות מוקדוניות הניעו את רומא לפלוש עוד כמה פעמים לשטחה ובסוף המדינה פורקה ושטחיה חולקו בין כמה פרובינקיות רומיות.

האירועים של תחילת המאה ה-2 לפנה"ס היו אות פתיחה למגמת ההתפשטות הרומית למזרח. היא נמשכה ללא תוכנית אב מסודרת, אך עם מגמה ברורה של השתלטות רומית על כל האגן המזרחי של הים התיכון והסתיימה במחצית השנייה של המאה ה-1 לפנה"ס בימיו של אוגוסטוס. הממלכות ההלניסטיות שהיו מופרדות ומסוכסכות אחת עם השנייה לא הגישו עזרה לממלכות שהותקפו על ידי רומא ואפילו כרתו בריתות עם רומא נגד ממלכות הלניסטיות בגלל סכסוכים ישנים שהיו להם איתן.

לא כל הממלכות נכנעו אחרי פלישה צבאית. אטלוס השלישי, מלכה האחרון של פרגמון, הוריש את השלטון במדינתו לרפובליקה הרומית וכך גם מלכי תלמי. היו להם סיבות שונות לעשות כן. המתחים הפנימיים בתוך הממלכה, הקושי של השלטון המרכזי למשול ולחץ רומי הם אלה שהביאו למעשה זה. האימפריה הסלאוקית שהובסה במלחמת אנטיוכוס (192–188 לפנה"ס) נאלצה לחתום על שלום אפאמיאה שבמסגרתו נאלצו לשלם לרומא פיצויים בסך של 15,000 כיכרות (סכום עתק בעולם העתיק). התבוסה ואובדן היוקרה יחד עם העול הכלכלי הכבד היו הגורם החשוב למרידות שהרעידות את האימפריה הסלאוקית במאה ה-2 לפנה"ס. הממלכה ניסתה להתמודד עם הבעיה, אך קרסה תחת הנטל ואבדה את מעמדה ככוח הדומיננטי בחלקו הצפון-מזרחי של המזרח התיכון. פומפיוס כבש את מה שנותר ממנה במסע מלחמה לא קשה שערך באזור באמצע המאה ה-1 לפנה"ס.

היו כמה סיבות לנפילתן של הממלכות ההלניסטיות. הממלכות בעלות מרכיב יווני אתני גדול דוגמת מוקדון נלחמו בעוז על עצמאותן והרומים נלחמו בה כ-50 שנה לפני שהוכרעה סופית. אחרות, דוגמת הממלכה הסלאוקית היו מורכבות מפסיפס של עמים שונים שלא היה קשר אמיתי ביניהם זולת טובות הנאה שקיבלו מהשלטונות. ברגע שהשלטון ספג מכה אנושה, שאפו המרכיבים השונים של הממלכה הסלאוקית להתנתק ממנה. נוספה לכך חוסר יציבות פוליטית שבאה לידי ביטוי במאבק מר ואכזר עד כדי מלחמת אזרחים על כס המלוכה שאפיין את סופן של הממלכה הסלאוקית והתלמיית. התבוסה במלחמה נגד רומא הייתה רק המכה שפרעה את הסדק במבנה העדין של הממלכה הסלאוקית. היא קרסה מעצמה.

במצרים התלמיית, הוריש תלמי התשיעי את מצרים לרומא, למרות זאת, שושלת תלמי המשיכה להתקיים כמדינת חסות של רומא. תלמי השנים עשר שמלך אחריו שילם סכום כסף גדול כשוחד כדי ששלטונו יוכר. יורשתו הייתה קלאופטרה השביעית שעשתה מאמצים גדולים לשמור על הממלכה. עם התאבדותה בשנת 30 לפנה"ס, תמה התקופה ההלניסטית.

מגמת ההתפשטות הרומית במזרח נמשכה עד סוף ימיה של הרפובליקה הרומית ואף המשיכה בתקופת הקיסרות. גם האימפריה הביזנטית, היורשת של רומא באזור זה של העולם ירשה את העימות בין רומא למזרח.

ארץ ישראל בתקופה ההלניסטית

ערך מורחב – התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבושה בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס, והסתיימה בשנת 37 לפנה"ס, כשאז החלה בה התקופה הרומית. במהלך תקופה זו נשלטה ארץ ישראל בידי הממלכות ההלניסטיות של מצרים התלמיית והממלכה הסלאוקית, ובמשך כ-80 שנה הייתה תחת עצמאות יהודית של הממלכה החשמונאית. בתקופה זו התפשטה בה תופעת ההתייוונות בקרב היהודים בארץ ישראל.

חיי החומר

המישור הממלכתי

מוצאם של השליטים ההלניסטים היה יווני-מוקדוני, אולם במרוצת הזמן גיבשו שליטים אלה אופי מזרחי שהתבטא, בין השאר, בעקרונות הבאים:

• המונרכיה הייתה אבסולוטית. המלך נחשב לראש ועליון, אשר חוקיו ותקנותיו מחייבים כל פרט בממלכה. המלך והממלכה נתפשו כאחדות אחת ועל כן קרקעות הממלכה והנכסים בכלל שייכים למלך. המלכים ההלניסטיים השתלטו גם על נכסי המקדשים ופיזרו מתנות קרקעיות לכל מי שתמך בהם. מכוח האבסולוטיזם נבעה סמכות ההתערבות של המלך בכל הנוגע והמתרחש בשטח מלכותו.
• המלוכה קיבלה קדושה מיוחדת והמלך נחשב לאל. כתוצאה מכך כל חוקיו מקודשים והוא תובע מנתיניו ציות מוחלט ואף פולחן אישי לכבודו. האלהת המלך, המציאה לשליטים את הצידוק לעצם שלטונם. באופן זה נוצרה גם הגנה טובה מפני ניסיונות מרידה והשתלטות – לא שלא היו כאלה – המורד במלך זוהה כמורד באלוהות.
• המלך הקיף עצמו בעוזרים וביועצים מקרב האצולה. אלה השתייכו למועצה מלכותית, כל אחד מהם היה אחראי לתחום רחב בניהול ענייני הממלכה.
• בית המלוכה הפעיל מנגנון מורכב של פקידים מומחים בתחומים שונים כמו כלכלה, צבא, דת ותרבות. המלך עמד בראש הפירמידה ומתחתיו מאות רבות של פקידים, אנשי מקצוע בכירים וזוטרים, אשר עסקו בנושאים שונים כמו גביית מיסים, פיקוח על המסחר, ניהול מקדשים ועוד. למערכת כזו קוראים בשם בירוקרטיה.

בתקופה ההלניסטית מתפתח מושג שנקרא בשם "טיכה" (tyche). משמעו גורל מחד והכוונה (השגחה) אלוהית מאידך. הביטוי נפוץ בשעה שהתמסד פולחן השליט במזרח ההלניסטי. מייסדי הממלכות ההלניסטיות, הדיאדוכים, ייחסו לטיכה את הגשמת חזונם הפוליטי.

המישור העירוני

תפקיד חשוב ומשמעותי בהתפתחות התרבות ההלניסטית ובהפצתה מילאו הערים היווניות, כשלוש מאות וחמישים במספר, שנוסדו ברחבי הממלכות ההלניסטיות. הפוליס ההלניסטית הייתה למעשה כור ההיתוך של התרבות ההלניסטית. מדובר בפועל יוצא של מדיניות המלכים ההלניסטיים לעודד גלי הגירה של יוונים. הללו קיבלו נחלות קרקעיות ושורה של פריבילגיות, ועם הזמן קמו ערים במוקדי הגירתם הנרחבת במזרח. הללו היוו משען חשוב לתרבות ההלניסטית ולבתי המלוכה ההלניסטים שבמזרח, ועל כן יכולים היו לתבוע זכויות רבות.

ערים אלו קמו במתכונת של ערי הפוליס שביוון, בתוך ערים מקומיות או לידן, כשלעיתים חלה התמזגות בין העיר המזרחית לבין הפוליס. על פי רוב זה התרחש לאורך חופי הים או נהרות, או דרכי מסחר, ולעיתים כמושבות של חיילים משוחררים, יוונים ומוקדוניים. מפורסמת במיוחד היא אלכסנדריה שבמצרים.

ערי הפוליס במזרח, כאמור, נבנו במתכונת ערי הפוליס הקלאסיות שביוון. זה התבטא, בין השאר, בכך שהותר לה לנהל את ענייניה הפנימיים באופן אוטונומי. היא קיימה מוסדות משטר ומינהל. בעיר פעל מרכז עירוני האקרופוליס, מרכז מסחרי וכלכלי האגורה, מרכז תרבותי התיאטרון וכן מרכז חינוכי ספורטיבי ומוזיקלי הגימנסיון.

ברם, בשונה מעיר הפוליס הקלאסית ביוון, הייתה עיר הפוליס במזרח כפופה למרותו המוחלטת של המלך. המלכים קבעו את מקום העיר העתידה להפוך לפוליס ואת ממדיה, הם שהזמינו ועודדו יוונים להתגורר בה, הם שהחליטו איזו עיר או איזו מושבה תהפוך לפוליס והם שקבעו את מגילת הזכויות של עיר הפוליס.

הפקידות הגבוהה של הפוליס חייבת הייתה לקבל את אישורו של המלך לצורך תפקודה. מהפוליס נשללה הזכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית. עיר זו הייתה מעלה מיסים למלך וזה פיקח על הנעשה בה. העיר התבקשה להעמיד לרשות המלך בעת הצורך יחידות צבא, היו ערים שהוצבו בהן חילות מצב מלכותיים והיו ערים שזכות הטבעת מטבעות נשללה מהן והמלוכה הייתה מפקחת על המשק הכלכלי שלהן דרך מטבעותיה היא. כמו כן התקיים בכל עיר פוליס פולחן רשמי של המלך.

הנה כי כן התנדנדה עיר הפוליס במזרח בין ריבונות מוגבלת לבין תלותיות במלוכה. בשונה מבית תלמי המצרי, שהתמקד רק בפוליס אחת במצרים, אלכסנדריה, הרבה בית המלוכה הסלאוקי להקים פולייס רבות. סלאוקוס הראשון המלך הסלאוקי, ייסד עשרות ערים. ביניהן הייתה גם העיר סלאוקיה על החידקל ששימשה לאחר הקמתה בירת הממלכה של בית סלאוקוס. גם אנטיוכוס הרביעי ייסד ערים רבות.

הגורם ההתיישבותי

מפעל הלניסטי חשוב, הוא ההגירה וההתיישבות במזרח. בעניין זה נציין אפשר סוגי התיישבות: קאטויקיה וקלרוכיה.

הראשון היה מושבה צבאית, שאוכלסה על ידי לוחמים יוונים ומוקדוניים, לעיתים בשירות פעיל, לעיתים מגויסים לצורך ההתיישבות ולעיתים חיילים משוחררים. בכל מקרה הוקמו מושבות אלו בנקודות אסטרטגיות מחד ובעייתיות מאידך. המושבה אמורה הייתה לתת פתרונות צבאיים לבעיות ביטחוניות בשעה שהמלוכה דרשה זאת. קאטויקיה ללא יוזמתו ואישורו של המלך ההלניסטי. המתיישבים זכו בקרקעות, בבתים, פטור כלשהו ממסים, קבלת תמיכות ממלכתיות.

המושבות הצבאיות שימשו בסיס שליטה לבית המלוכה, העניקו מאגר של כוח אדם מינהלי למלוכה, התמודדו עם בעיות ביטחוניות, אבטחת תנועה בדרכים חשובות, וממילא שימשו מוקד להפצת התרבות ההלניסטית. המתיישבים הצבאיים הקימו במושבה גימנסיון, לא רק כמוסד חינוכי לנוער, אלא גם כמרכז חברתי לבוגרים יותר ואף לקשישים.

הקלרוכיה אף היא הייתה מושבה בעלת זיקה צבאית. מקור המילה ביוונית "קלרוי" שפירושה מזל, גורל. מדובר היה בשטחי קרקע בהם זכו תושבי עיר הפוליס תמורת שירותם הצבאי. הקרקעות עובדו על ידי אריסים ושכירים והיוו את העורף החקלאי של המרכז העירוני.

הכלכלה ההלניסטית

מטבע כסף עם דיוקנו של אנטיוכוס הראשון – ממלכי בית סלאוקוס

התקופה ההלניסטית מציינת במידה לא מעטה את העברת מרכז הכובד היווני הכלכלי מיוון למזרח. בתקופה זו הפכו הממלכות ההלניסטיות במזרח, למערכת מסחרית גדולה, כשבראש בולטת אלכסנדריה במצרים, ומשנית לה אנטיוכיה שבסוריה. אלכסנדריה הייתה לא רק עיר מסחר בין-לאומית, דרכה עברו מוצרים כמו פפירוס, דגן, זכוכית, בשמים ומלחים למערב אגן הים התיכון, אלא גם מרכז ייצור חשוב.

העברת מרכז הכובד למזרח, ובכללו צמיחת ערי הפוליס וגלי ההגירה מיוון למזרח, הגבירו מאוד את הביקוש למוצרים ולסחורות, ובגבור הביקוש גבר הייצור, הן בכפר והן בעיר. ביקוש זה הביא להתפתחויות טכנולוגיות חקלאיות ושיפור משמעותי במלאכת הזכוכית, הקדרות, המתכת ועוד.

מערכת המיסוי הייתה מסועפת. חלק מהפעולות הכלכליות התנהלו תחת פיקוח ממשלתי או אפילו תחת מונופול ממלכתי ישיר כמו סחר במלח במצרים. מיסים עקיפים וישירים על האוכלוסייה היו מקובלים ברחבי העולם ההלניסטי. מס עובד היה צורת מיסוי מקובלת גם כן. טביעת המטבעות הייתה לרב מונופול ממלכתי, אך לעיתים זכויות טביעת מטבעות (לרב מטבעות בערכים נומינליים נמוכים) הוענקו לערים שונות.

החקלאות הייתה הענף הכלכלי החשוב ביותר בעת העתיקה וכלל זה לא היה חריג גם לכלכלה ההלניסטית. העדר מכונות חקלאיות מודרניות היה צורך במעורבות של אנשים רבים, לעיתים אלפים ואף עשרות אלפים לתיקון תעלות השקיה ופעולות חקלאיות אחרות. לכן, הכלכלה ההלניסטית התאפיינה במעורבות גדולה של המדינה שהחליפה את היוזמה האישית שפעמים רבות לא הייתה יעילה ולא הייתה מסוגלת לגייס כמויות כאלה של עובדים. שיטות חקלאיות אלה קידמו מאוד את החקלאות בתקופה ההלניסטית ובמיוחד את מצרים שהפכה לאסם החיטה של המזרח התיכון.

גם למסחר היה פן חשוב בכלכלה. אלכסנדריה הייתה לנמל חשוב ודרכי מסחר רבות הצטלבו בה. היא שמרה על מעמדה הכלכלי האיתן עד ימי הביניים עת שקעה בגלל התפתחויות כלכליות ומדיניות. הסחורות הנפוצות ביותר היו דגנים, מלח, מוצרי מותרות, מתכות ועוד. המחסנים, במיוחד אסמי החיטה, אך גם מחסנים אחרים מילאו תפקיד חשוב בכלכלה בתקופה זו.

התושבים המקוריים

למרות שאיפתו של אלכסנדר הגדול לשוויון בין התרבויות והעמים, התושבים המקומיים הופלו, בדרך כלל, לרעה במינויים בכירים. כך למשל סולקו כל ראשי המחוזות ממוצא מזרחי בימי שלטונו של סלאוקוס הראשון. במצרים התלמיית המשרות המנהליות הבכירות ביותר שהיו פנויות למזרחים היו ניהול הכפרים. נשואין בין התרבויות לא היו מקובלים. גם עניינים משפטיים נוהלו בבתי משפטו שונים. לא פלא שהתושבים המקוריים של הארצות הכבושות, ובמיוחד האליטות החברתיות, שאפו, במרבית המקרים, להמיר את תרבותם כדי להסיר את החסמים שעמדו בפניהם.

לא רק שהמלכים ההלניסטיים הפלו לרעה את התושבים המזרחיים של מדינותיהם, הם גם עודדו הגירה של יוונים ומוקדונים לתוך ארצותיהם. אין נתונים סטטיסטיים על גודל ההגירה, אך בערים מסוימות היא הייתה משמעותית למדי. כדי לעודד הגירה זו מימנו המלכים ההלניסטיים פרויקטים ציבוריים, העניקו סובסידיות וניסו לרכך את קליטתם של היוונים במזרח על ידי יצירת דמיון בין ארצותיהם ליוון, במיוחד מן הבחינה התרבותית.

למרות ההפליה הרשמית ממנה סבלו התושבים המקומיים, המלכים ההלניסטיים עשו מאמץ גדול כדי לקרב את האוכלוסייה המקומית אליהם. מקדשים רבים הוקמו לאלים מקומיים ומנהגים מקומיים רבים אומצו על ידי השלטון. בסופו של דבר, תרם הערבוב בין העמים והתרבויות ליצירת זהות משותפת בדמות התרבות ההלניסטית.

מעמד הנשים בחברה ההלניסטית

בתקופה הקלאסית מרבית הנשים היו עקרות בית, לרוב נעדרות השכלה עם יוצאות דופן בודדות דוגמת סאפפו או באירועים דתיים. בתקופה ההלניסטית מעמד הנשים השתפר יחסית לתקופה הקלאסית. הן הורשו לנהל עסקים ולרכוש השכלה. הותר להן לבקר בגימנסיון ולהקים מועדונים משלהן. משרות פוליטיות, בהן בכירות, היו פתוחות לפניהן. עם זאת, מעמדן נותר עדיין מופלה יחסית לגברים ומרביתן עדיין הגבילו עצמן לעבודות בית ולא רכשו השכלה.

התרבות ההלניסטית

ערך מורחב – התרבות ההלניסטית

מזבח פרגמון – אחד המונומנטים היפים של התרבות ההלניסטית

התרבות ההלניסטית היא מיזוג של תרבות יוון העתיקה עם התרבויות של העמים השונים שהיו תחת השלטון של יוצאי חבל הבלקן. המרכיב ההלני, כלומר, היווני הוא הדומיננטי בתרבות זו. ההשפעה הדדית באה לידי ביטוי במגוון רחב של תחומים כגון מדע, אמנות, דת וכיוצא באלה.

הדת בתקופה ההלניסטית

מבחינה דתית התגברה הפרשנות התאולוגית שראתה באלילים של העמים השונים את התגלמות האלים היוונים. כך למשל הפך המלקרת הפיניקי למזוהה עם הרקלס היווני. יתרה מכך, לא רק מיזגו היוונים את אליהם עם האלים המקומיים, אלא אף המשיכו את הפולחנים המקומיים שהיו מקובלים מקדמת דנה. התלמיים, לדוגמה, בנו מקדשים רבים לאלים המצריים העתיקים.

הדת היוונית הפוליתאיסטית הייתה, בדרך כלל, סובלנית כלפי דתות אחרות. אמנם היחס לדת השתנה מממלכה לממלכה, אך בדרך כלל המלכים ההלניסטים המשיכו את המסורת הסובלנית של יוון כלפי הדתות האחרות. המקדשים נאלצו, אמנם, לשלם מס, אך לא הייתה הגבלה כלשהי על פעילותם. בממלכה הסלאוקית, למשל, הפולחנים המקומיים קיבלו גושפנקא רשמית ואילו במצרים, אימצו השליטים החדשים מנהגים דתיים מצריים רבים כדי להשפיע בדרך זו על האוכלוסייה המקומית ולשכנעה שהשלטון מעוניין ברווחתם.

השליט היווני הראשון שהכריז על עצמו כאל היה אלכסנדר הגדול. השליטים מהמוצא היווני שבאו אחריו קיבלו בחדווה את אלוהותם ואימצו חידוש זה. השליטים היוונים הצביעו על מוצאם מן האלים או מן הגיבורים המיתולוגיים, מנהג שהיה מקובל גם ביוון, אך כאן קיבל משמעות רבה הרבה יותר. המנהג היה נפוץ בעיקר במצרים התלמיית בה אימצו התלמיית את המסורת הפרעונית, אך לא הייתה זרה גם לממלכה הסלאוקית שבה הכריז אנטיוכוס הרביעי על עצמו כאל. במזרח ובמיוחד במצרים הייתה לכך השפעה רבה על יחסי האוכלוסייה הילידית אל השלטון. ביוון גופא התייחסו לתופעה זו בלגלוג מה, אם כי גם בה נוצרו סדקים בקיר הסרקזם.

למרות הסובלנות הדתית שאפיינה את הדת היוונית ולאחר מכן את היחס של השלטונות ההלניסטיים לדתות בני המזרח, נוצר חיכוך בין השלטון הסלאוקי בארץ ישראל ליהודים. גזירות השמד של אנטיוכוס הרביעי עומדות בניגוד גמור ליחס הסובלני שאפיין בדרך כלל את השלטון ההלניסטי כלפי הדתות האחרות. סופו של החיכוך להתפרץ במרידה רבתי שקרעה את ארץ ישראל מידי הסלאוקים ונוצרה בה ממלכה יהודית עצמאית.

חינוך ומדע

מבחינת החינוך ההשפעה היוונית הייתה מכרעת. במקום לימוד במקדש נבנו גימנסיות ואף ניתנה האפשרות לילידים להתקדם בסולם החברתי דרך החינוך. גם המדע נהנה משיתוף הפעולה הפורה בין היוונים למלומדים מזרחים. תגליות מדעיות רבות, מהן מהפכניות לזמנן נעשו בתקופה זו.

התקופה ההלניסטית מתאפיינת בפריחה מדעית שנמשכה גם אחרי כיבוש הממלכות ההלניסטיות על ידי רומא. התחומים שזכו לפיתוח הרב ביותר הם אסטרונומיה, מתמטיקה, רפואה ואחרים. המרכז המדעי של העולם ההלניסטי היה אלכסנדריה, בה עמד המוזאיון ובו הספרייה הגדולה של אלכסנדריה.

ספרות ותיאטרון

הספרות והתיאטרון על גווניה השונים פרחו בתקופה ההלניסטית. במקום טרגדיות שהיו מקובלות ביוון הקלאסית, הועלו הצגות קלילות.

היצירות הספרותיות של התקופה ההלניסטית התמקדו בשירה ובמספר סוגות נוספות. דגש רב בכתיבה ניתן למסעותיו של אלכסנדר הגדול. בתקופה זו תרגמו את התנ"ך ליוונית.

האמנות בתקופה ההלניסטית

פסל לאוקואון, מוצג במוזיאון הוותיקן, רומא

ערך מורחב – האמנות ההלניסטית

האמנות נהנתה מתמיכה נדיבה של השלטון שהשקיע משאבים רבים בפסלים, מונומנטים גדולים, מפעלי ציבורי וכיוצא באלה כדי להאדיר את שמו. אמנם הייתה השקעה באמנות גם ביוון העתיקה, אך היא לא הגיעה מעולם להשקעה שהייתה מקובלת בתקופה ההלניסטית.

האמנות, המבוססת במידה רבה מאוד על אמנות יוון העתיקה פרחה בתקופה ההלניסטית. האמנות לא קפאה על שמריה. אף שעקרונות האמנות היוונית הקלאסית לא נזנחנו לחלוטין, האמנים הרגישו שהם לא כבולים עוד לצורות הקלאסיות. בתקופה זו השפעתו של הנטרוליזם, שהיה אופייני לתקופה הקלאסית, גדלה עוד יותר. עמדה קפואה שאפיינה את התקופה הקלאסית (למשל בפסל הרכב מדלפוי הנודע) הוחלפו בהבעות תנועה חדות ועוצמה כמו בפסל לאוקואון אשר מוצג בתמונה לעיל.

אף שנושאים דתיים היו עדיין חשובים, הם הוחלפו, בחלקם, בהבעות אנושיות דרמטיות. גם הארוטיות זכתה לעדנה בתקופה זו. פסליהם של אפרודיטה, ארוס ואליהם אחרים בשלל תנוחות היו נפוצים מאוד בתקופה זו.

מלחמות, טקטיקה ואסטרטגיה בתקופה ההלניסטית

ערך מורחב – לוחמה בתקופה ההלניסטית

צבאו של אלכסנדר הגדול ערוך לקרב; על מערך זה התבססו הממלכות ההלניסטיות עם שינויים מקומיים קטנים

הטקטיקה והאסטרטגיה ההלניסטיות עברו התפתחות ניכרת מהטקטיקה בתקופה הקלאסית. הכוחות הצבאיים התבססו על צבא קבע חזק ולא על מיליציה, כפי שהיה מקובל בתקופה הקלאסית, אף על פי שהיו צבאות קבע גם בתקופה הקלאסית, התופעה הייתה נדירה יחסית בתקופה הקלאסית.

הצבאות שהיו מקובלים בעולם ההלניסטי השתנו בהתאם לאופי הארצות שהרכיבו את העולם ההלניסטי הרחב. מממלכות הדיאדוכים ובמיוחד הממלכה הסלאוקית, ממלכת מוקדון והממלכה התלמיית שמרו על המסגרת הכללית של הצבא המוקדוני שנוסד על ידי פיליפוס השני באמצע המאה ה-4 לפנה"ס. עיקר הצבא התבסס על פלנקס כבדה ועל פרשים כבדים ולצדם חילות ייעודיים לשטחים הרריים וקשים שגויסו לא אחת (במיוחד בממלכה הסלאוקית) מקרב בני המקום. הצבאות של ממלכות הדיאדוכים היו גדולים ומספר חייליהם עלו על כמה עשרות אלפי איש והגיעו בתקופת שיא כוחותיהם ליותר מ-100,000.

בנוסף על המרכיבים האלה שילבו מצרים והממלכה הסלאוקית פילי מלחמה רבים בצבאם במספרים שעמדו לרוב על כ-100 בהמות, אך הגיעו לעיתים ל-500. השליטה הצבאית בפועל התבססה על הקאטויקיה, מושבה צבאית של חייבי גיוס וחיילים בדימוס שניתן היה להשתמש בשירותיהם לדיכוי מרידות ולכפיית השלטון המרכזי על הפריפריה.

הצבאות של הארצות האחרות היו קטנים יותר ולא היו בהם פילים. חלקם היו מבוססי חיל רגלים קל וכבד דוגמת הליגות השונות בארץ האם היוונית ואחרים התבססו על חיל פרשים כמו הממלכה היוונית בבקטריה ובמקומות אחרים דוגמת יוון הגדולה שאלכסנדר הגדול לא הגיע אליה שם שמרו על המסגרת היוונית העתיקה של פלנקס הופליטים ופרשים מעטים כחיל עזר.

אחרי מלחמות הדיאדוכים בסוף המאה ה-4 לפנה"ס מלחמות חורמה היו נדירות. היו סכסוכים רבים שהגיעו לכדי מלחמות גדולות, אך אחרי כינון הממלכות המסודרות לא ביקשו, בדרך כלל, השליטים ההלניסטים להשמיד איש את רעהו. נלחמו לרב על השפעה פוליטית, יוקרה וכסף. פלישות וכפיית תנאים קשים היו עניין שבשגרה, אך לא היה ניסיון להפיל את שושלתו של השליט הלגיטימי. עם זאת, לא הייתה גם עזרה הדדית בין הממלכות ההלניסטיות. כשרומא התחילה את התפשטותה מזרחה לא באו הממלכות ההלניסטיות לעזרתה של מוקדון שהייתה הראשונה שעמדה תחת המתקפה הרומית. מגמה זו נמשכה עד נפילת הממלכה ההלניסטית האחרונה בסוף המאה הראשונה לפנה"ס.

בממלכות הגדולות הצי היה זרוע משנית לצבא היבשה, אם כי מצרים החזיקה ברשותה צי חזק למדי. לעומתן חלק מהמדינות הקטנות, במיוחד רודוס החזיקו בצי חזק למדי שאבטח את הסחר הימי שלהן. הצי האתונאי שהיו בו מאות ספינות בתקופה הקלאסית התמעט מאוד וירד מכוחו. גם הצי הפיניקי נזנח ברובו וכמעט שלא היה בשימוש. התמעטות ספינות המלחמה באגן המזרחי של הים התיכון הביאה לפריחת השוד הימי ידועים במיוחד לשמצה הפירטים של קיליקיה (קיליקיה היא אזור באסיה הקטנה). רק אמצע המאה ה-1 לפנה"ס התפנו הרומים להדביר את הנגע הזה מהימים.

התמעטות הציים באגן המזרחי של הים התיכון לא עצרה את ההתפתחות הטכנולוגית והטקטית של הציים העתיקים. תלת-חתרית התפתחה לרב חתרית שמספר משוטיה הגיע במקרים קיצוניים עד שמונה ו-10, אך חמש חתרית הייתה ספינת המלחמה הגדולה האופיינית של התקופה ההלניסטית. יחד איתה השתמשו במספרים גדולים גם ליבורנות הקטנות והזריזות ובספינות נוספות.

מורשתה של התקופה ההלניסטית

ההתפשטות היוונית באסיה ויצירת ממלכות ששרדו מאות שנים יצרה תבנית שאליה נוצקו מסורות המזרח הקדום. מסורות אלה התערבבו עם הדת היוונית וכשרומא כבשה את העולם ההלניסטי במאה ה-1 לפנה"ס הסינתזה בין הדתות המזרחיות לדת היוונית הייתה גדולה מאוד. ההשפעה הדתית של אסיה, בראש ובראשונה של הנצרות שמקורה בארץ ישראל מורגשת עד היום.

רומא כבשה, אמנם, את העולם ההלניסטי, אך התרבות ההלניסטית כבשה את רומא. התהליך היה הדרגתי והחל עוד במאה ה-3 לפנה"ס, לפני העימות הצבאי הישיר. למרות התנגדות חלק מהאריסטוקרטיה הוותיקה, התהליך היה בלתי הפיך ובמאה הראשונה לפנה"ס הושלם באופן סופי. ההשפעה ההלניסטית הייתה מורגשת במידה הרבה ביותר בחלק המזרחי של האימפריה הרומית ואחרי חלוקתה למערב ומזרח הייתה התשתית שעליה התבססה האימפריה הביזנטית.

ראו גם

• יוון העתיקה
• התקופה ההלניסטית בארץ ישראל
• אסיה הקטנה בתקופה ההלניסטית

לקריאה נוספת

• דוד גולן, תולדות העולם ההלניסטי, מגנס, מהדורה ראשונה תשמ"ג

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: התקופה ההלניסטית

• התקופה ההלניסטית באתר אוניברסיטת סאות'ווסטרן בטקסס (באנגלית)
• התקופה ההלניסטית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הלניזם, דף שער בספרייה הלאומית
• התקופה ההלניסטית, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)

• Richard Alston, Onno M. van Nijf and Christina G. Williamson, ‏Cults, Creeds and Identities in the Greek City after the Classical Age, Peeters Leuven - Paris - Walpole, 2013, באתר Academia.edu
• Christopher Tuplin, ‏The Military Dimension of Hellenistic Kingship. An Achaemenid Inheritance?, Orient und Okzident in hellenistischer Zeit, 2014, באתר Academia.edu

התקופה ההלניסטית על ציר הזמן
ציר הזמן