Loading AI tools
אזור גאוגרפי במזרח התיכון מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארץ ישראל (בראשי תיבות: א"י, נקראת בלועזית: פָּלֶשְׂתִּינָה, ובערבית: فلسطين, בתעתיק לעברית: פָלַסְטִין) היא חבל ארץ הנמצא בדרום-מערב יבשת אסיה, באגן הים התיכון ובחלק של המזרח התיכון המכונה הלבנט ומחולק כיום בין מדינת ישראל וממלכת ירדן לפחות, ולפי גבולות רחבים יותר אף בין סוריה, לבנון ואולי מצרים.[1] המינוח המתייחס לשטח בו נחלו שבטי ישראל משני עברי הירדן או לגבולות ההבטחה וארץ ישראל השלמה. ארץ ישראל המערבית חופפת בקירוב לחלק המערבי של פלשתינה-א"י המנדטורית. ארץ ישראל ממזרח לנהר הירדן בה נחלו שניים וחצי השבטים ובכללה הגולן מכונה בשם עבר הירדן המזרחי. ב-1921 הוציאה בריטניה (שקיבלה מנדט על שני עברי הירדן) את רובו הגדול של עבר הירדן המזרחי מתחום ארץ-ישראל (פלשתינה),[2] וייסדה בו את אמירות עבר הירדן לימים ממלכת ירדן. שטחי רמת הגולן נכבשו על ידי מדינת ישראל מסוריה, במלחמת ששת הימים.
לארץ ישראל, השוכנת במיקום אסטרטגי בין מצרים, סוריה וחצי האי ערב, נודעה חשיבות רבה מבחינה דתית, תרבותית, מסחרית ופוליטית. מהאלף ה-2 לפנה"ס ועד לימינו, אוכלסה הארץ על ידי עמים שונים וקבוצות אתניות שונות, בהם כנענים, עברים (יהודים), פלשתים, אדומים, יוונים וערבים, וחלקים ממנה היו תחת שלטונן של אימפריות ומדינות שונות, בהן מצרים העתיקה, ממלכות ישראל ויהודה, אשור, בבל, פרס, מצרים התלמיית, הממלכה הסלאוקית, יהודה החשמונאית, האימפריה הרומית, האימפריה הביזנטית, הערבים המוסלמים, הצלבנים, הממלוכים, העות'מאנים, בריטניה, ישראל, ירדן ומצרים. כיום, בתחום ארץ ישראל המערבית חיים מספר כמעט שווה של יהודים ומוסלמים.[3]
בארץ ישראל התחולל חלק ניכר מן ההיסטוריה של עם ישראל, ועל פי התנ"ך היא הארץ אותה הבטיח אלוהים לזרעם של אברהם, יצחק, ויעקב, הקרוי גם בשם "ישראל". לכן העם היהודי, "בני ישראל", רואים בה מרכז לאומי יהודי. כמו כן, האסלאם והנצרות רואות בארץ ישראל מרכז דתי בעל חשיבות היסטורית רבה.
החל מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 האזור עומד במוקד סכסוך לאומי בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הפלסטינית. כיום, למעט רצועת עזה, כל שטחה של הארץ, שהיה לפני קום המדינה תחת שלטון המנדט הבריטי, נשלט על ידי מדינת ישראל. הקו הירוק הוא גבול המדינה המוכר על ידי הקהילה הבין-לאומית,[4] בעוד בקעת הירדן וחלקים מיהודה ומהשומרון, השוכנים בליבה של הארץ, מוחזקים צבאית על ידי ישראל מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבים חלקית בישראלים שהתנחלו באזור. המחלוקת על מעמדו של שטח זה מהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והמנהל האזרחי, בשנת 2022 יהודים ו"אחרים"[5] היוו 49.84% מהאוכלוסייה בארץ ישראל, לעומת 50.16% פלסטינים.[6] עם זאת, הגיאודמוגרף ארנון סופר ציין כי מדדים אלה אינם מביאים בחשבון קבוצות רבות של מי שאינם יהודים,[7] אשר מספרם הכולל מגיע לכ-650 אלף נפש, וכי עובדה זו מורידה את שיעור היהודים בארץ ישראל ל-46%–47% בלבד.[8]
השם המקובל בלשונות אחרות לאזור הגאוגרפי המכונה בעברית "ארץ ישראל" הוא פלשתינה (על גרסאותיו בשפות השונות). אף בעברית, השם הרשמי שנתנה בריטניה לשטח המנדט הבריטי, שכלל בעיקר שטחים מארץ ישראל, היה "פַּלֶשְׂתִינָה (א"י)", וכיום בפי הערבים הוא מכונה "פָלַסְטִין". אצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש", בפי נוצרים מקובל לכנות את הארץ גם בשם "הארץ המובטחת" ו"הארץ הקדושה". כינויים אלה קיימים כמעט בכל השפות שבהן מדברים נוצרים או יהודים בהתייחס לארץ ישראל.
במקרא מכונה ארץ ישראל בשמות רבים בהם: ארץ כנען,[9] ארץ זבת חלב ודבש,[10] הארץ הטובה,[11] ארץ הצבי,[12] ארץ חמדה,[13] ארץ העברים,[14] או בכינוי הארץ ללא כל תוספת.[15] הצירוף המקראי ארץ ישראל מתייחס לרוב לשטחי ממלכת ישראל, ומופיע בספר שמואל,[16] בספר מלכים,[17] בספר יחזקאל[18] ובספר דברי הימים.[19]
בתורה נקראת ארץ ישראל לעיתים רבות גם בשם ארץ כנען, על שם העמים צאצאי כנען בנו של חם בן נח, שעל פי המסופר במקרא,[20] ישבו בארץ זו בטרם כיבושה בידי עם ישראל בהובלת יהושע בן נון בראשית תקופת ההתנחלות. ארץ כנען המקראית אינה כוללת את עבר הירדן המזרחי, שאותו ביקשו שבטי ראובן וגד לנחול בניגוד לתוכנית החלוקה המקורית.
פירוש אפשרי נוסף למקור השם "כנען" הוא גוון אדום מסוג "ארגמן",[21] שכן באותה תקופה נודעו תושבי המקום בהפקה ומסחר של צבע זה אותו ייצרו מחלזון ממין ארגמון קהה קוצים שנמצא בחופי הארץ,[22] ולפיכך ייתכן ונגזר גם שמם של העמים שישבו בה באותה עת בשם "הכנענים".[23] השם כנען מופיע אצל המצרים כשם חבל הארץ שנשלט על ידם בתקופת הברונזה המאוחרת.
לאחר כיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל בהנהגת יהושע בן נון, נקרא חבל הארץ שבשליטת בני ישראל "ארץ בני ישראל".[24] בספר שמואל נקראת הארץ לראשונה "ארץ ישראל".[25] השם "ישראל" עצמו הוא קדום מאוד, ומופיע, מלבד במקרא, גם באַסְטֵלה מצרית שמתארת את ניצחונותיו של פרעה מרנפתח ("מצבת ישראל") משנת 1230 לפנה"ס (על פי התארוך המקובל). באסטלה זו מופיעים שמות של אזורים ויישובים קדומים בארץ ישראל, אולם השם "ישראל" עצמו מופיע בה כשמו של עם ולא כשם של ארץ או של אזור גאוגרפי.
לאחר שנחלקה ממלכת ישראל המאוחדת, עליה מלכו דוד ושלמה, לשתי מלכויות נפרדות, ציין השם "ישראל" רק את תחומי מלכות אפרים (הצפונית), ואילו תחומה של מלכות בית דוד (הדרומית) נקרא "יהודה" על שם השבט המרכזי בה. במשך הזמן, למשל בתקופת גלות בבל, חזר לשמש השם "ארץ ישראל" (או "הר/אדמת ישראל" וכיוצא בזה) כשם כללי לכל הארץ,[26] בעוד שטחה ההיסטורי של ממלכת יהודה (למשל בתקופת שיבת ציון) עדיין כונה "יהודה".[27]
בתקופה הפרסית, לאחר הכרזת כורש שאִפשרה ליהודים לשוב לארץ ישראל מגלות בבל, התקיימה בארץ ישראל אוטונומיה יהודית בשם "יהוד מדינתא" (מדינת יהודה, בארמית), שהייתה יחידה מנהלית עצמאית, אשר הנפיקה מטבעות קטנים עם האותיות "יהֻד". ראשית ההתיישבות היהודית בארץ בימי שיבת ציון התרכזה בשטח ממלכת יהודה הקדומה, וגם מוצאם של רוב השבים מגלות בבל היה משבט יהודה, על כן כונו מחדשי ההתיישבות בארץ 'יהודים',[28] והאוטונומיה שלהם 'מדינת יהודה'.
בתקופה ההלניסטית לא הייתה הארץ יחידה מוגדרת מבחינה מדינית-מנהלית או בתודעה של תושביה הלא-יהודים, אלא חלק בלתי נפרד בתוך גופים כוללים יותר. בספר מקבים מתקופת החשמונאים נעשה שימוש רב בשם "ארץ יהודה", המתייחס לטריטוריה בה התקיים ריכוזו הגדול של היישוב היהודי בארץ ישראל, וזאת בנפרד מ"ארץ הגליל" למשל. אולם עם כינונה של מדינת "יהודה" החשמונאית והתפשטותה על פני ארץ ישראל כולה, הפך השם יהודה לשמה הרשמי של הארץ.[29] גם בתקופה הרומית נקראה הארץ, כמו גם ממלכת הורדוס והפרובינקיה שהוקמה אחריה, בשם "יהודה" (בלטינית: Iudae). לפעמים נעשתה הבחנה בין "יהודה" בדרום הארץ, לבין "הגליל" בצפון הארץ,[30] כך שתושבי הדרום כונו "יהודים" ותושבי הצפון "גליליים".[31] אולם השם "יהודה" כשמה של הארץ כולה נותר כך עד לתחילת המאה ה-2 לספירה.
השם פלשׂתינה, שנעשה מקובל מאוד בשפות זרות, מופיע לראשונה אצל ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-5 לפנה"ס, כשם תואר גזור מהשם "פלשתים" לחלק מסוריה: Συρία ἡ Παλαιστίνη, כלומר "סוריה הפלשתית".[32][33] השם פלשתים מופיע במקרא ובמקורות מצריים (pwrꜣsꜣtj), ושהתייחס בדרך-כלל רק לאזור החוף הדרומי,[34] אך לעיתים נקראה הארץ כולה כך היות שבמספר תקופות היה השלטון בארץ פלשתי, כפי שניתן ללמוד מכמה עדויות מקראיות.[דרוש מקור][מפני ש...][35] לאחר ימי הרודוטוס קוצר השם, והתואר "פּלאיסטיני" הפך לשם עצם בפני עצמו של חבל ארץ בארץ סוריה.[33]
השם שבו השתמש הרודוטוס נזכר גם אצל אריסטו ומופיע בספרות ההלניסטית בהתייחס לחופה הדרום-מערבי של הארץ. המשוררים הרומיים טיבולוס ואובידיוס היו הראשונים שהשתמשו בו בספרות הלטינית (בלטינית: Palaestina). במאה ה-1 לספירה, הסופרים היהודים פילון ויוסף בן מתתיהו[36] כבר השתמשו בחיבוריהם ביוונית בשם "פלשתינה" או "סוריה-פלשתינה" כדי לציין את ארץ ישראל כולה, לצורך הבחנה נוחה בין "יהודה", שמה הרשמי של הארץ בתקופתם, לבין חבל יהודה גופא.[37]
השם "פלשתינה" הפך רשמי באימפריה הרומית רק במאה ה-2 לספירה, כשפרובינקיית יהודה בוטלה בידי הקיסר אדריאנוס, בעקבות מרד בר כוכבא, ותחתיה הוקמה הפרובינקיה של "סוריה הפלשׂתינאית", או בקיצור "פלשתינה".[38] שינוי השם מ"יודאיה" (יהודה) ל"פלשתינה" נועד לטשטש את הקשר בין היהודים לארצם ולבטל את זכותם על מולדתם.[33] לעיתים שולבו המונחים – למשל, פתולמאיוס הגאוגרף התייחס לאזור כ"פלשתינה יודאה" (פלשתינה־יהודה).[39] בתקופה הביזנטית חולקה הארץ לשלושה מחוזות: פלשתינה פרימה, סקונדה וטרטיה (הראשונה, השנייה והשלישית). בספרי המשנה והתלמוד (שנערכו בתקופה הרומית-ביזנטית) לעומת זאת, הרבו להשתמש בשם "ארץ ישראל". השימוש בשם זה נפוץ ביותר בספרות ההלכה ואגדות חז"ל, המדרשים, הפרשנויות, התפילות והפיוטים.[40]
לאחר הכיבוש הערבי, נשמרה החלוקה המנהלית הביזנטית ושטחה של "פלשתינה פרימה" הפך ל"ג'ונד פלסטין", כלומר: המחוז הצבאי של פלסטין. במרוצת המאות ה-12 וה-13 נזנח המונח "פלסטין" כשמו של המחוז. המחוז המשיך להתקיים עד הפלישה המונגולית במאה ה-13, ותחת שלטון הממלוכים נתחלק שטחו למספר מחוזות.[41] בתקופה הממלוכית (1260–1517) השם "פלסטין" היה מקובל רק בקרב חוגים משכילים מצומצמים.[42] במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל הארץ הייתה חלק מסוריה (איאלת או וילאית) וחולקה לסנג'קים שנקראו על שם ערים. באמצע ה-19 שונתה החלוקה המנהלית והפלכים נקראו לפי ערים.
במאה ה-19 המונח "פִלסטין" היה שגור כציון גאוגרפי לחלק נרחב מארץ ישראל, כפי שמעידים על כך ספרי נוסעים ערבים ותעודות רבות. אולם המונח החל לקבל משמעות פוליטית לאומית רק בשלהי התקופה העות'מאנית, ככל הנראה במקביל לראשית ההתעוררות הלאומית הערבית בארץ בסוף המאה.[43] בתקופה זו החלו משכילים "מתמערבים" מבין ערביי ארץ ישראל (במיוחד נוצרים-אורתודוקסים) להשתמש בשם "פלסטין", ובשנת 1911 אף נוסד עיתון בשם זה. בתהליך גיבוש הזהות הפלסטינית שלהם, אימצו בסופו של דבר ערביי ארץ ישראל את השם "פלסטין" כשמה של הארץ.[44]
שלטון המנדט הבריטי, שהוקם בארץ בשנות ה-20 של המאה ה-20, הכיר בעברית כאחת השפות הרשמיות, אך עמד על כך ששם הטריטוריה שתחת המנדט יהיה "פלשתינה". היישוב העברי בארץ התנגד לכך בתוקף, ודרש ששם הארץ בעברית יהיה "ארץ ישראל". הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה, ששם ארץ המנדט ייכתב בעברית "פלשתינה (א"י)", ותושבי הארץ היהודים והערבים נקראו על ידם: "פלשתינאים".
בהקשר הדתי, בשל היותה קדושה הן ביהדות והן בנצרות ובשל כך שגם באסלאם מיוחסת לה קדושה מסוימת,[45] נקראת ארץ ישראל "ארץ קדושה" בשפות רבות.
למשל בלטינית: Terra Sancta, (הארץ הקדושה) בקוראן: الْأَرْضَ الْمُقَدَّسَةَ ("אל-ארצ׳ אל-מוקדסה"),[46] באנגלית: The Holy Land (וגם: "הארץ המובטחת" – The Promised Land), ואילו אצל היהודים מקובל לכנותה בשם "ארץ הקודש", או לרוב בקיצור: "הארץ", כאשר כל מקום אחר בעולם נקרא בהתאם – חוץ-לארץ.
בתקופת הגלות, לעיתים נקראה ארץ ישראל על פי מיקומה הפיזי ביחס לפונה אליה: בתלמוד בבלי נקראה "מערבא",[47] והראשונים כינו את תלמוד ירושלמי "תלמוד המערב".[48]
ערך מורחב – היסטוריה של ארץ ישראלארץ ישראל מיושבת ברציפות מן התקופה הפרה-היסטורית. בשל מיקומה הגאוגרפי סמוך ליבשת אפריקה, אשר בה התרחשה האבולוציה של האדם, שימשה ארץ-ישראל כפרוזדור טבעי לנדידת בני-אדם קדמונים לאסיה ואירופה. כמה מן האתרים הארכאולוגים העתיקים בעולם מחוץ לאפריקה, בגיל של עד מיליון וחצי שנים לפני זמננו, התגלו בארץ-ישראל. תושבי אתרים אלו היו ציידים-לקטים שהשתייכו ככל הנראה למין הומו ארקטוס, והותירו אחריהם כלי-אבן רבים מן התרבות האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ-250 עד 45 אלף שנים לפני זמננו, חי בארץ-ישראל האדם המודרני לצד האדם הניאנדרטלי. בתקופה זאת מערות הכרמל והגליל היו תחום התפוצה הצפוני ביותר בעולם של הראשון והדרומי ביותר של האחרון.
לפני כ-15,000 שנים, בסוף התקופה האפיפלאוליתית, הופיעו בארץ ישראל כפרי הקבע הראשונים של התרבות הנאטופית. מיד לאחר מכן, בתקופה הנאוליתית, הייתה ארץ ישראל מהאזורים הראשונים בעולם בהם הופיעה חקלאות. בה תורבתו החיטה כ-10,000 שנה לפני זמננו, ועץ הזית לפני כ-6,000 שנה. הערים הראשונות בתקופת הברונזה הקדומה (האלף השלישי לפנה"ס) היו קטנות יחסית וגודלן לא עלה על כמה עשרות דונם. עם הזמן התפתחו הערים הקטנות ליישובים גדולים ואף שידעו עליות ומורדות, נוצרו בה בסופו של דבר ערי מדינה משגשגות בעלות קשרי מסחר עם הסהר הפורה, מצרים ואזורים אחרים.
בתקופת הברונזה הבינימית, בסוף האלף השלישי לפני הספירה, הייתה אוכלוסיית ארץ ישראל נוודית.[דרוש מקור][מפני ש...] רועי צאן שהשקיעו מעט בבתים והרבה מאוד בקברים. בראשית האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה החלה מגמת עיור במערך יישובי מפותח ובהם אף יישובים מבוצרים כדוגמת בית אל, גבעון, ירושלים ובית צור. עד המאה ה-12 לפני הספירה סוף תקופת הברונזה המאוחרת גרו בשטחי ארץ ישראל כנענים, שעסקו בגידול עצי פרי, צאן ובקר, דיג, חיטה ושעורה. בנוסף, על שפת הים היו מפעלי זכוכית ומצבעות ארגמן. באותה תקופה שלטה על הממלכות המקומיות בארץ לאימפריה המצרית, ובצפון הארץ לעיתים גם האימפריה החתית. בשל מיקומה האסטרטגי כחבל ארץ המחבר בין אסיה, אירופה ואפריקה, האימפריות הגדולות לטשו אליה עיניים וניסו לבסס את אחיזתם בה.[דרוש מקור][מפני ש...] סוף תקופה זאת מתועדת היטב במכתבי אל-עמארנה, שרובם מכנען.
החל מהמאה ה-12 לפני הספירה (יש המקדימים למאה ה-14[דרוש מקור: מי?]) החלה התגבשות הברית הישראלית בהר. במהלך תקופת הברזל התחלק האזור לממלכות כגון יהודה, ישראל, אדום, מואב, עמון, ממלכות עירוניות פיניקיות, ממלכת ארמיות וממלכות אזוריות של הפלשתים הפולשים, כולן נכבשו בהדרגה על ידי האימפריה האשורית החדשה, שאת שטחיה ירשה האימפריה הבבלית החדשה, ואותה ירשה האימפריה הפרסית (586–332 לפנה"ס), שהייתה סובלנית במיוחד. האימפריה הפרסית נכבשה על־ידי אלכסנדר הגדול, וכך החלה תקופה של שלטונות הלניסטיים (332–167 לפנה"ס) שכנגדם התמרדו החשמונאים וקיבלו עצמאות. לאחר מכן שלטה האימפריה הרומית (63 לפנה"ס – 324 לספירה) בארץ, וידעה כמה עימותים קשים עם יהודי הארץ (המרד הגדול ומרד בר כוכבא) והתפוצות, שאחריהם אבדה האחיזה הלאומית של היהודים בארץ, והאימפריה הביזנטית (324–638) שבתקופתה הידלדל היישוב היהודי שרובו היה בגליל, בעוד השומרון מלא בשומרונים.
בתקופה הערבית הקדומה (638–1099) חזר המרכז היהודי לירושלים למרות האיסור הערבי, יהודים התיישבו גם ברמלה, וחוקים שהקשו את החיים של יהודים ונוצרים כאחד היו דבר מקובל. תחת הצלבנים (1099–1260) ביצעו הנוצרים לעיתם טביחות בתושבים הלא נוצריים בערים, והיהודים שרדו הודות לכך שיישבו גם בכפרים. הממלוכים (1260–1517) כבשו את הארץ מידי הצלבנים, הרסו את היישובים הצלבניים ובנו מבני דת אסלאמיים.
האימפריה העות'מאנית (1517–1917) שלטה בתקופה הבאה בארץ ישראל, אך ארץ ישראל נחשבה ל"חצר האחורית" שלה. כיבוש הארץ בידי הבריטים הושלם בסוף שנת 1917 ובתחילת שנת 1918. בשנת 1922 קיבלה הממלכה המאוחדת מנדט מידי חבר הלאומים לשלוט בארץ בשני עברי הירדן. בשנת 1923 הפרידה בריטניה את עבר הירדן המזרחי מארץ-ישראל המערבית. בשנת 1947 התקבלה בעצרת הכללית של האומות המאוחדות החלטת החלוקה של ארץ ישראל המערבית בגבולות המנדט לשתי מדינות, יהודית וערבית. בשנת 1948 (ה'תש"ח), במהלך מלחמת העצמאות, הוקמה מדינת ישראל על רוב השטח שבין הירדן לים, ומאז סיום מלחמת ששת הימים ב-1967 היא שולטת על כל ארץ ישראל המערבית. חלקים מיהודה ושומרון נמצאים כיום בתחומי הרשות הפלסטינית, וגם רצועת עזה נמצאת תחת שלטון פלסטיני.
ערכים מורחבים – הארץ המובטחת, ארץ ישראל השלמה
תחומי ארץ ישראל נדונים מהיבטים שונים בתחומים שונים – כגון גאוגרפיה פיזית, ביוגאוגרפיה, היסטוריה מדינית, מחקר הלכתי ועוד – ובכל אחד מהם מותווים גבולות מעט שונים. באופן גס כוללת הארץ את בקע ים-המלח (בקעת הירדן והערבה) ואת רצועות ההרים משני עבריו, מזרחה עד למדבר הסורי-ערבי ומערבה עד לים התיכון. השטחים שממזרח לירדן מכונים בתנ"ך על שם הממלכות ששלטו בהם: אדום, מואב, עמון ועוד, והשטחים ממערב לירדן מכונים הנגב, יהודה, השומרון והגליל.
במהלך תולדות האזור קמו בשטח ארץ ישראל בזו אחר זו מדינות שונות, אשר גבולותיהן המדויקים נבדלו במידה רבה אלה מאלה. התנ"ך מתאר שתי ממלכות עבריות – אפרים ויהודה, או ממלכת ישראל וממלכת יהודה, שהתפצלו מממלכת ישראל המאוחדת אחרי מותו של שלמה המלך. בתקופת ממלכת החשמונאים השתרעה ממלכת יהודה על רוב שטח ארץ ישראל. ברוב התקופות שלאחר מותו של המלך הורדוס (4 לפני הספירה) ועד לתקופת המנדט הבריטי (החל משנות ה-20 של המאה ה-20), הייתה ארץ ישראל חלק של מדינות או אימפריות שהשתרעו על שטחים נרחבים יותר – לעיתים כמחוז בפני עצמו, ולעיתים מחולקת על פני כמה מחוזות. יוצא דופן בולט הוא ממלכת ירושלים הצלבנית שהתקיימה בארץ ישראל במאה ה-11.
שדרת ההר המערבית, ובמיוחד הרי יהודה ושומרון, היו בדרך-כלל הגרעין של המדינות שקמו בארץ ישראל, ולעיתים נכללה בהן גם שדרת ההר המזרחית, במיוחד מואב וגלעד. לגבי הגבולות המפורטים בדרום ובצפון יש שינויים גדולים מאוד מתקופה לתקופה. נקודות צפוניות ודרומיות, כגון נהריה או אילת, היו בתקופות רבות מחוץ לתחומי המדינה שקמה בארץ ישראל; זאת בניגוד לירושלים, בית לחם, שכם ושומרון, למשל, שהיו ברוב התקופות בבחינת ליבה של המדינה שקמה בארץ ישראל. בכמה תקופות היה מרכז המדינה (הפלשתית, הצלבנית) באזור החוף, בעוד ששדרת ההר המערבית הייתה בשולי המדינה או אף בידי מדינה אחרת, עוינת. כיום נמצאת רובה של ארץ ישראל המזרחית (עבר הירדן) בשטח ממלכת ירדן, ואילו ארץ ישראל המערבית מחולקת בין שטחה הריבוני של מדינת ישראל לבין שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, הנתונים להסדרי שלטון מיוחדים.
חלוקת שטחי ארץ ישראל כיום (כל המספרים מעוגלים):
| נופי ארץ ישראל | |
 |
 |
 |
 |
| למעלה: שומרון והגליל
למטה: הרי יהודה והנגב | |
ערך מורחב – גאוגרפיה של ארץ ישראלארץ ישראל מוגדרת מבחינה גאוגרפית כחלקו הדרומי של הלבנט. הלבנט (Levant, "מזרח" בצרפתית) הוא רצועה יבשתית המשתרעת מצפון לדרום לחופו המזרחי של הים התיכון.
במזרחה ובדרומה מוגבלת הארץ על ידי המדבר הסורי-ערבי. בצפון היא גובלת בסוריה (לבנון כלולה לעניין זה בסוריה). במערב גובלת בים התיכון ובמדבר סיני.
במרכזה של ארץ ישראל עובר לכל אורכה השבר הסורי אפריקני (בקע ים המלח, בקעת הירדן והערבה), החוצה אותה לשני חלקים סימטריים במידת-מה: עבר הירדן המערבי (היא גם "ארץ ישראל במובנה המצומצם") ועבר הירדן המזרחי. רוב הנחלים בארץ ישראל המערבית זורמים משדרת ההר מערבה לים התיכון (ניקוז מערבי), או מזרחה לבקעת הירדן או לערבה (ניקוז מזרחי).
ארץ ישראל הוא מונח מתחומי הגאוגרפיה, הגאוגרפיה ההיסטורית והמדיניות. תחומי ארץ ישראל אינם חופפים את תחומי מדינת ישראל. ההיסטוריה של ארץ ישראל רצופה מלחמות וחילופי שלטון, שבעקבותיהם הוגדרו מחדש פעמים רבות גבולותיהן של המדינות ששכנו בה. חלוקת השטח הגאוגרפי למדינות וטריטוריות מתבססת במידה רבה על הסכמים בין האימפריה העות'מאנית לבריטניה (1906), על הסכם סייקס-פיקו בין צרפת לבריטניה (1916) שאושר בוועידת סן רמו (1920), על הסכמי רודוס (1949) ועל קווי הפסקת האש לאחר מלחמת ששת הימים (1967).
מאגר המים המתוקים העיקרי של ארץ ישראל הוא ים כנרת הנמצא בצפון, בבקעת הירדן, מערבית לרמת הגולן ובקצה המזרחי של הגליל. הכנרת ניזונה ממספר רב של נחלים ובעיקר מנהר הירדן שגם מנקז מים ממנה לים המלח, הנמצא בבקעת הירדן בדרום.
אסונות הטבע העיקריים שעלולים לפקוד את הארץ הם בצורות ורעידות אדמה.
משק המים של ארץ ישראל תלוי במידה רבה במי גשמים. מאגרי המים המתוקים מועטים (העיקרי שבהם הוא הכנרת), ואף הם תלויים כמעט לגמרי במים שמקורם במשקעים כגון גשמים ושלגים. ארץ ישראל נמצאת בשולי אזור האקלים הים תיכוני, על סף חגורת המדבריות, ולפיכך גשמים משמעותיים יורדים בה רק בשיא החורף (נובמבר–מרץ). בצורת, כלומר חורף שבו הגשמים מועטים במיוחד, אינה תופעה נדירה, והיא עלולה לגרום למחסור חמור במי שתייה ובנזק לגידולים חקלאיים.
ארץ ישראל נמצאת במוקד של פעילות טקטונית. סימנים בולטים לפעילות זאת הם השבר הסורי אפריקאי והרי געש (רובם כבויים) ברמת הגולן ובאיים באגן המזרחי של הים התיכון. לפיכך ארץ ישראל מועדת לרעידות אדמה, ואף לגלי צונאמי (במקרה שרעידת האדמה מתרחשת בלב הים התיכון). רעידות אדמה חמורות מתרחשות בארץ מדי כמה עשורים. יש עדויות לגלי צונאמי שפקדו את הארץ בתקופות קדומות, אולם לא בעת האחרונה.
על אף הטמפרטורה הגבוהה של מימי הים התיכון בתקופת הקיץ, לא נוצרות סופות טרופיות מול חופי הארץ, זאת בשל לחץ האוויר הגבוה ששורר באזור בתקופת הקיץ.
הצפות ומפולות בוץ אפשריות רק בשיא החורף, והן נדירות ברוב חלקי הארץ, למעט אזורי הערבה ומדבר יהודה. באזורים אלה כמות המשקעים נמוכה, אולם הם יורדים בבת-אחת וגורמים הצפות ומפולות בוואדיות.
ערך מורחב – אקלים ארץ ישראלאקלימה של ארץ ישראל הוא מגוון (יחסית לשטח שעליו היא נמצאת) ונחלק לשלושה אזורים:
ישנם המחשיבים את הר החרמון כנהנה מאקלים אחר: "אקלים הרים רמים", מפני שכמות המשקעים בו היא גדולה מאוד והוא מכוסה מעטה שלג במשך רוב ימות החורף.
נהוג לחלק את השנה ל-4 עונות, אולם מבחינה מטאורולוגית ארץ ישראל, כמו שאר אגן הים התיכון, מתאפיינת בשתי עונות עיקריות – עונה קרירה וגשומה ועונה חמה ויבשה. בין שתי העונות האלה שוררות עונות מעבר קצרות שמתאפיינות בשינויים קיצוניים במזג האוויר ובתופעות מטאורולוגיות ייחודיות כגון שרב.
|
עיינו גם בפורטל
פורטל החי והצומח בארץ ישראל הוא שער לכל ערכי החיות והצמחים של ארץ ישראל בוויקיפדיה העברית. הפורטל מציג מידע, תמונות, חוקרים חשובים בישראל, חקלאות, שמירת הטבע וערכים מומלצים. |
ערך מורחב – צמחיית ארץ ישראל
צמחיית ארץ ישראל ובלשון מדעית פלורה פלשתינה (Flora Palaestina) כוללת כ-2,600 מינים של הצומח, הפזורים בין 130 משפחות, וזאת מחוץ לצמחי התרבות שהאדם מגדל אותם.[49] יש המונים את מספר המינים ב-2,800. מבין הצמחים הללו 264 הוגדרו כצמחים מוגנים על פי חוק. הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מהאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופייניים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.
בארץ ישראל פרחים רבים, כאשר האהובים והידועים ביותר ביניהם הם כלנית מצויה,[50] רקפת מצויה, אירוסי ההיכל, צבעוני, נרקיס, תורמוס ההרים ושושן צחור – כולם צמחים מוגנים בישראל. לצידם פורחים בשפע גם חרציות, סביונים, לוטם, פרג אגסני, חרדל השדה, פשתה שעירה, מרגנית השדה ומספר מינים פולשים בהם החמציץ הנטוי, לנטנה ססגונית וטיונית החולות.
ערך מורחב – החי בארץ ישראל
עולם החי בארץ ישראל עשיר כמו עולם הצומח על אף שטחה המצומצם של הארץ. לחי המגוון שתי סיבות:
ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם ארץ המגשרת בין אפריקה, אסיה ואירופה; ועל כן גם מיני החי הם מארצות שונות. נוסף על כך, שינויי הנוף: המדבר, השדות, הביצות, הנוף העירוני וההרים הגבוהים (דוגמת החרמון) הם גורם חשוב במפגש מינים שונים. בין מיני המדבר (רובם מאפריקה) ניתן למנות את השרקרק הירוק, היעל, הצבי, ישימונית, הראם הלבן, תנין היאור, נמר המדבר, צבוע מפוספס, יחמור, יחמור פרסי, ארבע קו מובהק ועקרב צהוב; מבין מיני השדות ניתן למנות את מושית השבע, פרחית נעמי, דבורת הדבש, שבלול השדה העגור האפור, אנפית הבקר ואדום-החזה; מבין מיני הביצות ניתן למנות את הסיקסק והלוטרה; מבין מיני ההרים ניתן למנות את שבלול החרמון, צפע החרמון וירגזי החרמון; ומבין מיני הנוף העירוני ניתן למנות את חתול הבית, חולדה מצויה, שבלול הגינה, עטלף פירות מצוי, העורב האפור, הדרור והעורבני. כמו כן יש מספר מינים המזדמנים לישראל לעיתים כגון הפלמינגו המצוי, שניתן לראותו בבריכות המלח שליד אילת, והפלמינגו הזוטר שנצפה בפעם האחרונה בישראל ב-2006. בישראל מצויים 33 מיני עטלפים: מהם 32 מיני עטלפי חרקים בסכנת הכחדה ואחד עטלף פירות מצוי הנפוץ בכל הארץ. מדי פעם נראים גם לווייתנאים מול חופי ישראל, בעיקר דולפינן ים-תיכוני ולעיתים נדירות לווייתן מצוי. במפרץ אילת קיימים מעל 5,000 מינים של בעלי חיים. קיומם מתאפשר בגלל הימצאותה של שונית אלמוגים עשירה במפרץ.
ישראל נמצאת על נתיב הנדידה של עופות רבים, בהם עגורים, חסידות, שקנאים ומיני ברווזים. רבים מהם עוצרים בישראל לנוח ולאכול, בעיקר ליד מקווי מים כמו אגמון חולה. מסיבה זו הפכה ישראל ליעד צפרות עולמי חשוב.[51] הציפור הלאומית של ישראל היא הדוכיפת. בארץ התרבו מינים פולשים, בעיקר עורב אפור, מיינה מצויה ודררה מצויה, הפוגעים באוכלוסיית העופות המקומית ובחקלאות עקב אופיים האגרסיבי.
מספר רב של מינים נכחדו או שנמצאים על סף הכחדה בגלל הרס בית גידול; דוגמאות לכך: ייבוש החולה, כריית חול על חופי ישראל (המפריעה לצבים להטיל ביצים) ובניית ערים, כפרים וקיבוצים למיניהם. כמו כן, בעלי החיים נעלמים גם מסיבות אחרות: ציד בלתי חוקי, סחר, והשתלטות של מינים פולשניים אשר לא אמורים להיות בארץ וברחו מגני חיות ומחזיקי סחר בלתי חוקי. מינים אלה דוחקים את שאר המינים לצד; חלקם אוכלים אותם, פוצעים אותם או נושכים אותם (דוגמת הנוטריה), את חלקם מהססים לאכול מאי ידיעה, וחלקם פשוט אוכלים על חשבון מינים אחרים. בנובמבר 2011 נתגלתה מחדש הצפרדע עגלשון שחור גחון, שנכחדה בעת ייבוש החולה. מינים רבים (כגון אריות או דובים) נכחדו מארץ ישראל וזאת בעיקר כתוצאה מציד לא מבוקר או אובדן שטחי מחיה.
ערכים מורחבים – ארץ ישראל (יהדות), מצוות יישוב ארץ ישראל, מצוות התלויות בארץ, שלוש השבועות
בתורה ארץ ישראל מוזכרת כמה פעמים בכינוי: "הארץ הטובה",[52] וכן בשם: "ארץ זבת חלב ודבש".[53] עוד נכתב בתורה על ארץ ישראל:
כי ה' אלוהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר: ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן, ודבש: ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל, ומהרריה תחצוב נחושת
— דברים ז–ט
ההבטחה של ארץ ישראל לעם ישראל היא מוטיב חוזר בתורה. מצוות רבות מבין תרי"ג מצוות מתקיימות אך ורק בארץ ישראל (מצוות התלויות בארץ), כגון: ביכורים, שתי הלחם, שמיטה, תרומות ומעשרות, ועוד. מהתורה, הן חלות רק כשעם ישראל בכללו יושב בארץ וכל שבט בנחלתו. לדעת הרמב"ן, יישוב הארץ היא אף מצוות עשה בפני עצמה. ישנה דעה שמצווה זו אינה נוהגת בזמן הגלות, אולם זיקת העם היהודי לארץ נשמרה אף בהיותו מפוזר בתפוצות, ובאה לידי ביטוי בתפילות שבהן מוזכרות ארץ ישראל וירושלים פעמים רבות.
התלמוד הבבלי מביא את דעתו של רב יהודה, לפיה מי שעולה לארץ ישראל מבבל עובר על מצוות עשה (מכיוון שרק האל רשאי לסיים את הגלות), ומצטט את דברי רבי יוסי בר חנינא על שלוש השְׁבוּעוֹת שהשביע ה' את עם ישראל ואת אומות העולם:
שלש שבועות הללו למה? – אחת שלא יעלו ישראל בחומה, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את אומות העולם שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.
פרשנות מקובלת למדרש זה גורסת שהשבועות אוסרות על עם ישראל לעלות בצורה מאורגנת לארץ ישראל או למרוד בשלטון הגויים, והיא הוותה הצדקה הלכתית להמשך הישיבה בגולה במשך כאלפיים שנה, ועומדת עד ימינו בלב המחלוקת בין קבוצות דתיות אנטי ציוניות, כגון חסידות סאטמר, שרואות בה ראייה תאולוגית נגד הציונות, לבין קבוצות בציונות הדתית שסוברות כי כיום אין לשבועות תוקף מחייב.
עם זאת, מזמן לזמן עלו יהודים לארץ ישראל, הן בקבוצות והן ביחידים. כך למשל בתחילת המאה ה-13 עלו מאות תלמידי חכמים במסגרת עליית בעלי התוספות לעכו, ובראשית המאה ה-19 עלו מאות תלמידי הגר"א והרחיבו את היישוב היהודי בצפת ובירושלים. לקראת סוף המאה התגברה העלייה של יהודים לארץ, ובשנים 1881–1882 הייתה עלייה גדולה יחסית מקהילת יהודי תימן ("עליית אעלה בתמר"). הקמת התנועות הציוניות במזרח אירופה הובילה לגלי עלייה המוניים, בני עשרות ואף מאות אלפי עולים, להקמת יישובים חדשים רבים ולהרחבת "היישוב הישן" בארץ ישראל.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
