Loading AI tools
עם המקראי, המזוהה במקרא בעיקר עם בני ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עִבְרִים הוא כינוי מקראי לבני ישראל או לאבותיהם, לרוב בהקשרים ספציפיים, או לקבוצות מסוימות מתוכם.
תאוריות רבות הוצעו בניסיון לזהות ולקשור את העברים עם ישויות המוכרות לנו מכתובות של אותה העת, כמו העפירו ואחרים, אולם אף אחת מהתאוריות הללו טרם זכתה להסכמה רחבה במחקר המדעי. ראו על כך בהרחבה בערך: קבוצות שהוצעו לזיהוי כעם ישראל המקראי, וכן בהמשך ערך זה.
עם תחיית השפה העברית בארץ ישראל והתהוות היישוב העברי החל לשמש הכינוי "עברים" לבני החברה העברית החדשה והיישוב העברי ("היישוב החדש") בארץ ישראל, הדוברים עברית, ולכל דבר או התארגנות השייכים לחברה זו.
המושג "עברים" מופיע במקרא (וראו לגבי הח'בירו להלן), בעיקר בתורה, וכן בספר שמואל א. בשאר ספרי הנביאים הוא מופיע מעט, אולם יונה הנביא מתאר עצמו כ"עברי אנכי"[1] לאנשי הספינה.
מההקשרים המקראיים בהם הוא מופיע, בעיקר בספר בראשית, היו מעטים שחשבו כי העברים היו במקורם קבוצה אתנית בפני עצמה, ולא רק כינוי נרדף לבני ישראל:
ואולם ניתן בהחלט להבין שמשפחת אברהם לא הייתה בודדה, אלא הגיעו ביחד איתם עוד אנשים "הנפש אשר עשה בחרן" (בראשית, י"ב, ה') בין אם נבין שהיו עבדים שקנו או תלמידים שהצטרפו למורה רוחני, עד כי הקימו מחנה נרחב שהטיל מורא על הסביבה (עי' בראשית, ל"ה, ה') וניתן להסביר לפי זה את כל המקורות הקודמים, כשבני יעקב מהווים את המרכז והתלמידים/עבדים את היתר.
הסבר נוסף נובע מכך שבשושלת המקראית, אברהם מוזכר כצאצא של עבר. אפשרי כי צאצאיו של עבר יצרו שבט גדול אשר כונה בשם עברים. כך אברהם היה עברי, וצאצאיו אף הם משויכים לשבט העברי.
עם זאת, כל ההקשרים שנמנו כאן עשויים להיות מובנים גם מבלי להיזקק להנחה שהעברים היו קבוצה אתנית נפרדת, אלא מתוך ההקשר החברתי של המונחים עברי ועברים[9].
החוקר נדב נאמן פרסם מחקר מפורט ולפיו המונח עברי במקרא התייחס ביסודו לקבוצות חברתיות של פליטי חברה, בדומה לקבוצות של העפירו / ח'בירו של האלף השני לפנה"ס, והתפתח מתוכו[9]. כבר לפניו התייחסו חוקרים כגון גריי, ליברני, מנדנהול וגוטוולד אל המונח עברי כמונח חברתי[10], אבל זאת בדרך כלל כחלק מתפישתם לפיה היווצרות עם ישראל הייתה בעיקרה תהליך חברתי בחברה הכנענית או בשוליה. נאמן מציע הבנה אחרת של המונח עברי והתפתחותו. לדעתו מקור המונח דווקא בספר שמואל, שם הוא משמש לציון קבוצות של פליטי חברה, מעין עפירו/ח'בירו אבל ספציפית מתוך החברה הישראלית הקדומה; ולעיתים הוא הופך כינוי גנאי לישראלים בכלל, בפי הפלשתים. דוד ואנשיו נקראים למשל "עברים" בפי הפלשתים (שמואל א', כ"ט, ג'), והם הלוא "כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ" (שמואל א', כ"ב, ב'): הגדרה מדויקת של קבוצת פליטי חברה, עפירו/ח'בירו, לפי נאמן[9]. כך גם קבוצת העברים בפסוק הקשה בספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק כ"א): "וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן", ממנו ניתן להבין כי הייתה קבוצת "עברים" אשר עלתה יחד עם הפלשתים אל המחנה שלהם, ואז עברו לצד הישראלים שעם שאול ויונתן, כפי שברור אף יותר מתרגומו של פסוק זה בתרגום השבעים[11]. נאמן יוצא מתוך ההנחה, המקובלת בדרך כלל במחקר הביקורתי, לפיה הבסיס לספרי שמואל נכתב זמן לא רב אחרי המאורעות המתוארים בהם, כאשר התופעה החברתית של פליטי חברה מסוג זה, ירושת החברה הכנענית, עדיין התקיימה. בתקופה מאוחרת יותר, שבה לפי המחקר הביקורתי נכתבו סיפורי האבות והתורה בכלל, המונח עברים ייצג כבר את כלל בני ישראל או את אבותיהם, אבל עדיין תמיד בהקשר חברתי של הגירה או עבדות: כך אברהם העברי, יוסף המתואר כאיש עברי, העברים המשועבדים במצרים, חוקי עבד עברי, ועד יונה הנביא האומר למלחי אוניתו "עִבְרִי אָנֹכִי"[12]. בתקופה הפוסט-מקראית אבדה גם משמעות זו, ועברים הפך שם נרדף לבני ישראל.
כבר מפרשי המקרא הראשונים נחלקו ביניהם במקורו האטימולוגי של הביטוי "עברים", ולהלן יוצגו ההסברים המרכזיים.
האזכור הראשון במקרא של "עברי" כשם תואר, בא בפסוק: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית, י"ד, י"ג), ודעת חז"ל במדרש בראשית רבה (פרשה מ"ב הלכה ח'), שנקרא כך כיוון שבא מעבר הנהר, כלומר – מאזור ארם נהריים, שהרי אברהם יצא לארץ כנען מחרן, ומפורש בספר יהושע (כ"ד, ג'): "וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר"[13]. הסבר זה קשה משלוש סיבות: ראשית, ארץ המוצא של אברהם אבינו היא אור כשדים, כמפורש בבראשית (י"א, כ"ו–ל"א) וכן בנחמיה (ט', ז'), ולא עבר הנהר. שנית, "עבר הנהר" הוא מושג יחסי ולא קבוע: ליושבי ארץ ישראל הכוונה לארם-נהריים, אך ליושבי ארם-נהריים הכוונה לארץ ישראל[14] ושלישית – המקובל במקרא הוא, כי מקומות הם הנקראים על שם אנשים ולא ההפך[15].
צאצאיו של עֵבֶר בן שלח, מוזכרים הן ברשימת הדורות משֵׁם ועד עבר המופיעה בבראשית, י', כ"א ואילך, והן ברשימת הדורות משם ועד אברהם המופיעה שם בפרק י"א, פסוק י' ואילך. ברשימות אלו יוחד עבר במספר היבטים ביחס לשאר הדמויות המוזכרות בהן:
מדרשי חז"ל בהתבססם על פסוקים שונים בתורה מציינים שבימי האבות התקיימה ישיבת שם ועבר וכן שמלכיצדק מלך שלם היה שם בן נח.
על-פי היבטים ייחודיים אלו הסיקו פרשנים שונים, כי עבר לא היה עוד חוליה "רגילה" בשושלת הדורות, אלא אביה של קבוצה אתנית בפני עצמה ("בני עבר"), ומכאן ההסבר ההולם ביותר לשם "עברים", הלא הם צאצאיו של עבר[19].
ערך מורחב – עפירו#קשר בין העפירו והעבריםבסוף המאה ה־19, גילויים על החֿבירו (לפי הכתיב האכדי) הביאו חוקרים לשער כי למושג זיקה אטימולוגית (בחילופי חֿ'־ע' ובשמירה על הב') והיסטורית לעברים המקראיים.[20] השערות אלה התבססו על ההקבלה בין מאפייני העפירו כמטרידי שליטי כנען במכתבי אחתאתן (אל־עמארנה) לסיפור ההתנחלות המקראי.[21] הגילויים במצרית עתיקה ובאוגריתית שהתגלו לאחר מכתבי אל־עמארנה, הראו שהשורש המקורי של המילה הוא ע־פ־ר, וכיום מקובל שאין כל קשר אטימולוגי בין העפירו לעברים.[22][23][20] קשר בין עפירו לעברים, אם היה כזה קשר, מצטמצם לקשר היסטורי בין הקבוצות בלבד[24][25]. עם הִתרבות המידע על העפירו, נעשה ברור כי העפירו הם קבוצה חברתית ממוצאים אתניים מגוונים ולא יסוד אתני משותף, בניגוד לפרשנות הנפוצה למונח "עברים"[26]. בנוסף, משקל המילה עפירו הוא qatil, המציין מצב, בעוד המונח עברי הוא במשקל של ייחוס (נִסבֶּה) כמו המילה יהודי, מצרי[22].
המקרא משתמש במונח "עברי" בצורה מכוונת, להדגשת משמעות מסוימת שיש בו ואין במונחים אחרים, כגון "בני ישראל". גם כאן ישנן מספר דעות בין המפרשים והחוקרים, מה המשמעות המהותית של המונח במקרא, מעבר לשאלת מקורו האטימולוגי.
על-פי פשט הפסוקים, השימוש בביטוי "עברים" נעשה ככינוי מושאל לבני ישראל בהנגדה לעמים אחרים (מצרים בספרי בראשית ושמות, פלשתים בספר שמואל[27], תערובת אומות בספר יונה וכדומה), כאשר בדרך-כלל מתלווה לכינוי אסוציאציה של בוז וגנאי. ואכן, דעה זו היא המקובלת בין החוקרים[28][29]. הסבר זה עדיין לא פותר את פשר אזכורם של העברים בספר בראשית, בטרם היות עם ישראל, וכן את פשר המונח "עבד עברי" – מדוע שייך כאן עברי דווקא, ולא פשוט "בן ישראל" או "ישראלי".
כמה מחכמי ישראל בימי הביניים, הציעו[30], כי "עברי" אינו רק עניין של גניאולוגיה, אלא גם של אקסיולוגיה:
לכך יש להוסיף את מסורת חז"ל (בראשית רבה לז ז) לפיה עבר היה נביא, שקרא לבנו פלג על שם פילוג האנושות, שאירע שנים רבות אחרי הולדתו[34] ואם כן, ניתן לפרש את הביטוי "בני עבר" במשמעות דומה לזו של "בני הנביאים" (מלכים ב ב ג ועוד), כלומר – תלמידים. על-פי גישה זו, המונח "עברים" היה – במקורו לפחות – ביטוי חיובי ואוהד לקבוצת האנשים שהלכה בדרכו של עבר, איש רוח שהטביע את חותמו על תקופתו במשך מאות שנים. כך ניתן להסביר את רוב האזכורים של העברים במקרא בצורה בהירה יותר – הפליט פונה לאברם העברי, שייצא נגד 4 המלכים שהיו אמנם מבני-בניו של שם, אך נהגו באכזריות בניגוד לדרכם של העברים. יוסף מציג עצמו במכוון כעברי ולא ככנעני[35], כדי לזכות בהערכתם של המצרים, שמן הסתם הכירו את קבוצת העברים הגדולה שהתפרסה על-פני ארץ העברים, ואת אבי שושלתם, עבר, שנודע בחכמתו בעולם העתיק[36]. גם משה ואהרן בעמדם לפני פרעה מדגישים את גדולתו של ה' בכך שהוא אלהי העברים המפורסמים. אלא שהחל מתקופת שעבוד ישראל במצרים, הופך המושג עברי לשם נרדף לעבד[37], ובמקום כינוי לשבח הוא הופך לכינוי גנאי, וכמעט ולא מופיע יותר במקרא.
"ארץ העברים" (בראשית מ טו), המתוארת על ידי יוסף כמקום ממנו נגנב והובא למצרים, הוא מונח יחידאי במקרא. עם זאת, ודאי שהיה זה חבל ארץ שהמצרים הכירו אותו היטב, וודאי שלא נקרא כך רק על שם משפחת יעקב המצומצמת שגרה בו מספר שנים.
החוקר בן-ציון לוריא הציע[38], על סמך רמזים רבים במקרא, כי הכוונה לחבלי ארץ באזור שכם והר אפרים, ובאזורים רחבים בצפונה של ארץ ישראל. בחבלים אלו ישבו שבטים עבריים קדומים, עוד לפני תקופת האבות, וצאצאיהם הם שמתוכם קם עם ישראל. ראיותיו לכך הן:
עם חזרתו של עם ישראל לארצו בראשית המאה ה-20, החל המונח "עברי" להופיע בכתבים ובפרסומים שונים, ואף בביטויים כגון "הגדוד העברי" "עבודה עברית" ועוד. למונח נלוותה אסוציאציות מהתנ"ך וחזרה לעבר הקדום של עם ישראל, לפני הגלות הארוכה, אך תוך מחויבות להיסטוריה של עם ישראל לדורותיו. הקהילה היהודית בארץ ישראל נקראה "היישוב העברי" ובשם זה היא מופיעה במגילת העצמאות של מדינת ישראל.
מספר אנשי רוח והוגי דעות ביקשו לצקת לזהות העברית החדשה את תרבות המיתולוגיה הכנענית כפי שנחשפה בתעודות שונות ובעיקר בכתבי אוגרית. אנשים אלו, ובראשם עדיה חורון, יונתן רטוש ואהרן אמיר, הקימו את תנועת "העברים הצעירים", שנודעה בכינויה (שניתן לה דווקא על ידי מתנגדיה) "הכנענים", במטרה ליצור את הזהות העברית החדשה, תוך ניתוק מכוון ומודע מהזהות היהודית הגלותית.
על פי רעיונותיהם כל עמי הקדם "השמיים המערביים" הם עברים. זה כולל את האמורים, המואבים והעמונים, וכן את החיקסוס (שהשתלטו על מצרים באמצע האלף השני לפני הספירה), ואף באנשי קרתגו, דוברי העברית. חניבעל היה, לפיכך, גיבור עברי. כל מקום שבו שהו העברים – הוא ארץ עבר. לדעתם שיבת העם העברי לארצו מחייבת התנתקות מן היהדות באופן מוחלט, וחזרה לרוח השורשית, המקורית, והעברית, העולה ובוקעת מתוך יצירת עמי הקדם המתגלה בגילויים הארכאולוגיים.
באמצע המאה ה-20, פיתח הרב יהודא ליאון אשכנזי ("מניטו")[41] את הרעיון לפיו ישנה זהות עברית מובחנת, והיא המייצגת את הפן האוניברסלי של עם ישראל, בנוסף לזהות הישראלית-לאומית והזהות היהודית-דתית.
בהתבסס על דמותו הייחודית של עבר (אבי "בני עבר", נביא, מחנך) ושל ממשיך דרכו, אברהם העברי (שתפקידו ההיסטורי היה "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב ג), ואכן הוא מתואר כמי שדאג לשבויים, לסדום ועמורה ועוד), מוצגת הזהות העברית כבעלת תפקיד מרכזי בסיוע לאנושות כולה לתקן את דרכה, תוך שמירה על ייחוד לאומי – זאת בניגוד לקוסמופוליטיות המיוצגת על ידי שושלת נחור אחי אברהם, שנטמעה לבסוף בין הארמים.
הפן האוניברסלי מודגש בכפילות שבתיאור שושלת עבר – האזכור הראשון (בראשית י כא ואילך) מהווה חלק מתיאור השושלות הכללי של בני נח, ואילו האזכור השני (שם יא י ואילך) מתאר את הייחוד הלאומי של השושלת המוביל בקו ישר מאדם, דרך נח, שם ועבר, עד לאברהם וראשית עם ישראל
אחד ההיבטים הבולטים לזהות אוניברסלית זו הוא השפה העברית: שפה זו הייתה לפי המסורת[42] השפה המשותפת לכל האנושות לפני פילוגה במגדל בבל, אלא שלאחר בלבול הלשונות היא נשארה נחלתם של עבר וממשיכי דרכו העברים[43], ובאחרית הימים היא השפה שעתידה לשוב ולאחד את האנושות, על-פי נבואת צפניה (ג ט): "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה'".
כפי שמודגם בספרות היהודית-הלניסטית, ובתוכה גם ספר מקבים ב[44] והסופר היהודי-הלניסטי ארתפנוס, הכינוי "עברים" ליהודים היה בשימוש נפוץ על ידי היהודים עצמם בתקופה ההלניסטית. הסופר הלא-יהודי הראשון שידוע שהשתמש בו הוא אלכסנדר פוליהיסטור. החל מסוף המאה ה-1 לספירה, השימוש בו נפוץ בקרב סופרים לטינים ויוונים, ובהם: סטאטיוס (באוסף שיריו, ה"סילוויי", זו הופעתה הראשונה של המילה בספרות הלטינית), טקיטוס, אנטוניוס דיוגנס, פלוטרכוס, פטולמאיוס כנוס, אפיאנוס, פאוסניאס, לוקיאנוס מסאמוסאטה וקלאודיוס כאראקס[45].
הכינוי "עברים" לעם ישראל או ליהודים מצוי כיום במספר שפות:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
