Loading AI tools
סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים בתחילת המאה ה-3 מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תַּלְמוּד הוא סוגה לימודית שהחלה ונפוצה בתקופת האמוראים, חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה, בתחילת המאה ה-3. השם "תלמוד" מקורו בזמן התנאים ומשמעו לימוד, עיון ופירוש. התלמוד נכתב בעיקר כפרשנות לדברי התנאים, כותבי המשניות והברייתות. הגות זו התפתחה בו בזמן בבבל ובארץ ישראל, מה שהוביל לכתיבתם של שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי. התלמוד הבבלי (הידוע גם בשם הארמי: גמרא) נפוץ יותר מהירושלמי, וחכמי ההלכה בדורות שלאחר כתיבת התלמוד קיבלו לרוב את התלמוד הבבלי לפסיקת הלכה למעשה.[1]
התלמוד הבבלי, בהשפעת חכמי ישראל שחיו בתקופות שלאחר כתיבתו – הסתמאים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים והאחרונים – הפך לספר ההלכתי החשוב ביותר לצד המשנה, והוא הספר הנלמד ביותר בישיבות ובקרב תלמידי חכמים. חיבורים רבים חוברו עליו, והוא הספר ההלכתי המצוטט ביותר בספרות ההלכה.
ערכים מורחבים – תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמישני מרכזי התורה שבארץ ישראל ובבל הצמיחו שני תלמודים: תלמוד בבלי, שנוצר בישיבות בבל, ותלמוד ירושלמי, שהוא פרי לימודם של חכמי ארץ ישראל. על אף ששני תלמודים אלה מבוססים על אותה משנה, ונוצרו במרכזים שהיו ביניהם קשרים רבים,[2] הם שונים בשפתם, בהיקפם,[3] בתוכנם, בסגנונם ובמקרים רבים גם במסקנותיהם ההלכתיות.
לאחר שנחתמו שני חיבורים אלה, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בתלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר (בעיקר באזורי יהדות אשכנז ויהדות איטליה). בעקבות הרי"ף והרמב"ם, התקבל תוכנו של התלמוד הבבלי כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, כמעט ללא עוררין. הרמב"ם מנמק זאת בהקדמה למשנה תורה, "הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל".
חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסתמאים והסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל.[4] בהלכה הנימוק המקובל להעדפתו של התלמוד הבבלי, שהוא נחתם אחרון ו"הלכה כבתראי", מפני שלעיניהם של עורכי התלמוד הבבלי עמד התלמוד הירושלמי שנחתם מאות שנים קודם לכן.[5]
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא", מילה שפירושה בארמית הוא תלמוד (למגמר - ללמוד). בלשון האמוראים שימשה המילה "גמרא" במשמעות צרה יותר, והיא נגזרת מן המונח המתאר ידע שנתקבל במסורת (כמו: גמרא גמיר לה) בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה[6], וכן רומזת לכך שחיבור זה מהווה גמר וסיום של עיקרי התורה שבעל פה. ואולם, מדפוס בזל[7] ואילך, בעקבות החלטות ועידת טרנטו ב-1564, החליפו הצנזורים הנוצרים את המילה "תלמוד" במילים "גמרא" או "ש"ס", ומאז היטשטש ההבדל בין המילים, והשם "גמרא" נעשה שגור בקרב ציבור הלומדים ככינוי לתלמוד הבבלי.
שני התלמודים אינם קובצי הלכות לפי נושאים ערוכים, אלא סיכומי דיונים של בתי המדרש. הדיונים ערוכים באופן אסוציאטיבי, ההולך אחר חוט המחשבה של המתדיינים והדינמיקה של הדיון. אמנם המשא ומתן (שקלא וטריא) התלמודי מסודר על פי דיונים על כל משנה בודדת, שכאשר הדיון בנושאיה השונים מסתיים התלמוד עובר לדון במשנה הבאה אחריה. לעיתים ניתן למצוא את אותו דיון במספר מסכתות בהקשרים שונים, ולעיתים במהלך דיון בנושא אחד משתרבבים דברים הקשורים לתחום אחר. כמו כן ישנם מעברים חדים מנושאים הלכתיים לענייני אגדה. כתוצאה מ"חוסר ארגון" זה (יש המפרשים בדיוק רב את תנועת הדברים בכל סוגיה) נדרש עמל רב על מנת לשלוט היטב בסוגיות התלמודיות.
התאולוגית האמריקאית רוזמרי רדפורד רות'ר עמדה על מאפיין זה:
היהדות הקלאסית יצרה ספרות שבמבט ראשון נראית כמו עליית גג של סבתא, שבה כמויות אינסופיות של חפצים מוזרים "שיום אחד עלולים להיות שימושיים" הצטברו כחרוזים בשרשרת, שנאספו באהבה במשך השנים, ללא עניין גלוי לעין בהבחנה בין נושאים כבדי משקל לטריוויאליים. רק במאמץ גדול ביותר יצליחו אלה הרגילים לחשיבה שיטתית, התפתחות לוגית וסדר הירארכי להתאים עצמם לסגנון הלא שיטתי, המדלג מנושא לנושא של הרבנים, ולתפוס את קו המחשבה הנמצא ביסוד מה שנראה כדיון אקראי המקשר נושאים נפרדים. בהדרגה אדם מגיע לראות שערבוביה לכאורה זו של קודש וטריוויה היא אמצעי להעברת המסר הרבני שהוא מאמץ להגיע לכל פינה של חיי היומיום עם נוכחות האל. ... הרבנים אינם רואים כל בעיה בהצגת הערות מעמיקות על טבע האל באמצע דיון בשימושיה של גבינה.[8]
לימוד התורה בכלל והתלמוד בפרט נחשב לאורך כל הדורות למוטיב מרכזי ועיקרי ביהדות, וישנן אמרות רבות של חכמי ישראל בכל דור ודור על חשיבות לימוד התורה ועל חובתו של כל יהודי באשר הוא לעסוק בה.[9] בהתאם לכך לימוד התלמוד נחשב בכל הישיבות בארץ ובעולם כמושא הלימודים העיקרי, התופס את עיקר הנפח של הלימוד. הלימוד של התלמוד, ובמיוחד הדיונים ההלכתיים שבו, נחשב לקשה במיוחד בשל התמציתיות והקצרנות שבו, שימוש במונחים מקצועיים, חוסר סימני פיסוק והארמית המשולבת בו. לימוד תלמוד בשיטה עיונית כולל עיון בספרים רבים שנכתבו על התלמוד מכל חכמי הדורות, החל בגאונים, המשך בראשונים ובאחרונים וכלה בימינו אנו. התלמוד נחשב לחיבור עמקני שדרושה מיומנות כדי להבינו, ועוד יותר מיומנות כדי להבינו ב"עיון" - בהעמקה מיוחדת. תלמוד ירושלמי נלמד בהיקף קטן יותר במידה משמעותית מתלמוד בבלי, מעטים יותר בקיאים בסגנונו, והוא משמש בעיקר ללימוד תאורטי ועיוני ופחות לפסיקת הלכה.
התלמוד עצמו, במקומות שונים, עומד על היחס בו נדרש אדם לחלק את לימוד תורתו: ”לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד”.[10] על פי חלוקה זו, לימוד התלמוד עומד בשורה אחת עם לימוד התנ"ך והמשנה. לעומת האמור במקורות אלו התלמוד עומד במקום אחר על חשיבותו: ”העוסקין במקרא - מדה ואינה מדה; במשנה - מדה, ונוטלין עליה שכר; גמרא - אין לך מדה גדולה מזו”.[11] ראשונים רבים טענו לטובת עליונות לימוד הגמרא על פני מקצועות התורה האחרים.[12] רש"י על המשפט "מדה ואינה מדה" תלה את ההתמקדות בתלמוד בטעמים היסטוריים שהיו נכונים לתקופת הגמרא: ”שהמשנה וגמרא יפים ממנה מפני שתלוין בגירסא ומשתכחים שבימיהם לא היה גמרא בכתב וגם לא היה ניתן לכתוב אלא לפי שנתמעטו הלבבות התחילו דורות [אחרונים] לכתבו”. רבנו תם המובא בדעת התוספות טוען שעקב כך שהתלמוד כולל בתוכו גם מקרא ומשנה, יש להעדיף לימודו.[12][13]
הרמב"ם היה מודע לקושי בלימוד התלמוד,[14] והתייחס ללימודו כדבר הדורש "דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך".[15] על כן מטרת ספרו, משנה תורה, הייתה להגיש ללומדים ספר הלכה מקיף שיסכם את ההלכה למעשה, ובכך לייתר את לימוד התלמוד עצמו.[16] באופן כללי, בתקופות הגאונים והראשונים התעצב עולם ההלכה לפי התלמוד שהפך להיות ספר פסיקה שאין עליו עוררין, ונכתבו חיבורים רבים שעסקו בפסיקת הלכה על סמך התלמוד.
בן ציון רוזנפלד, ההבדלים בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, מבוא לתורה שבעל פה, יחידה 6: התלמוד הירושלמי, האוניברסיטה הפתוחה, 1996-1991Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
