Loading AI tools
מונח גאופוליטי ואידאולוגי בהיסטוריה של התנועה הציונית ובפוליטיקה של מדינת ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארץ ישראל השלמה הוא מונח גאופוליטי ואידאולוגי בהיסטוריה של עם ישראל, התנועה הציונית ובפוליטיקה של מדינת ישראל, המתייחס לארץ ישראל בגבולות היסטוריים המתוארים במקורות תנ״כיים או היסטוריים, ורואה גבולות אלה כגבולות הרצויים למדינה היהודית או למדינת ישראל. המונח ארץ ישראל השלמה נעשה נפוץ אחרי מלחמת ששת הימים בהתייחס לשאיפה להחיל את ריבונות ישראל על השטחים מעבר לקו הירוק שעברו למָרוּתה של ישראל. אידאולוגיית "ארץ ישראל השלמה" חצתה מפלגות בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל. כיום מתויגים נאמני ארץ ישראל השלמה כבעלי דעות ימניות בפוליטיקה הישראלית, והמונח ארץ ישראל השלמה נקשר פעמים רבות במפעל ההתנחלות שמטרתו התיישבות יהודית בשטחי רמת הגולן, בקעת הירדן, יהודה, שומרון וחבל עזה.
| ערך מחפש מקורות | |
חזון ארץ ישראל השלמה מבוסס במובנו המצומצם ברובו על גבולות ארץ ישראל על פי ההלכה, שטחי המנדט הבריטי עד שנת 1921 ושטחי מדינת ישראל לאחר מלחמת ששת הימים ולפני הסכם השלום עם מצרים במובן מצומצם פחות, ועל גבולות ההבטחה במובנו הרחב. עם זאת, רבים נוהגים להשתמש במינוח הזה גם כלפי ההשקפה המתמקדת בכל הארץ שבין הירדן לים ושאר גבולותיה הביטחוניים של מדינת ישראל אשר בשליטתה, במיוחד כאשר מדובר בשיח מול השקפות המערערות על גבולות אלה.
המונח ארץ ישראל השלמה אינו מושג מוחלט וברור. לכך כמה סיבות, בהן:
המונח ארץ ישראל השלמה מתייחס למספר מושגים:
כל אחת מהאפשרויות תלויה בהקשר שבו נעשה שימוש במונח ארץ ישראל השלמה ובתקופה שבה נעשה בו שימוש.
יש הגוזרים את גבולות ארץ ישראל על-פי זיהוי גבולות השטח שהיה בשליטת עם ישראל או מיושב על ידו בימי השופטים ובימי ממלכת ישראל המאוחדת (ממלכת שאול, דוד ושלמה). על פי הפרשנות המרחיבה הוא כולל את השטחים המכונים בתנ"ך: הגולן, הבשן, הגלעד ("עבר הירדן"), והשטח שבין "הים הגדול" (כלומר, הים התיכון) לנהר הירדן. הפרשנות הזאת מבוססת על אזכורים של מקומות שהיו נתונים לשליטת שבטי ישראל או מאוחר יותר מלכי ישראל בספרי שמואל ומלכים. בפועל קשה לדעת במדויק באילו שטחים פעלה ממלכת ישראל, משני טעמים:
לעיתים נעשה שימוש במונח "ארץ ישראל השלמה" כדי לתאר את "הארץ המובטחת", אולם יש להבחין בין המונחים. "הארץ המובטחת" היא הארץ בגבולות המוזכרים בברית בין הבתרים (בראשית, ט"ו, י"ח–כ"א) ומשתרעת, על פי הכתוב, מנהר מצרים בדרום (נהר אשר זיהויו אינו ברור, יש משערים שמדובר בוואדי אל-עריש ויש שמזהים אותו עם השלוחה המזרחית של הנילוס[1]) ועד הפרת בצפון (ככל הנראה, הנקודה שבה נהר הפרת קרוב ביותר לים התיכון).
שטח "הארץ המובטחת" חופף במידה קרובה לשטח שהיה בשליטת מלך מצרים בכנען לפני המאה ה-14 לפנה"ס, ותקופות מסוימות אחריה (ראו מלכים ב', כ"ד, ז')[2]. על פי החוקר יהושע גרינץ[3], גבולות ארץ היעוד, כפי שהובטחה על ידי אלוהים לאבות, היא ארץ הכנעני, או ארץ כנען לגבולותיה, הכוללת את כל מרחב סוריה ולבנון של היום. גם בספר יהושע הובטחה לעם ישראל "כל ארץ החיתים" הצפונית. גם בגבולי יחזקאל הוזכרה ארץ ישראל מצפון מערב הים התיכון, דרך חת-לון, מזרחה אל נהר הפרת ודרומה אל מי מריבת קדש במדבר הדרומי מזרחי. על פי דרכו המחקרית של גרינץ' המרחב של הארץ המובטחת שהייתה בתקופת המקרא ישות אתנית וגאוגרפית אחת, תהיה על פי חזון נביאי ישראל גם בעתיד ארץ ממשית וראלית ויחידה גאוגרפית אוטונומית.
חלקים מעבר הירדן נכללו בשטחי ממלכות יהודה וישראל בתקופת התנ"ך ובממלכת החשמונאים בתקופת בית שני. בראשית הציונות נעשו מאמצים בהיקף מצומצם לרכוש אדמות וליישב יהודים בעבר הירדן.
בשנים 1919–1920, העלה חיים ויצמן כבא כח ההסתדרות הציונית נימוקים רבים היסטוריים ומעשיים (שטחים שנקנו ממזרח לנהר הירדן וכללו את הקיבוץ הראשון, דגניה, אדמות בבעלות יהודית בחורן) בפני וועידת ורסאי ושאר הגופים הלאומיים והבינלאומיים שעסקו בהסדרים הטריטוריאליים במזרח התיכון שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בזכות שמירת שלמות הבית הלאומי היהודי משני עברי הירדן תוך התחשבות באינטרסים הבריטיים במזרח התיכון. לדוגמה, ההסתדרות הציונית שרטטה את גבולו המזרחי של הבית הלאומי היהודי ממערב למסילת הרכבת החיג'זית, (אשר חוצה את עבר הירדן המזרחי לאורכו במישור שממזרח לגב ההר הירדני), ובמקביל לה, מתוך הבנת האינטרס הבריטי לשמר את השליטה במסילה בידיים בריטיות.
הגבולות שהוסכמו בין בריטניה לצרפת, ואשר נסמכו על הסכם סייקס–פיקו, זכו ב-1920 לאישור חבר הלאומים, הוועידה הבינלאומית בסן רמו והפרלמנט הבריטי. חבר הלאומים סייג [דרוש מקור] את כתב המנדט כך שבריטניה הייתה רשאית להוציא את עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי היהודי. זאת כיוון שבריטניה הייתה מעוניינת למסור את השטח לאמיר עבדאללה. הפרדת עבר הירדן המזרחי מן השטח שנועד מלכתחילה לבית הלאומי היהודי קיבלה ביטוי רשמי בדבר המלך במועצה ובספר הלבן הראשון. בזכות היישוב היהודי באצבע הגליל תוקן ב-1923 הגבול הצפוני של פלשתינה (א"י) כך שגם אצבע הגליל נכללה בגבולות המנדט הבריטי[4] (קודם לכן נועדה להיות בגבולות המנדט הצרפתי על סוריה ולבנון) ולימים בגבולות מדינת ישראל.
כיום הגבולות האלה מוכרים מדינית כגבולות התוחמים את שטח מדינת ישראל, יש"ע, וממלכת ירדן.
ההסתדרות הציונית, למרות התנגדותה הנמרצת המוקדמת, קיבלה את התכתיב הבריטי שנתק את עבר הירדן המזרחי מתחומי הבית הלאומי היהודי, והעדיפה להתמקד בפיתוח ארץ ישראל שממערב לירדן. גם זאב ז'בוטינסקי, ממנהיגי התנועה הציונית, שבדרך-כלל הסתייג מפשרות טריטוריאליות, כתב באותם ימים "הנני שותף מלא... להסכמתנו לספר הלבן"[5]. לימים הסביר ז'בוטינסקי את הסכמתו מתוך חששו לביטול המנדט ומתוך אמונה שמבחינה משפטית יוכל להיווצר רוב יהודי בארץ ישראל גם במגבלות החדשות. התנועה הרוויזיוניסטית ומקימה זאב ז'בוטינסקי וחלק מתנועת אחדות העבודה, בניגוד לפשרנות הזמנית שגילו לנוכח התכתיב הבריטי, המשיכו לראות בעבר הירדן המזרחי כמתאים להתיישבות יהודית וראוי להיכלל במדינה היהודית המתוכננת, וראיית עבר הירדן המזרחי כאחד מחבלי המולדת הפכה לסיסמה מרכזית של התנועה הרוויזיוניסטית - סמל האצ"ל מציג תמונת רובה על רקע מפת ארץ ישראל בגבולות המנדט המקורי (המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל ואמירות עבר הירדן). סמל זה עדיין עומד בכניסה למצודת זאב, מרכז תנועת הליכוד שבתל אביב למרות שתנועת הליכוד תמכה בהסכם השלום בין מדינת ישראל לממלכת ירדן. אחד משירי בית"ר, "שמאל הירדן", שנכתב על ידי ז'בוטינסקי קרא "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן" (אורכב 09.04.2005 בארכיון Wayback Machine). ביטאון התנועה הרוויזיוניסטית, גם היום, נקרא "הירדן".
לימים התגלגלו העקרונות הללו של התנועה הרוויזיוניסטית לכדי חילוקי דעות, לחזית של יריבות פוליטית, ולשסע בין "יונים" ל"ניצים".
הוויכוח בעד ונגד ארץ ישראל השלמה החל ערב גיבושה של תוכנית החלוקה הראשונה בידי ועדת פיל הבריטית, בשנת 1936. הפולמוס נגע לשאלות שונות אידאולוגיות ופרגמטיות. מבחינה אידאולוגית נחלקו הפלגים הציוניים בשאלה האם גבולות המדינה היהודית הן עניין קריטי - אחד מסממניה המהותיים של המדינה, או עניין טכני שיש ליחס לו שיקולים מעשיים בלבד. בין השיקולים המעשיים שהועלו בהקשר זה: האם גבולות המדינה היהודית אמורים לכלול שטחים בארץ ישראל ההיסטורית המיושבים בצפיפות יחסית על ידי ערבים, האם יש להעדיף שטחים שנוח להקים בהם יישובים יהודיים על פני שטחים שיש להם חשיבות היסטורית או דתית בתולדות עם ישראל, וכן, האם יש לקבל הצעות להקמת מדינה יהודית בגבולות מצומצמים, או לדחות אותן עד שאפשר יהיה להקים מדינה בגבולות ארץ ישראל השלמה. היו גם שדחו את רעיון החלוקה משום שהאמינו כי הפתרון של מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית בגבולות רחבים עדיף על פני מדינה יהודית בגבולות מצומצמים, או על פני שליטה של מדינה יהודית על ציבור לא-יהודי גדול.
לאחר השביתה הכללית הערבית ו"מאורעות תרצ"ו" (המרד הערבי הגדול, אפריל 1936 ואילך), הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בריטית לעניין ארץ ישראל, ועדת פיל. עוד לפני שפורסמו החלטותיה, ניכר היה כי תחליט על "חלוקה", כלומר הפרדה מדינית בין הערבים והיהודים בארץ. חיים ויצמן ודוד בן-גוריון נחשבו כתומכים בגישה זו. עם זאת, ב-1937, כתב דוד בן-גוריון לבנו עמוס, כי "מדינה יהודית בחלק של הארץ אינה סוף אלא התחלה".
עוד לפני שפורסמו החלטות הוועדה, קמו לתוכנית מתנגדים רבים בתנועה הציונית. ראשון השוללים היה מנחם אוסישקין, נשיא הקרן הקיימת לישראל שתבע מחיים ויצמן, שניהל את מדיניות החוץ מול הוועדה הבריטית, להתנגד לתוכנית החלוקה. מהעבר השני, ד"ר יהודה לייב מאגנס, נשיא האוניברסיטה העברית, התנגד לתוכנית החלוקה ותמך במדינה דו-לאומית. הקיצוני במחייבי תוכנית החלוקה היה שמואל דיין, ממייסדי דגניה ונהלל, שראה בשוללי התוכנית אנשים רגשניים ולא מציאותיים וחשב שמדינה יהודית שתתיר עלייה חופשית היא הכרח גם בגבולות מצומצמים.
לאחר שחקרה את טענות הקבוצות הלאומיות השונות בארץ, הציעה הוועדה לפצל את שטח המנדט הבריטי לשלושה חלקים: חלק ערבי, שכלל את שומרון, יהודה, הנגב והשפלה הדרומית מרחובות דרומה, ומובלעות קטנות נוספות, למשל יפו; חלק יהודי בגליל, בעמק יזרעאל ובמישור חוף; רצועה קטנה יותר בשליטה בריטית שכללה את ירושלים ובית לחם ורצועה צרה המגיעה עד לעיר יפו. בנוסף המליצה הוועדה על מובלעת בשליטה בריטית בעיר נצרת.
הצעת הוועדה לחלוקת הארץ עוררה התנגדות קשה בקרב התנועה הציונית מחד ובהנהגה הערבית מאידך. בנימין פוזננסקי, ממייסדי המחנות העולים, תיאר זאת כך (1937): "על מה יתחנך הנוער? היערוג אל כברת אדמה שסועה, אל גוף כרות איברים?" ומולם העמיד את "ארץ ישראל הגדולה... האחידה, השלמה, הטבעית". בן-גוריון לעומתו תמך בהצעת החלוקה הזו בטענה שיש לנצל את ההזדמנות ולהקים מדינה יהודית שאליה תהיה עלייה חופשית של יהודים, אולם הוא פקפק ברצינות כוונותיה של בריטניה. הספק שהוטל בכוונות בריטניה לקיים את ההצעה הכריע את הכף והביא להסכמה על עמדת ביניים: הבעת תמיכה עקרונית במסקנת פיל, תוך הדגשה כי התנועה הציונית דוחה את רעיון החלוקה. דפוס זה של תמיכה והתנגדות לחלוקת הארץ עתיד היה לחזור שוב בכל הצעות החלוקה, ובכלל זה בהצעת החלוקה של האו"ם מנובמבר 1947.
ההצעה מנובמבר 1947, המכונה תוכנית החלוקה, זכתה לתמיכת רוב היישוב ובמיוחד הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב. מיעוט מתוכה, כמו האצ"ל בראשות מנחם בגין, התנגדו.
בספטמבר 1948 אמר בן-גוריון בדיון במועצת המדינה הזמנית: "אני עם אלה שלא גרסו שיש סתירה בין תביעת א"י המערבית כולה כמדינה יהודית, ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מא"י המערבית. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג. אך מעולם לא הכרזנו שזה המקסימום שלנו. הכרזנו בהדגשה יתירה, שזה המינימום שלנו".[6]
תוכנית החלוקה דיברה על חלוקתה של ארץ ישראל המנדטורית למדינה יהודית תכלול את רצועת החוף, הגליל המזרחי והעמקים הצפוניים, את הערבה, דרום הנגב וחוף מפרץ אילת, ולמדינה ערבית שתכלול את הגליל המרכזי והמערבי, "רצועת עזה מוגדלת" במישור החוף הדרומי מרפיח כולל את עזה ומג'דל עד איסדוד המתחברת לרצועה נוספת בנגב המערבי לאורך הגבול עם מצרים (היום אזור ניצנה), את חלקו המזרחי של הנגב, כולל באר שבע, ואת גב ההר ובקעת הירדן. העיר יפו הייתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית כמובלעת בתוך שטח המדינה היהודית. אזור קטן את ירושלים ואת בית לחם היה אמור להיות שטח נייטרלי ומפורז בחסות האו"ם. עם זאת, למושל ניתנה הסמכות להפעיל גם כוחות שיטור על מנת לשמור על הסדר הציבורי בבית לחם
תוצאות מלחמת העצמאות הותירו בשלטון ממלכת ירדן כחמישית משטח המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ ישראל ממערב לירדן, באזורים: הרי השומרון, חלק מהרי ירושלים, הרי יהודה, הר חברון, וחלקים ממדבר יהודה וים המלח. קו הפסקת האש נקבע בהסכמי רודוס ב-1949 וכונה "הקו הירוק". קו זה הפך בפועל לגבולה של מדינת ישראל. השטחים שמעבר לו סופחו לממלכת ירדן וכונו על-ידה הגדה המערבית. הסיפוח לירדן הוכר רשמית על ידי בריטניה בלבד, אולם מדינות אחרות הכירו בו בפועל.
במלחמת ששת הימים כבשה ישראל שטחים נרחבים שהיו בידי העם היהודי בעבר, ביניהם שטח הגדה המערבית, שזכתה בישראל לכינוי "אזור יהודה ושומרון". ישראל לא החילה את החוק הישראלי על השטחים האלה, למעט אזור מזרח ירושלים, אולם זמן קצר אחרי המלחמה נפתח "הקו הירוק" למעבר חופשי, ונמחק מהמפה. רעיון ארץ ישראל השלמה, בגבולות שיצרו קווי הפסקת האש החדשים, הפך לנחלתם של אנשי ציבור ואנשי רוח רבים. חלקם תמכו ברעיון עוד קודם למלחמה, אך בעקבות המלחמה סברו שהוא הפך מעשי, וחלקם החלו לתמוך ברעיון בעקבות תוצאות המלחמה. כך, לדוגמה, פורסם ב-1967 לאחר המלחמה גילוי דעת של תנועת סופרים ואנשי רוח שכינתה עצמה "התנועה לשחרור ארץ ישראל". על גילוי הדעת למען ארץ ישראל השלמה היו חתומים נתן אלתרמן, שהיה פעיל מרכזי בתנועה, שמואל יוסף עגנון, אורי צבי גרינברג, חיים הזז, חיים גורי, יהודה בורלא, יעקב אורלנד, מנשה הראל, יצחק שלו, דב סדן, זאב וילנאי, רחל ינאית בן-צבי, זרובבל גלעד ומשה שמיר. פנייתו של אלתרמן אל אברהם שלונסקי ואל לאה גולדברג לחתום על גילוי הדעת נענתה בסירוב. גם חוגי שמאל חברתי פעלו לקידום הרעיון במסגרת התנועה למען ארץ ישראל השלמה וחוג עין ורד. בגילוי הדעת נכתב: "ניצחונו של צה"ל במלחמת ששת הימים העמיד את העם והמדינה בתוך תקופה חדשה וחותכת גורל. ארץ ישראל היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו".
ההתיישבות באזורים אלה החלה זמן קצר לאחר המלחמה, בעיקר במקומות שבהם היו יישובים יהודיים שננטשו במהלך מלחמת העצמאות. כפר עציון שחרב במלחמת השחרור שב ונבנה. לאחר קבלתה העקרונית של תוכנית אלון החלה ממשלת ישראל לעודד הקמת יישובים בשטחים שהועידה התוכנית להישאר בשליטת ישראל: בקעת הירדן, הגולן ואזור ירושלים. קריית ארבע הוקמה ליד חברון כמענה לדרישה לחדש את היישוב היהודי בעיר זו. לאחר מלחמת יום הכיפורים, פחתה במידה ניכרת התמיכה ברעיון ארץ ישראל השלמה בקרב פעילי השמאל, אולם בקרב התנועה הדתית לאומית צבר הרעיון תאוצה. תנועת גוש אמונים שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים העלתה גרעיני התיישבות נוספים בשומרון, למשל עפרה וקדומים. הקמת גרעיני ההתיישבות האלה נעשתה בניגוד לעמדת הממשלה ותוך עימותים עם כוחות הביטחון, אולם לבסוף תמכה בהם הממשלה לאחר תיווכם של שרים ממפלגת העבודה: ישראל גלילי ושמעון פרס. שמעון פרס אמר אז: "אמנם בגולן יש הרים גבוהים אבל גם בשומרון יש הרים גבוהים וגם אם מישהו לא אוהב את חדרה או פתח תקווה אין זו סיבה להפקיר אותם".
תומכת מובהקת ברעיון הייתה תנועת הליכוד, שהעומד בראשה, מנחם בגין הבטיח להאיץ את תנועת ההתנחלות. הוא אכן הוסיף יישובים רבים ואף החיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, אולם החזיר את סיני למצרים במסגרת הסכם השלום. ממשיכו, ראש הממשלה יצחק שמיר היה אף הוא איש ארץ ישראל השלמה. עליית רבין לשלטון ב-1992 ותהליך אוסלו הביאו לשינוי בגישת ישראל לשטחים שמעבר לקו הירוק. בהסכמי אוסלו הוקמה הרשות הפלסטינית שקיבלה לידיה את ניהולם של חלק מהשטחים שמעבר לקו הירוק, בפיקוח ישראל. בעקבות האינתיפדה השנייה השתלט צה"ל מחדש על כל שטחי אזור יהודה ושומרון, אולם במקביל החלה בנייתה של גדר ההפרדה על הקו הירוק וממזרח לו. בשנת 2005, במסגרת תוכנית ההתנתקות, פונו כל היישובים הישראלים מרצועת עזה ומספר יישובים ישראלים בצפון השומרון. ישראל הודיעה שהיא מסיימת לחלוטין את שלטונה ברצועת עזה. לקראת הבחירות שנערכו ב-2006 הודיע ראש הממשלה בפועל אהוד אולמרט על תוכניתו לפנות יישובים ישראלים נוספים ביהודה ושומרון, ועל יצירת גבול חדש שישאיר חלק ניכר מהגדה המערבית מחוץ למדינת ישראל. מפלגתו קדימה זכתה בבחירות ב-29 מנדטים, ואולמרט הרכיב ממשלה עם מפלגת העבודה. עם זאת, לאחר מלחמת לבנון השנייה תוכניתו של אולמרט נגוזה.
תומכי הרעיון סבורים שיש לממש את הזכות ההיסטורית של העם לפחות באזורים החשובים ביותר, בהם נמצאות הערים התנ"כיות, הם סבורים שיש חשיבות ביטחונית ממדרגה ראשונה לשליטה בהרים החולשים וכי יש סכנה קיומית לישראל בגבולות "המותניים הצרים" של לפני מלחמת ששת הימים (הכוונה לקטע הקו הירוק שעובר 15–20 ק"מ בלבד ממזרח לחוף הים). הם סבורים שהיות שהמזרח התיכון כולו בידי הערבים וישראל יושבת על שטח קטן ממנו, על מדינות ערב הקיימות למצוא פתרון לאומי גם לערבים הפלסטינים. ראייתה של ארץ ישראל כארץ הקודש שאסור למסור אותה לזרים מהווה נימוק חשוב לחלק מהציבור הדתי, בפרט זה האמון על משנתו של הרב קוק. אחרים סבורים שנסיגה והקמת מדינה פלסטינית תביא להגברת הטרור נגד ישראל.
אחת מסיבות ההתנגדות לרעיון ארץ ישראל השלמה מקורה בחשש דמוגרפי, שכן ביהודה ושומרון וברצועת עזה חיים מעל לשלושה מיליון ערבים. סיבה שנייה היא האמונה שנסיגה והקמת מדינה פלסטינית תביא לשלום ולהכרת שכניה של ישראל במדינת ישראל כגוף לגיטימי במרחב המזרח תיכוני. סיבה שלישית היא הראיה העקרונית כי חלק משטחי ארץ ישראל השלמה הם רכושו של העם הפלסטיני החי בהם, כי העובדה ההיסטורית שיהודים חיו בהם בעבר הרחוק אינה מעניקה למדינת ישראל בהווה זכות לשלוט בהם או לישב בהם את אזרחיה.
קיימות גישות ביניים כמו נסיגה מאזורים מאוכלסים בצפיפות בערבים, אוטונומיה או נסיגה מחלקים גדולים חוץ מאזורים בהם יש התיישבות יהודית צפופה.
עם התומכים הבולטים ברעיון ארץ ישראל השלמה נמנה ישראל אלדד ועם המתנגדים הבולטים נמנה ישעיהו ליבוביץ. עם הפוליטיקאים חסידי רעיון ארץ ישראל השלמה נמנו גם יצחק שמיר ורחבעם זאבי.
הרב צבי יהודה הכהן קוק, שהכוונתו נתנה השראה להקמת גוש אמונים, תמך בפעילות של התנועה למען ארץ ישראל השלמה אולם סירב להצטרף אליה, משום שהיא לא כללה את כל גבולות ההבטחה, וככזאת הפקיעה את מושג ארץ ישראל השלמה ממשמעותו הדתית[דרוש מקור].
רבי מנחם מנדל שניאורסון שנודע בהתנגדותו למסירת שטחים, נימק זאת בחשש פיקוח נפש, ולא ראה מצווה בעצם הריבונות של מדינת ישראל.
הגדרת ארץ ישראל השלמה כגבולות בשליטת ישראל לאחר הסכם השלום עם מצרים מקובלת בתנועות הימין הישראלי. כ-517 אלף אזרחים ישראלים מתגוררים בכ-125 התנחלויות וכ-100 מאחזים שהוקמו מעבר לקו הירוק מאז מלחמת ששת הימים (לא כולל תושבי מזרח ירושלים). היישובים הגדולים שבהם: הערים מעלה אדומים, ביתר עילית, אפרת, אריאל, גבעת זאב ומודיעין עילית. כמאתיים וחמישים אלף נוספים, מתגוררים בשכונות היהודיות של ירושלים שנבנו מעבר לקו הירוק, כגון גילה, הגבעה הצרפתית, ארמון הנציב והעיר העתיקה. ברמת הגולן נבנו קיבוצים ומושבים וכן העיר קצרין. לא כל הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק שייכים לתנועות ימין או מזדהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה. דבר זה בא לידי ביטוי בייחוד בערים, שבהן האוכלוסייה מגוונת. במהלך שנות השמונים, ובמידה מסוימת גם לאחר מכן, עודדה ממשלת ישראל התיישבות ישראלית בשטחים באמצעות הטבות בתשלום מיסים, בסבסוד מחירי הדירות והקרקעות וכיוצא באלה. זוגות צעירים העדיפו לגור ביישובים שמעבר לקו הירוק כדי ליהנות מההטבות, בפרט ביישובים הסמוכים לירושלים, או אלה הסמוכים לכפר סבא, לרעננה, לחדרה ולעפולה. רבים עברו ליישובים הללו על מנת ליהנות מאיכות חיים גבוהה יותר, ומשקט בהשוואה לערים הגדולות. רוב היישובים החרדיים החדשים הוקמו מעבר לקו הירוק, ובשל מצוקת הדיור בירושלים ובבני ברק העדיפו חרדים רבים לעבור ליישובים שמעבר לקו הירוק.
התנחלויות שהוקמו בסיני וברצועת עזה פונו. פינוי היישובים בסיני נעשה ב-1982 כשלב אחרון בביצוע הסכם השלום עם מצרים, ופינוי גוש קטיף ויתר ההתנחלויות ברצועת עזה נעשה ב-2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות. בשני המקרים פונו היישובים ונהרסו ביוזמת ראשי ממשלה שהיו מזוהים עם רעיון ארץ ישראל השלמה - מנחם בגין ב-1982 ואריאל שרון ב-2005. בשני המקרים התחייבה המדינה לפצות את המפונים ולדאוג ליישובם מחדש בתוך תחומי הקו הירוק, אם כי במקרה של תוכנית ההתנתקות נמתחה ביקורת על שיבושים ועיכובים במתן הפיצויים ובמציאת פתרונות דיור חלופיים למפונים.
רעיון ארץ ישראל השלמה שהיה פעם קרוב לקונצנזוס, נחשב היום לנושא שנוי במחלוקת. נטיית דעת הקהל לטובת פשרה טריטוריאלית התגברה מאז האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987), אולם היא ידעה עליות ומורדות בהתאם לאירועים פוליטיים, ולמידת האמון ששורר בין הצדדים הישראלי והפלסטיני. רעיון ארץ ישראל השלמה חזר ועמד במוקד המחלוקת במפלגת הליכוד במהלך גיבוש תוכנית ההתנתקות. ויכוח רעיוני זה היה אחת הסיבות לפיצול הליכוד. מצע מפלגת "קדימה", שכללה בעיקר פורשים מהליכוד והונהגה על ידי אריאל שרון, מביע תמיכה ברעיון שתי מדינות לשני עמים - רעיון שנחשב תריסר שנים קודם לכן כטאבו בקרב ארגוני הימין. עם זאת, "קדימה" לא החזיקה מעמד ונמחקה מהנוף הפוליטי.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
