Loading AI tools
משורר וסופר ישראלי (1900–1973) מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אברהם דוד שְלוֹנְסקי (בכתיב יידי: שלאָנסקי; קרמנצ'וג, ה' באדר ב' תר"ס, 6 במרץ 1900 – ט"ז באייר תשל"ג, 18 במאי 1973) היה משורר ישראלי, מן המשוררים החשובים בשירה העברית החדשה, שהטביע את חותמו על חיי הספרות בישראל גם בתחומי התרגום, העריכה והמחזאות, וקנה את עולמו כחדשן של השפה העברית, והודות לכך זכה לכינוי "לשונסקי". חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשכ"ז (1967).
 | |
| אברהם שלונסקי, בשנת 1952 | |
| לידה |
6 במרץ 1900 קרמנצ'וג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
18 במאי 1973 (בגיל 73) תל אביב-יפו, ישראל |
| מדינה |
 ישראל |
| לאום | ישראלי |
| מקום לימודים |
הגימנסיה העברית "הרצליה" |
| שפות היצירה |
עברית |
| תחום כתיבה | שירה, תרגום |
| תקופת הפעילות | 1919–1973 (כ־54 שנים) |
| פרסים והוקרה |
|
  | |
.jpg)
שלונסקי נולד בשנת 1900 באימפריה הרוסית, בעיירה קריוּקוֹבוֹ (Крюково) אשר במאה ה-21 היא שכונה בעיר קרמנצ'וג, בפלך פולטבה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית. בנם של טוביה שלונסקי, חסיד חב"ד, וצפורה בת טוביה וחנה ברוורמן, משפחה יהודית מסורתית ציונית. הוא נקרא על שם סב-אמו, הרב אברהם דוד לבוט, רבה של העיר ניקולאייב (באוקראנית- מיקולאייב) שבאוקראינה ומחבר הספר התורני הלכתי "שער הכולל". הושפע מאביו, אשר היה ציוני רוחני ובעל כישורים מוזיקליים (חיבר בין השאר לחן על מילות שירו של שאול טשרניחובסקי, "אני מאמין"), ומאמו, צפורה, שבצעירותהּ הייתה פעילה בתנועה הסוציאליסטית. למד עם קרוב-משפחתו רבי מנחם מנדל שניאורסון (לימים הרבי מליובאוויטש) בחדר.
בגיל 13 נשלח אברהם לארץ ישראל כדי ללמוד בגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב, ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חזר לרוסיה. שם השלים לימודי התיכון בגימנסיה ביקטרינוסלב. אחר כך נדד ברוסיה ובפולין.
את שירו הראשון "בדמי ייאוש" פרסם שלונסקי בשנת 1919 בעיתון "השילוח" שהופיע אז בברלין. ב-1921 עלה ארצה כחלוץ, חבר בגדוד העבודה ותושב הקיבוץ עין חרוד. עבד בחקלאות, בסלילת כבישים ובעבודות בניין. כעבור כשנה החליטו הוא ואשתו לוסיה לעזוב את העמק ולעבור לתל אביב, שם התערה בחיי התרבות בישראל וכתב פזמונים לבמות הסאטיריות שפעלו אז, כמו גם לנשפי הפורים של תל אביב, שהיו מסורת בתל אביב הקטנה. כבר אז ניכרה אצלו הנטייה לכתיבה שובבה, ששובצו בה המצאות לשוניות. כמו כן ערך את המדורים הספרותיים בעיתונים אחדים - "דבר", "הארץ", "על המשמר" ואחרים. בתל אביב התגורר ברחוב דיזנגוף ואחר כך ברחוב גורדון.
שלונסקי היה נציג בולט בקבוצה "המורדת" בשירת ביאליק ודורו וב"פרוגרמה" של ביאליק לכנס את נכסי האגדה ושירת ימי הביניים של יהדות ספרד במקום לתת מקום ליצירה עברית חדשה. כ"מורד" ניסה שלונסקי ליצור שירה תוססת חדשה וצעירה, בהשראת המודרניזם האירופי, שלא התקבלה על ידי הממסד הספרותי בארץ ישראל, ולגבש סביבו חבורת כותבים ברוח זו. עובדה זו באה לידי ביטוי בכך ששירת שלונסקי לא נלמדה במשך שנים בבתי הספר לצד שירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שמעוני ואחרים.
בשנת 1926 יצא לאור ״כתובים", כתב עת מטעם אגודת הסופרים. שלונסקי ערך, לצדו של אליעזר שטיינמן, את כתב העת. בין אלה ש"כתובים" נתן להם במה היו: אלתרמן, לאה גולדברג, אנדה פינקרפלד, אלכסנדר פן, יוסף סערוני, ואלישבע ביחובסקי. בשנת 1929 תרגם מרוסית והוציא לאור את "חיים", ספרה של דורה אברהמית[1].
בשנת 1933 ייסד שלונסקי את השבועון הספרותי "טורים", המזוהה עם חבורת "יחדיו", שבה היו חברים גם נתן אלתרמן ולאה גולדברג. כעורך נתן שלונסקי למשוררים בראשית דרכם הזדמנות לפרסם את שיריהם. דליה רביקוביץ זכתה להזדמנות כזו, כששירה הראשון פורסם ברבעון הספרותי "אורלוגין" בעריכתו.
שלונסקי נרתם לעזרתו של המשורר בוריס גפונוב שתרגם את האפוס הגרוזיני "עוטה עור הנמר" (מאת שותא רוסתוילי). הוא יזם את הוצאת התרגום העברי של היצירה, והיה בין הפעילים להתרת עלייתו של גפונוב ארצה. גפונוב, שלמד עברית מהאזנה לשידורי "קול ישראל", עלה בסופו של דבר לישראל כשהוא חולה מאוד וימיו ספורים.
למרות היותו יוצר "שובב", לא התנתק שלונסקי מהמציאות הטראגית שסביבו והביא אותה לידי ביטוי ביצירותיו. בפואמה "דווי" הוא מבכה את גורל הקורבנות במלחמת העולם הראשונה ואת גורל היהודים שסבלו מפוגרומים באוקראינה בימי המהפכה הבולשביקית, כמו גם את המצב האנושי בכלל, אותו תפס כפסימי.
בתקופת השואה הוציא קובץ שירים בשם "ממחשכּים", בו ביטא את רגשותיו מהתקופה האפלה, ובפרט ביכה את גורל יהדות אירופה.
שלונסקי היה עורך ראשי בהוצאת "ספרית פועלים", ויחד עם לולה לוקסמבורג ייסד את המועדון "צוותא" בתל אביב ואף העניק לו את שמו. כמו כן היה חבר באקדמיה ללשון העברית עוד מגלגולה כוועד הלשון העברית.
בשנת תשכ"ז-1967 זכה שלונסקי בפרס ישראל לספרות.
אברהם שלונסקי נפטר בתל אביב בשנת 1973, ונקבר בבית הקברות קריית שאול[2].
הערים הבאות קראו רחוב על שמו: תל אביב, חיפה, נתניה, פתח תקווה, ראשון לציון, הרצליה, רעננה, אשדוד, באר שבע, כפר סבא
ב- 17 באפריל 1996, הנפיק השירות הבולאי סדרה של 14 בולי דאר שנקראה "סופרים עברים בדורות האחרונים", שעליהם דיוקנאות של 12 סופרים, ביניהם אברהם שלונסקי, ו-2 סופרות. כל בול בסדרה שויך לאישיות אחת. האמנית רות (בקמן) מלכא עיצבה את הבול שהוקדש לו ושמה גם-כן הופיע על הבול עצמו.[3]
לאברהם שלונסקי היו עוד ארבע אחיות ואח: אחיו, דב (בוריה) שלונסקי היה סופר ומתמטיקאי. אחותו ורדינה שלונסקי הייתה מלחינה ופסנתרנית, ואחות נוספת, אידה שלונסקי, הייתה זמרת אופרה; פניה וגמן שלונסקי הלחינה את שירי הילדים "רד אלינו אווירון" ו"גן שלנו". בנה, יהלי וגמן, היה מגדולי הפסנתרנים בארץ, ששלונסקי העניק לו את שמו. אחות נוספת הייתה מניה שלונסקי. בילדותו גר שלונסקי בתקופה מסוימת בשכנות למשפחת שניאורסון (שאף היו קרובי משפחתו) והתיידד עם בן המשפחה מנחם מנדל שניאורסון, לימים הרבי מלובביץ'. שלונסקי שמר עמו על קשר והם נפגשו מספר פעמים בבגרותם. שלונסקי כתב באחד מממכתביו שאת ההשראה לחלק משיריו בספרו "משירי הפרוזדור הארוך" קיבל מפגישתו עם שניאורסון[4].
לאחר שובו מארץ ישראל לרוסיה, בגיל 15 פגש שלונסקי באחת מחברותיה של אחותו פאניה, לוסיה לייקין שהייתה בת 17 והתאהב בה. אמו, ציפה, קיבלה אותה מיד ואהבה אותה כבת. ב-1921 עלו שניהם לארץ ישראל כזוג והצטרפו לגדוד העבודה בעין חרוד. אחרי כשנה החליטו לעזוב ועברו לתל אביב, שם התקבלה לוסיה כשחקנית בתיאטרון האהל. לוסייה לא שלטה בעברית ועל כן לא התחברה לשירה העברית ולבני חוגו של שלונסקי. היא הייתה דמות ססגונית בתל אביב וסבלה מאלכוהוליזם.
באביב 1934 נוצר קשר אינטימי בין שלונסקי לבין מירה הורביץ, שהייתה אז נשואה ליעקב הורוביץ ואם לבת, דנה כוגן[5] (כאשר שהה שלונסקי בפריז, הוא סיפר לאחותו, ורדינה שלונסקי, כי מירה התאהבה בו). מירה היא בתו של דוד לוין והשניים הכירו ביניהם מזה מספר שנים[6]. בהמשך נפרדה מירה מבעלה. ממערכת היחסים של השניים לשלונסקי ולמירה נולדה ב-1936 הבת רות, במהלך סיבוב הופעות של מירה במזרח אירופה עם להקת תיאטרון[7]. משפחתה של מירה לא ידעה על ההריון והלידה ושלונסקי נסע לבקר את השתיים בחשאי ברומניה באפריל 1937[8]. לאחר שובה של מירה לארץ בסתיו 1937 עברו בני הזוג להתגורר ברחוב דיזנגוף 212. שלונסקי המשיך לחלוק את חייו עם שתי נשותיו. ב-1947 שלח את לוסייה למוסד גמילה בשווייץ ומימן את עלויות הטיפול בעצמו. לוסיה התאבדה ב-8 באוקטובר 1953, כאשר קפצה מחלון דירתה אל מותה. מירה נפטרה ב-1970.
את המחזמר "עוץ לי גוץ לי" הקדיש לנכדתו, סיגל אשל[9].
| טוביה שלונסקי | |||||||||||||||||||||||||||||
| דב שלונסקי | פניה וגמן שלונסקי | ורדינה שלונסקי | אברהם שלונסקי | ||||||||||||||||||||||||||
| יונתן שלונסקי | יהלי וגמן | ||||||||||||||||||||||||||||
יצירתו של שלונסקי מתאפיינת בחדשנות רבה. השפה העברית הורחבה בעזרתה רבות, בייחוד לנוכח הדור הקודם ולסגנונו המליצי. רעננותו אומנם הניבה הרבה שעשועי לשון שיכולים להתפרש כחוסר רצינות אך עם זאת כתביו גדושים בהגות, רמיזות מקראיות ורבים אחרים. כך שלצד משפטים כ-"עטישה של מטה" (לתיאור נפיחה), הגה גם: "קַיִן אַיֶכָּה! קַיִן אַיֶכָּה! וְקַיִן מַחְרִישׁ."
באמצע ימיו, בספרו "אבני בֹהו", המשורר בוחר להציב עצמו כמעט לבדו אל מול קצב התפתחותה המהיר של העיר. תחילה מנסה לקלוט ולתאר את הדברים כפי שהם ולאחר מכן להביע עליהם ביקורת:
וְאֵיךְ בֵּין רְחוֹבוֹת בִּסְאֹן וּדְהֹר יָהִימוּ
הָלַךְ סוּמָא עָנִי (קְלָלָה לוֹ אוֹ בְּרָכָה?)
וְכֶלֶב-רֵעַ הוֹבִילוֹ בִּרְחִימוּ
מִמִּדְרָכָה אֶל מִדְרָכָה.— "עלבונות", אבני בֹהו- כְּרַכִּיאֵל.
קובץ שיריו "אבני גוויל" כולל את יצירותיו כמשורר בוגר. "משירי הפרוזדור הארוך" הוא קובץ הרהורים על מהות החיים.
שלונסקי היה גם משורר לילדים. מכתביו: "עלילות מיקי מהו", "אני וטלי בארץ הלמה".
המחזה "עוץ לי גוץ לי", על גמד רשע, גיבור אגדה גרמנית (רוּמְפֶּלְשְׁטִילִצִכֶן), הפך לקלסיקה במחזאות הילדים. בגרסת שלונסקי, כל המונולוגים והדיאלוגים נאמרו בחרוזים, וכללו משחקי לשון מתוחכמים ומשלב גבוה של עברית. דוגמה אופיינית לקטע מהמחזה:
"יֵדְעוּ כָּל עִיר, כָּל כְּפָר וָפֶלֶךְ:
רֵאשִׁית חָכְמָה[10] – מִסִּים לַמֶּלֶךְ!
מִסִּים! מִסִּים! וְעוֹד מִסִּים!
וְאֵין חָסִים עַל הַכִּיסִים!"— מלך עוץ, "עוץ לי גוץ לי"
שלונסקי ולוסיה, רעייתו, היו חברים לתקופה של כעשרה חודשים בגדוד העבודה ובקיבוץ עין חרוד, אך קובצי שיריו המתארים תקופה קצרה זו, ובפרט סדרת שירי "עמל", היוו ומהווים סמל של העלייה השלישית ותפיסת ההתיישבות החלוצית בעמק יזרעאל[11].
הַלְבִּישִׁינִי, אִמָּא כְּשֵׁרָה, כְּתֹנֶת פַּסִּים לְתִפְאֶרֶת
וְעִם שַׁחֲרִית הוֹבִילִינִי אֱלֵי עָמָל.
עוֹטְפָה אַרְצִי אוֹר כַּטַּלִּית.
בָּתִּים נִצְּבוּ כַּטּוֹטָפוֹת.
וְכִרְצוּעוֹת תְּפִלִּין גּוֹלְשִׁים כְּבִישִׁים, סָלְלוּ כַּפַּיִם.— אברהם שלונסקי, שירים (בשני כרכים), ספרית פועלים, 1958, כרך ב:105
שלונסקי כתב שירים רבים העוסקים בנושא השואה. אחד משיריו הידועים ביותר בתחום הוא "סופה", המבטא את תחושתו של שלונסקי על התגנבותה של השואה לחיים:
שֶׁמָּא בֶּכִי הָיִית
שֶׁמָּא צְחוֹק
כִּי גָעִית כִּי גָאִית
מֵרָחוֹק
— אברהם שלונסקי, "סופה"
בתרגום ניכרת הייחודיות של שלונסקי וכבר מהשורות הראשונות בולט הסגנון השלונסקאי. שלונסקי תרגם ממיטב הקלסיקה העולמית: שייקספיר, צ'כוב, פושקין (יבגני אוניגין), גוגול, רומן רולן ועוד.
בתרגומו הייחודי ל"המלט" (שלעברית תרגמוהו עוד שישה מתרגמים נכון ל-2021) ניכרת גם ייחודיות לשונו. שלונסקי תרגם את שייקספיר מרוסית וצרפתית, שכן לא שלט בשפה האנגלית.
כשהמלט פונה לאמו גרטרוד בבקשה שלא תשכב עם דודו קלאודיוס, רוצח אביו, נוקט שלונסקי בנוסח:
מנעי דודייך מדודי
. בתרגום אחר מופיע הנוסח: "אל תעלי על יצועי דודי." במקום אחר, כשפולוניוס מספר לו ששיחק בנעוריו את יוליוס קיסר שנרצח בידי ברוטוס בקפיטוליום[12] משיב לו המלט:
אֵיזֶה מַעֲשֶׂה בְּרוּטָלִי לִרְצֹחַ עֵגֶל כָּל־כָּךְ קַפִּיטָלִי
איכות תרגום הספר, "יבגני אוניגין", מוצגת בדבריה של המשוררת לאה גולדברג:
בעיני היה תמיד תרגום 'יבגני אוניגין' כמין נס. דייקנותו במסירת תוכן הדברים, במסירת הריתמוס עד לכל הפסקות הנשימה שבו, ללא כל אונס לגבי הלשון העברית, ההזדהות של היכולת הטכנית עם היכולת למסור את רוח הדברים כמו שהם ללא ויתור, הוא כמעט מעשה שלא יעשה. ואף על פי כן הנה הוא שריר וקיים לפנינו.
— דרוש מקור
על שיריו המוכרים של שלונסקי שהולחנו נמנים "בואי כלה" ("שיר שבת") שהלחין יאיר רוזנבלום עבור המופע "ג'אמבו", "יום אחרון" שהלחינו מאיר אריאל ושלום חנוך, "לילה בגלבוע" ("לא אורחת גמלים") שהלחין מרק לברי ו"בוקר טוב" שהלחין דובי זלצר עבור המחזה "עוץ לי גוץ לי". כמו כן מוכרים תרגומיו של שלונסקי לשירים "את חכי לי ואחזור", "תכול המטפחת", "שיר הפרטיזנים" ו"מקי סכינאי".
מספר שנינויות לשון:
חידושי לשון נוספים שהגה שלונסקי מובאים ב"מילון לחידושי שלונסקי" בעריכתו של יעקב כנעני, שיצא לאור בכמה מהדורות בהוצאת ספרית פועלים.
רשימת חוקרי הספרות החשובים והמבקרים המוכרים, שכתבו על יצירתו של אברהם שלונסקי, כוללת בין השאר את: רנה לפידוס, חמוטל בר יוסף, מאיה פרוכטמן, הלל ברזל, חגית הלפרין, מנחם רגב, לאה חובב, בועז ערפלי, גליה שגיב, זיוה שמיר, ראובן שהם, אברהם בנימין יפה, יוסף שה-לבן, אריה אהרוני, שלמה יניב, אוריאל אופק, אברהם הגורני-גרין, ישראל זמורה, שלום רוזנפלד, יעקב בהט, יצחק אבינרי, שלמה אבן-שושן, דן מירון, גבריאל צפרוני, עזריאל אוכמני, עוזי שביט, חנוך ברטוב, לאה גולדברג, גדעון קצנלסון, ברוך קורצווייל, יעקב רבינוביץ, בת שבע שריף, ז'ולייט חסין, חיה שחם, יוחאי אופנהיימר, גרשון שקד, רפי וייכרט, עמינדב דיקמן, ורבים נוספים. מבחר חיבורים:
דינה ציונית, אברהם שלונסקי, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.svg){kind=logo}
אברהם שלונסקי, באתר MusicBrainz (באנגלית)
אברהם שלונסקי, באתר Discogs (באנגלית)
אביבה קרינסקי, מסע אל מחוזות ילדותו של אברהם שלונסקי, באתר הארץ, 24 ביוני 2013
האזנה לשירי אברהם שלונסקי, באתר זמרשת מנחם בן, האהבות וההתאהבויות של אברהם שלונסקי, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2016 אברהם שלונסקי ודורה טייטלבוים, יקרה שלי, האם לא טעיתי כשלא קרעתי את המכתב והוא הולך אליך לנשקך בחוזקה, באתר הארץ, 10 באפריל 2018 אברהם בלבן, פגישה עם משורר ועם נכדתו, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2020Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
