Loading AI tools
צורת התיישבות שיתופית בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קיבוץ הוא צורת התיישבות שיתופית ייחודית לציונות, ליישוב ולמדינת ישראל, המבוססת על שאיפת הציונות להתיישבות מחודשת בארץ ישראל ועל ערכים סוציאליסטיים – שוויון בין בני האדם ושיתוף כלכלי ורעיוני. הקיבוץ הוא בדרך כלל יישוב המונה כמה מאות תושבים, ופרנסתו מחקלאות, מתעשייה ובעשורים האחרונים בעיקר ממלונאות, קניונים ושטחי מסחר המושכרים לחברות מסחריות ובעלי עסקים מחוץ לקיבוץ, אטרקציות תיירותיות רבות, אולמות אירועים ועוד.
הקיבוצים נוסדו על ידי חברי תנועת ביל"ו שהיגרו לישראל. כמו חברי תנועות העלייה הראשונה שהגיעו לפניהם ויסדו כפרים חקלאיים, רוב חברי העלייה השנייה גם תכננו להיות חקלאים, כמעט המקצוע היחיד שהיה בכלכלת ארץ ישראל העות'מאנית של אותה תקופה. בתקופת העלייה השנייה כונתה ההתיישבות השיתופית בשם "קבוצה". הקבוצה הראשונה הייתה דגניה א' המכונה "אם הקבוצות". הקיבוץ הראשון הוקם בתקופת העלייה השלישית, בעין חרוד. באותה עת נקבעה התארגנות קיבוצית הכוללת לראשונה את כל הקיבוצים בארץ, וכי כל החלטה של האספה הכללית מחייבת את כל הקיבוצים באופן גורף. גישה זו עמדה בניגוד לרעיון ה"קבוצה" שקבעה לעצמה את אופן החיים השיתופים באופן עצמאי. כך למשל, כשבקיבוצים הוחלט על לינה משותפת, בדגניה א' המשיכו בלינה המשפחתית.
לקיבוץ ניתנו הגדרות רעיוניות ומשפטיות שונות. אחת מהן היא ”אגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד המקיים חברה שיתופית של חבריו, המאורגנת על יסודות של בעלות הכלל על הקניין ומטרותיה עבודה עצמית, שווין ושיתוף בכל שטחי הייצור, הצריכה והחינוך”[1]. הגדרות דומות תקפות ליתר הקיבוצים השיתופיים ולקיבוץ המתחדש: "הקיבוץ הינו התאגדות חופשית של אנשים למטרות התיישבות, קליטה וחיי קהילה, המקיימת ערבות הדדית בין חבריה, והדוגלת בקיום חברה, אשר בבסיסה שיתוף בתחומי הכלכלה והעסקים, הצריכה, הרווחה, התרבות והחינוך, חברה המושתת על ערכי עבודה, סולידריות, דמוקרטיה ושוויון."[2]
חברי הקיבוצים שימשו מכשיר מרכזי למימוש הציונות ונחשבו לעילית החברה של היישוב ושל המדינה בראשיתה[3][4]. הקיבוצים החלו כקהילות שדגלו בשיתוף גדול ברכוש, עיקרון המוצג בחלק מספרות המחקר כאוטופיה, אולם במהרה נתפלגו לתנועות והקימו ארגונים קואופרטיביים נוספים, בשל עקרונות פוליטיים הנוגעים לפרשנות השוויוניות ביישוב. למרות הפרשנות השונה לערך השוויון, התארגנויות אלו לא שינו את הערכים המוצהרים של חיים שיתופיים בקהילה וחינוך משותף בקהילה.
חברי קיבוצים שימשו בתפקידים מרכזיים ביישוב ובהנהגת המדינה ותרמו תרומה מרכזית להגנה ולפלמ"ח. החל משנת 1942, לאחר שהבריטים הפסיקו את תמיכתם בפלמ"ח, שוכנו חברי הפלמ"ח בקיבוצים והם שילבו עבודה עם אימונים. כך נפתרה בעיית המימון של הפלמ"ח. בשנת 1944, כאשר ראשוני הפלמ"חניקים החלו להשתחרר, שוב היה מחסור במתגייסים לפלמ"ח נחלצו החליטו תנועות הנוער החלוציות שכל גרעין היוצא להכשרה בקיבוצים, יתגייס באורח אוטומטי לפלמ"ח, יהפוך, למשך שנתיים, ויהווה מחלקה בפלמ"ח. חלק מהמתגייסים המשיכו לתפקידים מקצועיים ולתפקידי פיקוד[5].
בשל התמיכה העקרונית ברעיון הסוציאל-דמוקרטי, הם איישו את עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של המדינה בשנותיה הראשונות, ורבים מהם מצאו את דרכם להנהגת היישוב. לאחר קום המדינה תרמו חברי הקיבוצים לצה"ל במיוחד בעשרות השנים הראשונות לקיומו[6]. תרומה זו התבטאה במתגייסים הרבים, בפרט ליחידות קרביות[7], בטייסים[8] ובאחוז מפקדים גבוה יחסית לאחוז חברי ובני הקיבוצים באוכלוסייה (כ 1 - 1.5%) ובהתאם לכך גם באחוז הנופלים הגבוה[9].
הקיבוץ היה חוד החנית של המאמץ הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל[10][11]. בתקופת היישוב תרומתו בתחומי ההתיישבות, הביטחון, העלייה, והקליטה הייתה מעל ומעבר למשקלו הדמוגרפי. עשייתו החלוצית השתלבה באורח חייו השיתופי וזיכתה אותו ביוקרה עצומה. בזכותה הוא ניצב בראש סולם האתוס היישובי. משקמה המדינה, היא נטלה על עצמה רבים מתפקידיו של הקיבוץ, יוקרתה של החלוציות התעמעמה ובד בבד חל כרסום במוטיבציה של חברי הקיבוץ להמשיך לשאת בנטל המשימות הלאומיות.
בשלהי המאה העשרים ולאחר שנים רבות שבהן עיקר מאמציהם הופנה כלפי חוץ לטובת הכלל, חברי הקיבוץ ביקשו לשפר את איכות החיים בביתם פנימה. הלך רוח זה בקרב החברים מן השורה עמד בניגוד לעמדות של מנהיגי התנועות הקיבוציות ושל דרגי הביניים של ההנהגה. הקיבוצים עברו משבר שהביא לשינוי מהותי באופי של רבים מהם. לצד מודל "הקיבוץ השיתופי" או "הקיבוץ המסורתי", שבו ניתן שכר שווה לכל החברים, צמחו המודלים "הקיבוץ המתחדש" ו"הקיבוץ המופרט", שבהם ניתן לחברים שכר דיפרנציאלי, כמקובל בשוק העבודה. בשני המודלים, הבעלות על אמצעי הייצור של הקיבוץ נותרה משותפת.
עם השנים, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסייה הכללית בישראל הלך וירד[12]. עם קום מדינת ישראל בשנת 1948, חלקה של האוכלוסייה הקיבוצית באוכלוסיית היישוב הגיע לשיאו: 7%[13]. בשנת 2024 חיו כ-200,000 נפש[14] ב-274 קיבוצים, מהם רק 26% נותרו שיתופיים[15]. בשנת 2014 רק 21% מהקיבוצים נותרו במודל השיתופי המסורתי[16]. בשנת 2023 הקיבוצים עדיין מפגינים רמה גבוהה של ערבות הדדית, חוסן קהילתי, דמוקרטיה ישירה, כלכלה שיתופית וקיימות[17]
העולים שבאו לארץ ישראל במהלך העלייה הראשונה היו ברובם דתיים, כך שעלייתם והתיישבותם בארץ ישראל הייתה גם עניין דתי. לעומתם, בקרב העולים אשר עלו במהלך תקופת העלייה השנייה היו גם רבים אשר היו חילוניים, אשר הונעו הן על ידי המוסר היהודי, והן על ידי אידאולוגיות קוסמופוליטיות כדוגמת שוויון, הגשמה עצמית והומניזם[18].
בנוסף לגאולת העם היהודי באמצעות העבודה היה באידאולוגיה הקיבוצית גם יסוד של גאולת ארץ ישראל. בספרות היידיש האנטי ציונית המודרנית, אשר הופצה ברחבי מזרח אירופה, נכתב בלעג על ארץ ישראל כי היא "דאס געפגרטע לאנד" (dos gepeigerte land, "הארץ אשר נפטרה"). חברי הקיבוץ מצאו ייעוד בהחזרת האדמה לחיים על ידי חקלאות וייעור, ייבוש ביצות, ופעולות נוספות אשר נועדו להפוך את הקרקע לפוריה.
בדומה לשותפים אחרים בתנועה הציונית, חלק מחברי הקיבוצים לא הביאו בחשבון אפשרות לקיום עימות בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית בארץ[12]. הזרם המרכזי של התנועה הציונית העריך כי האוכלוסייה הערבית תהיה אסירת תודה על היתרונות הכלכליים שהיהודים יביאו עמם. הפלג של התנועה הקיבוצית אשר דגל בהשקפות שמאל, האמין כי האויבים של האיכרים הערבים היו בעלי הקרקע הערבים (אשר כונו "אפנדים"), ולא החקלאים היהודים.
רבים מחברי הקיבוצים הראשונים קיוו להיות יותר מאשר רק חקלאים פשוטים בארץ ישראל. הם אפילו קיוו ליותר מהקמת בית לאומי לעם היהודי: הם שאפו להקים חברה חדשה, שבה כולם יהיו שווים וחופשיים מניצול. חברי הקיבוצים הראשונים רצו להיות חופשיים מלהיות מחויבים לעבוד בשביל אחרים, ומהאשמה של ניצול שכירים לצורך עבודה[19]. כך נולד הרעיון כי קבוצות יהודיות יתאחדו ויחזיקו את הנכס במשותף. סיסמת הקיבוץ הקלאסי הייתה: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו".
רוב חברי הקיבוצים לא היו מרקסיסטיים מסורתיים. גם קרל מרקס וגם פרידריך אנגלס בזו לניסוחים הרגילים של מדינת לאום, בעוד רוב חברי הקיבוצים היו ציונים שדגלו במרקסיזם, ומיעוט קטן שדגל בשילוב "מרקסיזם-לניניזם" בסגנון המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה. אף על פי שהמפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות הייתה עוינת לציונות, החל מ-1937 החל יצחק טבנקין, ראש הקיבוץ המאוחד, להביע הערצה בלתי-ביקורתית לברית המועצות וב-1939 החל בכך מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי.
בשתי התנועות היה כעשור של מאבק בין תומכי הערצת המשטר הסטלינסטי למתנגדיהם, שהיה למעשה מאבק על מנהיגות. עמדתם של התומכים גברה כביכול, כאשר ברית המועצות פנתה ב-1947 להכרה ביישוב ולתמיכה בהקמת המדינה, ושתי התנועות הקימו ב-1948 את מפ"ם שדגלה בהערצת ברית המועצות, אולם זה הוביל במהרה למשברים קשים בשתי התנועות.
מיד לאחר הניצחון במלחמת העצמאות נעשתה ברית המועצות עוינת כלפי ישראל. קו זה שירת אינטרסים דיפלומטיים וצבאיים בארצות ערב, אבל גם הגיב לפניית ישראל לתמיכה במערב. כתוצאה מכך פרצו משברים קשים הן בקיבוץ המאוחד שהתפלג והן בקיבוץ הארצי, שסילק מאות חברים שהצדיקו את משפט הרופאים במוסקבה ואת משפטי פראג בשנת 1953. השליטה של טבנקין ויערי נחלשה אך לא נעלמה, ועוד שנים רבות נותרו שניהם דומיננטיים ולא הודו במשגה של הערצת ברית המועצות. עם זאת, עד היום קיבוצים רבים בישראל נשארו בעלי השקפות פוליטיות המשתייכות אל השמאל הישראלי בפוליטיקה[20].
אף על פי שהקיבוצניקים עצמם ניהלו אורח חיים קומונאלי, לא כולם האמינו שדרך חיים זו בנויה עבור כולם. למשל, המפלגות הפוליטיות של הקיבוצים מעולם לא קראו לביטול הרכוש הפרטי ביישוב ובישראל. הקיבוצניקים השלימו עם היותם איים של שיתוף בחברה קפיטליסטית; הם ראו את ביתם הקיבוצי כמיזם שיתופי בתוך מערכת המבוססת על כלכלת שוק, אולם הם תמכו בעקביות בהרחבת מדינת הרווחה לפי המודלים הסוציאל-דמוקרטיים שפותחו באירופה.
הקיבוצים לא היו הארגונים הקהילתיים היחידים שהוקמו בארץ ישראל בעת המודרנית. החל משנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמו בישראל גם כפרים שיתופיים אשר נקראו מושבים, כאלטרנטיבה לקיבוץ. במושבים כל החברים עבדו במשקים משלהם והמסגרת השיתופית באה לידי ביטוי בקנייה משותפת של צורכי המשק ושיווק קואופרטיבי של התוצרת, ציוד משותף שלא כדאי לכל מושבניק להחזיק בנפרד (למשל טרקטורים, קומביינים ומשאיות) וערבות הדדית בצורות שונות.
ערך מורחב – העלייה השנייההפוגרומים פרצו שוב באימפריה הרוסית בשנים הראשונות של המאה ה-20. בשנת 1903 הוסתו האיכרים באזור קישינב נגד האוכלוסייה היהודית בעקבות עלילת דם. בהמשך פרצו פרעות לאחר תבוסתה של רוסיה במלחמת רוסיה–יפן ופרוץ מהפכת 1905. פרעות חדשות אלה היוו תמריץ לגל נוסף של מהגרים יהודים מרוסיה. כמו בשנות השמונים של המאה ה-19, רוב המהגרים היגרו לארצות הברית, ורק מיעוט עלה לארץ ישראל. אך בגל עלייה זה הגיע דור המייסדים של הקיבוצים בארץ ישראל.
בדומה לחברי העלייה הראשונה שהגיעו לפניהם, רוב אנשי העלייה השנייה שאפו להיות חקלאים. העולים אשר בהמשך ייסדו את הקיבוצים הראשונים הגיעו קודם אל מושבת הביל"וים, ראשון לציון, על מנת למצוא שם עבודה. הם זועזעו מבחינה מוסרית מן האופן בו חיו המתיישבים היהודים באותה תקופה – היהודים משגיחים על העבודה, עובדי האדמה עצמם ערבים והשומרים בדואים [דרוש מקור]. הם ראו את הכפרים החדשים ונזכרו במקומות אותם עזבו במזרח אירופה [דרוש מקור]. במקום להקים אומה יהודית טהורה, הם הרגישו שהם עדים להיווצרות מחדש של המבנה הסוציו-אקונומי שהתקיים בתחום המושב, בו היהודים עסקו בעבודות "נקיות", בעוד קבוצות אחרות עסקו בעבודה הכפיים [דרוש מקור].
על אף שרבים ממהגרי גל העלייה השנייה רצו לעבד את הקרקע בעצמם, ולהפוך לחקלאים עצמאיים, זו לא הייתה אפשרות מעשית פשוטה בשנת 1909.
הסביבה הטבעית בארץ ישראל במהלך השלטון העות'מאני הייתה קשה, בניגוד לקרקע הפורייה ברוסיה אליה היו רגילים העולים. הגליל היה ביצתי, הרי יהודה היו סלעיים, ואזור הנגב בדרום הארץ היה מדברי. בנוסף, רוב העולים לא היו בעלי ניסיון קודם בחקלאות. התנאים התברואתיים היו עלובים גם הם. באותה העת מחלת המלריה הייתה נפוצה ביותר, וכך גם מחלות הטיפוס והכולרה.
בנוסף למזג האוויר הקשה ולקרקע הדלה יחסית, ארץ ישראל תחת השלטון העות'מאני הייתה במובנים רבים מקום ללא חוקים. שבטים בדואים נודדים נהגו לשדוד לעיתים קרובות את החוות והאזורים המיושבים. חבלה בתעלות ההשקיה ושריפת היבולים היו גם כן דבר שבשגרה. הדרך ההגיונית היחידה לחיות בבטחה הייתה בחיי קהילה משותפים. מעבר לשיקולי הביטחון, לחיים השיתופיים היו גם שיקולים של הישרדות כלכלית: הקמת חווה חדשה באזור הייתה פרויקט אשר דרש ריכוז משאבים רבים. באופן משותף היו למייסדי הקיבוצים המשאבים להקים דבר מה יציב, בעוד שכעצמאים הם לא יכלו לעמוד בכך. שיקולים אלה התקבצו יחד תחת מטריית האידאולוגיה הסוציאליסטית שהביאו איתם החלוצים, והיוו את הבסיס לצורת התיישבות חדשה – הקבוצה השיתופית.
במהלך אותה תקופה נרכשו קרקעות רבות בארץ ישראל על ידי יהדות העולם. בכל רחבי העולם שלשלו יהודים מטבעות לתוך "הקופסאות הכחולות" של קק"ל עבור רכישת קרקעות בארץ ישראל. מכיוון שהמאמצים הללו נועדו לשרת את כל האוכלוסייה היהודית שישבה באזורים הללו, לא היה זה מובן מאליו שהאדמות הללו ישמשו יחידים בלבד.
בשנת 1909 הקימו יוסף ברץ, נחום תנפילוב, יוסף וחיותא בוסל, מרים ברץ וחבריהם ישוב בקצה הדרומי של הכנרת, על אדמות כפר ערבי בשם "אום ג'וני". הצעירים עבדו באותה תקופה בייבוש הביצות, כבנאים, או בעבודות כפיים במושבות העלייה הראשונה ובחוות הכשרה באילניה ובכנרת. כעת החלום שלהם היה לעבוד עבור עצמם, ולהכשיר את הקרקע. הם קראו לקהילה שלהם "קבוצת דגניה", על שם חמשת הדגנים אותם גידלו שם. זו הייתה הקהילה הראשונית שממנה צמחה בסופו של דבר התנועה הקיבוצית כולה.
חלוצי דגניה עמדו בניסיון הרואי של הסתגלות לתנאי הקשים בעמק הירדן ועשו זאת תוך כדי מימוש של אוונגרד חברתי של שיתוף שלא היה עוד כמוהו[דרוש מקור]. החלוצים נענו לקריאתו של גורדון שביקש לחדש את יסוד העבודה ובאמצעותה לשוב אל האדמה כמרכיב חיוני בזהות האדם. התלאות הפיזיות והרגשיות שהחלוצים עמדו בהם היו יוצאות דופן ורבים לא עמדו בניסיון ושבו אל ביתם באירופה.
למרות הקשיים, בשנת 1914 נשארו חמישים חברים בדגניה. קיבוצים אחרים הוקמו סביב הכנרת ובאזור עמק יזרעאל הסמוך. חלק גדול ממייסדי דגניה עצמם עזבו בהמשך את הקבוצה על מנת לקדם את החקלאות והסוציאליזם בקרב הקיבוצים החדשים שנוצרו בארץ ישראל באותה התקופה. קבוצה מחברי דגניה, בראשות שמואל דיין עזבו את הקבוצה והצטרפו למייסדי מושב העובדים הראשון, נהלל, ב-1919.
.JPG)
בשנת 1920, עלתה ביקורת בהנהלה הציונית על התמיכה הכספית הרבה שניתנה על ידי ועד הצירים לקיבוצים. נחמיה דה לימה, שביקש להשתית את הפעילות של ההסתדרות הציונית על יסודות כלכליים איתנים דרש להפוך את כל הקיבוצים למושבי עובדים, ולהפסיק את התמיכה בקיבוצים שאין סיכוי שיהפכו למושבים. מנחם אוסישקין, מנהל ועד הצירים, הסכים שעל הקיבוצים להפוך למושבים אך דרש שהדבר ייעשה בהדרגה מבלי שיפונה יישוב יהודי כלשהו[21]. לעומת זאת, יוסף קלוזנר טען[22]:
"העלייה השלישית" ו"העלייה הרביעית" הביאו לפריחת הקיבוצים. בקרב העליות האלה בלטו תנועות הנוער הציוניות, במיוחד תנועות הנוער הסוציאליסטיות. תנועת הנוער המשמעותית ביותר להתפתחותם של הקיבוצים הייתה תנועת השומר הצעיר בעלת האידאולוגיה הסוציאליסטית. בניגוד לעולים אשר הגיעו לארץ ישראל במסגרת העלייה השנייה, חברי תנועות הנוער הללו עברו הכשרה בענפי החקלאות לפני שהיגרו לארץ ישראל.
הקיבוצים שהוקמו במהלך שנות ה-20 נטו להיות גדולים יותר מאשר קבוצות כגון דגניה שנוסדו לפני מלחמת העולם הראשונה. דגניה הכילה 12 חברים בעת ייסוד הקיבוץ. עין חרוד, שנוסדה רק עשור מאוחר יותר, החלה עם 215 חברים. באופן כללי, התנועה הקיבוצית גדלה ושגשגה בעיקר בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20. בשנת 1922 היו כמעט 700 אנשים אשר התגוררו בקיבוצים בארץ ישראל. בשנת 1927 אוכלוסיית הקיבוצים התקרבה ל-1,800 נפש ואילו ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה אוכלוסיית הקיבוצים מנתה 25,000 – 5% מכלל אוכלוסיית היישוב. לשיא הגיעה אוכלוסייתם ב-1949, אז היוו 7.5% באוכלוסייה, כמעט 50,000 נפש.
בדומה לרוב הקהילות החקלאיות היהודיות האחרות, הקיבוצים נוסדו בשלושה אזורים שהיו קטנים יחסית ומישוריים – בעמק הירדן, בעמק יזרעאל ובמישור החוף של חבל השרון. הקרקע הייתה טובענית ופורייה מאוד, אך עם זאת גם הייתה נתונה למכירה משום שבאותה העת שרצה בה מחלת המלריה (קדחת הביצות) ולכן לא ניתן היה לעבד אותה. באזורים הגבוהים יותר בהם המים לא עמדו, והיתושים לא יכלו להתרבות בהם (כגון אזור יהודה ושומרון) היו מעט קיבוצים.
בתחילה נקראו יישובים אלו בשם קבוצות, ומשנות ה-20 של המאה ה-20 הוחל לכנות את חלקם בשם קיבוץ[23].
הסופר יהודה יערי, מאנשי העלייה השלישית, סיפר כי הרעיון לשם זה עלה לאחר שפגש בירושלים חסיד ברסלב שתיאר את הקיבוץ הקדוש באומן – כינוי להתכנסות חסידי ברסלב בימי ראש השנה[24]. אולם לטענת מוקי צור, היסטוריון של תנועת העבודה, השם עלה כנראה באופן סימולטני בכמה מקומות, הגם שאינו פוסל את האפשרות שהכינוי שאול ממושגי תנועת החסידות[25].
.JPG)
קיבוצים אחדים שהקימו יוצאי תנועת הנוער השומר הצעיר אוחדו ב-1927 לפדרציה בשם הקיבוץ הארצי, ובשנת 1936 ייסד הקיבוץ הארצי את "מפלגת השומר הצעיר". בשנת 1948, לאחר הקמת מדינת ישראל, המפלגה התאחדה עם מפלגת "אחדות העבודה – פועלי ציון" שהקים הקיבוץ המאוחד ב-1944 ונקראה בשם "מפ"ם" (מפלגת הפועלים המאוחדת).
בשנת 1923 קבוצת דגניה עם קבוצות נוספות הקימו את ועדת הקבוצות שהפכה בשנת 1925 באופן רשמי ל-"חבר הקבוצות". הקבוצות של חבר הקבוצות הכילו פחות מ-200 חברים בכל קבוצה. חבריהן האמינו שעל מנת שהחיים השיתופיים יפעלו, הקבוצות חייבות להיות קטנות ואינטימיות, אחרת האמון ההדדי בין חברי הקיבוץ לא יתקיים.
חברי הקיבוצים התנגדו לאורח החיים היהודי האורתודוקסי אליו השתייכו הוריהם[דרוש מקור], אף על פי כן, הם רצו שהיישובים החדשים אותם הקימו יחיו בתרבות יהודית[דרוש מקור], אותה עיצבו לאורך שנים. בתנועה הקיבוצית, ערבי שבת עדיין נחשבו כ"שבת", השולחנות בחדרי האוכל כוסו במפות לבנות והוגש מזון משובח (ככל הניתן)[דרוש מקור]. החברים נמנעו מלעבוד בימי שבת מלבד בענפי השירות לחברים ולילדים ובענפי בעלי החיים, לפי הצורך בלבד. לאחר מכן, קיבוצים אחדים אימצו את יום כיפור כמועד בו הם קיימו דיון בסוגיות אידאולוגיות ואקטואליות[דרוש מקור]. בקיבוצים נערכו גם טקסי בר מצווה משותפים לילדים – בנים ובנות יחד, בכיתה ז'. אף על פי שאורח החיים בקיבוצים היה חילוני, חברי הקיבוץ נהגו לחגוג את החגים היהודיים השונים כגון שבועות, סוכות ופסח במסיבות גדולות ומשותפות, ארוחה חגיגית וריקודי עם. החג היהודי, ט"ו בשבט, זכה למשמעות מחודשת בקרב הקיבוצים השונים[דרוש מקור]. בסיכומו של דבר, החגים היהודיים אשר התלווה אליהם מאפיין כלשהו שקשור לטבע, כמו פסח, סוכות, ט"ו בשבט ושבועות, הפכו למשמעותיים ביותר עבור התנועה הקיבוצית.
בהמשך התפתחה בתוך התנועה הקיבוצית קבוצה נוספת בשם "הקיבוץ הדתי". הקיבוץ הדתי הראשון היה טירת צבי, שנוסד בשנת 1937. ייחודו של הקיבוץ הדתי הוא בשילוב של ערכי התורה והעבודה. לפי תפיסתם של חברי הקיבוצים הדתיים, התורה אינה סותרת את ערכי ההתיישבות בארץ ישראל ומסתדרת היטב עם המצוות הקשורות להתיישבות בארץ ועם עבודת האדמה. אף על פי שבתנועת הקיבוץ הדתי ניהלו אורח חיים דתי, ערכיהם הושתתו על עקרונות שיתופיים לא פחות מאשר אלו שעל פיהם נהגו בקיבוצים החילוניים.
בסוף התקופה העות'מאנית הדאגה העיקרית של הקיבוצים הייתה בעיקר מגילויי אלימות פלילית כלפיהם ולא אלימות פוליטית. חוסר העוינות מצד האוכלוסייה הערבית הייתה בשל מיעוט האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל באותה התקופה. ההתנגדות של האוכלוסייה הערבית כלפי האוכלוסייה היהודית גדלה בעקבות הצהרת בלפור וגלי המהגרים היהודים הגדולים שפקדו את ארץ ישראל והחלו להטות את המאזן הדמוגרפי באזור. המאורעות לאורך שנות ה-20 שהחריפו במיוחד לקראת סוף שנות ה-30, כשפרץ המרד הערבי הגדול התאפיינו בפעולות אלימות כלפי האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ובכלל זה נגד יושבי הקיבוצים.
במהלך המרד הגדול הקיבוצים החלו לקבל על עצמם תפקיד צבאי בולט יותר מאשר קודם לכן. בעקבות כך, כלי נשק נרכשו או יוצרו וחברי הקיבוצים החלו להתאמן בירי. הקיבוצים מילאו תפקיד משמעותי גם בהגדרה של גבולות המדינה היהודית אשר הוקמה. לקראת סוף שנות השלושים כאשר התברר כי קיימת כוונה לחלק את ארץ ישראל בין האוכלוסייה היהודית והאוכלוסייה הערבית, הוקמו עשרות קיבוצים בקצוות השטח אשר היה תחת המנדט הבריטי על מנת שהסבירות תעלה שהאזורים הללו ישולבו בתוך גבולות המדינה היהודית שתקום. רבים מן הקיבוצים הוקמו בין לילה בשיטת "חומה ומגדל" שפיתח איש קיבוץ תל עמל שלמה גור. הקיבוצים לקחו חלק מכריע בהקמת הפלמ"ח. הם שימשו בסיס למחלקות הפלמ"ח שחיו בהם, עבדו בענפי הקיבוץ והתאמנו באימונים צבאיים. בשנת 1946, במוצאי יום הכיפורים תש"ז, הוקמו 11 קיבוצים חדשים בצפון הנגב, כחלק ממהלך אסטרטגי של ההנהגה היהודית באותה העת.
הקיבוץ הארצי, היה הגורם העיקרי האחרון בתקופת היישוב אשר דגל בפתרון מדינה אחת, במקום לחלק את ארץ ישראל בין האוכלוסייה הערבית ליהודית. הקיבוץ הארצי, עם זאת, רצה לאפשר הגירה חופשית של יהודים לארץ ישראל, דבר אליו האוכלוסייה הערבית התנגדה באופן נחרץ, כך שהרעיון ננטש גם על ידיו.
לאחר הקמת מדינת ישראל, הגיע זרם עולים גדול מאירופה וממדינות ערב. זרם העולים שהגיע נתן הזדמנות לקיבוצים להתרחב על בסיס קליטת חברים חדשים, אך המשמעות של כך הייתה גם שהקיבוצים, שרוב חבריהם היו מרקע אירופי יצטרכו להסתגל ליהודים בעלי רקע שונה משלהם.
האתגר הראשון שעמד בפני התנועה הקיבוצית היה כיצד הקיבוצים יצליחו לקלוט את מאות אלפי היהודים אשר היגרו לישראל מאסיה, מדינות ערב ומצפון אפריקה. עד שנות החמישים, כמעט כל הקיבוצניקים היו מאירופה ואמריקה, ולכן מבחינה תרבותית היו שונים מן העולים החדשים אשר הגיעו ממקומות כמו מרוקו, תוניסיה, ועיראק. קיבוצים רבים החלו להעסיק כשכירים עולים יוצאי עדות המזרח לעבודה בשדות ובהרחבת התשתיות. במקרים רבים היו העובדים הללו תושבי עיירות פיתוח שהוקמו בפריפריה בסמוך לקיבוצים הוותיקים יותר. אף על פי שהקיבוצים זיהו עצמם מבחינה אידאולוגית עם מעמד העובדים, התפתח ניכור רב-שנים בין תושבי עיירות הפיתוח ובין הקיבוצים השכנים.
מחלוקת נוספת אשר התרחשה אך ורק על בסיס אידאולוגי – ישראל זכתה בראשית ימיה להכרה גם מצד ארצות הברית וגם מצד ברית המועצות. בשלוש השנים הראשונות הייתה ישראל בין המדינות הבלתי-מזדהות, אך דוד בן-גוריון החל באופן הדרגתי לצודד במדינות המערב. השאלה באיזה צד של המלחמה הקרה על ישראל לבחור גרמה למחלוקת בתנועה הקיבוצית, דבר שהיה אחד הגורמים לפילוגים בקיבוץ המאוחד ובקיבוץ הארצי. המחלוקת שככה לאחר שמידת אכזריותו של סטלין החלה להתגלות לכל ולאחר שהתברר שברית המועצות נקטה באופן שיטתי מדיניות אנטישמית כלפי האוכלוסייה היהודית. ההתפכחות מאמונת-שוא הייתה חזקה במיוחד לאחר משפטי פראג שבמהלכם נציג של השומר הצעיר נשפט בפראג במשפט ראווה אנטישמי.
מחלוקת נוספת בקרב התנועה הקיבוצית הייתה השאלה לגבי קבלת שילומים מגרמניה המערבית לאחר השואה. בסופו של דבר, רוב הקיבוצים, הסכימו שחברים ניצולי שואה יזכו לשמור חלק קטן מהכסף של השילומים ברשותם. השילומים ברובם הועברו לקופה המשותפת ושימשו לבניית והרחבת הקיבוץ וכמו גם לשם פעילויות פנאי בקיבוץ.
הקיבוצניקים נהנו משיפור הדרגתי ברמת חייהם במשך עשורים אחדים לאחר הכרזת עצמאות המדינה. ולמעשה, בשנות השישים של המאה ה-20 השתפרה רמת החיים של הקיבוצים מהר יותר מרמת החיים של כלל האוכלוסייה בישראל.
הקיבוצים המשיכו למלא תפקיד חשוב במנגנוני הביטחון של ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים נוסדו קיבוצים רבים על ידי גרעיני הנח"ל מטעם צה"ל. רבים מן הקיבוצים הללו של גרעיני הנח"ל אשר נוסדו בעשורים הללו התמקמו בסמוך לגבולות המדינה. במהלך מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל איבדה 800 חיילים, 200 מהם היו חברי קיבוצים. המוניטין הטוב לו זכו חברי הקיבוץ בקרב החברה הישראלית באותה העת בא לידי ביטוי בכנסת במהלך שנות השישים – בעוד שרק 4% מהאוכלוסייה הישראלית היו חברי קיבוץ, הפרלמנט הישראלי הורכב באותה העת מ-15% חברי קיבוצים.
במהלך שנות השבעים שגשוג הקיבוצים היה בשיאו. אף על פי שהקיבוצניקים באותה העת ביצעו עבודה אשר אפיינה את המעמד התחתון, או אפילו מעמד האיכרים, חברי הקיבוצים עדיין נהנו מאורח חיים של המעמד הבינוני.
ערך מורחב – משבר הקיבוציםבמשך השנים חלה ירידה בתחושת ההזדהות של החברים עם הקיבוץ ומטרותיו אשר נבעה בין היתר בהשפעת הגורמים הבאים:
בעקבות משבר הקיבוצים, שהגיע לשיאו בסוף שנות ה-80 ואשר לווה בעזיבות של חברי קיבוץ רבים ובמתחים חברתיים שנוצרו על רקע המצוקה הכלכלית ממנה סבלו קיבוצים רבים. על מנת להתמודד עם המצב, קיבוצים אחדים החלו להשתנות בדרכים שונות.
השינויים שחלו ניתן לחלק לשלושה סוגים עיקריים:
מאמצע שנות ה-90, גדל בהדרגה מספר הקיבוצים אשר ביצעו שינויים משמעותיים באורח חייהם, בעוד שההתנגדות לתהליכי השינוי החלה לרדת בהדרגה, כאשר רק קיבוצים מעטים המשיכו לתפקד תחת המודלים המסורתיים. למעשה, אין היום שני קיבוצים הנמצאים בתהליך שינוי כלשהו אשר דומים אחד לשני בכל הפרמטרים. בכל קיבוץ קיים מודל שינוי אחר עם גרסאות רבות ושונות לכל אחד מהמרכיבים לעיל. כל קיבוץ מבקש לעצמו פתרונות ייחודיים שיענו על צרכיו. התפתחו כמה מודלים מובילים סביב הקשר שבין פרנסת ועבודת החבר, הנתפס כעקרון מרכזי, שרוב הקיבוצים שערכו שינוי אימצו אחד מהם:
במקרים רבים, קיבוץ שהחל בתהליך שינוי ובחר במודל מסוים, מגלה אחרי תקופת זמן כי המודל איננו מספק חלק מהחברים ומתחיל תהליך חדש של שינוי נוסף, לעיתים, עד הפיכת הקיבוץ לדמוי יישוב קהילתי.
שינוי נוסף, שאירע בעשור הראשון של המאה ה-21 בשני קיבוצים, הוא קבלתם של חברים שהם ישראלים שאינם מן המגזר היהודי. מקרה ראשון אירע בקיבוץ ניר אליהו ביולי 2008, כאשר התקבלה ערביה שמוצאה מקלנסווה כחברת קיבוץ[30], ובנובמבר 2009, כאשר התקבל בדואי ישראלי כחבר בקיבוץ עין השופט[31].
שינוי נוסף שעבר על תחום ההתיישבות הקיבוצי הוא הקמת קיבוצים עירוניים וקיבוצי מחנכים עירוניים, בעיקר על ידי חברי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער הכחולות-דרור ישראל (הנוער העובד והלומד), השומר הצעיר והמחנות העולים.
ישנם אנשים רבים, בהם חברי קיבוץ ואנשים שאינם חברי קיבוץ, הטוענים כי השינויים הללו הביאו לסיום קונספט הקיבוץ. תהליכים אלו יצרו את "הקיבוץ המתחדש" – דפוס התיישבות קיבוצי שאינו מבוסס במלואו על הערכים המכוננים של הקיבוץ. קיבוצים אשר מנסים לשמור על אותם ערכים מכוננים שייכים לארגון בשם "הזרם השיתופי".
.JPG)
עקרון השוויון נלקח מאוד ברצינות עד שנות השבעים. היו קיבוצים (שהלכו והתמעטו) בהם לקיבוצניקים לא היה רכוש. מתנות וכסף אותם קיבלו הקיבוצניקים מגורמים חיצוניים ניתנו לעיתים לקופה המשותפת. אם חבר קיבוץ קיבל מתנה בשירותים כגון ביקור קרוב משפחה שהיה רופא שיניים או טיול לחוץ לארץ אשר מומן על ידי אחד מהוריו – היו חברי קיבוץ שהעלו טענות על תקינותה של קבלת מתנה מסוג זה.
היות שהקיבוץ מנוהל באופן שיתופי, נוצרה כמעט תמיד מחלוקת לגבי שאלת הטיפול בילדים שנולדו בקיבוץ. המנהג שנוצר בקיבוצים הוא טיפול משותף בילדים, אפילו במידה כזו שחלק מהאמהות בקיבוץ הניקו בראשית התנועה הקיבוצית תינוקות אשר לא היו שלהן.
בשנות ה-20 קיבוצים אחדים, מתנועת הקיבוץ הארצי, החלו לגדל את הילדים, מגיל 12 בערך, באופן קהילתי בנפרד מהוריהם ביישובים מיוחדים שנקראו מוסדות חינוכיים. התאוריה המקובלת באותה העת גרסה כי אחיות ומורים מקצועיים יוכלו לטפל טוב יותר בילדים מאשר ההורים אשר היו עסוקים לרוב ובעלי יכולות גידול חובבניות. כמו כן, האמינו באותה העת שהיחסים של הילדים וההורים יהיו טובים יותר כאשר יגדלו משום שההורים לא יצטרכו להשליט משמעת בילדים לאורך תקופת ילדותם. כמו כן, הם קיוו כי גידולם של הילדים במרחק מה מהוריהם יעזור לאמהות להתאושש מהר יותר מטראומת הלידה. במקום להשקיע שעות רבות במשך היממה בגידול הילדים, הנשים יהיו פנויות לעבוד או ליהנות בשעות הפנאי.
מאז הקמתם ועד סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הייתה נהוגה ברוב הקיבוצים לינה משותפת שאותה יזמו הנשים כבר בקבוצות הראשונות כדי שחלקן תוכלנה לעבוד במשק, כלומר הילדים ישנו בבתי ילדים במקום בדירות של הוריהם. לאורך השנים התבצעו מחקרים מקיפים רבים אשר התמקדו בגידול הילדים בקיבוצים וכל עוד היחס בקיבוצים היה חיובי ללינה המשותפת גם המחקרים שגילו בה בעיות מסוימות הצביעו גם על יתרונות שאיזנו את התמונה. רק כאשר גבר הלחץ בקיבוצים ללינה משפחתית כחלק ממאבק הנשים לחיזוק כוחן (ראו בהמשך תפקידי מגדר), התרבו המחקרים שהתייחסו באופן ביקורתי ללינה המשותפת. רבים ממחקרים אלה לא לקחו בחשבון את אובדן הלגיטימציה הכלל-חברתית לייחודם של סדרי החיים הקיבוציים עם ירידת מעמד הקיבוצים בחברה בעשורים האחרונים, וכתוצאה מכך גם לא את התגברות הספקות בצדקת הדרך החינוכית אצל מבצעי הלינה המשותפת, ספקות והתנגדות ללינה המשותפת שבוודאי השפיעו לרעה על הילדים.
במחקר משנת 1977 השוותה השפעת הפרדתם של ילדי הקיבוצים מאמם לעומת השפעת הפרדתם של ילדי הקיבוצים מהמטפלות שלהם. מהמחקר עלה שהילדים הראו סימני מצוקה בשני המצבים, אף על פי שהתנהגות הילדים כאשר נפגשו מחדש עם הדמות הבוגרת הוכיחה שהם היו קשורים באופן משמעותי יותר לאמם מאשר למטפלת שלהם. גם כאשר הילדים שהו בחברת המטפלת שלהם הם התנגדו להפרדה בינם לבין אימהותיהם. עם זאת, לילדי הקיבוצים היה קשר חזק עם הוריהם לעומת הילדים אשר נשלחו לפנימיות משום שבקיבוץ הילדים בילו שלוש שעות כל יום יחד עם הוריהם.
במחקר אחר[32], הקבוצה אשר גדלה בסביבה משותפת בקיבוץ הראתה פחות יכולת להתמודד עם מצבי הפרדה מהוריהם מאשר הילדים אשר גדלו יחד עם משפחותיהם. לכך יש השלכות מרחיקת לכת על יכולות ההסתגלות של הילדים למוסדות שונים בהמשך כמו גם לקיבוצים. הערכת האפקט האמיתי של הלינה המשותפת נותרה שנויה במחלוקת למרות כל המחקרים הללו גם משום שכה הרבה מבוגרי השיטה הצליחו בקריירות החיים שלהם הן בתוך הקיבוצים והן מחוצה להם. בעיה נוספת שמגמדת את ערכם של המחקרים היא השונות הגדולה בין הקיבוצים באופן ביצועה של הלינה המשותפת, כמו גם שוני אופן הביצוע בתקופות המוקדמות בהן רבתה האמונה בשיטה לעומת תקופות מאוחרות בהן אמונה זו נתערערה ובעקבות זה בעיות רבות שקודם לכן טופלו כראוי – שוב לא טופלו בתקופה המאוחרת. יתר על כן, טיפול כושל בהן היה גם משום שמנהלות חינוך משותף מסורות וכישרוניות דוכאו על ידי הגברים מנהלי הקיבוץ כשחשו שהצלחותיהן עלולות לקדמן לניהול הקיבוץ, הן עזבו את תפקידיהן ואת מקומן תפסו חסרות-כישרון[33].
ערך מורחב – מגדר בקיבוץעם הקמת הקבוצות הראשונות דגניה וכנרת סירבו תחילה הגברים לקבל נשים כחברות שוות-מעמד ורק שביתת הנשים שהפסיקו לכבס ולבשל להם הכריחה אותם לקבלן כחברות. אולם גם אז היו הגברים הרוב בקיבוצים ורק גברים נבחרו לניהולם וכך נוצרה דומיננטיות גברית. יתר על כן, הגברים רצו שהנשים ימשיכו לבצע את התפקידים המסורתיים הנשיים, כגון בישול, תפירה וניקיון ולא רצו לשלב את הנשים בענפי החקלאות בעיסוקים שמאוחר יותר עקב מחסור בכוח אדם נאלצו לשלבן כגון בענפי הרפת, הלול וגני הירקות. כך גם קרה בתחום הביטחון כאשר תחילה הגברים סירבו לאמן נשים בשימוש בנשק אולם כשגברו הסכנות בימי המרד הערבי הגדול נשברה התנגדות זו ונשים החלו משתתפות בשמירה על הקיבוצים. שלב נוסף בשילובן היה בפלמ"ח, שהיה ארגון בין-קיבוצי, ונשים שולבו בו בהמוניהן, כולל בתפקידי פיקוד. אולם, עשרות שנים נשים לא קודמו לניהול הקיבוצים, ובשל כך גם לא לניהול בארגונים בין-קיבוציים שבהם התרכזה עיקר העילית הקיבוצית; עד שנות ה-60 רק נשים בודדות שבכל זאת קודמו לניהול קיבוציהן התקדמו משם גם לתפקידי ניהול בתנועות תחת סמכות מנהיגויות על טהרת הגברים שהיו שרי ממשלה, ח"כים ובכירי הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית[34].
הן מחסור בכוח אדם הכריח את הגברים לשלב נשים בתפקידים שהיו תחילה גבריים בלבד, והן החינוך המשותף שיזמו הנשים אשר שחרר חלק מהן לעבודה במשק כדי לקדם את אידאולוגיית השוויון הקיבוצית ואת מעמדן. אולם, אף על פי שרבות מנשות הקיבוצים לקחו על עצמן תפקידים גבריים בקיבוצים, הגברים לא לקחו על עצמם את התפקידים המסורתיים של הנשים – לדוגמה, אף על פי שהנשים עבדו בשדות הקיבוץ, הגברים לא גילו נכונות להשתתף בגידול ילדי הקיבוץ. כך נשמר המצב שלנשים הוקצו כל התפקידים המסורתיים של נשים ואלה רבו מאוד עם גבור המשפחתיות בקיבוץ משנות ה-50 ואילך כך שפחות ופחות נשים שוחררו לעבוד במשק. מחקר הסביר שינוי זה בתסכול הנשים מחוסר כוחן בכול תחומי החיים בקיבוץ חוץ מאשר בית ובמשפחה, ולכן הן פעלו להרחבת והאדרת תחום זה על ידי הגברת הילודה ומאבק ללינה משפחתית שתחזיר את הילדים לבית ההורים[35]. החוקרים גם שמו לב שרבות מבנות הקיבוץ בבגרותן מצד אחד הסתייגו מהתפקידים הנשיים המסורתיים וחיפשו קריירות בתחומים המקובלים בחוץ כמו הוראה ועבודה סוציאלית, ומצד שני התמסרו לטיפוח הבית והמשפחה ונאבקו לחיסול הלינה המשותפת. היו שהסבירו זאת בנטייה ביולוגית ואחרים בחינוך למשפחתיות של אמהותיהן שנאבקו על לינה משפחתית, אולם השוואת מחקרי מעמד הנשים בקיבוץ למחקרי מעמד הנשים בחברה המערבית מראה שהגברים בולמים את קידום מעמדן בעולם העבודה באותן דרכים ומכאן המסקנה שהדגשת הבית והמשפחה והבחירה בעיסוקים נשיים מקובלים בחוץ שתיהן הן תוצאת תסכול הנשים מהמשך אפלייתן בעולם העבודה והניהול ובייחוד בארגונים הבין-קיבוציים[34].
לא רק נכסי הקיבוץ היו משותפים – גם החיים החברתיים בקיבוץ התנהלו במשותף. לדוגמה, היו חדרי האוכל בקיבוצים השתמשו בספסלים, לא בשל שיקולי נוחות או עלות, אלא משום שהספסלים היוו דרך נוספת בה התבטאו הערכים הקהילתיים של הקיבוץ. בחלק מן הקיבוצים הבעלים לא הורשו לשבת יחד עם נשותיהם, משום שנישואים נחשבו לצורת ביטוי לבלעדיות. בספרה "The Kibbutz Community and Nation Building", ציינה פאולה ריימן כי במהלך שנות החמישים היו קיבוצים רבים אשר סירבו לרכוש לחבריהם קומקומים מכיוון שחששו שאם לחברי הקיבוץ יהיו קומקומים הם יבלו זמן רב יותר יחד בדירות שלהם מאשר עם שאר הקהילה בחדר האוכל.
.JPG)
באופן בלתי מפתיע, הבלעדיות של חברי הקיבוץ לחיי הקהילה הפכה קשה עבור חלק רב מחברי הקיבוצים. בכל קיבוץ חברים חדשים רבים החליטו לעזוב במהלך שנותיהם הראשונות בקיבוץ. משום שלקיבוצניקים לא היו חשבונות בנק נפרדים, כל רכישה אשר לא נעשתה בקנטינה של הקיבוץ הייתה צריכה לעבור אישור על ידי ועדה מיוחדת מטעם הקיבוץ – חוויה משפילה אשר צרכה זמן רב. לקיבוצים היו גם לא מעט חברים אשר בחרו שלא לעבוד קשה, או השתמשו לרעה ברכוש המשותף, שהביאו להתמרמרות מצד שאר חברי הקיבוץ כלפי אותם ה"פרזיטים". בנוסף, בקיבוצים קטנים רבים אשר היו מבודדים יחסית, החברים נטו לרכל רבות, בעיקר בשל חוסר הפרטיות של החברים.
אף על פי שההחלטות העיקריות לגבי עתיד הקיבוץ נעשו בהסכמה או על ידי הצבעה, ההחלטות היום-יומיות לגבי איפה האנשים יעבדו נעשו על ידי ראשי הקיבוץ הנבחרים. בדרך כלל חברי הקיבוץ נהגו לקרוא את משימותיהם והתורנויות אותם הם היו צריכים לבצע בדף חלוקת המטלות אשר היה תלוי בחדר האוכל של הקיבוץ.
בראשית התנועה הקיבוצית פגישות רבות של חברי קיבוצים היו תדירות ומגוונות למדי וכללו בין היתר וויכוחים אמוציונליים בקרב החברים כמו גם דיונים פילוסופיים אשר התנהלו באופן חופשי.
הנהלות הקיבוצים ניסו לקדם את חברי הקיבוץ לעבוד במקומות עבודה שונים. במהלך שבוע אחד אדם היה עשוי לעבוד בשתילת עצים, בשבוע שאחריו הוא עשוי היה לעבוד עם בעלי חיים, בשבוע שאחריו במפעל ובשבוע שלאחר מכן במכבסה של הקיבוץ. גם המנהלים של הקיבוץ חלקו את אותם המטלות כמו שאר חברי הקיבוץ. באמצעות רוטציה של מטלות, חברי הקיבוץ לקחו חלק בכל סוגי העבודה, תהליך אשר מנע גם מחברי הקיבוץ להתמחות בענף מסוים.
המוסדות החינוכיים היו אחד מן האספקטים של חיי הקיבוץ אשר זכו לעניין רב מגורמים חיצוניים. במהלך תקופת השיא של המוסדות החינוכיים, ההורים הורשו להיות רק שעתיים ביום יחד עם ילדיהם, בדרך כלל בשעות אחר הצהריים בלבד. בקיבוץ הארצי נאסר על ההורים באופן במפורש לישון עם ילדיהם בדירותיהם בלילות. ככל שהילדים התבגרו, לעיתים ההורים לא פגשו את ילדיהם במשך ימים רבים, מלבד מפגשים אקראיים בשטח הקיבוץ.
חלק מן הילדים אשר גדלו במוסדות החינוכיים ציינו כי זו הייתה חוויה חיובית, אחרים נשארו בעלי רגשות מעורבים לגבי התנסות זו. קבוצה אחת של ילדי קיבוצים סבורה כי לגדול ללא הורים היא חוויה קשה לילדים רבים.
האידאולוגיה הקיבוצית לא כללה סלידה מיחסי מין – בני הנוער לא הוחזקו בלילות במוסדות החינוכיים, אף על פי שמבקרים רבים עדיין נדהמו מחוזק הנטייה של הקהילות הקיבוציות לשמרנות. השמרנות מצד ילדי הקיבוץ מיוחסת לאפקט ווסטרמרק (Westermarck effect), תופעה אשר מונעת מבני אדם לחוש משיכה מינית כלפי מי שגדלו עימם בילדותם, גם כאשר הם אינם קרובי משפחתם.
כבר מן ההתחלה, הקיבוצים צברו מוניטין כמעודדי תרבות וכמטפחי אמנויות. קיבוצניקים רבים הפכו לסופרים, שחקנים או אמנים. בדרך כלל הקיבוצים הכילו קבוצות תיאטרון, מקהלות, תזמורות, קבוצות ספורט וכיתות לימוד לנושאים מסוימים. דוגמאות נוספות:
במהלך התקופה בה פרחו הקיבוצים בישראל, סוציולוגים ופסיכולוגים שונים החלו להתעניין במידה רבה בחיי הקיבוץ וניסו להבין מהן ההשפעות של החיים ללא רכוש פרטי ומהן ההשפעות של גידול ילדים הרחק מחיק הוריהם.
שלושה מחקרים אשר בחנו את ההיבטים הפסיכולוגיים של החיים בקיבוצים במהלך אמצע המאה ה-20 כללו את המחקרים של מלפורד ספירו (1958), ברונו בטלהיים (1969) ומיכאל בייזרמן (1963). כולם הגיעו למסקנה כי גידול ילדים במסגרת קיבוצית נוטה להוביל לקשיים שונים בקרב ילדי הקיבוצים בבגרותם כגון קשיים להתחייבויות רגשיות כמו להתאהב באדם אחר או ליצור חברות משמעותית ארוכת טווח. מצד שני, לטענתם, לילדי הקיבוץ קל יותר לנהל קשרים ידידותיים עם מספר רב יותר של אנשים, והם מנהלים חיים חברתיים פעילים יותר.
בטלהיים הציע כי היעדר הרכוש הפרטי היה הגורם העיקרי לחוסר הרגשות בקרב חברי הקיבוצים. הוא ציין כי: "בשום מקום מלבד בקיבוצים לא הבנתי באיזו מידה רכוש פרטי, עמוק בתודעה, קשור ברגשות הפרטיים של האדם. אם יש מחסור בקרב גורם אחד, יש נטייה לגורם השני גם להיות במחסור".
חוקרים אחרים הגיעו למסקנה כי גידול ילדים בקהילות הללו גרמו לילדים לראות בשאר ילדי הקיבוץ תחליף לאחים ואחיות ומשום כך הם העדיפו לחפש בני או בנות זוג מחוץ לקהילת הקיבוץ לאחר שהתבגרו. חלק העלו תאוריות לפיהן החיים המשותפים על בסיס יומי מן הלידה יוצרים גרסה קיצונית של אפקט וסטרמרק, אשר השפעותיה גורמות למעט מאוד קיבוצניקים צעירים במהלך גיל העשרה למשיכה מינית לבני המין השני עימם גדלו. לעיתים קרובות, כתוצאה מכך שלא מצאו בן או בת זוג בקיבוץ, אותם החברים נטשו את הקיבוץ לאחר שהתבגרו.
נושא נוסף אשר נתון למחלוקת בקרב התנועה הקיבוצית הוא האם החינוך אשר ניתן לילדים בקיבוצים הצליח לפתח את כישרונותיהם של הילדים המחוננים בקרבם. ילדים רבים אשר גדלו בקיבוצים טוענים כי במבט לאחור, המערכת הקיבוצית דיכאה את האמביציה שלהם, ואילו אחרים טוענים כי ילדי הקיבוצים זכו לתמיכה רבה מצד הקיבוץ אף על פי כן. ברונו בטלהיים חזה כי החינוך של הקיבוצים יניב בינוניות: "ילדי הקיבוצים לא יהיו מנהיגים או פילוסופים, לא יגיעו לשום הישגים בתחומי המדע או האומנות". עם זאת, בניגוד לכך, נראה כי אף על פי שאוכלוסיית הקיבוצים מהווה בתחילת המאה ה-21 פחות משני אחוזים מהאוכלוסייה הכוללת בישראל, מספר גדול מהם עובדים כמורים, עורכי דין ורופאים, ואף הופכים למנהיגים פוליטיים. בנוסף, לפי סקר משנת 2006, 75% מן הטייסים בחיל האוויר הישראלי הם במקור מן התנועה הקיבוצית.
התחזית של בטלהיים הופרכה לגבי קבוצת הילדים הספציפית שחקר בקיבוץ רמת יוחנן בשנות השישים. בשנת 1990 נערך מפגש בין עיתונאי לבין אותה קבוצת הילדים. העיתונאי מצא כי הילדים הפכו למצליחים מאוד בתחומי האקדמיה, העסקים, המוזיקה והצבא בחברה הישראלית.
בתחילת דרכם ניסו חלק מהקיבוצים לקיים כלכלה אוטרקית, אך רובם ייצרו רוב תוצרתם לשוק. לשם שיווק התוצרת החקלאית הוקמה תנובה, שהפכה לתאגיד ענק בישראל. מכיוון שהחקלאות הלכה והצטמצמה לטובת התעשייה, נמכרה תנובה בשנת 2006 לקרן אייפקס פרטנרס.
הקיבוצים לא היו עצמאיים גם בתחום השקעות ההון. עם הקמתם של הקיבוצים, אשר הוקמו על קרקעות בבעלות הקרן הקיימת לישראל הם קיבלו תקציב התיישבות מצומצם מקרן היסוד, נמוך בהרבה משקיבלו המושבים, ולצורך הרחבתם היו תלויים ברווחיהם ובהלוואות בנקאיות או אחרות בריבית גבוהה שגרמו לאורך כל שנות ה-50 להעברת רוב הרווח של הקיבוצים לבנקים בלי שמנהיגי הקיבוצים, גם כאשר הצטרפו לממשלה ב-1955, ישנו את המצב.
חבר הקיבוץ וסמנכ"ל משרד החקלאות, אברהם ברום, הכניס שיטה חדשה, שכונתה על־שמו "מועדון ברום". השיטה הונהגה בשנות ה-60 והקטינה מאוד את תשלומי הריבית ונטל החובות, באמצעות הלוואות בריבית נמוכה, אותן נתנו במשותף הבנקים והממשלה בפיקוח משרד החקלאות. ניתוח מפורט הראה כי השיטה עודדה את צמיחת הקיבוצים ובסופו של יום החזירה לעצמה הממשלה את כל מה שהשקיעה בהם ואף הרבה יותר, אולם עם עלות הליכוד לשלטון והתגברות ההפרטות חוסלה השיטה[40].
הקיבוצים הרוויחו מהשיטה כששלטון הליכוד גרם אינפלציה דוהרת והריבית הריאלית הפכה שלילית בעוד ההלוואות בלתי-צמודות; "המתנות" של ההלוואות הללו הצטברו לסכומים משמעותיים והמכשלה הייתה שהן הולידו גזברי קיבוצים שלא היו מודעים לסכנות שבחוב גדול, דבר שהיה אחת הסיבות למשבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלי של 1985 שבבת אחת העלתה את הריבית הריאלית ל-230%.
עם זאת האשמה העיקרית למשבר שבא בעקבות זה מ-1986 ואילך הייתה בהנהגה הקיבוצית שבראשית שנות ה-80 למרות עוינות הממשלה (בגין ביקר את הקיבוצים על התנשאותם והתבדלותם והתייחס לחבר קיבוץ מנרה כמי שנראה בכתבת טלוויזיה כמו "מיליונר אמריקני עם בריכת שחייה")[41] עודדה העלאת רמת החיים בקיבוצים מעבר ליכולתם ופתחה בתוכנית גרנדיוזית להקמת 21 קיבוצים חדשים בלא מימון ציבורי תוך ניפוח המנגנון. אחרי פרוץ המשבר המנהיגים לא הודו בטעות ולא נתנו דוגמה אישית של צמצום המנגנון המנופח שתחתיהם עד שבראשית ה-90' הקיבוצים כפו זאת עליהם[42].
מיעוט מהקיבוצים המבוססים המתועשים שנהגו באחריות, לרוב משום ששמרו על עקרונותיהם ולא נקלעו לחובות מעבר לכושר ההחזר שלהם נשארו שיתופיים ומשגשגים עד היום, כגון משמר העמק, חצרים וגן שמואל, בעוד רוב הקיבוצים יצאו מהמשבר בעזרת תוכניות הבראה ממשלתיות שהזרימו להם מיליארדים אבל במחיר ויתור על עקרונותיהם, בדיוק ההפך ממה שעשה 'מועדון ברום'. לכן בעוד שיטת ברום הוציאה את הקיבוצים למרחב של צמיחה תוך שנים מעטות ובשני עשורי קיומה הם הכפילו את אוכלוסייתם ואף יותר מזה את כלכלתם, לקח לתוכניות ההבראה הללו שני עשורים עד שהקיבוצים התאוששו וחזרו לצמוח.
נכון לספטמבר 2018, חברי הקיבוצים מהווים פחות מ-1% מאוכלוסיית מדינת ישראל, אבל התנועה הקיבוצית ככלל היא הסקטור היצרני ביותר בחברה הישראלית ביחס לגודלו. הקיבוצים מייצרים 42% מהתוצר החקלאי, 10% מהתוצר התעשייתי ללא ענפי היי-טק ויהלומים ויותר מ-16% מהייצוא התעשייתי של מדינת ישראל[43].
אופן העבודה של המפעל פחות תאם את ערכי הקיבוץ של שוויון ועבודה שכם אל שכם וחלק ממנהיגי התנועה: מאיר יערי ויעקב חזן הסתייגו מהפעלתם בדיוק בגלל הסתירה הזו[44].
כך, אף על פי שתיעוש הקיבוצים החל בימי השגשוג של מלחמת העולם השנייה, רק בשנות ה-50 התפתחו מפעלים גדולים מבוססי עבודה שכירה בעיקר בקיבוצים הקשורים עם מפא"י שנענו לקריאת בן-גוריון להעסיק את העולים המובטלים, ורק בשנות ה-60 גל נרחב של תיעוש פקד את הקיבוצים בשל ירידת רווחיות החקלאות, וכתוצאה מכך, בתחילת המאה ה-21, רק 15% מכלל חברי הקיבוצים עובדים בענפי החקלאות. קיבוץ דגניה, למשל, הקים מפעל ליהלומי תעשייה שהניב רווחים של מספר מיליוני דולרים בשנה. קיבוץ חצרים הקים מפעל לציוד השקיה שהתבסס על הרעיון החדשני של טפטוף בשם "נטפים" אשר התרחב לעוד שני קיבוצים ואחר כך הפך לתאגיד בינלאומי, אשר מכירותיו מסתכמות במעל ל-300 מיליון דולרים בשנה ברחבי העולם. קיבוץ מעגן מיכאל, אשר בתחילה ייצר כדורים, הקים מפעל לייצור כלי פלסטיק ומחברים לצינורות. מכירותיו של התאגיד של מעגן מיכאל מסתכמות בעשור השני של המאה ה-21 במעל ל-100 מיליון דולר בשנה.
הקיבוצים הפכו מתועשים גם משום שמגבלות מים וקרקע יחד עם שכלול ומיכון מתקדם גרמו שהענפים החקלאיים שוב לא סיפקו מספיק מקומות עבודה על מנת לקלוט את כל חברי הקיבוץ וגם בשל עידוד ממשלות ישראל. במהלך שנות החמישים והשישים גירעון הסחר בישראל היה מהגבוהים ביותר בעולם באותה העת והמדינה הייתה נואשת להגדיל את ענפי היצוא ומשום כך הקיבוצים התגייסו למלא צורך זה והמדינה עודדה אותם על ידי הלוואות מסובסדות ומענקים כפי שקיבלו כל התעשיינים שפנו ליצוא.
התיעוש הקיבוצי היה בחלקו מבוסס על שכירים ובחלקו על עבודה עצמית, אולם בתחילה היה דומיננטי חיקוי הפרקטיקות של תעשייה קפיטליסטית כגון ניהול אוטוקרטי, פריבילגיות למנהלים והמשכיותם הבלתי-מוגבלת. בהמשך חלו מהפכים בחלק מהקיבוצים, מנהלים הוחלפו באחרים שפנו לעבודה עצמית, ניהול דמוקרטי והתחלקות כל אנשי המפעל בקשיים כגון עבודת משמרות כך שהמפעל התעשייתי חיזק לא רק את כלכלת הקיבוץ אלא גם את הגשמת עקרונותיו. אולם, השפעת הארגונים הבין-קיבוציים בהם שררו נורמות קפיטליסטיות השפיעה במוקדם או במאוחר על כל התעשייה הקיבוצית שאימצה נורמות כאלה, ובייחוד אחרי המשבר הגדול שדחף מפעלים מצליחים לגיוס הון בבורסה, דבר שחייב אותם להינתק מהקיבוץ ולהפוך לחברה בורסאית. ניתוק זה הגדיל את הפער בין המפעל לקיבוץ וגרם לעיתים למשברים קשים בהם עזבו רבים מהחברים שהמשיכו להאמין בעקרונות הקיבוץ בשל השתלטות זונחי עקרונות אלה[45].
בעיית העסקת שכירים בעונות האסיף בחקלאות הדורשות הרבה ידיים עובדות הייתה נקודת מחלוקת בתנועה הקיבוצית ואחרי קום המדינה כשרבתה אבטלת עולי העלייה ההמונית קיבוצים רבים התפתו להעסיק שכירים בתקופת הקציר, התפשרו על עקרון העבודה העצמית של ההתיישבות החקלאית. גורם שני להעסקת שכירים הייתה התעשייה בה כפי שנאמר אומצו נורמות קפיטליסטיות אף לפני קום המדינה. נושא נוסף שעורר מחלוקת רבה מתחילה היה העסקתם של עובדים ערבים זולים, חלקם מומחים בעיסוקים כגון מיון החיטה המשובחת יותר לזרעים: במשמר העמק הועסק בכך כמה חודשים בשנה ערבי מהכפר השכן. מייסדי התנועה הקיבוצית שאפו לגאול את האומה היהודית באמצעות העבודה, ומשום כך התנגדו להעסקתם של ערבים במשימות קשות. במהלך העשור השני של המאה ה-20 קיבוץ דגניה חיפש בנאים יהודים אשר יבנו את בתיהם ללא הצלחה. רק לאחר שלא הצליחו למצוא בנאים יהודים אשר יהיו מוכנים להסתכן במחלת המלריה אשר שררה באזורם החליטו חברי הקיבוץ להעסיק עובדים ערבים.
לא ניתן להבין את הקונפליקט בלי להכניס למשוואה את הארגונים הבין-קיבוציים שמתחילתם העסיקו שכירים ולא קיימו עקרונות קיבוץ, שכן עבודה שכירה היא חלק אינטגרלי של הפרקטיקות הקפיטליסטיות הבלתי-שוויוניות והלא-שיתופיות בחברה הסובבת. כיוון שמהתחלה רבים מהארגונים הללו בראשות מנהיגי התנועה ההתיישבותית אימצו פרקטיקות כאלה, התנגדות המנהיגים לעבודה שכירה הייתה בלתי-אמינה ולכן למשל רוב מנהלי התעשייה הקיבוצית בשנות ה-40 העדיפו לחקות את נוהגיהם ולהתעלם מהטפתם המנוגדת. עוד יותר אבדה למנהיגים האמינות כאשר הוקמו בשנות ה-60 למעלה ממאה מפעלים אזוריים שהעסיקו אלפי שכירים בניהול של כאלף חברי קיבוץ. לנוכח אי-אמינות זו נמשכה ואף התגברה ברבים מהקיבוצים העבודה השכירה, אף על פי שמיעוט נכבד מהקיבוצים נמנע ממנה ושגשג לא פחות[46].
הקיבוצים השתנו באופן ניכר: רק כמחצית מן האנשים המועסקים במערכת הקיבוצית הם חברי הקיבוץ. עד סוף שנות השמונים חלק מהקיבוצים העסיקו עובדים פלסטינים. בתחילת המאה ה-21, העובדים התאילנדים החליפו אותם בעבודות הפיזיות הקשות ביותר בקיבוצים, אך בצידם רבים גם הערבים הישראלים. התאילנדים עובדים במגוון רב של תחומים בחקלאות ובמפעלים בקיבוצים וגם פיליפיניות מטפלות בקשישים בקיבוצים.
בנוסף לענפי הייצור, קיבוצים רבים החלו לעבור גם לענפי תיירות ומתן שירותים. בקיבוץ חצרים ובקיבוץ נחשולים ישנם אפילו משרדי עורכי דין. קיבוצים רבים מכילים חדרים להשכרה – יש המיועדים לקבוצות תלמידים בטיולי בתי ספר, אך רובם מיועדים לטיילים ובחלק מהקיבוצים יש גם מלונות יוקרתיים.
הקיבוצים השקיעו כסף רב בתאגידים בין-קיבוציים לסיפוק שירותים המחייבים גודל והשקיעו גם כספים רבים בשוק המניות מאז עליית הליכוד לשלטון. תאגידים אלה סבלו בחלקם ממגלומניה של מנהלים שמטרתם הייתה להתחזק כדי למנוע רוטציה מתפקידיהם, ובצירוף משברי מניות הבנקים והבורסה ב-1983–1984 ותוכנית הייצוב הכלכלי ב-1985 שהעלתה את הריבית הריאלית ל-230% נקלעה התנועה הקיבוצית למשבר של חובות כבדים שתפחו במהירות בשל ההלוואות הצמודות אותם לקחו התאגידים והקיבוצים ובשל מדיניות השקעות בהקמת קיבוצים בלתי-אחראית של הנהגת התק"מ, כמתואר לעיל בסעיף "כלכלה". בעקבות המשבר והתמוטטות רבים מהתאגידים רוב הקיבוצים פנו מאורח החיים השיתופי להפרטה שחיסלה את השוויון וצמצמה מאוד את הדמוקרטיה, ורבים מחבריהם הוחלפו בשכירים משפנו לעבוד מחוץ לקיבוץ; האחרונים נדרשים להעביר אחוז מסוים מן ההכנסות שלהם לקופה הקיבוצית המשותפת לשם קיום הערבות ההדדית בין החברים, אולם הקיבוץ מצידו לא פעם נכשל מלדאוג לצרכים המיוחדים של עובדי-החוץ, דבר שגורם לתסכולם והתמרמרותם, בעוד אחרים שלא נפגעו מכך מתנתקים מחיי הקיבוץ[47].
בני קיבוצים צעירים מועסקים כשכירים בקיבוצים אחרים, במסגרת יציאה לעצמאות כלכלית במסגרת הקיבוצים המופרטים. (ערך מורחב: במב"ח).
לקיבוצים שלוש תנועות:
כמו כן, קיימת חלוקה בין הקיבוצים על-פי סיווג גרעיני ההתיישבות הראשונים בהם, ובעיקר על פי תנועות הנוער אליהם השתייכו גרעינים אלו. התנועות העיקריות הן הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים, בני עקיבא והצופים. קיבוצים רבים הוקמו או הושלמו על ידי בוגרי תנועות נוער ציוניות מחוץ לארץ.
בעקבות שינויים בקיבוצים רבים ובעקבות בג"ץ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית נדרשה המדינה להגדיר מחדש מהו קיבוץ כדי לקבוע גבולות להטבות שניתנו לקיבוצים על פי חוק. ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב-12 בדצמבר 2005 (בתקנות סיווג הקיבוצים). על פי סיווג זה ישנם שלושה סוגים של קיבוצים:
קיבוץ אשר משמר באורחות חייו מערכות חיים שיתופיות, המאורגן על יסודות של בעלות הכלל בקניין, של עבודה עצמית ושל שוויון ושיתוף בייצור, בצריכה ובחינוך. מבחינה משפטית מדובר באגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד.
יישוב אשר מקיים מספר מערכות חיים שיתופיות בכוונתן (הבטחת הכנסה קהילתית, שותפות בבעלות על הקרקע וכו'). מבחינה משפטית מדובר באגודה להתיישבות שהיא יישוב נפרד. היישוב מאורגן על יסודות של שיתוף הכלל בקניין ובאמצעי הייצור, של עבודה עצמית ושל שוויון, בצריכה ובחינוך. האגודה מקיימת ערבות הדדית בעבור חבריה, בהתאם לתקנות האגודות השיתופיות (ערבות הדדית בקיבוץ מתחדש), התשס"ו – 32005, ואשר בתקנונה קיימת הוראה באחד או יותר מהעניינים האלה:
באמצע שנות ה-90 החלו בתנועה הקיבוצית שינויים ביחסי הקיבוץ וחבריו. השינויים הם בעיקר בשלושה ממדים – פרנסה, צריכה ובעלות על נכסים. המשבר הכלכלי בקיבוצים הביא חברים בקיבוצים רבים לדיעה שיש להקטין את השיתוף בשלושת הממדים ולהגדיל את אחריות האישית של החברים לגביהם.
הרעיון של "כל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו, בהתאם ליכולת הקיבוץ" הוחלף ברמות שונות של גמול (שכר), לפי ההשתכרות של כל חבר, באחריות גדולה יותר של החבר על צריכתו – הפרטת מוצרי הצריכה והשירותים השונים, הניתנים לחבר תמורת תשלום. החינוך, הבריאות והסיעוד לא הופרטו לחלוטין ברוב הקיבוצים.
הנכסים הקבועים שהאחריות עליהם הועברה לחברים בקיבוצים מתחדשים הם דירות המגורים וקרנות הפנסיה שלהם. הבעלות על דירות המגורים, ברוב הקיבוצים, היא של האגודות השיתופיות החתומות על הסכמי החכירה של הקרקע עם רשות מקרקעי ישראל. מאמצי העברת הבעלות (שיוך דירות) לחברים נמשכים בקיבוצים רבים. קיבוצים ספורים השלימו את התהליך.
קרנות הפנסיה של החברים הצעירים הן באחריותם. הקיבוצים אחראים על תשלומי הפנסיה לחברים ותיקים שלא נצברה לזכותם פנסיה אישית. לפי החלטת רשמת האגודות השיתופיות גובה הפנסיה לא יקטן מ-40% מהשכר הממוצע במשק כהגדרתו בחוק הביטוח הלאומי[48].
תהליך השינוי בקיבוצים נמשך עד היום. כמאתיים קיבוצים נוהגים כקיבוצים מתחדשים. יש גיוון רב במודלים של היחסים בין הקיבוץ והחברים. המודל הנפוץ נקרא "רשת ביטחון". במודל זה השכר של החברים מעבודתם נכנס לקופת הקיבוץ, שם מנוכים ממנו המיסים הקבועים והדיפרנציאליים (לפי גובה השכר) והיתרה עוברת לחשבון החבר. חברים שמשתכרים סכום הנמוך ממה שהוגדר כ"רשת ביטחון" מקבלים השלמה.
בסקר שנערך בתחילת 2011 נמצא כי 193 קיבוצים (73%) מגדירים עצמם כ"קיבוץ מתחדש", 62 קיבוצים (23%) מגדירים עצמם כ"קיבוץ שיתופי" ו-9 קיבוצים (3%) מתנהלים על פי "מודל משולב"[49].
ערך מורחב – קיבוץ עירונייישוב המתקיים בתוך תחומי יישוב קיים (עיר) ומקיים אורחות חיים של יישוב נפרד ושיתופי, ומאורגן על עקרונות של עבודה עצמית ושל שיתוף בהכנסות, בצריכה ובחינוך על בסיס עקרונות של שוויון בין החברים. מבחינה משפטית הקיבוץ הוא אגודה שיתופית. קיבוצים כאלה קיימים מאז שנות השמונים בירושלים, חיפה, בית שמש ושדרות.
סוג נוסף של קיבוצים, אשר לא זכה עדיין להגדרה חוקית נפרדת, הוא "קיבוצי המחנכים"[50] החל משנות ה-90, תנועות הבוגרים של תנועות הנוער מקימות קיבוצים (עירוניים או כפריים), בהם חיים החברים הבוגרים של דרור ישראל, קבוצות הבחירה, השומר הצעיר, המחנות העולים. מרבית חבריהם של "קיבוצי המחנכים" עוסקים בחינוך, כמשימה קיבוצית. קיבוצים אלה מנסים גם לקשר בין תשתיתם הכלכלית לבין משימתם החינוכית, על ידי יצירת משרות חינוכיות והחזקתן וכן, יצירת קואפרטיבים חינוכיים. בין קיבוצים אלה ניתן למנות את רביד (ראשון קיבוצי המחנכים) ואשבל, השייכים לתנועת דרור ישראל, נעמה (בוגרי קבוצות הבחירה), פלך (השומר הצעיר), נערן (המחנות העולים) וכן קיבוצי מחנכים עירוניים בעכו, תל אביב וירושלים.
חלק מהקיבוצים של תנועות הבוגרים מתנהלים גם באופן של "קיבוץ קבוצות" כלומר קיבוצים שהם התאגדות של מספר קומונות, כשלכל קומונה יש אוטונומיה מסוימת, אולם הקומונות מקיימות קשרים פנימיים בתוך הקיבוץ.
לאורך השנים, קיבוצים אחדים היו מעורבים בהליכים משפטיים הקשורים למעמדם כקיבוצים. קיבוץ גליל ים, ליד הרצליה, עתר לבית המשפט בעניין הליכי ההפרטה בקיבוץ. בשנת 1999, שמונה מחברי קיבוץ בית אורן, עתרו לבית המשפט הגבוה לצדק בבקשה להורות לרשם האגודות השיתופיות לצורך הסרת הרישום של בית אורן כקיבוץ ושבמקום יסווג כקהילה שיתופית מסוג אחר. בעתירה נטען כי הקיבוץ השתנה באופן דרמטי לאורך השנים – סגנון החיים השתנה, קיימים הבדלי שכר, חדר האוכל של הקיבוץ נסגר, ומערכת החינוך ושירותים נוספים נסגרו. לטענת העותרים, בעקבות השינויים הללו בית אורן לא תואם את ההגדרה של קיבוץ לפי החוק וכמו גם לפי עקרון שוויון הצריכה. הנהלת הקיבוץ בתגובה טענה כי היא עדיין שומרת על העקרונות הבסיסיים של קיבוץ, אלא שהשינויים שנעשו היו חיוניים כדי למנוע התמוטטות פיננסית של הקיבוץ ולצורך שיפור המצב הכלכלי של הקיבוץ.
מקרה זה הוביל את הממשלה להקמת ועדה אשר מטרתה להמליץ על הגדרות משפטיות חדשות בעקבות התפתחותם של הקיבוצים בישראל, ולהגיש חוות דעת לגבי הקצאת הדירות בין חברי הקיבוץ. הוועד הגיש דו"ח מפורט בעל שני סיווגים משפטיים חדשים ליישובים אשר מוכרים בראשית המאה ה-21 כקיבוצים.
ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב-15 בדצמבר 2005 (בתקנות סיווג הקיבוצים). הוועדה המליצה כי במקום ההגדרה המשפטית של הקיבוץ הנוכחי, ייווצרו שלוש הגדרות חדשות: קיבוץ שיתופי, קיבוץ מתחדש וקיבוץ עירוני. ניתן לקרוא עליהם בפרק "סוגי קיבוצים" לעיל.
מבחינה משפטית: כל קיבוץ כפוף חוקית לפקודת האגודות השיתופיות ומתחתיה לתקנון המאושר שלו על ידי רשם האגודות השיתופיות ומתחת לכך - למדרג החלטות מחיבות בנושאים שונים של החיים בו שמתקבלות כדין לפי פקודת האגודות השיתופיות ותקנון הקיבוץ. במקרה של סכסוך ביו חברים לאגודת הקיבוץ קיים מוסד לבוררות שפסיקותיו מעמדן כפסיקת בית משפט מחוזי.
ערך מורחב – התנדבות בקיבוץהמתנדבים בקיבוצים הם לרוב צעירים יהודים ולא יהודים, אשר מגיעים מכל רחבי העולם לקיבוצים בישראל כדי להיות שותפים לפרק זמן מוגבל בעבודה בענפי הקיבוץ השונים, לעיתים גם על-מנת לצבור ניסיון בתחום החקלאות וניהול חווה ומשק ולשוב למדינתם.
המתנדבים בדרך כלל מגיעים לישראל לתקופה קצרה של שניים עד שלושה חודשים באשרת מתנדב, ומשתתפים בעבודה בכל ענפי הקיבוץ (כגון חקלאות, מטבח, גינון, תעשייה). המתנדבים מקבלים לרוב דמי כיס מן הקיבוץ (נכון ל-2008 כ-200 ש"ח בחודש) ומקבלים מגורים, מזון ופעילויות חברתיות אותם מספק הקיבוץ המארח בתמורה.
בתום תקופת ההתנדבות, מחליטים מעטים מן המתנדבים להישאר בארץ, כאשר חלקם אף התחתנו עם ילידי הארץ. מתוך המתנדבים היהודים אשר מחליטים להישאר בארץ, רובם נשארים בקיבוצים בהם התנדבו ולפעמים אף ממשיכים לשירות סדיר בצה"ל. המתנדבים הלא יהודים אשר מחליטים להישאר בארץ לרוב מתגיירים.
לאורך השנים הקיבוצים היו נתונים לביקורת רבה על כך שלא עמדו באידאולוגיה עליה הושתתו. רוב הקיבוצים לא היו אוטרקיים מבחינת עבודה והיו חייבים להעסיק אנשים שלא היו חברי קיבוץ בענפי החקלאות השונים בקיבוץ (או כעובדי מפעלים בשנים המאוחרות יותר). נושא אשר היה שנוי במחלוקת במיוחד היה העסקת עובדים ערבים בענפים השונים בקיבוצים בעוד שנמנעה מהם האפשרות להצטרף כחברים שווי זכויות בקיבוץ.
במהלך העשורים האחרונים, חלק מהקיבוצים, מתחו ביקורת על כך שהעקרונות הסוציאליזם "ננטשו" ועל כך שקיבוצים רבים פנו במקום זאת לפרויקטים קפיטליסטים על מנת לשפר את מצבם הכלכלי. קיבוץ שמיר הוא הבעלים של חברה למוצרי אופטיקה בשם "שמיר אופטיקה" אשר מניותיה נסחרות בבורסת הנאסד"ק. קיבוצים רבים נטשו את ענפי החקלאות ופיתחו חלקים מן הקרקעות שברשותם עבור מטרות מסחר ותעשייה – קיבוצים רבים הקימו בעשורים האחרונים קניונים ומפעלים על אדמות קיבוץ אשר משרתים ומתופעלים על ידי חברי הקיבוץ ולעיתים מעסיקה גם עובדים אשר אינם חברי הקיבוץ בעוד שהקיבוץ שומר לעצמו הרווחים מהשכרת הקרקע או מהמכירות.
קיבוצים אשר לא היו שותפים בסוג של התפתחות זכו גם כן לביקורת על כך שהם תלויים בסובסידיות מן המדינה על מנת לשרוד.
בנוסף לכך, לאורך השנים, חברי קיבוץ רבים שיחקו תפקיד חשוב בתקופת היישוב ולאחר מכן בחברה הישראלית, באופן ניכר מהכמות היחסית שלהם באוכלוסייה בישראל. בין יוצאי הקיבוצים הבולטים אשר תרמו רבות למדינת ישראל ניתן לכלול מנהיגים ישראלים כגון לוי אשכול ואהוד ברק. דוד בן-גוריון חי רוב חייו בתל אביב, אף על פי שקיבוץ שדה בוקר, שבנגב, היה ביתו הרוחני.
הקיבוצים גם תרמו באופן משמעותי לתנועת התרבות העברית המתפתחת. רחל המשוררת כתבה בהתלהבות יתרה על הנוף מנקודות מבט שונות של הקיבוצים באזור הגליל בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20. החזון הקיבוצי של "הפרחת השממה" הפך במשך השנים לחלק מן החזון הישראלי גם כן.
הווי הקיבוץ מתואר בספרים רבים שנכתבו לאורך השנים[51] ושזור בסרטים עלילתיים רבים. העלילה בחלקם מתרחשת בקיבוץ ובאחרים, חברי קיבוץ זכו לתפקיד בולט בעלילה. כך למשל:
מאמרים
אתר האינטרנט הרשמי של קיבוץ
רוני וולף, מי מוכן לתרום מיליון שקל? הקיבוצניקים המאוכזבים כבר לא מוכנים לשתוק, באתר TheMarker, 2 באפריל 2018
תערוכה – החיים בקיבוץ, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1958 (התחלה 1:41) סמי פרץ, הראשונים, איך הפכו הקיבוצים לאליטה המיישבת של ישראל, באתר כאן 11, מרץ 2021
קיבוצים, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
