Loading AI tools
חילונים (בעבר: חופשיים) הם קטגוריה דמוגרפית וסוציולוגית בישראל, המתייחסת בעיקר ליהודים שאינם מקיימים אורח חיים דתי. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה וסקרים של מכוני מחקר, חילונים מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר באוכלוסייה היהודית בישראל, ומונים כ-40%-50% מהיהודים הבוגרים.[1] זיקת החילונים לדת, אם קיימת, מתבטאת בעיקר בהיבטים תרבותיים, משפחתיים או סמליים, ולא בפרקטיקות דתיות מחייבות. רבים מהחילונים מציינים חגים יהודיים במסגרות משפחתיות או תרבותיות, תוך התאמתם לצביון חילוני. חלקם מאמינים באלוהים, או בכוח עליון כלשהו, אך אינם רואים בכך זיקה דתית. הקבוצה מגוונת ומשקפת מנעד רחב של עמדות, החל מזיקה מסורתית סמלית ועד לאדישות מוחלטת לדת.
המונח "חופשיים", שהיה נפוץ בתקופת העלייה השנייה, שיקף שחרור ממגבלות הדת. עם השנים, התפתח המונח "חילונים", שמשקף שילוב בין תרבות חילונית למסורת יהודית וזהות גמישה יותר. זהותם של החילונים בישראל ייחודית ומשלבת לעיתים קרובות זיקה מורכבת לדת עם ערכים תרבותיים וחברתיים.[2]
אחד ההבדלים המרכזיים בין חילונים לקבוצות הדתיות-חברתיות האחרות בישראל, הכוללות את החרדים, הדתיים הלאומיים והמסורתיים, הוא ביחסם לדת במרחב הציבורי. מרבית החילונים תומכים בהפרדת דת ומדינה ומתנגדים לכפייה דתית, ובכך מבטאים גישה השואפת לשמר את המרחב הציבורי חופשי מהשפעה דתית ישירה. לעומת זאת, בקבוצות אחרות התמיכה בהפרדה נמוכה יותר ולעיתים אף נעדרת, עם שאיפה לקדם חוקים המבוססים על עקרונות דתיים, בעיקר בקרב דתיים לאומיים וחרדים.[3]
הגדרה
סכם
פרספקטיבה
המונח "חילוני" נפוץ בישראל כאמצעי לאפיון סוג של יהודים, סוג של זהות יהודית וסוג של יהדות. המונח נושא משמעויות שונות לאנשים שונים, ומשמעויות שונות בהתאם להקשר. עם זאת, המזדהים כחילונים מתכוונים בדרך כלל לכך שאינם מקיימים מחויבות מלאה להלכה ולאורח חיים אורתודוקסי.[4]
לפי ידידיה שטרן, לציבור הדתי יש בעיה כיצד להתייחס לחילונים ואף באיזה שם ראוי לכנות אותם. בתקופות קודמות שטרם החילון, ההלכה נאכפה על הציבור, ומי שפרש מקיום מצוות הסתפח לדתות אחרות וחדל אף מלראות עצמו כיהודי. לפיכך לא היה קושי לגנותו בכינויי גנאי כמו "אפיקורוס" ו"משומד". לדעת שטרן, קשה להחיל הגדרות הלכתיות אלו על הציבור החילוני, הרואה עצמו כיהודי לכל דבר. שטרן ויצחק ברנד סקרו את יחס הפוסקים לחילונים, מעמדות קלאסיות המגדירות אותם כעבריינים ורשעים, עבור בעמדות מקלות מן הזרם המרכזי המתמקדות בהיותם "תינוקות שנשבו", ובכך שבעידן הנוכחי אי-אפשר לגנות את מי שאינם שומרי מצוות, וכלה בעמדות רדיקליות בקרב רבני ציונות הדתית הרואות בהם שווים מבחינה הלכתית. ברנד ושטרן המליצו על דרך ביניים, שבה ניתן לפצל את ההשתייכות היהודית לכמה רבדים, ולקבל את החילונים כלגיטימיים בכל הרבדים מלבד הדתי.[5]
בשימוש הנפוץ, החלוקה המקובלת לארבע קבוצות הגדרה עצמית: חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. יש חוקרים המבקרים חלוקה זו, למשל, כי איננה אינפורמטיבית דיה לצרכים רבים. חוקרים שונים הציעו חלוקות משנה נוספות, או ציינו שאין גבולות חדים ומוחלטים בין קבוצות אלו.[6][7] על פי הסוציולוג חזקי שוהם, חלק מהקושי ליצור הגדרה מדויקת נובע מכך שכאשר אזרחים נשאלים האם הם "דתיים" או "חילונים" למשל, הם משיבים בהתייחס לרבדים שונים, כמו אמונה, פרקטיקות או קהילה. וכך למשל, משיב עשוי להיות "חילוני" באמונה אך "דתי" בפרקטיקות או להפך.[8]
בחלוקה נפוצה זו, הגבולות בין הקטגוריות "חילוני" ו"מסורתי", הבאה במדרג לפי מידת דתיות, מטושטשים ביותר. הבחירה להזדהות עימן איננה נשענת על הבדלים אובייקטיביים, אם כי יש לה מתאם חזק עם החלוקה הסוציו-אתנית: פוסט-סובייטים או יהודים ממוצא אשכנזי/מערבי – גם אלו המקיימים טווח רחב של פרקטיקה דתית או מחזיקים באמונות דתיות – נוטים יותר להגדיר את עצמם כ"חילונים", בעוד שמזרחים נוטים לראות עצמם כ"מסורתיים", ללא קשר לאורח חייהם.[9]
בעבר לא היה מקובל להתייחס למסורתיים בפני עצמם, ורווחה חלוקה בינארית פשוטה של החברה היהודית בין "דתיים", האוחזים במחויבות מוצהרת לאורח חיים הלכתי, לבין "לא-דתיים" או "חילונים".[10] יש חוקרים שסופרים את המסורתיים יחד עם החילונים, כיוון שהמסורתיים בוחרים באופן אישי אילו מסורות לקיים, ולא כפופים להלכה מסודרת.[11]
חלוקה זו נמצאת לעיתים גם בשיח היום-יומי בישראל, שבו הכינוי "חילונים" עשוי להתייחס לעיתים למגזר הממלכתי-הכללי כולו. בשיח זה, מדובר בקבוצת אוכלוסייה שִיוּרית, המונה את כל מי שאיננו ערבי, חרדי או דתי-לאומי – שְלוש הקבוצות המובחנות האחרות בחברה הישראלית, שיש להן אוטונומיה מסוימת, מערכות חינוך נבדלות, ותכופות הן אף מתגוררות ביישובים או שכונות משלהן.[12][13] שיח זה משמר את חוסר ההבחנה הישנה בין מסורתיים לחילונים: רוב המסורתיים מעבירים את חייהם במסגרות הממלכתיות, בלי להצטרף למוסדות הסקטוריאליים של הקהילות הדתיות, אף כשהם פוקדים את בתי-הכנסת שלהן; הם אינם מתלבשים כדתיים, ושולחים את ילדיהם לבתי-הספר הממלכתיים-הכלליים.[14] חוקרים כמו מנחם פרידמן רואים במקרים הרבים של היעדר מגע חברתי בין דתיים ללא־דתיים כגורם שמשפיע על התגבשות הזהות כ"דתיים" או "חילונים".[14][13] בשנת הלימודים 2019/2020, חלקם של תלמידי הממלכתי-כללי היה 43% מכלל התלמידים בישראל.[15]
מנגד, ישנן גישות מצמצמות. חוקרים והוגים מסוימים מערערים על הבידול החד בין דתיים לאלו שאינם, ורואים את החלק העיקרי של היהודים בישראל (ובהם מרבית המזדהים כחילונים) כמסורתיים-למעשה.[16] יש אינטלקטואלים ישראלים הנוקטים בגישה ממעטת מתוך שאיפה להגדרה אקסקלוסיבית ונוקשה יותר למושג "חילוני", וסבורים כי רבים מהמזדהים כחילונים הם דתיים מכדי להיחשב "חילונים אמיתיים". אחרים מבטלים כליל את ההבחנות, ומתארים את החברה כולה כמצויה על אותו הרצף.[17]
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
בשלהי המאה ה-19, עם התרחבות תופעת היהודים הלא־מסורתיים במזרח אירופה, נכנסו לשימוש מונחים כמו "חופשי" ("פרייער" ביידיש), במובן של פטוּר מעול מצוות, לתיאורם. כינוי יידי נפוץ אחר היה "ועלטליך" (תרגום מקורב: איש העולם הזה; על פי "weltlich" הגרמני), תרגום ישיר של המשמעות הלועזית ל"חילוני" במובן של סקולארי. על פי החוקרת יוכי פישר, מונחים אלו כיוונו למשמעות שונה משל האפיקורס והחוטא בחברה הקדם-מודרנית, או ה"משכיל". הכינויים הישנים התייחסו לחריגים בחברה, בה לדת היה מעמד נורמטיבי, בעוד שהמונחים החדשים סימנו את התגבשותה ההדרגתית של חברה חדשה, מרוחקת מן המסורת – תהליך שהושלם בשנות ה-50 בישראל.
המילה העברית חִלּוֹנִי נגזרה מהמילה חִילוֹנַי בלשון חז"ל, שמשמעותה היא "זר, שאיננו כהן". היא החלה להופיע בספרות העברית בסוף המאה ה-19, הן במובן המקורי של הדיוט והן כתרגום למטריאליסט. בשנות ה-50 וה-60 היא נעשתה יותר ויותר פופולרית לתיאור הציבור במדינת ישראל, שכונה עד אז בעברית "חופשי", "כללי" או "לא-דתי". ב-11 וב-18 ביוני 1965, בצמד טורים ב"הארץ", עמד הלשונאי משה גושן-גוטשטיין על תפוצתו הנרחבת של המונח החדש, תוך שהוא מביע אי-נחת מאימוצו וכי קשה להשתמש בו לתיאור בני אדם: ”השלב האחרון בחיפוש אחרי מונח מתאים היא ה"חילוני", ואיני משוכנע שהוא "חידוש" טוב. אילו ידעו "חילוניים" מה עוללו לעצמם [...] אפשר לדבר על ספרות חילונית, על ערכים חילוניים, על מקצועות חילוניים, אבל לא על אדם חילוני”. גם כיום, יש מעדיפים את התואר הישן "חופשיים" ומסתייגים מ"חילונים", אך זהו הכינוי המוכר והנפוץ.[18][19]
ביישוב הציוני, רוב המהגרים בעליות השנייה והשלישית היו חופשיים בהשקפתם, והביאו עימם אידאולוגיות חילוניות יהודיות מפותחות ממזרח אירופה. האידאולוגיות הללו היו בעיקר נחלת החוגים הסוציאליסטיים, אשר היו במעמד הנהגה, ונפוצו פחות בחברה העירונית.[20] ב-1920, הוקמו שתי מערכות חינוך נפרדות – כללית ודתית – וב-1923 נוספה אליהן מערכת החינוך של זרם העובדים הציוני-סוציאליסטי, שלימד ברוח חילונית. ב-1948, ערב סיום השלטון הבריטי, רוב מוחלט אוכלוסיית היישוב היהודי השתייכה לציבור ה"חופשי",[א] ו־78% מהילדים התחנכו בזרם הכללי או בזרם העובדים,[22] עד שהתמזגו ב-1953 לכדי החינוך הממלכתי-כללי.
בעשורים הראשונים למדינה, הציבור האשכנזי-ותיק-חילוני היה מזוהה עם האידאולוגיה הממלכתית, שהובילה מפלגת מפא"י בעיצוב החברה הישראלית. בעקבות העלייה ההמונית החברה הישראלית והפכה למגוונת, והציבור החילוני שימש כבסיס למעמד הביניים החדש. קבוצה זו היוותה את ההגמוניה הפוליטית, הכלכלית, התרבותית והערכית במדינה, ונתפשה כ"ישראליות" נורמטיבית,[23] כשהחילוניות הייתה רק אחד ממאפייניה, בעוד שהממלכתיות הייתה הגורם המרכזי המגדיר אותה.[24] עם עלייתם של יתר המגזרים בחברה הישראלית, לאחר הדחת מפא"י בשנת 1977, איבד ציבור זה את ההגמוניה בהדרגה, ומאפייניו הפכו מנורמטיביים לסממנים של עוד מגזר בחברה מפוצלת.[23] התפרקות הממלכתיות גם האיצה את קיצו של הסוציאליזם המגויס בקרבם. חילונים החלו לאמץ, ולו באופן חלקי, את ערכי האינדיבידואליזם והליברליזם המערביים, ולהטיל ספק באתוס הלאומי הנוקשה.[25] ההיחלשות התבטאה גם בהופעת ניצני תודעה מגזרית, ובצורך אובייקטיבי בהתארגנויות שייאבקו למען האינטרסים הקבוצתיים כמו המפלגות "שינוי" ו"מרצ", המבטאות שתי מגמות מנוגדות בציבור שלהן. "שינוי" ייצגה מודעות סקטוריאלית, הפנמה של השינויים החברתיים והכנה לקראת ניהול מלחמת תרבות עם המגזרים האחרים. "מרצ", לעומתה, הוסיפה להאמין שהיא מייצגת את ה"כלל־ישראליוּת" ולעמוד על דימוי זה, מה שפגע באפקטיביות הפוליטית שלה.[23]
לאחר רצח יצחק רבין, צברה תנופה בקרב הציבור החילוני תנועת ההתחדשות היהודית, שצצה עוד בשנות ה-60. התנועה ביקשה ליצור דיאלוג עצמאי עם המסורת היהודית ולנכסה-מחדש, מתוך מגוון תפישות שלה, ללא תלות בתיווך הממסד האורתודוקסי.[26] במקביל עלתה ה"מסורתיות", שנקשרה עם השכבות המזרחיות העניות ולכן כפחות אטרקטיבית. חלקים גדלים בציבור האשכנזי הוותיק החלו להשתתף בטקסים של דת עממית.[27] כמו כן, חלקים אחרים חשו ניכור לחברה הישראלית ואימצו זהות אוניברסלית, תוך הפגנת אדישות או סלידה כלפי היהדות והציונות גם יחד.[28][29] בשנות ה-2010, גברה ההכרה בהיחלשות החילונים, באופי המגזרי של החברה הישראלית,[30] ובהחלפת שיירי הממלכתיות באתוס חדש, בעל מרכיבים דתיים-מסורתיים גלויים וחזקים הרבה יותר.[29] ב-2018 העריכו שמואל רוזנר וקמיל פוקס שכ-40% מהחילונים שותפים ל"יהדות ישראלית", יחד עם המסורתיים ורוב הדתיים-הלאומיים.[31] התהליך האחרון קוּדם אקטיבית על ידי הציונות הדתית, ששאפה להפוך להגמונית, וזכה לכינוי "הדתה".[29] חלק בציבור החילוני, בדרך כלל זה המקורב לימין ולהתחדשות היהודית, פעל למען ההדתה ונכנס לברית פוליטית עם הדתיים-הלאומיים.[32] חלק נוסף, שיוצג בין היתר על ידי "הפורום החילוני", דחה אותה בתוקף. קבוצה זו קוראת לפיתוח תודעת מיעוט חילונית-ליברלית ולהקמת אוטונומיה לציבור המזדהה עם ערכים אלו, כולל מערכת חינוך עצמאית, שתאפשר לו לגבש את זהותו כ"שבט" נוסף בחברה הישראלית.[30]
תפיסות ואמונות
סכם
פרספקטיבה
מספר מחקרים ניסו לכמת את חשיבותם של הערכים והנורמות באורח-חייהם של אנשים, כתלות או כמתאם למיקומם על הסקלה שבין דתיות לחילוניות, בישראל ובמדינות נוספות. מחקר מצוטט רבות בנושא זה הוא של הפסיכולוג החברתי שלום שוורץ, שפיתח תאוריה פסיכולוגית נפוצה להגדרת ערכים – תאוריית הערכים האנושיים הבסיסיים. במחקר זה נמצא שהציר שמגדיר עד כמה אדם דתי או חילוני נמצא במתאם עם ערכים מסוימים, הן בישראל והן במדינות נוספות שנבדקו באירופה. בישראל, אותו ציר דתיות-חילוניות נמצא במתאם גם עם הגדרתו העצמית של יהודי ישראלי כ"חילוני", "מסורתי", "דתי" או "חרדי". במחקר זה נמצא כי חילונים ישראלים, בדומה לאדוקים פחות מבני הדתות השונות בשאר המדינות במחקר, קושרים את עצמם לערכים של "אוניברסליזם", "הישגיות", "יוקרה חברתית", "הדוניזם", "פתיחות לשינוי", "הכוונה עצמית", ולעומת זאת מביעים פחות הזדהות עם ערכים של "מסורת", "קונפורמיות", "יציבות וביטחון" ו"נדיבות".[33] ממצאים אלו אושרו ברובם במחקר מטא-אנליזה שכלל אלפי משתתפים מ-15 מדינות, כאשר בישראל המתאם השלילי ביותר של דתיות היה עם ערך האוניברסליזם.[34]
מחקר נוסף בפסיכולוגיה בין-תרבותית, לפי שיטה שונה במקצת להגדרת ערכי תרבות (Hofstede's cultural dimensions theory), נערך על-ידי אהרון כהן, פסיכולוג מאוניברסיטת חיפה, ובו השתתפו למעלה מאלף מורים מ־54 בתי ספר בישראל. מבין הערכים שנבדלו ביותר בין הקבוצות במחקר, נמצא כי המורים בבתי ספר ממלכתיים וקיבוציים דגלו יותר בערכים של אינדיבידואליזם, נשיות ומצפוניות, ופחות בהיררכיה של כוח (power distance), באופן מובהק סטטיסטית בהשוואה למורים בבתי-ספר דתיים, ערבים ודרוזים.[35] מחקרים כמותניים נוספים תומכים בתוצאות אלו: מחקר של שפרה שגיא ועמיתים מאוניברסיטת בן-גוריון, שבו השתתפו למעלה מאלף תלמידי תיכון, מצא כי תלמידים בבתי-ספר ממלכתיים הפגינו יותר אינדיבידואליזם ופחות קולקטיביזם, וכן הפגינו יותר עניין וידע בתרבות והיסטוריה של ארצות אחרות, על חשבון עניין וידע בתרבות והיסטוריה מקומיים.[36] מחקר אחר מצא שילדים שגדלו בבתים חילוניים ייחסו פחות חשיבות לתוויות של קטגוריות אתניות, כמו "ילד יהודי" ו"ילד ערבי", מאשר ילדים שגדלו בבתים דתיים.[37]
בשאלת מדיניות החוץ והסכסוך עם הפלסטינים, להזדהות כחילוני יש מתאם מובהק עם נטייה למרכז ולשמאל ביחס ליתר החברה (אם כי חילונים רבים מזדהים עם הימין) ועם תמיכה בסיום הכיבוש הישראלי בגדה המערבית, תוך חתירה לפתרון של דו-קיום.[38] החילונים נוטים להיות ליברלים יותר ביחס ליתר החברה הישראלית, אך נפוצות בקרבם עמדות לא-ליברליות מובהקות כמו התנגדות לשוויון מלא לערבים.[39] הדבר נכון במיוחד למהגרים מברית-המועצות לשעבר, שעל אף היותם חילונים מאוד, מפגינים עמדות ימין ביחס למיעוטים ובסוגיה הפלסטינית. פער זה ניכר אותם ממפלגות השמאל ומציבור מצביעיהן, ובמקרים רבים בלם שיתוף פעולה פוליטי בין שתי האוכלוסיות.[40][41]
יחס לדת
יחסם של המזדהים כחילונים אל היהדות והדת הוא מורכב, ומושפע ממקומם בחברה. בישראל, למסורת היהודית תפקיד חשוב בעיצוב הזהות הלאומית היהודית: סמליה וטקסיה אומצו בשלב מוקדם על ידי הציונות.[42][43] האורתודוקסיה מתפקדת כדת שרק מיעוט מקיים באדיקות, אך בתמיכה של רוב גדול באוכלוסייה. הקשר הישראלי בין דת ולאום הופך את מעמדה של הדת היהודית במדינה לייחודי.[44] זהות יהודית "מדינתית" – הכוללת מרכיבים דתיים גלויים ומובלעים, ושואפת לייחס את היהודים לרוב השליט ולהבדיל אותם מן הלא־יהודים, ובייחוד מהערבים – מוּחלת מתוך אופיה של ישראל על היהודים בהכללה, וכפועל יוצא גם על החילונים.[45] בסך הכל נוטים החילונים – גם אלו שהיחס שלהם לאורתודוקסיה אדיש או עוין – לראות את יהדותם כחלק מהאופי הקולקטיבי של המדינה, ובמקרים מסוימים הם אף עשויים לראות במאפיינים דתיים ככאלו השייכים לתחום הציבורי.[46][47]
מרכז המחקר פיו פרסם בשנת 2016 סקר רב משתתפים בישראל: "החלוקה הדתית בחברה הישראלית". למעלה ממחצית מהמזדהים כחילונים בסקר ענו כי הם רואים את עצמם "קודם כל ישראלים", ולצד זאת רוב החילונים "גאים להיות יהודים". רוב גדול של החילונים בסקר ראו את זהותם היהודית כמוצא ותרבות. 95% מהחילונים ענו כי "אדם יכול להיות יהודי" אם הוא עובד בשבת, 88% ענו כי יכול להיות יהודי גם אם אינו מאמין באלוהים, ו-58% גם אם גוייר על-ידי רב לא-אורתודוקסי. כמעט כל החילונים סבורים כי זוהי זכותם הטבעית של יהודים לעלות לישראל, אך רובם אינם תולים זאת בהבטחה אלוהית. בין הערכים המשוייכים ליהדות על-ידי רבים מן החילונים בסקר הם זיכרון השואה, אתיקה ומוסר.[48][ב]
מבחינת מקומה של הדת במרחב הציבורי, יחסם של החילונים אמביוולנטי, על רקע המעמד הקולקטיבי של הדת.
מחד, רוב החילונים, אם לא רובם המוחלט, מגלים גישה שלילית בעליל כלפי הרבנות הראשית, החרדים ומייצגים אחרים של האורתודוקסיה, וכן כלפי מעורבות יתרה מצידם בחיי הכלל, המכונה "כפייה דתית"; דורשים נישואים אזרחיים, שירותים שונים בשבת דוגמת תחבורה ציבורית,[49] גיוס בני ישיבות לצה"ל, הפחתת קצבאות לחרדים וכיוצא בזה. בנוסף מביעים חילונים רבים חששות מהתפשטותם הדמוגרפית של הדתיים, מהמעמסה הכלכלית של החרדים, ומהפיכת המדינה לתאוקרטיה מלאה, או "מדינת הלכה".[50] רוב גדול של החילונים בסקר פיו ענו שיש להעניק קדימות לעקרונות הדמוקרטיה על פני ההלכה כאשר יש ניגוד ביניהן.[51]
מאידך, בהקשר של הפרדת דת ומדינה, התמונה מורכבת יותר. על אף שחילונים רבים מצהירים ש"יש להפריד את הדת מהמדינה" (88% מן החילונים בהשוואה ל-46% מן המסורתים, 15% מן הדתיים ו-12% מן החרדים),[52] סוציולוגים דוגמת סטיבן שרוט ואורי רם סבורים כי הפרדה מלאה של דת ומדינה רחוקה מדי מהמוסכמות המקובלות בחברה היהודית, ולכן הם מסיקים כי כוונת הנסקרים היא ביטול החקיקה המגבילה חירויות אישיות בשם הדת, אך לא בהכרח הסרה של כל סממן דתי מהמדינה. לשיטתם, הדבר נובע לא רק ממשקלה של האורתודוקסיה בעיצוב הזהות הלאומית, אלא גם מכך שהסתמכות המדינה על הממסד הרבני מאפשרת לה לקיים את אופייה הציוני, מבלי להידרש לחקיקה גזענית גלויה. באופן זה, חילוניות בישראל כהשקפה, במובן המקובל של המילה "חילוניות" בעולם, היא נחלתו של מיעוט קטן.[53][54] בשל כך, ההתנגדות לחקיקה הדתית המרובה נושאת לרוב אופי של עקיפת ההגבלות באמצעות מסלולים אלטרנטיביים – קבורה אזרחית פרטית, נישואין מחוץ לישראל חו"ל – ולא של התנגשות.[55]
בהיבט של הדתיות האישית, החילונים מפגינים כאמור את הרמה הנמוכה ביותר, באופן מובהק, ביחס לקבוצות האחרות (גם למסורתיים), בכל פרמטר, הן בהתנהגות והן בדעות. לצד זאת, רוב גדול של החילונים מקיים טקסים יהודיים באורח סלקטיבי. לפיכך סבורים סוציולוגים שונים כי "חילון אישי מלא" במובן המקובל במערב נדיר מאוד בישראל, עקב הקשר בין הזהות הלאומית והיהדות.[ג][57] חוקרים שונים הצביעו על מה שעשוי להַרְאות זיקה מסוימת ליהדות אפילו בקרב ה"לא שומרים מסורת כלל", שכמעט כולם מסווגים כ"חילונים".[58][59] כך למשל, גם בקבוצה זו מדווח הרוב על קיום פרקטיקות ליבה שונות, כמו ברית מילה וסדר פסח.[60] חלק מאלו אינן נושאות שום משמעות דתית, לפחות בעיני חלק מהאוכלוסייה; תיוגן כנייטרליות מאפשר לאנשים להזדהות כ"לא שומרים כלל" בעודם מקיימים אותן.[45]
עם זאת, הסבך בין זהות קולקטיבית, דתית ולאומית מקשה על אבחון המניעים לעריכת פרקטיקות מסורתיות בידי החילונים בכלל.[61][62] המוטיבציות השונות לכך עשויות לכלול רצון לשמר מסורות משפחתיות ועדתיות, הפגנת שייכות לאומית, תפישות פסיכותרפויטיות שרואות בפרקטיקות כלי למימוש עצמי, נטיות רוחניות ורליגיוזיות בסגנון העידן החדש, תפישה תרבותית של היהדות ברוח הציונות, ואמונה דתית, בייחוד במאגיה ובמיסטיקה יהודיות.[63]
בבדיקה של מגוון השקפות דתיות, מצא ברוך קימרלינג הלימה קרובה בין הזדהות כחילוני לאי-אמונה רק לגבי העולם הבא, ובכלל זה ימות המשיח, ועונש אלוהי למי שלא יקיימו מצוות.[64] באמונות מסורתיות נוספות שנבדקו, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המשיבים החילונים לקטגוריות הדתיות יותר.[64][65] תשובות שניתנו לסקר פיו העלו גם הן מספר הבדלים בין החילונים לקטגוריות האחרות, כאשר החילונים העידו בסבירות גבוהה יותר כי הדת לא ממלאת תפקיד חשוב בחייהם (79% מן החילונים ענו כי הדת "לא ממש חשובה/כלל לא חשובה" בחייהם – בהשוואה ל-16% מן המסורתיים, 1% מן הדתיים ו-0 מן החרדים), שיש לדעתם ניגוד בין מדע לדת (73% בהשוואה ל-50% מן המסורתים, 39% מן הדתיים ו-33% מן החרדים) ושבני-אדם ושאר יצורים חיים התפתחו באבולוציה (83% מן החילונים בהשוואה ל-35% מן המסורתים, 11% מן הדתיים ו-3% מן החרדים). חלק מהחילונים מאמינים באלוהים בדרגות משתנות של ביטחון (18% מן החילונים ענו כי הם מאמינים באלוהים "באמונה שלמה" – בהשוואה ל-70% מן המסורתיים, 91% מן הדתיים ו-98% מן החרדים – עוד 38% מאמינים "פחות בטוחים", ו-44% אינם מאמינים או אינם יודעים או סירבו להשיב).[66]
בנוגע לקיום מסורת, בסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ענו רוב החילונים כי הם שומרים על המסורת היהודית "במידה מועטה" או "בכלל לא".[67][ד] לפי סקר מכון פיו, כמעט כל החילונים נוסעים בשבת, כאשר כמחציתם מעניקים לשבת צביון מסורתי כלשהו, וכן רוב גדול של החילונים בסקר משתתפים בסדר פסח, אך ביותר ממחצית המקרים זהו סדר לא-מסורתי.[68] מסורות אחרות שנבדקו מתקיימות על ידי חלק מהחילונים, לעיתים באופן מלא ולעיתים באופן חלקי.[69][58]
אחד ההיבטים הנוכחים ביותר של המסורת בחיי החילונים הוא החגים. בעבר, עד שנות ה-60, נעשה ניסיון לפרש-מחדש את החגים כחלק מביסוס אתוס אזרחי ברוח הציונות – מאמץ שהתבטא בצורה רדיקלית בקיבוצים, שם הותקנו בין היתר הגדות אתאיסטיות לפסח. תוצרי מפעל זה נמוגו כמעט. כיום, גם בחלקים הליברליים של הציבור החילוני מקובל לערוך את החגים במתכונת מסורתית, תוך השטחה או התעלמות מהתכנים הדתיים שלהם. חריג לכך הוא יום כיפור, שבו התפתחו התנהגויות לא-מסורתיות הנפוצות במיוחד אצל חילונים: רכיבת ילדים על אופניים וצפייה בסרטים לאורך היום.[70] היבט בולט נוסף שבו הדת מופיעה בחיי הכלל היהודי, הוא השתתפות רבנים באירועי מעגל חיים כמו בר-מצוות, חתונות ולוויות. אף על פי שהחילונים נזקקים לאנשי דת כמתווכים ומארגנים במהלכם של אלו, הניכור מנציגי הרבנות הראשית (החרדים ברובם) מביא לפנייה גוברת לאלטרנטיבות, בין אם רבנים אורתודוקסים-ליברלים ובין אם רבנים רפורמים וקונסרבטיבים.[71]
במחקר שנערך בשנת 2020 על ידי ון-אלק ונעמן, פסיכולוגים חברתיים מאוניברסיטת אמסטרדם, והתמקד ביהודים ישראלים המגדירים עצמם "אתאיסטים" או "לא מאמינים", נמצא כי רובם בחרו ב"יהדות" כתפיסת העולם שלהם, על אף שהביעו ביקורת על מוסדות דת והלכה, ואף שניתנה להם האפשרות לבחור ב"אתאיזם", "חילונות" וכדומה. החוקרים הסיקו כי משתתפים אלו התייחסו ליהדותם כאל תרבות, ולא כאל דת.[72]
חלוקה פנימית
סכם
פרספקטיבה
בתוך הכלל החילוני, חוקרים שונים הציעו סיווגים לתת-קבוצות.
בשיח הנפוץ, הן בציבור הרחב והן בתקשורת, מקובל להתייחס לאוכלוסייה החילונית–יהודית בישראל כמקשה אחת. השקפה כוללנית זו מתעלמת ממגוון תת־התרבויות המרכיבות את האוכלוסייה החילונית בישראל.[73]
לאורך השנים ניסו סוציולוגים לאפיין את החברה הישראלית כולה והחילונית בפרט בדרכים שונות, אולם מאפיינים אלו סובלים בדרך כלל ממספר חסרונות, ביניהם הנטייה להכללת יתר, למשל בהתאם לסוגיות אתניות, כלכליות או מגדר. הכללות אלו נוטות להיות סטריאוטיפיות וכוללניות.[73]
זיהוי נפוץ קושר בין אחת מקבוצות הליבה העיקריות של החילונים לאנשי המעמד הבינוני והגבוה, צאצאיהם של בני היישוב שטרם 1948 והמהגרים מאירופה בשנים שלאחר הקמת המדינה.[74] קבוצת אנשים זו הייתה בעלת ייצוג גבוה יחסית (במיוחד במהלך המאה ה־20) בעמדות המפתח במנהל ובשירות הציבורי, בתרבות, בתקשורת ועוד, אולם הדומיננטיות החברתית שלהם נמצאת בירידה בעשורים האחרונים, לצד עלייתם של קולות חדשים בחברה.[75][76][77]
ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר ניסו לחלק את החילונים באופן כמותני לשלוש תת-קבוצות, במאמר שהסתמך על נתונים מדו"ח גוטמן 1999 ותזה של דפנה קנטי, אולם נתונים אלו והניתוח הסטטיסטי שלהם לא פורסמו במלואם, ולא בכתב-עת מדעי המיועד לניתוח כמותני.[78] לפי תוצאות אלו, רוב קטן (57%) מורכב ממה שהם כינו "חילונים-ממילא", שהיותם חילונים נובעת מנסיבות חברתיות, והם חסרים השקפה ברורה ומתאפיינים בפסיביות. לעומת ה"חילונים-ממילא", היו שתי קבוצות-מיעוט בעלות צביון אידאולוגי ברור: דוגלים ביהדות חילונית ו"חילונים אוניברסליסטים".[78]
אנשי היהדות החילונית הם בעלי זיקה חזקה לזהות היהודית, ועומדים על כך שמדובר במורשת חשובה. קבוצה זו קשורה תכופות לחוגי ההתחדשות היהודית,[79] הפועלים לביסוס יהדות לא-אורתודוקסית כאלטרנטיבה לממסד, על ידי ניכוס מחדש של פרקטיקות מסורתיות. בתוך ההתחדשות קיימים חוגים הרואים את היהדות כתרבות צרופה, ללא מימד דתי, כמו אנשי התנועה החילונית-הומניסטית יעקב מלכין, יאיר צבן ויהודה באואר. בהתחדשות קיימות גם קבוצות המאמצות תפישות רוחניות ועל-טבעיות, דוגמת הניו אייג' או הנאו-חסידות.[80] כמה ממנהיגיהן של אלו מסייגים את הזדהותם כחילונים: רני יגר אמר ב-2011, שהוא חילוני "בהקשר הסוציולוגי" אך תחושתו הפנימית דתית.[81] בין ראשי ה"רליגיוזיים" הללו מצויים רות קלדרון וארי אלון. מספר ניכר של חילונים מזדהה עם הזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסים, אם כי השתתפותם בפעילויותיהם זניחה, ומדובר במידה רבה במחאה נגד הממסד האורתודוקסי. ב-2018 העריכו רוזנר ופוקס כי כשביעית מהחילונים שנסקרו אמרו שהם רפורמים או קונסרבטיבים, אך נתון זה פורסם רק בספרם לציבור הרחב, ולא במקור כמותני[82] הגר להב חקרה את האמונה של נשים "חילוניות-מאמינות" בישראל. לפי ממצאיה, נשים אלו "לא רואות שום קשר בין אמונה לבין קיום המצוות, וכי מבחינתן להלכה אין שום משמעות בנוגע לאמונתן. אלוהים שלהן לא בא מחז"ל או מהגמרא".[83][84] להב סברה כי 25% מן היהודים הישראלים הם כאלו, אך ללא אישור כמותי כלשהו.[83]
"חילונים אוניברסליסטים", מנגד, דוגלים בערכים כלל-אנושיים, ממעטים לייחס חשיבות לזהות היהודית, ואף רואים בה נטל ומכשול. הם מזוהים עם העמדות הקוראות למינימליזציה של היבטים יהודיים במדינת ישראל, ובכלל זה פוסט-ציונות.[79] האוניברסליסטים נוטים לתמוך בהפיכת המדינה לדמוקרטיה ליברלית אזרחית, שייכים לקוטב הליברלי ביותר במפה הפוליטית, ומאמצים את התרבות והאתוס המערביים.[28] ברוך זיסר וליבמן זיהו ב-1995 בערך 10% מהאוכלוסייה היהודית כ"חילונים רדיקלים", המחזיקים בעמדות המתכתבות עם תפישות כאלו; למרות שיעורם הקטן יחסית, קבוצה זו מיוצגת מאוד באליטה הישראלית, והשפעתה נרחבת.[דרושה הבהרה] בעוד שאנשי ההתחדשות ודומיהם מבקשים להוציא את היהדות מידי האורתודוקסיה, האוניברסליסטים מבטלים גישה זו, ונוטים לראות באורתודוקסיה את המייצגת האותנטית של המסורת, שהיא בעיניהם פרימיטיבית ומאוסה מטבעה ואין טעם לנסות לערוך לה מודרניזציה. גישה זו מיוצגת, למשל, על ידי גדעון סאמט ועדית זרטל.[85] שמואל רוזנר וקמיל פוקס סיווגו כ-13% מהמדגם שלהם כ"אוניברסליסטים". רוזנר ופוקס הציעו גם קטגוריה נוספת משלהם, "ישראלים", שכמעט כל חבריה מזדהים כחילונים. הם מנו 15% מכלל הנסקרים, ומשלבים לאומיות ציונית חזקה וקרבה לדת האזרחית עם זיקה מועטה למסורת, ברוח השמאל הישראלי הישן.[86]
חלוקה אחרת של הציבור החילוני, תחת שמות שונים, היא בין חילונים האדישים כליל או עוינים לדת לבין חילונים המגלים כלפיה יחס חיובי במידת מה. סקרים שונים הבדילו בין קבוצות אלו, תחת השמות "חילונים גמורים" ואף "חילונים אנטי-דתיים", לעומת "חילוני קרוב למסורתי" וכדומה.[79] ב-2016, המכון למדיניות העם היהודי סיווג את נסקריו ל"חילונים לחלוטין" או כ"חילונים קצת מסורתיים". 30.4% מהמשיבים מוינו לקטגוריה הראשונה, ו-20.8% לקטגוריה השנייה. רוזנר ופוקס תיארו את שתי הקבוצות כנבדלות זו מזו במדדים רבים. "הקצת מסורתיים" הם שמרנים יחסית ובעלי יחס חיובי למסורת, בעוד שה"חילונים לחלוטין" ליברלים יותר ונוטים לחשוש מהתחזקות הדת בישראל. בקרב ה"חילונים לחלוטין" יש 36% מאמינים באלוהים ו-29% אתאיסטים, בעוד שאצל ה"קצת מסורתיים" רק 5% אתאיסטים ו-85% מאמינים באלוהים.[87]
דמוגרפיה
סכם
פרספקטיבה
במהלך העשור השני של המאה ה-21, סקרים שונים הצביעו על כך שהחילונים הם המגזר הגדול ביותר בבמגזר היהודי ובמדינת ישראל בכלל.[88]
לחילונים שיעור פריון גבוה יחסית לקבוצות בעלות הכנסה והשכלה דומות ברחבי העולם.[89] ממוצע מספר הילדים לאישה חילונית ילידת ישראל עומד על כ-2.1,[90][91] ובניגוד לציפיות נתון זה עולה עם רמת ההשכלה וההכנסה.[92] הסוציולוגית ברברה אוקון ציינה כי תופעה זו נובעת מהסכמה חברתית רחבה לגבי הצורך בילודה יהודית מרובה, המגולמת בתמיכה ממשלתית ניכרת בטיפולי פוריות, ובתמיכת המשפחה המורחבת בגידול הילדים. כך, לדוגמה, 83% מהמשפחות החילוניות דיווחו על עזרת הסבים בטיפול בילדים. עם זאת, בתוך האוכלוסייה היהודית, שיעור הפריון החילוני נותר הנמוך ביותר,[90][93] ומדובר בפער שמוביל בהדרגה לחריגה במאזן הדמוגרפי לטובת האוכלוסיות הדתיות. למרות פער זה, שיעור החילונים באוכלוסייה היהודית נשאר יציב, סביב 40%–45%,[94] הודות לשני גורמים מרכזיים: ראשית, מעבר של לא-חילונים להגדרה עצמית כחילונים בהיקף העולה על המעבר בכיוון ההפוך,[95] ושנית, הגעת עולים מברית-המועצות לשעבר, מהם שיעור החילונים גבוה.[96][97][98] עם השנים, המהגרים החלו לאמץ יותר ויותר פרקטיקות דתיות וערכים מסורתיים,[99] במיוחד בקרב הדור הצעיר.[97][100]
מבחינה כלכלית, החילונים מהווים את הקבוצה האמידה ביותר בחברה היהודית. ההכנסה הממוצעת של משק בית חילוני בשנת 2019 הייתה גבוהה ב-25% מזו של מסורתיים, ב-16% יותר מאשר דתיים וב-68% יותר מזו של חרדים.[101] בנוסף, החילונים הם גם המשכילים ביותר, עם שיעור גבוה של תארים אקדמיים בהשוואה לשאר קבוצות האוכלוסייה בישראל.[102]
לקריאה נוספת
- ישעיהו ליבמן ואליהוא כ"ץ (עורכים), The Jewishness of Israelis: Responses to the Guttman Report, אולבני: אוניברסיטת מדינת ניו יורק (אנ'), 1997
- ישעיהו ליבמן, "Reconceptualizing the Culture Conflict among Israeli Jews", Israel Studies 2, אוניברסיטת אינדיאנה, סתיו 1997
- ישעיהו ליבמן וברוך זיסר, "Judaism and Jewishness in the Jewish State", The Annals of the American Academy of Political and Social Science, האקדמיה האמריקאית למדעי המדינה והחברה (אנ'), ינואר 1998 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר, "מסורתיות יהודית ותרבות פופולרית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 13, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2003
- עוז אלמוג, פרידה משרוליק: שינוי ערכים באליטה הישראלית: חיפה, אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, תשס"ד–2004
- יוסי יונה ויהודה גודמן (עורכים), מערבולת הזהויות: דיון ביקורתי בדתיות ובחילוניות בישראל, ירושלים: מכון ון ליר ובני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2004
- רם פרומן, "מה עושים בחגים? החילונים והחגים היהודיים", אביעד קליינברג (עורך), לא להאמין: מבט אחר על דתיות וחילוניות, ירושלים: כתר ותל אביב-יפו: אוניברסיטת תל אביב, 2004
- ברוך קימרלינג, מהגרים, מתיישבים, ילידים: המדינה והחברה בישראל – בין ריבוי תרבויות למלחמות תרבות, תל אביב: עם עובד, 2004
- יוחנן פרס ואליעזר בן־רפאל, קירבה ומריבה: שסעים בחברה הישראלית, תל אביב: עם עובד, 2006
- בנימין בית-הלחמי, "?The Secular Israeli (Jewish) Identity: An Impossible Dream", ברי קוסמין ואריאלה קייזר (עורכים), Secularism & Secularity: Contemporary International Perspectives, המכון לחקר החילוניות בחברה ובתרבות (אנ'), 2007
- ישעיהו ליבמן ויעקב ידגר, "Secular-Jewish Identity and the Condition of Secular Judaism in Israel", צבי גיטלמן (אנ') (עורך), Religion Or Ethnicity? Jewish Identities in Evolution, ניו ג'רזי: אוניברסיטת ראטגרס, 2009
- סטיבן שרוט, Comparative Perspectives on Judaisms and Jewish Identities, דטרויט: אוניברסיטת המדינה של ויין, 2010
- אשר אריאן (ראש צוות) ואיילה קיסר-שוגרמן (ניתוח נתונים כתיבה), יהודים ישראלים – דיוקן: אמונות, שמירת מסורת וערכים של יהודים בישראל 2009, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2011
- קלמן נוימן, הוויכוח על גבולות המדינה: סוגיה של דת ומדינה?, ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2013
- יוכי פישר, "The Concepts of ‘Religion’ and ‘Secularism’ in the Hebrew Language and Their Manifestations in Israel’s Socio-Political Dynamics", Dynamics in the History of Religions 4: Religion and Secularity, בריל, 2013
- חזקי שוהם, "'דת', 'חילוניות' ו'מסורת' במחשבה הציבורית בישראל", עיונים בתקומת ישראל 24, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2014
- חזקי שוהם, נעשה לנו חג: חגים ותרבות אזרחית בישראל, הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2014
- אבנר דינור, "לקראת חילוניות מאמינה ", אקדמות ל, בית מורשה בירושלים, שבט תשע"ה
- יוכי פישר (עורכת), חילון וחילוניות: עיונים בין־תחומיים, ירושלים: מכון ון ליר ובני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2015
- גיא בן-פורת, Between State and Synagogue: The Secularization of Contemporary Israel, אוניברסיטת קיימברידג', 2013. יצא בעברית בשם "הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל" בהוצאת פרדס, 2016.
- סקר: Israel's Religiously Divided Society, מרכז המחקר פיו, 2016 (באנגלית) אותו הסקר התפרסם גם בעברית, במהדורה מקוצרת: החלוקה הדתית בחברה הישראלית, מרכז המחקר פיו, 2016
- יעקב ידגר, Sovereign Jews: Israel, Zionism, and Judaism, אולבני: אוניברסיטת מדינת ניו יורק, 2017
- יואב פלד והורית הרמן-פלד, The Religionization of Israeli Society, אוקספורדשייר: ראוטלג', 2018
- שמואל רוזנר וקמיל פוקס, #יהדותישראלית: דיוקן של מהפכה תרבותית, תל אביב: דביר וירושלים: המכון למדיניות העם היהודי, 2018
- רם פרומן, הדרך החילונית, ראשון לציון: ידיעות ספרים, 2019
- יעקב ידגר, Israel's Jewish Identity Crisis: State and Politics in the Middle East, קיימברידג': אוניברסיטת קיימברידג', 2020
- אמנון רובינשטיין, סיפורם של היהודים החילונים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2019
- ירמיהו יובל, מבוא כללי: מודרניזציה וחילון בתרבות היהודית. זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני. כרך ראשון, עמ' XV-XXVI. הוצאת כתר, 2007.
קישורים חיצוניים
ביאורים
- לשם השוואה, פחות מ-15% מהאוכלוסייה נמנו על הציונות הדתית,[21] והחרדים היוו מיעוט בטל
- סקר זה של מרכז המחקר פיו נערך מאוקטובר 2014 ועד מאי 2015, בראיונות פנים-מול-פנים עם מדגם מייצג של אלפי משתתפים בישראל בגילאי 20 ומעלה, בכלל זה 3,789 שהגדירו עצמם יהודים, ועוד 64 שהגדירו עצמם "חסרי דת" אך "יהודים שלא על פי דתם". אלו התבקשו להגדיר עצמם עם האפשרויות: "חילונים", "מסורתיים", "דתיים" או "חרדים". 49% מכלל היהודים בסקר זה הגדירו עצמם כחילונים.
- הסקר החברתי של הלמ"ס נערך כל שנה מאז 2002, אך הפרק העוסק ב"דתיות" הופיע רק פעמיים, בשנים 2002 ו-2009. הסקר בשנת 2009 כלל 7,500 מרואיינים בני 20 ומעלה מכל רחבי הארץ, אך לא דווח המספר מתוכם שהגדירו עצמם כיהודים או כחילונים, או אחוז המסרבים להשתתף. הסקר איפשר למשתתפים יהודים ישראלים בגילים 20 ומעלה להגדיר עצמם באמצעות בחירה באחת מחמש קבוצות: חילונים, מסורתיים לא-כל-כך דתיים, מסורתיים-דתיים, דתיים וחרדים. 43% הגדירו עצמם כחילונים.[67] אחוז זה היה כמעט זהה לאחוז המגדירים עצמם כחילונים בסקר משנת 2002.
הערות שוליים
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
