Loading AI tools
שאלת השבת ואופן שמירתה העסיקה את החברה הלאומית המתגבשת עוד בזמן המנדט הבריטי. בתקופה זו התפתחו מספר הסדרים ששימשו כבסיס לעקרון הסטטוס קוו. במסגרת ההסדר הוסכם שהשבת תישמר בכל המוסדות הלאומיים, וכן הותקנו תקנות שהבטיחו את השבתת המסחר והמלאכה בשבת.
בשנת 1951 נחקק "חוק שעות עבודה ומנוחה", האוסר על העסקת יהודים בשבת.[1]
סוגיית השבת השנויה במחלוקת עולה פעמים רבות על סדר היום הפוליטי והציבורי בין הדתיים לחילוניים, ומבליטה את הניגודים בין הציבורים השונים. עם זאת, הדעות מורכבות ובקרב זרמים שונים ישנן מגוות דעות בנושא השבת.[2]
המערכת הפוליטית נוהגת בסוגיית השבת בדפוסים מובהקים של דמוקרטיה הסדרית, כשהיא מתאפיינת בהתייחסות אגבית למעמד השבת בחקיקה הראשית, וכן בהאצלת סמכויותיה. לעצירת שחיקה הדרגתית בסטטוס קוו, נעשו ניסיונות, בעיקר מצד המפלגות הדתיות, לחוקק חוק שבת ארצי.
במכתב ששלח ביוני 1947 דוד בן-גוריון, אז ראש הסוכנות היהודית, לאגודת ישראל ונודע לימים כמכתב הסטטוס קוו בו הוסדרו לראשונה יחסי דת ומדינה בישראל, נכתב בנוגע לשבת כי "ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת, כמובן מתוך מתן רשות לנוצרים ובעלי דת אחרת לשבות ביום החג השבועי שלהם". עם קום המדינה, נקבעה בסעיף 18א לדבר החקיקה הראשון של מדינת ישראל, פקודת סדרי השלטון והמשפט, הוראה בדבר קביעת השבת כיום המנוחה הרשמי במדינה, לצד מועדי ישראל. סעיף זה בפקודה לא הופיע בה בתחילה והוא צורף לה זמן קצר לאחר הקמת המדינה בשל מחאת המנהיגים הדתיים בישיבה השלישית של מועצת המדינה הזמנית. באופן סמלי הסעיף אף הוחל למפרע מליל שבת, ו' אייר תש"ח (15 במאי 1948).[3] חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום) שנחקק ביולי 2018 אף עיגן בחוק יסוד את מעמד השבת כיום המנוחה הרשמי של ישראל.
הגדרת יום מנוחה רשמי קבוע בחוק נהוגה כיום בחלק ממדינות העולם, ובדרך כלל מדינות המגדירות יום ספציפי בשבוע כיום המנוחה הרשמי שלהן קובעות אותו, כמו ישראל, בהתאם ליום המנוחה הנהוג בדת במסורת של מרבית האזרחים במדינה. במרבית מדינות העולם המפותח נהוג שבוע עבודה של חמישה ימים וסוף שבוע בן יומיים. בחלק מהמדינות עדיין נחשב יום ראשון ל"יום מנוחה", ובחלק ממדינות אלו אף מוגדרות בחוק הנחיות מיוחדות המחריגות יום זה, אם כי לא בכולן.[4] מדינות אחרות מסתפקות בקביעת חובה על המעסיק להעניק לעובד יום מנוחה, אך אינן קובעות את היום שבו יקבל העובד את יום המנוחה שלו ומשאירות זאת למשא ומתן שבין העובד והמעסיק. במרבית המדינות המפותחות סוף השבוע חל בימים שבת וראשון, ימי המנוחה של הדתות היהודית והנוצרית. סוף שבוע זה קיים גם במדינות המזרח הרחוק שהעתיקו אותו ממדינות המערב.[5]
סעיף 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה[6] אוסר להעביד עובד מתחת לגיל 18 ביום מנוחתו השבועית (שהוא שבת ליהודים, ויום שישי, שבת או ראשון לבני דתות אחרות) אלא אם הותר על פי האמור בסעיף 12 בחוק. כמו כן, כדי למנוע הפליה, החוק אוסר על מעסיק לסרב להעביד אדם מכיוון שאינו מוכן לעבוד ביום המנוחה שלו כפי שמחייבת אמונתו. בסעיף 12 נכתב כי לשר העבודה יש סמכות להתיר העבדת עובד ביום המנוחה במקרים שבהם הפסקת העבודה ביום המנוחה תביא לפגיעה קשה בענייני הגנת המדינה, ביטחון הגוף או הרכוש או פגיעה חמורה בכלכלה. בשנת תשכ"ט נוסף לחוק סעיף 9א, הקובע שבשבת "לא יעבוד בעל בית מלאכה בבית מלאכתו, ולא בעל מפעל תעשייה במפעלו, ולא יסחר בעל חנות בחנותו".
החוק מוציא מתחולתו שוטרים, סוהרים, ימאים ודייגים, אנשי צוות אוויר, עובדי מדינה מסוימים ועובדים בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי ועובדים שאי אפשר לפקח על שעות עבודתם - את כל אלה מותר להעביד בשבת. בנוסף הוציא שר הכלכלה היתרים להעבדה בשבת לעובדים בבתי מלון, בתי חולים ומסעדות, עובדי שמירה ועוד.
עובד יהודי מעל גיל 18 שהביע הסכמה אישית לעבוד בשבת, רשאי להיות מועסק ביום המנוחה בהתאם לרצונו על פי חוק, בכפוף לתשלום שכר בהיקף 150% מיום עבודה רגיל.
על מטרתו של האיסור על העסקת יהודי בשבת כתב נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר:
בקביעת העיקרון של קיום יום מנוחה שבועי והועדתו בשבת חתר המחוקק להגשים שתי מטרות משולבות: ראשית, מטרה חברתית, לפיה ראוי לייחד יום מנוחה שבועי לכל אדם כדי שיוכל לנוח בו ממלאכתו, לשהות עם משפחתו או בחברת ידידים ולהתפנות לנופש ולבידור לפי בחירתו והעדפותיו. כן נועד יום המנוחה להגן על בריאותו של העובד ולהבטיח תנאי עבודה הוגנים. שנית, הועדת המנוחה בשבת נעשתה על רקע ציווי ההלכה ומסורת ישראל.
— מאיר שמגר, בג"ץ 5073/91 תאטראות ישראל בע"מ נ' עיריית נתניה
לרוב, החוק אינו נאכף. בחודש אוגוסט 2015 פסק בית הדין לעבודה בתל אביב שקיום כדורגל מקצועני בשבת מנוגד לחוק שעות עבודה ומנוחה, האוסר העבדת יהודי בשבת.[7] שרת הספורט מירי רגב החליטה למנות ועדה לבחינת הנושא, והיועץ המשפטי לממשלה אישר להמשיך במשך 60 ימים את ההימנעות של משרד הכלכלה מאכיפת החוק במגרשי הכדורגל. שר העבודה חתם ביום 25 במרץ 2018 על היתר כללי לעבודה בשבת בקשר למשחקי כדורגל.[8]
על פי סקר של הלמ"ס משנת 2009, 59% מהאוכלוסייה היהודית בישראל בעד הימנעות מעבודה בשבת (למעט שירותי חירום), כאשר בנושא תומכים 97% מהחרדים, 91% מהדתיים, 85% מהמסורתיים-הדתיים, 62% מבין המסורתיים-לא כל כך דתיים, 33% מהחילונים.[9]
בישראל מתקיימים עוד משנותיה הראשונות משחקים ותחרויות ספורט בשבת. בענפים שונים חלק מהתחרויות מתקיימות באמצע השבוע אך תחרויות מרכזיות מתקיימות ברובן בשבת, מה שמדיר ספורטאים דתיים מתחרויות ספורט. בכדורסל למשל, בדרך כלל לא מתקיימים משחקים בשבת, רק לעיתים נדירות אך גם במקרים אלו מדובר לרוב במוצאי שבת. הן אצל קבוצות מקצועניות והן אצל קבוצות חובבניות. ולכן הענף כולל ספורטאים דתיים-לאומיים בכמות גדולה יחסית.[דרוש מקור] בחלק מהענפים, עתרו ספורטאים שונים למוסדות המדינה נגד קיום תחרויות ספורט בשבת, על מנת לאפשר להם להשתתף בתחרויות.
על פי סקר של הלמ"ס משנת 2009, 62% אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל תומכת בקיום אירועי ספורט בשבת, כאשר בנושא תומכים 89% מבין החילונים, 73% מבין המסורתיים-לא כל כך דתיים, 38% מהמסורתיים-הדתיים, 13% מהדתיים.[9]
כדורגל בשבת
החל מהעשור הראשון של המאה ה-21 החלה נסיגה במספר משחקי הכדורגל בשבת בישראל. הסיבה העיקרית לכך הן זכייני השידור והטוטו אשר העדיפו פיזור של המשחקים על כמה ימים[דרוש מקור]. כך שמאז הקמת ליגת העל במתכונתה הנוכחית בשנת 1999, משוחקים מרבית המשחקים לאחר צאת השבת או בימים ראשון ושני. כאשר אצל מעט קבוצות אשר להן אחוז גדול של אוהדים שומרי שבת כמו בית"ר ירושלים הקבוצה לא משחקת כלל במהלך השבת, וכמוה גם הפועל באר שבע במשחקי הבית שלה. למרות זאת, משחקי הליגה הלאומית בכדורגל אשר משוחקים בשישי בצהריים בחודשי החורף מסתיימים לאחר כניסת שבת. משחקי הבית של נבחרת ישראל אם מתקיימים בסופי שבוע, מתקיימים בשישי בצהריים או במוצאי שבת, אף על פי שבחלק מהמקרים ההגעה למשחק במוצאי שבת או חזרתו בשישי בצהריים לא מתאפשרים ללא חילול שבת.
בשנת 2015 עתרה הסתדרות העובדים הכללית החדשה לבית הדין לעבודה בתל אביב לביטול משחקי הליגה הלאומית בכדורגל בימי שבת וחג, בהיעדר היתר ממשרד העבודה להעסקת יהודים בשבתות וחגים בתחום הספורט. מינהלת הליגה בתגובתה הודיעה כי ביקשה מהמשרד היתר כללי להעסקת העובדים הנדרשים, וכי עד לקבלת היתר חוקי משחקי הליגה לא יתקיימו בשבתות וחגים. הודעתה קיבלה תוקף של פסק דין. בהמשך לכך הקימה שרת התרבות והספורט, מירי רגב, את "הועדה הבין משרדית לבחינת קיום משחקים בשבת", ברשות מנכל משרד התרבות והספורט, ובהשתתפות ארבעה נציגים נוספים מטעם המשרד, נציג אגף התקציבים באוצר ונציג משרד המשפטים. מסקנות הביניים[10] של הוועדה היו, שישנן חלופות אפשריות, אך הן דורשות משאבים רבים (למשל הקמת אצטדיונים נוספים). לכן יש לשמור על הסטטוס קוו הקיים בארץ בנושא הספורט המקצועני בשבת, מראשיתו בארץ ישראל. בשנת 2018 חתם שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, חיים כץ, על היתר להעסקת עובדים במנוחה השבועית לצורך משחקי כדורגל.[11]
ערך מורחב – מיזמי תחבורה ציבורית הפועלת בשבתות
בתחום התחבורה הציבורית מתבססת מדיניות ישראל על החלטות ממשלה המבוססות על הסטטוס קוו מלפני הקמת המדינה, בלי קשר לרצון התושבים. ישנן שכונות דתיות בהן נסגרים הכבישים לתנועת כל כלי הרכב, ומגוון רחב של תחומים נותרו בשטח האפור[12] בהתאם לקביעה במסמך.
במרבית המדינות בעולם פועלת תחבורה ציבורית משמעותית גם בימי המנוחה, לעיתים עם הבדלי תדירויות בהתאמה להבדלי הביקושיים בין ימי השבוע. ההתנגדות הספציפית לתחבורה ציבורית בשבת ביהדות מקורו בייחוד הלכות שמירת השבת ביהדות, בניגוד למרבית הדתות האברהמיות האחרות, אשר לא מאפשרות שימוש בתחבורה.[13]
רוב התחבורה הציבורית אינה פעילה בשבת. שירותי האוטובוסים אמורים לסיים את מסלולם עד חמש דקות לפני כניסת השבת, ולהתחיל לכל המוקדם עשר דקות לאחר צאתה. פרט לקווים שהוגדרו כ"מאושרי שבת": קווים ממרכז הארץ לנגב ולגליל וקווים העוברים בסמוך לבתי חולים, ממשיכים לנסוע לאחר כניסת השבת ומתחילים את נסיעתם שעות בודדות לפני צאת השבת. לאורך כל השבת מותרת הפעלת קווי אוטובוס ביישובים לא יהודיים, או כאלה המקשרים בין שני יישובים לא יהודיים. כאשר היוצאים מן הכלל הם הקווים בין חיפה לנצרת שעובדים החל משבת בבוקר ועוברים בדרכם גם ביישובים יהודיים כדוגמת קריית טבעון. בחיפה ובקריות פועלים חלק מהקווים הפנימיים בשבת משום שלפני הקמת המדינה פעלה התחבורה בה גם בשבת וכך נשמר הסטטוס קוו. בנוף הגליל, בשל היותה חלק ממערך התחבורה הציבורית של נצרת הלא-יהודית פועלת תחבורה ציבורית סדירה בשבת. גם באילת, פועלת תחבורה ציבורית בשבת. מוניות וקווים מעטים ומרכזיים של מוניות שירות פועלים גם הם בשבת.
על פי סקר של הלמ"ס משנת 2009, מרבית האוכלוסייה היהודית בישראל (53%) תומכת בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, כאשר בנושא תומכים 82% מבין החילונים, 57% מבין המסורתיים-לא כל כך דתיים, 27% מהמסורתיים-הדתיים, 10% מהדתיים.[9] מאז 2010, בודקת עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון את מידת התמיכה בתחבורה ציבורית בשבת באוכלוסייה היהודית בישראל, ומצאה ששיעור התמיכה עלה מ-58% בשנת 2010, דרך 63% במדד 2011 ו-70% במדד 2014, עד 72% בשנים 2015–2016. מתוכם, בסקר האחרון, תומכים 31% בהפעלת "תחבורה ציבורית בהיקף מלא כמו ביום חול" ו-41% תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית "בהיקף מצומצם בקווים מרכזיים ובתדירות נמוכה יותר, אולי במוניות שירות".[14]
הסכמים קואליציוניים עם המפלגות הדתיות כללו תמיד התחייבות לשמירת הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה, או לכל הפחות (בממשלת ישראל ה-33) מתן זכות וטו למפלגה הדתית על שינויים בו. גם מפלגות חילוניות בעיקרן שנמצאו באופוזיציה לא בהכרח תומכות בכל רפורמה לחילון השבת, ולעיתים נמנעים חברי הכנסת מטעמן מהשתתפות בדיונים בנושא.[15] מצע מפלגת העבודה מציין חשיבות בשמירה על השבת כיום המנוחה הכללי, ותומך בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת במסגרת אשר תוגבל על ידי הסדרים אשר ייקבעו ברשויות המקומיות על פי צורכי ואופי אוכלוסיותיהן.
בספטמבר 2000 הודיע ראש הממשלה אהוד ברק על "רפורמה חילונית" ויישום חלקי של הפרדת הדת מהמדינה, כולל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת ואת חברת התעופה הלאומית אל על.[16] אולם לאור התנגדות שותפיו לקואליציה ממפלגת מימד[17] והקדמת הבחירות נגנזה התוכנית.[18]
במהלך העשור השני של המאה ה-21 התעוררו מספר יוזמות פרטיות ששמו להן למטרה לספק שירותי תחבורה בסופי השבוע, ובפרט בשבת, באמצעות הקמת אגודות שיתופיות. במאי 2015 נחנך בירושלים מיזם התחבורה השיתופית "שבוס" (הלחם של שבת ואוטובוס),[19] והחל להפעיל שירות במסלול ודמי נסיעה קבועים, שבו ניתן להשתמש לאחר רישום קצר לאגודה ותשלום דמי חבר שנתיים. ביוני 2015 החלה האגודה השיתופית "נוע תנוע"[20] להפעיל קו אוטובוס בשבתות בגוש דן. ביולי 2016 החלה עיריית הרצליה להפעיל מיזם הסעות עצמאי בשם "קו הקיץ". בשנת 2017 התרחבו המיזמים לערים נוספות, ונכון לקיץ אותה שנה מפעיל מיזם "שבוס" קו בירושלים ומעלה אדומים וכן קווים מירושלים, ראש העין וחולון לתל אביב. מיזם "נוע תנוע" מפעיל שלושה קווים בגוש דן המחברים בין רמת גן, גבעתיים ובת ים לתל אביב. כן מופעל קו שבת מבאר שבע לחוף הים באשקלון. במאי 2019, "קו הקיץ" שהרצליה הפעילה בחודשי הקיץ, הרחיב פעילות במסגרת חדשה "קווי החוף" אשר פעלו באופן קבוע במהלך סופי השבוע בכל השנה.
בשנת 2019 החל ארגון נוע תנוע לרתום מספר עיריות להפעלת קווי אוטובוס מסודרים בשבתות ובתוך כך ניהל והפעיל קווים במימון שבע רשויות ורתם נוספות להפעלה עצמאית. בין היוזמות העירונית הבולטות היו קווי הסבבוס שהחלו לפעול באוגוסט.[21] בנובמבר החל לפעול מערך נעים בסופ"ש לו שותפות העיריות תל אביב,[22] גבעתיים, רמת השרון, קריית אונו ויהוד-מונסון (החל מינואר 2020).
בממשלת ישראל ה-36 בשנת 2021 נכנס נושא קידום התחבורה הציבורית בשבת אל ההסכם הקואליציוני.[23] בנובמבר 2021 הגישה שרת התחבורה מרב מיכאלי למשרד המשפטים תיקון לפקודות התעבורה שמטרתו, לאפשר פעילות תחבורה ציבורית בשבת ללא סיבסוד מצד המדינה.[24]
במהלך מלחמת חרבות ברזל נשמר הסטטוס קוו בנושא זה גם בשבתות וחגים שבהם נקראו חיילי מילואים בצו 8, והתקשו להגיע לבסיסיהם מחמת היעדר תחבורה ציבורית.[25]
ב־1969 התחוללה סערה ציבורית סביב שידורי הטלוויזיה בשבת, כאשר מליאת רשות השידור החליטה להרחיב את שעות השידור היומיות ולעבור לשדר בטלוויזיה הישראלית (הערוץ היחיד שפעל בישראל באותה עת) מארבעה ימי שידור לשידורים יומיים, כולל ימי שישי ושבת, החל מחודש נובמבר באותה השנה. במסגרת המשא ומתן להרכבת הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השביעית שנערכו באוקטובר באותה שנה, דרשו נציגי המפלגות הדתיות להקפיא את פתיחת השידורים המתוכננים לליל שבת. בשבוע הראשון של נובמבר, שבו החלו השידורים היומיים, התחוללה מהומה סביב הסוגיה. בסופו של דבר החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר להיענות באופן זמני לדרישת הדתיים, ולהקפיא את פתיחת השידורים בליל שבת. עו"ד יהודה רסלר עתר לבג"ץ בתביעה להורות לרשות השידור לשדר בשבת, אך נדחה בנימוק שאין ברשותו מקלט טלוויזיה ולכן אין הוא נפגע ישירות ממדיניות השלטונות. הוא צרף אליו את גיסו שיש לו מקלט, וביום שישי בשעות בין ערביים הגיעו לירושלים, לביתו של השופט צבי ברנזון שהיה שופט תורן. לאחר דיון של שלוש שעות בביתו – הוציא ברנזון צו על תנאי כנגד האיסור לשדר בשבת, והשידורים נפתחו כבר באותו ערב.
מסוף שנות השבעים ועד לעשור השני של המאה ה-21 שידורי הפריים טיים בשישי בערב יועדו לתוכניות אירוח, בידור, וריאלטי מרובות תקציבים שניצלו את הצפייה המשפחתית בשעות הערב של שישי בערב, עם זאת החל מהעשור השני של המאה ה-21 חלה נסיגה במדרוג של תוכניות אלו. ולכן מאז, הצפי מהתוכניות המשובצות לשישי בערב הוא לרייטינג בינוני יותר, ולכן תוכניות אלו מיועדות לקהל מצומצם יותר. וזאת מפני ששיקולי המדרוג כוללים אוכלוסייה מסורתית ודתית-לאומית, ואצל אוכלוסייה חילונית המגמה היא לבלות בשישי בערב מחוץ לבית או לצפות בשירותי סטרימינג כמו נטפליקס. מה שהוריד את הכדאיות להשקעה בתוכניות אלו.[26]
בניגוד לתחום התחבורה הציבורית, בתחום המסחר ישראל היא לא המדינה היחידה שקבעה מגבלות ביום המנוחה ובמרבית מדינות מערב אירופה מקובל להטיל מגבלות על מסחר ביום ראשון. ברוב המדינות ההגבלות הן חלקיות ולא מונעות לגמרי פעילות מסחר אך ישנן מדינות - כדוגמת גרמניה, אוסטריה, בלגיה, שווייץ ונורווגיה - שההגבלות בהן הן כבדות מאוד, כך שהיקף העסקים הפועלים ביום המנוחה במדינות אלו הוא מצומצם למדי.[27]
נכון לשנת 2019, 98% מבתי הקולנוע בישראל, 65% מהמוזיאונים, 83% ממוסדות התרבות המרכזיים ו-20% מהקניונים - פועלים בשבת.[28]
בעשורים שלאחר קום המדינה היו מרבית מקומות הבילוי, הפנאי והמסחר סגורים בשבת. ישראל הושפעה מהתפתחות תרבות הפנאי בעולם, והציבור החילוני אימץ הרגלי צריכה חדשים, במיוחד החל משנות השבעים. עלייה ברמת החיים וההכנסה הפנויה הובילו לדפוסי בילוי ופנאי חדשים שהובילו לפתיחת מסחר בשבת בעיקר מחוץ לערים,[29] והחל משנות ה-80, החל בהדרגה שינוי המגמה בתחום הבילוי והפנאי, כאשר בהדרגה יותר ויותר מסעדות ומקומות בילוי פתחו את שעריהן בשבת. בעשור הראשון של המאה ה-21, השתנו מאפייני הסטטוס קוו פעם נוספת, כאשר בהדרגה גם אזורי קניות ומסחר החלו להיפתח בשבת. מחקר שנערך בראשית שנת 2016 מצא כי 20% ממרכזי הקניות והקניונים בישראל פתוחים בשבת.[30][28]
ההחלטה אם להתיר או לאסור פתיחת עסקים נתונה בישראל לרשויות המקומיות מכוח חוק ההסמכה. רוב העיריות והמועצות המקומיות היהודיות חוקקו חוקי-עזר האוסרים על פתיחת עסקים, אולם מתירות פתיחת מסעדות, תחנות דלק ומקומות בילוי, ולעיתים בוחרות לא לאכוף את החוק עבור עסקים שונים הפעילים בשבת.[28] לעומתן, מועצות אזוריות רבות אף אינן אוסרות פתיחת עסקים בשבת בתחומן. העברת מרכזי מסחר גדולים אל מחוץ לערים הביאה לפתיחתם של מרכזי מסחר אלה גם בשבת. רוב בעלי החנויות מעסיקים בשבת גם יהודים, תוך עבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה.
במרוצת השנים חדלו לחלוטין רוב הרשויות המקומיות לאכוף את חוקי העזר העירוניים שלהן האוסרים פתיחת עסקים בשבת.[31] רשויות רבות עשו כן, לדבריהן, בשל התחושה שהאיסור ארכאי ואינו הולם עוד. עם זאת, נמנעו הרשויות מלתקן את חוקי-העזר הקיימים.
עיריית תל אביב נהגה להטיל קנסות על קיוסקים ומרכולים פתוחים בשבת אך לא הגישה לבית המשפט בקשות לסגור אותם. בעקבות זאת עתרה התאחדות הסוחרים והעצמאים כלכלית לבג"ץ בדרישה שיורה לעירייה להשתמש באמצעים נוספים לאכיפת חוק העזר העירוני שלה מלבד קנסות. ביוני 2013 קיבל בג"ץ את העתירה, והורה לעירייה לשקול אמצעי אכיפה נוספים או לתקן את חוק העזר.
בעקבות זאת החלה העירייה בהגשת בקשות לביהמ"ש לסגור מרכולים וקיוסקים בשבת, ובמקביל חוקקה תיקון לחוק העזר העירוני בנושא, אשר התיר פתיחת עסקים בשבת בשלושה אזורי מסחר ובתחנות דלק, וכן התיר פתיחת מספר מוגבל של קיוסקים ומרכולים ברחבי העיר לפי מפתח רחובות. ביוני 2014 פסל שר הפנים גדעון סער את התיקון שהתירו פתיחת מרכולים וקיוסקים, בנימוק שהקריטריון לקביעת מספרם של המרכולים והקיוסקים הפתוחים התבסס על מספר העסקים שהפרו את חוק העזר בעבר, ובכך ניתן "פרס לעבריינים" שהתיקון הותאם למידותיהם.[32]
בעקבות החלטת סער חוקקה מועצת העירייה תיקון נוסף לחוק העזר העירוני, אשר קבע קריטריונים אחרים לפתיחת מרכולים וקיוסקים בשבת, והפחית את מספרם בעיר ל-165.[33] שר הפנים סער נמנע מלפסול או לאשר את התיקון החדש לחוק העזר העירוני בשלהי כהונתו, וקבע באוקטובר 2014 שהתיקון יידון בידי מחליפו בתפקיד, ובינתיים יעוכבו פרסומו ברשומות וכניסתו לתוקף. כל אותה עת המשיכה עיריית תל אביב לאכוף את האיסור הישן על פתיחה בשבת של קיוסקים ומרכולים, והגישה בקשות לבית המשפט לסגור אותם בשבת. בנובמבר 2014 בית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב מחק בקשות אלו, בנימוק שהחלטת השר לא הייתה חוקית, ושלפיכך לא ניתן לאכוף את החוק הבלתי עדכני על פתיחה בשבת.[34] בעקבות זאת הפחיתה העירייה את האכיפה נגד מרכולים וקיוסקים.
בינתיים עברו עשרה חודשים נוספים מבלי שהתקבלה החלטה של משרד הפנים ביחס לאישור התיקון לחוק העזר העירוני. בעקבות זאת עתרה עיריית תל אביב ביוני 2015 נגד השר, וטענה כי החוק מחייב את פרסום התיקון וכניסתו לתוקף. ביולי 2015 דן בג"ץ בעתירה, וקבע ששר הפנים ייתן החלטה לגוף העניין בתוך שלושה חודשים. לקראת תום תקופה זו הודיע שר הפנים סילבן שלום שאינו יכול לעסוק בנושא בשל ניגוד עניינים. ראש הממשלה בנימין נתניהו ביקש משרים אחרים להחליף את שר הפנים ולהכריע בנושא, אך הם לא התנדבו לעסוק בנושא השנוי במחלוקת.[35] בעקבות זאת החליטה הממשלה בדצמבר 2015 להעביר את סמכות שר הפנים לידי הממשלה כולה. כן הוחלט להקים ועדה שתגיש לממשלה המלצות בנושא, ותתייחס גם לאפשרות לקבוע את יום ראשון כיום מנוחה נוסף במשק.[36] לאור עיכובי הממשלה, הוציא בג"ץ במרץ 2016 צו על תנאי שחייב את המדינה להשיב מדוע לא יפורסם חוק העזר ברשומות.[37] הוועדה הממליצה לא הצליחה לגבש המלצות, ובמקום זאת הוצגו לממשלה בינואר 2017 עמדותיהם השונות של חברי הוועדה. בעקבות זאת החליטה הממשלה שלא להכריע בנושא כל עוד נבחנת האפשרות לאחד בין תל אביב לבת ים.[38] בהמשך, בעקבות דיון נוסף בבג"ץ בינואר 2017, שבו נמתחה ביקורת על כך שהממשלה נמנעת מקבלת החלטה, החליטה הממשלה ביום 29 בינואר 2017 להחזיר את סמכות ההכרעה לידי שר הפנים החדש אריה דרעי, שהודיע שבכוונתו לקבל החלטה בתוך שישים ימים, אך לא עשה כן. לאור זאת, באפריל 2017, קיבל בית המשפט העליון את עתירת העירייה והורה לפרסם ברשומות את התיקון לחוק העזר.[39] כאשר הוא מטיל את האשמה על השתהותו של השר מקבלת החלטה. באוקטובר 2017 אשרר בית המשפט את פסק דינו במסגרת בקשה לדיון נוסף בהרכב מורחב.
בעיריית ירושלים, שגם היא נמנעה לאכוף את חוק העזר שלה בנושא פתיחת עסקים בשבת, הורה ראש העירייה באוגוסט 2015 ליועץ המשפטי לעירייה להכין תוכנית אכיפה. במסגרת האכיפה החלה העירייה מחלקת דוחות נגד מרכולים שהיו פתוחים שנים רבות בעיר בשבתות.
בתיקון לפקודת העיריות, שאושר בכנסת בינואר 2018 (ונודע בשם "חוק המרכולים"), נקבע שחוק עזר עירוני בעניין פתיחתם וסגירתם של חנויות ובתי מלאכה בימי מנוחה טעון הסכמה של שר הפנים, והשר לא ייתן את הסכמתו אלא אם כן פתיחתם של העסקים בימי מנוחה, כפי שמוצע בחוק העזר, נדרשת כדי לספק צרכים אשר לדעת השר הם צרכים חיוניים. כלל דומה נקבע בפקודת המועצות המקומיות.[40]
על פי סקר של הלמ"ס משנת 2009, 46% אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בישראל תומכת בפתיחת קניונים ומרכזי קניות מחוץ לערים בשבת, כאשר בנושא תומכים 73% מבין החילונים, 48% מבין המסורתיים-לא כל כך דתיים, 20% מהמסורתיים-הדתיים, 6% מהדתיים.[9] במחקר שנערך בשנת 2017 כ-40% מתושבי ישראל נוהגים לעשות קניות בשבת בתדירות כלשהי.[28]
- אריאל פינקלשטיין, "השבת בישראל: תמונת מצב", המכון לאסטרטגיה ציונית, שבט תשע"ו, ינואר 2016
- תומר יהוד ואריאל פינקלשטיין, "חוקי המסחר והעבודה ביום המנוחה במדינות העולם: מחקר השוואתי", המכון לאסטרטגיה ציונית, תמוז תשע"ו, יולי 2016
- גדעון זעירא, אוריאנה אלמסי, איתי פידלמן, אורי טל-ספירו ופלורה קוך דבידוביץ, אכיפת ההוראות בדבר פתיחת עסקים וסגירתם בימי המנוחה על-ידי הרשויות המקומיות, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 6 בפברואר 2014
- אריאל פינקלשטיין, עבודה ומנוחה: סקירה משווה לגבי מגבלות על העסקת עובדים בימי המנוחה בעולם, נאמני תורה ועבודה, מרץ 2018
- נדב אליאש, אביעד הומינר, אייל ברגר ואריאל פינקלשטיין, "שבת ישראלית - הצעה להסדרת מעמד השבת בישראל ברוח אמנת גביזון-מדן", נייר עמדה, המכון לאסטרטגיה ציונית, אדר א תשע"ד, פברואר 2014
- יעל פרידסון, השבת השַבָּת לעם ישראל: לא רק מצוות, באתר nrg, 13 בדצמבר 2012
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
