Loading AI tools
מועדון כדורגל ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית"ר ירושלים הוא מועדון כדורגל ישראלי מירושלים, המשתייך לאגודת הספורט בית"ר. קבוצת הכדורגל הבכירה של המועדון משחקת בליגת העל – ליגת הכדורגל הבכירה בישראל. המועדון הוקם ב-1936, והחל משנות השבעים, נחשב לאחד הבכירים והאהודים ביותר בכדורגל הישראלי. המועדון חבר שותף בארגון המועדונים האירופיים.
 | ||||
| מידע כללי | ||||
|---|---|---|---|---|
| כינוי |
בית"ר המנורה האריות מהבירה הדגל של המדינה | |||
| תאריך ייסוד | 1936 | |||
| אצטדיון |
אצטדיון טדי, ירושלים (תכולה: 31,733) | |||
| בעלים |
 ברק אברמוב | |||
| מנכ"ל |
כפיר אדרי | |||
| מאמן |
ברק יצחקי | |||
| ליגה | ליגת העל | |||
|
www | ||||
| תלבושת | ||||
| ||||
| מחלקות הספורט של בית"ר ירושלים | ||||
|---|---|---|---|---|
 |
 |
 |
| |
| כדורגל | כדורגל חופים | כדורסל | כדורגל נשים | |
הקבוצה נוהגת לשחק בתלבושת צהובה-שחורה. אצטדיונהּ הביתי של הקבוצה, החל משנת 1991, הוא אצטדיון טדי, הממוקם בשכונת מלחה, ירושלים ומכיל 31,733 מקומות ישיבה. קודם לאצטדיון טדי, שיחקה הקבוצה בשנותיה המוקדמות באצטדיון ימק"א.
לזכות בית"ר שש אליפויות ישראל, שמונה גביעי מדינה, שלוש זכיות בגביע הטוטו ושתי זכיות בתואר אלוף האלופים. בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי ששיחקה במפעל במסגרת אירופאית, במשותף עם הפועל באר שבע, כאשר השתתפה בגביע האינטרטוטו לעונת 1976/1977.
החל משנת 2022 נמצא המועדון בבעלות איש העסקים ברק אברמוב.
קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים נוסדה בשנת 1936 על ידי דוד הורן[1]. הורן, שהיה ראש סניף תנועת בית"ר בירושלים, אסף צעירים, שחלקם הניכר השתייך לתנועה הרוויזיוניסטית ולמחתרות האצ"ל והלח"י, והקים את קבוצת הכדורגל הראשונה. בימיה הראשונים כונתה הקבוצה: "המנורה", ועל חבריה נמנו: חיים קורפו (ששימש לימים כשר התחבורה בממשלתו של מנחם בגין), דב מילמן, גרשון אברמוביץ', חיים גרוסברג, יוסף ריפס, דוד אנגל, שלמה כהן, יעקב בק, יצחק טסלר, דוד אילן, משה ויצחק ברוך ואשר בנזימן (שהיה החלל הראשון של מחתרת האצ"ל בהתקפה על בניין הבולשת הבריטית בירושלים). מנהל הקבוצה היה גוטמן רבינוביץ', שאיבד את רגלו בעת השמירה על הכותל המערבי ב-1937[2]. בעקבות אירוע זה, פרש רבינוביץ' מניהול הקבוצה.
התלבושת הראשונה של הקבוצה, שעל גבה התנוסס סמל תנועת בית"ר, מומנה מכספיו של עורך הדין אהרון ברוך. קבוצה זו היוותה אטרקציה ספורטיבית באותם ימים, ומשכה קהל ירושלמי רב, זאת למרות גילם הצעיר של השחקנים, שעמד על ממוצע של כ-18 שנים. בתחילה הקבוצה לא נמנתה עם הקבוצות החברות בהתאחדות לכדורגל, והיא שיחקה משחקי ידידות לא רשמיים נגד קבוצות אנגליות, יהודיות וערביות מקומיות אשר שיחקו בשכונות שונות בירושלים[3]. קודם לכן, פעלה קבוצת כדורגל אחרת ברובע היהודי שבעיר העתיקה, אשר כינוייה היה "המעופף". ששחקניה היו חברי תנועת בית"ר ברובע ששיחקו ב"חקורה" (שדה גידול), בסמוך לשער ציון.
בעקבות מעצרו של מרקוביץ' בידי הבריטים ב-1938, נאלצה בית"ר להפסיק את פעילותה, עד הקמתה מחדש ב-1942 על ידי הורן ושמואל קירשטיין. הורן וקירשטיין הצליחו למזג את קבוצות "בית"ר ימין משה" ו"בית"ר ניל"י", אשר שיחקה בשכונת יגיע כפיים. כמו כן, צרפו שני אלו שחקנים נוספים לקבוצה המאוחדת, שרבים מהם היוו את שִלְדָהּ - עד שנות ה-50 המאוחרות. בין שחקניה הבולטים של הקבוצה נמנו: הקשר שהיה גם מתאגרף, אשר ברנבלום והחלוצים ישראל יחזקאל, אהרון חסון, שמעון שטרן ושלום ציון. כוכב הכדורגל הראשון של הקבוצה היה סימון אלפסי, והוא כיכב בשורות הקבוצה בשלהי שנות הארבעים והחמישים. לאחר פרישתו, הפך אלפסי למאמן-שחקן (אנ'), ולאחר מכן - למאמן הקבוצה. בנוסף, שיחקו בקבוצה זו: יוסף מיוחס, יצחק מיוחס, אלי מזרחי, שמואל בליכר, ליאון מזרחי, אהרון טוויל, ישעיהו לאריה, שלמה סידס, מושקה תנורי, יוסף שלום ודוד בדהב. קבוצה זו לא הצליחה לארגן משחקים נגד קבוצות יהודיות בכירות בישראל, מפאת חרם משותף של קבוצות מאגודות הפועל ומכבי. על כן, הסתפקה הקבוצה במשחקים נגד קבוצות בריטיות וערביות בלבד, עליהן נמנו: "הארד ספורט קלאב", "הומנטמן" ו"הויצ'מן"[4].
הטורניר הראשון בו השתתפה הקבוצה היה גביע בזק של "קרן תל חי", שבו העפילה הקבוצה למשחק הגמר, אך נוצחה על ידי בית"ר פתח תקווה. לאחר מכן, בטורניר נוסף בו השתתפה, "גביע ירושלים", העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר, אך הפרעה למהלכם התקין של המשחקים בטורניר זה, מטעם פעילים שהשתייכו לקבוצה היריבה של העיר הפועל ירושלים - מנעה מבית"ר את השתתפותה במשחק זה.
ב-1 בינואר 1944, שיחקה הקבוצה לראשונה נגד קבוצה בכירה בכדורגל הארצישראלי, "בית"ר תל אביב", שניצחה אותה 0–3. באותה שנה, שיחקה בית"ר נגד קבוצות בכירות נוספות מהליגה הראשונה בארץ ישראל, דוגמת "הפועל ראשון לציון" ו"מכבי נתניה". ניצחונותיה במשחקים נגד קבוצות אלו, תרמו להעלאת התודעה של הקבוצה הירושלמית בקרב אוהדי הכדורגל בארץ ישראל.
![Thumb](#/media/קובץ:מכבי_ירושלים_דרבי_מול_בית"ר_ירושלים.jpg)
לאחר גילוי מעורבותם של רבים משחקני הקבוצה ושחקני קבוצות אחרות בפעילות מחתרתית לא חוקית בשנת 1944, ובעקבות פיצוץ בניין הבולשת הבריטית בירושלים, הוגלו חלק משחקני בית"ר על ידי ממשלת המנדט הבריטי לקניה[5], אריתריאה[6] וסודאן בשל פעילותם. במחנות המעצר במדינות אלו, שהוקמו על ידי הבריטים, הקימו העצירים היהודים, 251 במספר, מספר קבוצות כדורגל באדיבות ובעידוד השומרים האנגליים. הקבוצות התבססו על אזורים בהם שיחקו המוגלים מירושלים, תל אביב ופתח תקווה. במקביל, תכננו העצורים בריחה המונית על מנת לחזור לישראל, דרך מנהרה שנחפרה ממחנה העצירים ועד מרכז מגרש הכדורגל. 54 מהם אף הצליחו לברוח, אך נתפסו שנית והוחזרו למחנה המעצר. בסופו של דבר רוב העצורים חזרו לישראל רק עם הקמת המדינה במאי 1948.
בעת הגליית חלק מהשחקנים לאפריקה בשנת 1946, הגיעה הקבוצה האלמונית יחסית לסיבוב השני של גביע ארץ ישראל, הישג השיא של הקבוצה לאותם שנים, ופגשה את מכבי תל אביב עמוסת הכוכבים, שנחשבה לקבוצה החזקה ביותר בארץ ישראל ביחד עם הפועל תל אביב, וכללה את הכוכבים: אלי פוקס, יוסל'ה מרימוביץ' ושייע גלזר. באותו טורניר, התקיים הגביע במתכונת של מפגש כפול, ומכבי הצליחה לנצח רק בשער שנוי במחלוקת, בדקה ה-90, בתוצאה 2–3[7]. בדרכם חזרה לירושלים, נעצרו שחקני בית"ר ובילו לילה במחנה המעצר בלטרון. המשחק השני בימק"א כמעט ונגמר ב־2–3 לבית"ר, אך לבסוף שער שוויון דרמטי שקבע 3–3, מנע סנסציה היסטורית מבחינת בית"ר, לאחר פציעתו של הכוכב סימון אלפסי, ומכבי תל אביב העפילה לסיבוב הבא בדרך לזכייה בגביע בשנה זו.
עונת 1947/1948 הייתה עונתה הראשונה של בית"ר בליגה בארץ ישראל כשנרשמה לראשונה בהתאחדות המקומית ושיחקה בליגה ב' בשם "נורדיה ירושלים". במהלך שנת 1947, הוגדרה אגודת בית"ר בלתי חוקית, אך הקבוצה המשיכה להתקיים בארץ ישראל בשם אחר: "נורדיה ירושלים"[8] (על שם מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית).
ב-15 בנובמבר 1947 התקיים הדרבי הירושלמי הראשון בין בית"ר להפועל ירושלים במסגרת המחזור הראשון בליגה (כאשר בית"ר משחקת בשם החליפי "נורדיה ירושלים"), בו ניצחה בית"ר 1–3. היה זה גם המשחק הרשמי הראשון למועדון במסגרת ליגה מאורגנת, כמו גם הדרבי הירושלמי הראשון אי פעם. בשנה זו גם נרשם הניצחון הגדול, כשבית"ר הביסה בתוצאה 1–8 את קבוצת דגל ציון תל אביב. במשחק זה כבש סימון אלפסי שישייה מרשימה ומחזיק מאז בשיא כיבושים של שחקן למשחק אחד. עם הכרזת העצמאות בתחילת 1948, הליגה והקבוצה השעו את פעילותם ולא התקיימו זמנית - בשל גיוסם של רוב השחקנים למלחמה במסגרת צה"ל.
כחצי שנה לאחר סיום קרבות מלחמת העצמאות, בדצמבר 1949, חזרה הליגה המקומית לסדרה ובית"ר חזרה לשחק בליגה במחוז ירושלים. עונה לאחר מכן חזרה לליגה ב' (אז ליגת המשנה בישראל).
לאחר 2 עונות בינוניות במרכז הטבלה, ב1953/1954 הקבוצה העפילה לראשונה בתולדותיה לליגה הבכירה, לאחר שניצחה בימק"א את הפועל רחובות 1-2 (עם סימון אלפסי כשחקן-מאמן (אנ') על הקווים, ותמיכה בארבעת המחזורים האחרונים של עונה זו מלוניה דבורין), וכן ניצחון טכני על הפועל רעננה, לאחר ששחקן רעננה נשא שלא כחוק כרטיס שחקן של שחקן אחר[9]. לאחר עונה אחת בלבד, ירדה בית"ר ליגה ושבה לליגת המשנה, בה שהתה 13 עונות רצופות, מתוכן הצליחה הקבוצה פעם אחת, ב-1957/1958, לסיים במקום הראשון בליגה א' (אז ליגת המשנה), אך ההתאחדות לכדורגל החליטה להפסיק את המשחקים בליגה במחזור ה-20, ולהקפיא את הקבוצות היורדות לליגה ב' והקבוצות העולות לליגה הבכירה באותה עונה - בעקבות אי-סדרים שנחשפו, ובכך נמנע מהקבוצה להעפיל לליגה הבכירה.
עד אמצע שנות ה-60 נחשבה בית"ר קבוצה בינונית בליגת השנייה המנסה ללא הצלחה להעפיל לליגה הראשונה, כשהיא מסיימת בעונות אלו במקומות במרכז טבלת ליגת המשנה (ליגה א') ומעלה, אך נכשלת במשימה לעלות ליגה, בעיקר בעונות 1963–1966, בהן סיימה הקבוצה במקומות השלישי והשני בליגת המשנה האזורית (ליגה א' דרום). בעשור ביניים זה השחקנים הבולטים היו: חי מזרחי, דוד דוידוף, אהוד פדרמן, האחים אהרן ויוסי אמינוף, יוסף סיאני, יששכר בן אליהו והאחים משה ורפאל בביוף.
בעונה הכפולה של 1966/1968 הצליחה הקבוצה להעפיל לליגה הראשונה, לאחר 13 עונות בליגה השנייה, ולהישאר בה למעט עונות בודדות - עד היום. בקבוצה שיחקו: ד"ר ראול גלר, שאול מזרחי, אודי רובוביץ', בצלאל אביטון, שמעון צ'רנוחה, חיים אזולאי, יצחק מונסה, ששון זמיר ורחמים עג'מי. מאמנהּ היהודי-ארגנטינאי של הקבוצה היה סמואל רזניק, משחקניה הגדולים של הקבוצה בעבר. משחק העלייה לליגה הבכירה התקיים נגד מכבי רמת עמידר ואודי רובוביץ' כבש את שער הניצחון לזכות בית"ר בדקות הסיום.
בעונה לאחר העלייה, 1968/1969, נלחמה הקבוצה על חייה בליגה והצליחה לשרוד לבסוף כשהקדימה את הקו האדום ואת היורדת מכבי שעריים ב-3 נקודות בלבד. בעונה שלאחר מכן סיימה במקום החמישי והחלה לבסס את עצמה בתור קבוצה לגיטימית בליגה הבכירה.
בשנות ה-70, עם עלייתו לקבוצה הבוגרת של אורי מלמיליאן, החלה הקבוצה לבסס את מעמדה כקבוצת צמרת בכדורגל הישראלי. לכך תרמו שחקני הבית של הקבוצה, דוגמת השוער יוסי מזרחי, המגנים יוסי חכם ויצחק ג'אנו ושלישיית הקישור ויקטור לוי, דני נוימן ומלמיליאן, שכונתה "שוקולד-מנטה-מסטיק" (כשם ההרכב המוזיקלי הישראלי שוקולד מנטה מסטיק שהיה פופולרי באותן השנים). בעונת 1972/1973, סיימה בית"ר כסגנית אלופת המדינה, לראשונה בתולדותיה, כשרק מכבי תל אביב מקדימה אותה - בארבע נקודות. באותה העת נוהלה הקבוצה על ידי חיים קורפו.
במסגרת ליגת 1973/1974 סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה ומרוחקת 3 נקודות בלבד מהאלופה מכבי נתניה.
במסגרת הגביע בשלב חצי גמר גביע המדינה של 1973/1974 אירע אירוע אלים ויוצא דופן בחומרתו, במשחקה של בית"ר מול הפועל פתח תקווה באצטדיון האורווה, ב-4 ביוני 1974, בתקשורת כונה האירוע "ליל הצינורות". פתח תקווה החזיקה ביתרון 1:0 מן המשחק הראשון בירושלים, ובית"ר ניצחה 2:1 בתום 90 הדקות של משחק הגומלין, לאחר שחזרה מפיגור של 1:0, ולכן המשחק נכנס להארכה. בהארכה כבשה פתח תקווה צמד בדקות ה-110 וה-115 ועלתה ליתרון של 3:2. לאחר מכן כבשה בית"ר שער אך השופט ויקטור נעמן פסל אותו. לאחר מכן הופסק המשחק כאשר אוהדי בית"ר המאוכזבים רמסו את הגדרות ופרצו למגרש. לאורך המגרש היו מונחים צינורות השקיה מאלומיניום. האוהדים פירקו את הצינורות ממקומם והחלו להתקיף את שחקני פתח תקווה (אהרון סאלם, דב רמלר, גדי צלניקר ויהושע חביה הוכו קשות והועברו לבית חולים) ואת השוטרים בעזרת הצינורות (מכאן השם "ליל הצינורות"). לאחר שרוב שחקני פתח תקווה טיפסו על חומת הבטון של האצטדיון או ברחו אל הפרדסים הסמוכים, האוהדים אף ביצעו מעשי ונדליזם בשערי המגרש עצמו ואף ניסו להבעירם[10], בתווך הצליחו האוהדים לתפוס את שחקן פתח תקווה שמוליק רוזנטל אך השחקן של בית"ר, יצחק ג'אנו, נחלץ לעזרתו, גונן עליו בגופו ומנע מהאוהדים לפגוע בו[11]. על אירוע זה נענשה הקבוצה במספר משחקי רדיוס ומשחקים ללא קהל שחלו בפתיחת העונה העוקבת.
עונת 1974/1975 הייתה אחת העונות הרעות של המועדון מבחינה מקצועית, והקבוצה סיימה עם 9 ניצחונות ו-8 תוצאות תיקו בלבד לעומת 13 הפסדים מה שהציב אותה במקום ה-15 והכמעט אחרון כשהיא מדשדשת בתחתית הליגה. למזלה של הקבוצה, לא היו ירידות באותה העונה עקב החלטת ההתאחדות להגדיל את הליגה ועל כן נשארה בליגה.
בעונת 1975/1976 וגם ב1977/1978, הגיעה בית"ר למקום השני בליגה, כשנקודות ספורות מפרידות בינה ובין האלופות באותן שנים, הפועל באר שבע ומכבי נתניה, בהתאמה.
בית"ר החלה להגיע להישגים גם במסגרות אחרות של הכדורגל הישראלי, כגון גביע המדינה. בעונת 1974/1975 הצליחה הקבוצה להעפיל, לראשונה בתולדותיה, לגמר הגביע, אולם הפסידה להפועל כפר סבא בתוצאה 1–3, וסיימה כסגנית בלבד.
שנה לאחר מכן, בעונת 1975/1976, העפילה הקבוצה פעם נוספת לגמר הגביע, אולם בניגוד לשנה שעברה, גברה על מכבי תל אביב בתוצאה 1–2 לאחר הארכה, משערים של מלמיליאן ונוימן, ובכך זכתה בתואר הראשון בתולדותיה. מאמן הקבוצה היה ניסים בכר, וקפטן הקבוצה, דוד ישי, היה זה שהניף את הגביע. ככל הנראה, היה זה משחק הכדורגל אליו הגיע מספר הצופים הרב ביותר אי פעם, במסגרת משחק בין שתי קבוצות ישראליות, כאשר 55,000 צופים חזו במשחק גמר זה (על פי הפרסומים בתקשורת).
בעקבות זכייתה בגביע המדינה בעונה זו, השתתפה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, בגביע בינלאומי כלשהו, ושיחקה בשישה משחקים במסגרת גביע האינטרטוטו של קיץ 1976. משחקה הראשון בהיסטוריה של הקבוצה במפעל האינטרטוטו התקיים ב-26 ביוני 1976, נגד קבוצת יאנג בויז ברן משווייץ. משחק זה הסתיים בהפסד של בית"ר 3–6 לשווייצרים, כשכובשי השערים לזכות בית"ר היו שחקן החיזוק יואל מסוארי (שמשון תל אביב), שלמה ג'רבי והקפטן דוד ישי. בית"ר הייתה הקבוצה הישראלית הראשונה, יחד עם הפועל באר שבע, אשר שיחקה במפעל השייך להתאחדות האירופית (אופ"א).
בעונת 1978/1979, תחת שרביטו של שמעון שנהר, זכתה הקבוצה בגביע פעם נוספת, בשחקה בשנית נגד מכבי תל אביב. במשחק זה ניצחה בית"ר 1–2. את השערים לזכותה כבשו הקפטן נוימן והחלוץ יוסי אברהמי. נוסף על תואר זה, סיימה הקבוצה באותה שנה, בתום משחקי הליגה הסדירה - כסגנית אלופת המדינה - שנייה רק למכבי תל אביב.
שלהי שנות ה-70 סימנו את הפיכתה של בית"ר, בהנהגתו של אורי מלמיליאן - לקבוצה המובילה של ירושלים. לכך תרמה העובדה, שעוצמתה של היריבה העירונית, הפועל ירושלים - דעכה בהדרגה בחלוף השנים.
בעונת 1979/1980 ירדה הקבוצה לליגה השנייה (אז הליגה הארצית) לאחר עונה ניהולית סוערת בה החליפה 2 מאמנים ו-3 יו"רים, ובמהלכה איימו השחקנים בראשות דני נוימן על שביתה דרך ראיון בתקשורת כיוון שהתנגדו לפיטוריו של המאמן שמעון שנהר שלבסוף הוחלף בניסים בכר. במהלך העונה בליגה הארצית (1980/1981), דגל מאמן בית"ר שהתחלף שוב, אריה רדלר, בשיתוף שחקני נוער, ובנה את התשתית לשנים הבאות של הקבוצה. בתום עונה זו, עלתה הקבוצה בהדרכתו חזרה לליגה הבכירה, כשבשורותיה מככבים צעירים אלמוניים שכללו את: סמי מלכה, משה בן הרוש, אבי כהן, שלומי מלכה וכוכב הקבוצה לימים, אלי אוחנה.
בפתיחת עונת 1981/1982, בשחקה בליגה הבכירה, אירחה בית"ר את מכבי תל אביב בביתה. במשחק זה התחולל אירוע שיפוטי חריג, המנוגד לנורמות המקובלות במשחקי כדורגל: במהלך המשחק, כבשה בית"ר שער מבעיטת עונשין, שנפסל על ידי השופט. בעוד שחקני בית"ר חגגו את כיבוש השער, חודש המשחק במהרה על ידי שחקני מכבי, ללא ידיעת שחקני בית"ר. הכדור נמסר למוטי איווניר, שכבש שער ניצחון מול שוער בית"ר, יוסי מזרחי. בתום עונה זו, דורגה בית"ר במקום השישי בליגה.
בעונת 1983/1984, הייתה בית"ר הקבוצה הפייבוריטית לזכייה באליפות, כאשר הובילה ברוב שלבי העונה בפער נקודות גדול על שאר קבוצות הליגה. לרוע מזלה, זכתה לבסוף קבוצה אחרת בתואר הנכסף: מכבי חיפה, בהקדימה את בית"ר בנקודה אחת בלבד בתום משחקי הליגה. גם בעונה שלאחריה, 1984/1985, סיימה בית"ר כסגניתה של חיפה, הפעם בהפרש של חמש נקודות. עם זאת, זכתה בית"ר באותה עונה בתואר אחר - גביע המדינה, לאחר שגברה על מכבי חיפה בגמר בתוצאה 0–1, תחת הדרכתו של המאמן דוד שווייצר. הייתה זו הפעם השלישית, בו זוכה הקבוצה בתואר זה. בעונת 1985/1986, זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע, תחת הדרכתו של דרור קשטן. בעונות אלו ביסס אלי אוחנה את מעמדו ככוכב הקבוצה, יחד עם אורי מלמיליאן, כאשר כבשו שערים רבים ומכריעים, שסייעו לקבוצה לזכות בתארים שצוינו לעיל.
בעונת 1986/1987, זכתה הקבוצה באליפות המדינה, לראשונה בתולדותיה, אף על פי שדווקא בעונה זו החליטה הקבוצה לארח את משחקיה באצטדיון בלומפילד, שאינו אצטדיונה הביתי מטעמים כלכליים (אצטדיון שיכל להכיל יותר קהל). בעונה זו ניצחה הקבוצה 19 משחקים, סיימה 9 בתיקו והפסידה שני משחקים בלבד. בין השותפים לתואר ההיסטורי היו אורי מלמיליאן, אלי אוחנה, יוסי מזרחי, חנן אזולאי, יעקב שוורץ, סמי מלכה, גרי ונדרמולן והמגנים התוקפים אבי כהן ושלמה שירזי. בתום העונה, עזב אלי אוחנה את הקבוצה לטובת קריירה אירופית, כאשר חתם בקבוצת מכלן הבלגית. נוסף על כך, עזב המאמן דרור קשטן את משרת מאמן הקבוצה, בעוברו לאמן את מכבי חיפה. שני אירועים אלו גרמו להתרסקות הקבוצה בעונה לאחר מכן, בסיומה הגיעה הקבוצה למקום ה-11 בלבד בליגה והייתה מרחק פסע מלרדת לליגה השנייה.
בעונת 1988/1989, זכתה הקבוצה פעם נוספת בגביע המדינה, לאחר ניצחון במשחק הגמר, בבעיטות הכרעה מאחד עשר מטרים - על מכבי חיפה. בתום 90 דקות הייתה התוצאה 2-2; בתום ההארכה הייתה התוצאה 3-3.
בתום עונה זו, עזב אורי מלמיליאן את הקבוצה, בחותמו בקבוצת מכבי תל אביב.
בעונת 1990/1991 ירדה הקבוצה לליגה השנייה. באותה שנה התבסס סגל הקבוצה על שחקני בית צעירים וחסרי ניסיון. הדבר נבע מחוסר תקציב ואי יכולת לגייס ספונסרים לקבוצה. לקראת העונה בליגה הארצית, שב לקבוצה יושב הראש לשעבר, משה דדש. צעדו הראשון היה החזרתו של אלי אוחנה מאירופה. הוא גייס את איש הקולנוע יורם גלובוס, שתרם 400 אלף דולר מכיסו לרכישת אוחנה, שכרטיסו היה שייך לקבוצת מכלן הבלגית. אוחנה הסכים לחזור לישראל אף על פי שהיה שחקן מצליח באירופה, ואף זכה עם קבוצתו בגביע המחזיקות ובתואר הכדורגלן הצעיר הטוב ביותר באירופה, על ידי מגזין "Guerin' Sportivo" האיטלקי, תואר המכונה גם בשם: "פרס בראבו". בקבוצה שיחקו באותה עונה השוער גיורא אנטמן וחלוץ רכש ממכבי יפו, עופר דגמי. את הקבוצה אימן לופא קדוש. בתום העונה, העפילה הקבוצה לליגת הלאומית, אז הליגה הראשונה.
בעונה שלאחר מכן, 1992/1993, לאחר שהות של עונה בליגה הארצית, זכתה הקבוצה באליפות שנייה בתולדותיה, תחת הדרכתו של דרור קשטן, בקדנציה השנייה שלו בקבוצה. בשורותיה שיחקו, לצד אוחנה ויעקב שוורץ, שחקנים וותיקים אחרים: רונן חרזי, סרגיי טרטיאק, רונן שוויג וולדימיר גרשנייב. בנוסף, הובאו לקבוצה שחקנים ישראליים, דוגמת השוער יעקב אסייג והבלמים אהוד כחילה ויעקב הלל. הייתה זו האליפות השנייה מאז ומעולם (יחד עם האליפות של הפועל רמת גן ב-1963/1964) בה זכתה קבוצה, אשר עלתה מהליגה השנייה בתחילת אותה עונה. בשלוש העונות הבאות נחלשה בית"ר, וסיימה במקומות הרביעי, השישי והשלישי בהתאמה.
בית"ר ירושלים זכתה לעדנה בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה הקבוצה בשתי אליפויות ברציפות תחת הדרכתם של אלי כהן (השריף) ודרור קשטן. בעונות אלו שיחקו בבית"ר אלי אוחנה, יוסי אבוקסיס, איציק זוהר, שמוליק לוי, דוד אמסלם והשוער איציק קורנפיין שחוזקו בהונגרים אישטוון שאלוי, אישטוון פישונט ואישטוון האמר. בשנים אלו בית"ר הציגה כדורגל התקפי ואטרקטיבי שהתחבר מאוד לרצון אוהדיה מחד לראות כדורגל התקפי ומאידך כמות נכבדת של שחקני בית שמככבים בהרכב הקבוצה, כך למשל בעונת 1997/1998, הציגה בית"ר מספר משחקים יוצאי דופן בכמות השערים, כמו ה-2–7 (לאחר מחצית מאופסת) וה-2–5 (לאחר הרחקה של שחקן ופיגור 0–2) על הפועל באר שבע, ועוד שתי חמישיות וארבע רביעיות שהבקיעה לשער יריבותיה במהלך העונה, תוך שהיא שוברת שיא מועדון של שערי זכות לעונה (71 שערים בשלושים משחקים בלבד).
במסגרת זכייתה של הקבוצה באליפות השנייה שלה, אירע אירוע שנוי במחלוקת במשחק הליגה האחרון של הקבוצה, שהכריע את גורל האליפות לטובת בית"ר. באירוע זה נטען לכאורה, מצד קבוצת ואוהדי הפועל תל אביב, אשר התמודדה עם בית"ר על תואר האליפות, כי קבוצת הפועל בית שאן היטתה את תוצאת המשחק בינה ובין בית"ר. טענתם הייתה, שהמניע להטייה מצד קבוצת בית שאן נבע מכך, שעשר דקות לפני סופו של המשחק, הבטיחה האחרונה את מקומה מעל לקו האדום, וניצלה מירידת ליגה. במעשה זה מנעה בית שאן, לטענת הפועל תל אביב - את זכייתה של האחרונה באליפות, תוך שימוש באמצעים המנוגדים לעקרון ההגינות בספורט. פרשת הטיית משחק זה נודעת בקרב אוהדי הכדורגל בשם "משחק השרוכים". ב-2001 הודה איתן טייב שחקן בית שאן לשעבר, ואחד המעורבים העיקריים בפרשה, כי המשחק לא היה הוגן, וצוטט כאומר: "נתנו את המשחק לבית"ר"[12].
בקיץ לקראת עונת 1998/1999 החלה הקבוצה במסע רכש מרשים לחיזוק הקבוצה לקראת אירופה כאשר החתימה שחקנים ישראלים בכירים בליגה כדוגמת אילן בכר, אמיר שלח, אסי דומב, עופר שטרית וז'אן טלסניקוב (שכרטיסו נרכש במלואו מאשדוד), וזרים בולטים כמו תמאש שנדור (שהגיע בהשאלה מטורינו). בעקבות חוב של 11 מיליון ש"ח למס הכנסה שהתגלה באמצע הקיץ נעצר מסע הרכש, והקבוצה שהחלה את דרכה באירופה עם ניצחון על קבוצת בי-36 מאיי פארו קרסה בשלב לאחר מכן נגד בנפיקה ליסבון הפורטוגלית שהנחילה לה את התבוסה הגדולה ביותר שלה באירופה בתוצאה 0–6 בליסבון. הקבוצה ניסתה למכור את מגרש האימונים בית וגן על מנת שתוכל להמשיך לתפקד אך גם עסקה זו לא עלתה יפה. בסוף העונה סיימה במקום החמישי בליגה מה שלא אפשר לה אפילו לשחק באירופה וחתם עונה שנחשבה לכישלון.
בעונת 1999/2000 הקבוצה נמכרה לקבוצת רוכשים בראשות איש העסקים ורואה החשבון קובי בן-גור, שהיה מנכ"ל קבוצת התקשורת "יס" שהשקיעו בקבוצה 10 מיליון ש"ח בעונה זו, ובמקביל מגרש האימונים נמכר על ידי היו"ר משה דדש לאיש העסקים ששון שם טוב ולשותפיו העסקיים: שאול לוי, מאיר לוי ומאיר פניג'ל ששילמו על בית וגן כ-6.5 מיליון דולר שסייעו לקבוצה. לקראת סוף העונה, בעקבות סכסוך עם המאמן הטרי אלי אוחנה, החליט בן-גור שהוא מעוניין לעזוב ודרש החזר על כספים אלו. לאחר דרישה זו הקבוצה עמדה על סף פירוק כאשר היו"ר דדש קרא להכרזת הקבוצה כפושטת רגל. לקראת סוף המילניום, לאחר חיפושים רבים ואף התערבות של ראש עיריית ירושלים באותה תקופה, אהוד אולמרט, נמצא רוכש אחר למועדון - איש העסקים החיפאי גד זאבי שהחזיק במניות בחברות:בזק וקשת, ובעלים של יבואן "סובארו" בישראל והגרנד קניון בחיפה. זאבי התחייב לשלם לבן גור כ-3 מיליון דולר ולהזרים 11 מיליון ש"ח נוספים לקופת הקבוצה. תקציב הקבוצה צפוי היה להיות כ-7 מיליון דולר בתחילה[13].
שנות ה-90 היוו עבור בית"ר שנים תוססות וטובות, אף על פי שכללו ירידה לליגה הארצית (הליגה השנייה). שנים אלו לוו במעבר לאצטדיון חדיש ומפואר, וכללו שלוש אליפויות ושתי הופעות בגמר גביע המדינה (עונות 1998/1999 ו־1999/2000). בשתיהן, במשחק הגמר של 1999 ושל 2000, פוגשת בית"ר את היריבה המרה הפועל תל אביב - ומפסידה לה פעמיים, כאשר זהות המנצחת בשני גמרים אלו נקבעה רק לאחר בעיטות דו-קרב פנדלים, לאחר תוצאות תיקו בין הקבוצות בתום תשעים דקות, ולאחר הארכה.
לקראת עונת 2000/2001, הבעלים החדש גד זאבי כיסה את חובותיה של הקבוצה ואף ניהל אותה. בעונה זו הוחתמו בבית"ר שחקנים בכירים רבים מהליגה כמו: אלון מזרחי שחזר לארץ מניס), יניב אברג'יל שנחשב לכשרון עולה מהפועל כפר סבא, פליקס חלפון מהיריבה מכבי תל אביב, וכוכב הקבוצה יוסי אבוקסיס קיבל חוזה חדש. בנוסף נעשה רכש מרשים גם בגזרת הזרים בקבוצה כגון מילאן סטויאנוסקי (שחקן נבחרת מקדוניה) ובראנקו סאביץ' מפרטיזן בלגרד. לתפקיד המאמן מונה אלי גוטמן שזכה עם הפועל חיפה באליפות היסטורית שנתיים לפני כן, איתו באו אחד מכוכבי הליגה בשנים הללו ג'ובאני רוסו והמגן הכשרוני דוד אמסלם שניהם גם מהפועל חיפה. תקציב הקבוצה שהחל ב-28 מיליון ש"ח האמיר לכ-62 מיליון ש"ח[14], סכומי עתק במונחים שהורגלו בבית"ר ובליגה עד אז. במשחקי טרום העונה זכתה הקבוצה בגביע השלום ברומא, לאחר ניצחון 0–1 על קבוצת רומא האיטלקית. בעונה זו עקב הרכש הרב והאיכותי, הייתה הקבוצה מועמדת בכירה לזכייה באליפות, אך כשלה במשימתה, וסיימה במקום החמישי בלבד בליגה כשבתווך גוטמן פוטר מאימון הקבוצה עקב סכסוך מתמשך עם קהל הקבוצה, ובמקומו מונה מאמן הקבוצה בעבר ומאמן קבוצת הנוער ניסים בכר. כמו כן, בעונה זו נחלה הקבוצה את הפסדה הגדול ביותר, 7-0, למכבי תל אביב. במקביל לבעיות המקצועיות בקבוצה, התגלו גם קשיי נזילות כספים של הבעלים החדש זאבי, שהפסיק להשקיע, והחליט לעזוב בסיום העונה את המועדון, ואף דרש החזרים על השקעותיו בקבוצה - ונהיה לנושה של המועדון, שהפך בין רגע להיות שקוע בחובות כבדים עם התחייבויות בפעם השנייה במספר שנים בודדות, ועל סף פירוק ומכירת כל נכסיו, והועברה לידיו של כונס נכסים.
עונת 2001/2002 נחשבת לאחת העונות הקשות של המועדון בזיכרון האוהדים. בעונה זו, של אחרי עידן גד זאבי, התפרקה הקבוצה בבית המשפט והתירה את חוזיהם של רוב שחקניה הבכירים שנמכרו לכל המרבה במחיר, והחלה לשחק את הליגה רק מהמחזור הרביעי. הסיבה לעיכוב נגרמה בשל הבעיות הכלכליות הקשות אליה נקלעה הקבוצה. הסדר הושב על כנו רק לאחר ששלושה מאוהדי הקבוצה: מאיר פניג'ל, ששון שם-טוב ומאיר לוי (שרכשו את מגרש בית וגן שנתיים לפני כן) - רכשו אותה מכונס הנכסים, כיסו את חובותיה שהסתכמו בכ-6 מיליון ש"ח לאחר הפירוק אותו עברה, ובכך החזירו את הבעלות על הקבוצה - לידי אוהדי הקבוצה. הקבוצה התבססה ברובה על שחקנים אנונימיים ממחלקת הנוער וכמו כן במשך רוב עונה זו דשדשה בית"ר בתחתית הטבלה, ואף הגיעה במחזורים מסוימים עד כדי הפרש של שש נקודות מתחת "הקו האדום"[15]. למזלה של בית"ר, שרשרת ניצחונות לקראת סיום העונה הצילו את הקבוצה מירידת ליגה, כאשר רק שני מחזורים לתום העונה עלתה הקבוצה מעל הקו האדום אחרי ניצחון 2–3 בחוץ על מכבי פתח תקווה. מחזור לאחר מכן הבטיחה הקבוצה את הישארותה בליגה לאחר תיקו 3-3 מול האחרונה מכבי קריית גת, משחק בו השוותה את התוצאה בתוספת הזמן, כשבמקביל הפסידה הפועל חיפה, יריבתה לתחתית, ונשרה במקומה לליגת המשנה[16], שתי קבוצות שעד לפני 3 עונות בלבד התמודדו יחדיו על תואר האליפות בליגה.
בעונות 2002/2003 ו־2003/2004 התייצבה בית"ר והייתה לקבוצת מרכז טבלה, כשסיימה במקום התשיעי בשתי עונות אלו כשהתבססה על שחקנים צעירים כישרוניים, יוצאי מחלקות הנוער של הקבוצה, כגון: אבירם ברוכיאן, עמית בן שושן, ברק יצחקי, שלומי ארבייטמן, ומאור מליקסון, שהיוו את שלד הקבוצה לשנים הבאות. בעונת 2003/2004 הגיע לבית"ר כוכב מכבי תל אביב, אבי נמני, שעקב סכסוך עם מאמנו ניר קלינגר נאלץ לעזוב ובחר להגיע לבית"ר. נמני שיחק בקבוצה שתי עונות, וכבש שערים רבים, ביחס למספר ההופעות המועט, בהן שותף (כשחקן פותח או כמחליף).
בעונת 2004/2005, הצליחה בית"ר לסיים במקום הרביעי בתום הליגה הסדירה, כשהיא מתבססת על חיזוקים צנועים ושחקני נוער מתפתחים. את הקבוצה אימן שחקן העבר המיתולוגי של הקבוצה, אלי אוחנה, כשהיא מצליחה להשיג את הכרטיס לגביע האינטרטוטו (השלישי בחשיבותו באירופה).
אולם בשנים אלו כשלה בית"ר להעפיל למפעלים האירופיים הבכירים יותר, למעט עונת 2000/2001, בה הודחה בסיבוב הראשון בגביע אופ"א. מצב זה נמשך עד מכירתהּ של הקבוצה לארקדי גאידמק שהחל עידן חדש של הצלחות במועדון.
מצבהּ של בית"ר השתנה באוגוסט 2005, עת נרכשה הקבוצה על ידי האוליגרך הרוסי-ישראלי ארקדי גאידמק. הגעת הבעלים החדשים לקבוצה הביאה לגידול משמעותי בתקציבהּ של הקבוצה, ולהיותה הקבוצה העשירה בליגת העל. בעונת 2005/2006, עזב המאמן אלי אוחנה את בית"ר, ובמקומו הובאו מספר מאמנים זרים, ביניהם טון קאנן ולואיס פרננדז, אך אלו שרדו זמן קצר בלבד בקבוצה והיא סיימה במקום השלישי בטבלת הליגה בתום עונה זו. לאחר מכן שחקנים רבים שוחררו ובמקומם נעשה רכש גדול של שחקנים בכירים בליגה הכולל את שמעון גרשון, מיכאל זנדברג, אריק בנדו וטוטו תמוז, שנרכשו כולם תמורת סכומי עתק ביחס לליגה, והוחתמו על חוזים חסרי תקדים לבית"ר ולליגת העל בכלל. בקיץ זה שברה בית"ר את שיא התקציב לקבוצת כדורגל ישראלית: 193 מיליון ש"ח לעונה אחת[17] – שיא שלא נשבר עד היום[דרושה הבהרה] בליגה המקומית.
ההשקעה הרבה השתלמה ובעונת 2006/2007 זכתה הקבוצה באליפות תחת הדרכתו של המאמן ושוער העבר של המועדון יוסי מזרחי, אשר החליף את אוסבלדו ארדילס כבר בתחילת העונה. על אף הזכייה באליפות, לא הוארך חוזהו של מזרחי. בתחילת 2007/2008 מונו יצחק שום כמאמן וגיורא שפיגל כמנג'ר ויועץ מקצועי של המועדון. בנוסף מונה למנכ"ל המועדון שוער העבר איציק קורנפיין, שפרש ממשחק פעיל. התוצאה הייתה מוצלחת למדי ולראשונה בעידן גאידמק לא הוחלף המאמן במשך כל העונה. אמנם בתחילתה כשלה בית"ר להעפיל מהסיבובים המוקדמים של ליגת האלופות כשהפסידה לפ.צ. קופנהגן בשלב המוקדמות הראשון, אך בהמשך התבססה שליטתה בליגת העל. בסיומה של העונה לאחר משחק גמר גביע דרמטי במיוחד בו ניצחה את היריבה המרה הפועל תל אביב בדו-קרב פנדלים לאחר 0-0 בסיום 120 דק', הצליחה הקבוצה לזכות בדאבל היסטורי למועדון ולבסס את מעמדה בתור הקבוצה החזקה בישראל בשנים אלו.
לקראת עונת המשחקים 2008/2009 נכשלה הקבוצה במוקדמות ליגת האלופות כאשר הובסה על ידי קבוצת ויסלה קרקוב הפולנית בתוצאה 0–5, לאחר ניצחון של בית"ר בטדי, בתוצאה 1–2 מצמד של אבירם ברוכיאן. הפסדה זה גרר ביקורת רבה מהתקשורת והאוהדים סביב המועדון, ערער את מעמד הקבוצה וגרם לפיטורי המאמן יצחק שום, אשר הוחלף על ידי ראובן עטר. כמו כן, הוחלפה הנהלת הקבוצה, ולתפקיד יושב ראש הקבוצה מונה איציק קורנפיין, כאשר הבעלים ארקדי גאידמק הולך ומתרחק מהמועדון ולא ברור אם או איך יתקצב את הקבוצה בעונות הבאות. בסיום אותה עונה, זכתה בית"ר בגביע המדינה, בפעם השנייה ברציפות ופעם שביעית בתולדותיה, לאחר שניצחה במשחק הגמר את מכבי חיפה בתוצאה 1–2, ובכך מנעה ממנה לזכות בדאבל. למרות הזכייה בגביע מעמדה של הקבוצה נפגע עקב שלא הייתה פקטור במאבק על אליפות הליגה מזה מספר עונות.
מצבה ותקציבה של בית"ר השתנה עוד יותר באופן דרסטי בקיץ 2009 לקראת עונת 2009/2010, כאשר ארקדי גאידמק הודיע כי הפסיק את תמיכתו בקבוצה לחלוטין והעניק ליו"ר איציק קורנפיין את הסמכויות המלאות לנהל את הקבוצה ולמצוא לה פתרונות מימון לבדו. לאחר שגאידמק סירב להזרים כספים לקבוצה כמו בשנים עברו, בית"ר הייתה על סף פירוק, ואז הגיע גומא אגייאר, איש עסקים אמריקאי יליד ברזיל, שעשה את הונו בעסקי הגז. אגייאר התעניין ברכישת הקבוצה אך עקב קשיי העברת בעלות וסירובו של גאידמק לשתף פעולה, הסכים לבסוף להיות רק הספונסר של הקבוצה ללא מסמכי בעלות, והעביר ערבות בסכום של כ-4 מיליון דולר, שמנעה מהקבוצה לפנות להליך של פירוק. בניגוד לשנים הקודמות בתקופתו של גאידמק כבעלים, עמד התקציב על כ-36 מיליון ש"ח בלבד. במהלך פגרת הקיץ, יצחק שום חזר לקדנציה שנייה בקבוצה עקב התחייבות הקבוצה לחוזה כלפיו עד סוף העונה ושחקן הקבוצה דוד אמסלם שפרש ממשחק פעיל באותה העונה, מונה לעוזר המאמן שלו. בהמשך העונה, בעקבות חוסר הצלחתה של הקבוצה, פוטר שום, ודוד אמסלם מונה כמחליפו עד תום העונה. בעונה זו זכתה הקבוצה בגביע הטוטו לעונת 2009/2010 לאחר שניצחה את הפועל רעננה בגמר המפעל בתוצאה 0–1. את העונה סיימה הקבוצה במקום החמישי בליגה.
לקראת עונת 2010/2011, מונה שחקן העבר והסמל אורי מלמיליאן למאמן הקבוצה, אך לאחר המחזור ה-18 של הליגה עקב מיעוט בניצחונות, סכנת ירידה ויכולת רעה של הקבוצה, התפטר מלמיליאן מתפקידו ב-17 בינואר 2011. עוד באותו יום מונה רוני לוי למאמן הקבוצה החדש והצליח לייצב את הקבוצה ולהשאירה בליגה. הקבוצה סיימה במקום ה-11 בליגה, הנמוך ביותר מזה שנים רבות.
בהכנה לעונת 2011/2012 עזב רוני לוי שקיבל הצעה לאמן בחו"ל, ובמקומו מונה דוד אמסלם למאמן, אך האחרון התפטר מתפקידו מספר ימים לפני פתיחת העונה עקב סיבות אישיות. ב-17 באוגוסט, מספר ימים לאחר התפטרותו של דוד אמסלם, חתם יובל נעים לעונה כמאמן הקבוצה. עקב יכולת חלשה של הקבוצה ולאחר הדחה מממפעל גביע המדינה עוד בסיבוב ח' כשהיא מפסידה לקבוצת הפועל בני לוד מהליגה הלאומית, התפטר נעים מתפקידו כמאמן הקבוצה באמצע העונה. במקומו מונה אלי כהן "השריף" שחזר לקדנציה שלישית במועדון, וסייע לקבוצה להישאר בליגה, כשהיא מסיימת את העונה במקום התשיעי.
בקיץ לקראת עונת 2012/2013 הקימו אוהדי הקבוצה עמותה ("עמותת אוהדי בית"ר ירושלים") שמטרתה איסוף כספים לשיפור מצבה הכלכלי של הקבוצה, וכן כדי לזכות בייצוג בהנהלת הקבוצה. בחצי העונה הראשונה בית"ר זכתה להצלחה רבה בליגה והציגה כדורגל אטרקטיבי יחסית ששלהב את האוהדים, בנוסף מה שתרם היא העובדה שכמות נכבדת מההרכב הראשון כלל שחקני בית שצמחו במחלקות הנוער של המועדון כגון: אבי ריקן, אריאל הרוש, שי חדד, עמית בן שושן, אלי דסה, טל כחילה ואופיר קריאף. בחלון ההעברות של ינואר בעונה זו, יצאה הקבוצה למשחק ידידות-ראווה בצ'צ'ניה נגד הקבוצה מהליגה הרוסית, טרק גרוזני שהסתיים ב-0-0, ואירח נשיא צ'צ'ניה - שהוא גם בעלי המועדון, רמזן קדירוב. בעקבות זאת חלק מהאוהדים התרעמו וביקורת תקשורתית נשמעה על כך שהקבוצה עוזבת את ישראל עוד במהלכה של עונת הכדורגל בישראל בשביל משחק ראווה שלפי מספר פרסומים זרים נערך בעיקר על מנת לחזק את קשריו של הבעלים גאידמק שסירב להשקיע במועדון במשך מספר עונות אך השתמש בקבוצה לטובתו האישית, וכשלמשחק אין ערך ספורטיבי אמיתי. כמו כן נודע כי הקבוצה חיפשה להתחזק בחלון העברות לקראת המשך הליגה ומעשה כזה היה יכול לשכנע את גאידמק שסירב להשקיע כבר מספר שנים בקבוצה, לחזור ולהשקיע בה.
מעט לאחר מכן כאשר חזרה הקבוצה לישראל, הודיעה הקבוצה בראשות היו"ר קורנפיין במהלך מפתיע, על צירוף שני שחקנים צ'צ'נים מוסלמים לשורותיה זאור סדאייב וג'יבריל קדאייב, שהגיעו בהשאלה מטרק גרוזני. עצם צירוף שחקנים שהם מוסלמים למועדון, גרר אחריו מחאה של אוהדי הקבוצה, ושלט פרובוקטיבי שנוי במחלוקת הונף על ידי מספר אוהדים במשחק הליגה נגד בני יהודה תל אביב מיד לאחר צירוף השחקנים, עם הכיתוב "בית"ר טהורה לעד". תמונת השלט ביציע שסוקר נרחבות רבות בכלי תקשורת - גרר תגובות רבות בארץ ובעולם בגלל אופיו הגזעני בהתייחס לקבוצה. מחאת האוהדים כללה בנוסף גם החרמת משחקים מצד חלק גדול מאוהדי הקבוצה שטענו שמהלך זה נעשה על ידי גאידמק על מנת לפגוע בקבוצה, כאשר במקביל אוהדים אחרים בירכו על המהלך שלטענתם נעשה על מנת לחזק את הקבוצה מקצועית, מה שגרם לפילוג ביציעים ומחוץ להם בין אוהדי בית"ר בעבר ובהווה. בתקופה זו הקבוצה עברה סיקור תקשורתי נרחב ביותר באופן כמעט יומיומי. מהלך זה ו"הרעש התקשורתי" סביב המועדון שאף החל להיות מסוקר על ידי מספר גורמים בינלאומיים, גרם בין היתר לירידה חדה ביכולת הקבוצה שנפגעה מקצועית וסיימה במקום העשירי בלבד (לאחר שהייתה בצמרת הטבלה לפני הפרשה), כאשר היא נשארת סופית בליגה רק במחזור האחרון.
בשנת 2017 יצא סרט דוקומנטרי הנקרא "טהורה לעד" (בהשראת אותו שלט שהונף על ידי האוהדים), המגולל את סיפורה של הקבוצה בעונה זו וכולל צילומים תיעודיים מתוך הנהלת הקבוצה וחדר ההלבשה בתקופה זו, שם נראים אנשי המועדון מתמודדים עם הפרשה תוך כדי העונה הסדירה. בנוסף בראיון שמעניק הבעלים גאידמק לסרט, הוא טוען כי עשה את המהלך על מנת להציב מראה בפני החברה הישראלית ולהראות את הגזענות שיש בה כלפי מיעוטים (כפי שלטענתו הוא הרגיש אותה בעת שהותו כאן), וכי ידע שהמהלך ייצור פרובוקציה ועשה אותו בכוונה.
לאחר עונה זו מאסו רוב אוהדי הקבוצה בהתנהלות הבעלים בפועל, גאידמק, וחיפשו אחר אדם בעל יכולות כלכליות (באמצעות גוף "עמותת אוהדי בית"ר"), במשך פגרת הקיץ, שיהיה מוכן לקחת את בית"ר ויוציא אותה לדרך חדשה. איש העסקים אלי טביב שסיים את דרכו ביריבה המרה הפועל תל אביב בעונה קודם לכן עקב סכסוך עם האוהדים החליט לקחת את בית"ר בשיתוף עם האוהדים. תהליך העברת הבעלות לטביב התבצע בזכות סעיף של עמותת האוהדים בהסכם עם גאידמק (שנחתם בעונת 2012/2013) שבעצם אפשר לעמותה להביא רוכש חיצוני ללא הסכמתו של גאידמק שייקח את הקבוצה. הליך זה אושר על ידי בית משפט כשבועיים לאחר הודעה של העמותה על ניצול הסעיף. החלטת בית המשפט העבירה סופית את המועדון לידיו של טביב והעמותה (טביב מחזיק ב-75 אחוז והעמותה 25 אחוז)[18], בכך הסתיים מעשית עידן גאידמק בבית"ר ירושלים.
לקראת עונת 2013/2014, לאחר שהושלמה עסקת העברת הבעלות על הקבוצה מידיו של גאידמק לידיו של אלי טביב, מינה טביב את חיים רביבו לנציג הבעלים בקבוצה. אלי כהן מונה למאמן הקבוצה לעונה אחת בהחליפו את אלי כהן "השריף", שסיים את חוזהו. דוד אמסלם מונה לעוזר המאמן. ב-13 באוגוסט 2013 פיטר טביב את איציק קורנפיין מתפקיד יושב הראש של הקבוצה, לאחר כהונה בת שש שנים בתפקיד זה. בדצמבר 2013 פוטר אלי כהן מאימון בית"ר ירושלים. שלושה ימים לאחר מכן, מונה רוני לוי לתפקיד מאמן הקבוצה; הייתה זו הפעם השנייה של לוי - בה כיהן כמאמן הקבוצה. באפריל 2014, מונה עומר עצמוני לתפקיד מנכ"ל הקבוצה, לאחר שכיהן בעברו כמנכ"ל בקבוצת הפועל תל אביב וכמנהל מחלקת הנוער של בית"ר. בתום העונה, סיימה בית"ר במקום הראשון בפלייאוף התחתון.
בתחילת עונת 2014/2015, חתם במועדון המאמן מנחם קורצקי לעונה אחת. עוזרו היה אורי אוזן. ב-27 בינואר 2015 הודיע טביב על פיטוריו של קורצקי מאימון הקבוצה, זאת על רקע חילוקי דעות ביניהם, ככל הנראה בסוגיית רכש שחקנים. ב-28 בינואר 2015 מונה גיא לוי למאמן עד תום העונה. באותה עונה העפילה הקבוצה לפלייאוף העליון, לראשונה מזה חמש שנים. בסופה, סיימה הקבוצה במקום הרביעי בטבלה, והבטיחה את השתתפותה במוקדמות הליגה האירופית, לאחר שבע שנים בהן לא השתתפה במפעל אירופי כלשהו.
בקיץ לקראת עונת 2015/2016, סיים גיא לוי את תפקידו במועדון לאחר חצי עונה, וזאת בגלל חילוקי דעות במשא ומתן בין טביב למאמן. במקומו מונה סלובודאן דראפיץ', אשר הביא עמו בבואו לקבוצה את עוזרו מקבוצת בית"ר תל אביב, שי ברדה. ב-22 ביוני 2015 החלה בית"ר את מסעה האירופי אחרי שבע שנים, והוגרלה בסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית למשחק נגד אורדבסי שימקנט הקזחית. המשחק הראשון בין הקבוצות, אשר נערך בקזחסטן, הסתיים ב-0-0. משחק הגומלין, שהתקיים באצטדיון טדי, הסתיים בניצחון 1–2 לזכות בית"ר, שעברה שלב במפעל אירופי, לראשונה מזה 15 שנים. בסיבוב המוקדמות השני הוגרלה בית"ר ירושלים מול שרלרואה הבלגית. בטרם החל המשחק הראשון בבלגיה, התלהטו הרוחות בין אוהדי הקבוצות, ועם תחילתו התפרעו אוהדי בית"ר ירושלים וזרקו חזיזים ואבוקות אל המגרש[19][20]. בהמשך המשחק, פגע בורג שנזרק מיציע האוהדים של הקבוצה בראשו של שוער שרלרואה, הצרפתי ניקולה פנטו - וגרם לפציעתו. במהלך המשחק הורחקו שני שחקני בית"ר ירושלים והקבוצה הובסה 1–5. זמן קצר לאחר המשחק, הכריז טביב כי החליט לסיים את דרכו בבית"ר ירושלים בפרט, ובכדורגל הישראלי בכלל - בעקבות המאורעות הקשים והאלימים במשחק זה. במשחק הגומלין, אשר נערך באצטדיון טדי, הובסה בית"ר 1–4, וסיימה את דרכה במפעל. לאחר מספר שבועות, כינס טביב מסיבת עיתונאים לקראת פתיחת עונת 2015/2016, וחזר בו מהחלטתו לזנוח את ניהול הקבוצה; כמו כן הודיע, כי ימשיך להשקיע בה עד שיימצא רוכש מתאים, אליו תועברנה זכויות הניהול - מידיו של טביב. בית"ר סיימה את עונת 2015/2016 במקום השלישי בטבלת ליגת העל, המוליך לסיבוב הראשון של מוקדמות הליגה האירופית, כשבמאזנה שלושה ניצחונות ושבעה הפסדים במסגרת הפלייאוף העליון.
לקראת עונת 2016/2017, ב-1 ביוני 2016, הודיעה הנהלת בית"ר כי המאמן סלובודאן דראפיץ' סיים את דרכו במועדון ולא ימשיך בקבוצה בעונה הבאה. ב-8 ביוני 2016, חתם והוצג רן בן שמעון כמאמנה החדש של בית"ר ירושלים כשחתם על חוזה בקבוצה לעונה אחת. באותו היום הציגה בית"ר את סמל הקבוצה המחודש שילווה אותה בעונת 2016/2017 לציון שנת ה-80 לייסוד המועדון. ב-10 ביולי 2016, הצטרף משה דמאיו לקבוצה בתפקיד מנכ"ל הקבוצה והחליף את עומר עצמוני שחזר להיות אחראי על מחלקת הנוער בלבד. באוגוסט 2016 העפילה הקבוצה, לראשונה בתולדותיה, לשלב הפלייאוף במסגרת הליגה האירופית לאחר שבשלבי המוקדמות גברה על סלובודה טוזלה הבוסנית, אומוניה ניקוסיה הקפריסאית וילגבה הלטבית. בשלב הפלייאוף הקבוצה הודחה מהמפעל על ידי סנט אטיין הצרפתית, בזאת רשמה את הישג השיא שלה במסגרות אירופאיות.
![Thumb](#/media/קובץ:שחקני_בית"ר_ירושלים.jpg)
ב-23 באוגוסט 2016 הודיעה ההתאחדות לכדורגל בישראל כי אלי טביב שהורשע בפלילים לא יוכל לנהל בפועל את בית"ר ירושלים למשך שלוש שנים. ב-11 בינואר 2017 החליט בית הדין העליון של ההתאחדות לדחות את ערעורו של טביב בדבר פסק דין זה, אך קיצר את משך העונש לשנתיים שבהם טביב לא יוכל לנהל את בית"ר החל מקיץ 2017[21]. ב-5 בפברואר 2017, פוטר רן בן שמעון מתפקיד מאמן הקבוצה, ומיד לאחר מכן חתם שרון מימר על החוזה כמאמן בית"ר ירושלים החדש עד לתום העונה. במאי 2017 סיימה בית"ר את העונה במקום השלישי בליגה, והבטיחה את הכרטיס למוקדמות הליגה האירופית בפעם השלישית ברצף, ובעקבות זאת חוזהו של מימר הוארך בעונה נוספת. ב-28 במאי, לאחר סיום העונה, חזר אלי אוחנה למועדון נעוריו וחתם לחמש שנים בתור יו"ר המועדון, כאשר בשנתיים הראשונות הוא שימש רשמית כמחזיק בזכויות הניהול והחתימה באופן מלא במקומו של טביב[22].
מימר פוטר עוד לפני תחילת עונת 2017/2018, בעקבות כישלון במסגרת מוקדמות הליגה האירופית, הדחה מהמפעל והפסד כספי למועדון. לאחר מכן מונה למאמן זמני עוזרו של מימר, גילי לבנדה. ב-3 בספטמבר 2017 חתם אלי כהן "השריף" לקדנציה רביעית במועדון בתור "יועץ מקצועי" ומאמן בפועל. בעקבות התבטאות חריגה בתקשורת בנושא שחקנים מהמגזר הערבי ("לא אביא ערבי לבית"ר ירושלים"[23]) פוטר השריף מאימון הקבוצה לאחר עשרה ימים בלבד בתפקיד[24], ולבנדה הוחזר לעמדת המאמן הזמני פעם נוספת. ב-28 בספטמבר 2017 מונה בני בן זקן למאמן הקבוצה שהציגה כדורגל אטרקטיבי יחסית במהלך העונה והתחרתה בצמרת עד מספר מחזורים לסיום העונה[25]. במסגרת הגביע הגיע הקבוצה עד לגמר גביע המדינה שנערך ב-9 במאי 2018, באצטדיונה הביתי, טדי, שם הפסידה להפועל חיפה בתוצאה 1–3 לאחר הארכה, והייתה לסגנית מחזיקת גביע המדינה בפעם הרביעית. בליגה סיימה הקבוצה במקום השלישי והעפילה פעם נוספת למוקדמות הליגה האירופית. לאחר סיום העונה הודיע המאמן בן-זקן כי לא ימשיך בקבוצה.
במהלך העונה התגבשה בקרב האוהדים מחאה כנגד הבעלים טביב והתנהלותו בנוגע לשחקנים, מאמנים, וקשרים עם האוהדים. המחאה הגיעה לשיאה לאחר הפסד הקבוצה בגמר הגביע באותה עונה ומעורבותו לכאורה של הבעלים טביב בקביעת הרכבי הקבוצה ובעניינים מקצועיים אחרים שגרמו לאי שיתופם של שחקנים בכירים של הקבוצה בגמר הגביע, אז הודיעו ארגוני האוהדים השונים של הקבוצה כי הם יחרימו את העונה הבאה ולא יקנו מנויים[26]. בתגובה זמן קצר לאחר מכן ב-15 במאי 2018, כינס אלי טביב מסיבת עיתונאים, והודיע על כוונתו לעזוב את הקבוצה, ועל העמדתה למכירה וחיפוש רוכש לקבוצה[27][28]. בהכנות לקראת עונת 2018/2019 מונה המאמן גיא לוזון למאמן הקבוצה[29]. בתווך הודחה הקבוצה ממוקדמות הליגה האירופית כבר בסיבוב הראשון מול יריבה נחותה במיוחד - צ'יחורה סצ'חרה הגיאורגית, לאחר 0-0 במשחק הראשון והפסד 1–2 במשחק הגומלין בארץ, מה שעורר את מחאת האוהדים עוד יותר כלפי הבעלים.
בקיץ 2018 הוגברו מחאות האוהדים כנגד הבעלים טביב והם אף הגיעו לביתו בכפר שמריהו והפגינו מספר פעמים, כמו כן התבצעו הפגנות מחאה מול חנויות הבגדים של רעייתו דנה אשכנזי על מנת להפעיל עליו לחץ[30]. כשבועיים לפני פתיחת עונת 2018/2019 נרכשה הקבוצה על ידי יזם ההייטק משה חוגג תמורת 26.5 מיליון שקל, כאשר 18.5 מתוכם עברו ישירות לטביב והשאר לחובות הקבוצה[31]. אלי אוחנה נשאר בתפקידו כיושב ראש המועדון, וכמנכ"ל מונה מוני ברוש. חוגג הוביל מדיניות רכש שחקנים מאסיבית והחתים שחקנים בכירים וביניהם טל בן חיים, מאור בוזגלו וערן לוי. ב-28 בספטמבר הוביל חוגג למהלך להחזרת קהלי החוץ במשחקים בין בית"ר לקבוצת בני סכנין.
לאחר שהקבוצה פתחה את העונה בצורה חלשה פוטר גיא לוזון מתפקידו לאחר המחזור השביעי[32]. ב-29 באוקטובר מונה ניר קלינגר למאמן הקבוצה[33]. ב-3 בדצמבר 2018 הוצג במסיבת עיתונאים לוגו חדש למועדון, עם ספונסר ראשי חדש בהסכם לשנתיים בסכום חסר תקדים לקבוצה של כמיליון דולר לעונה[34], ובנוסף הושק מועדון אוהדים חדש בשם "בית"ריסט" שיקנה לאוהדי הקבוצה הנחות בקניית כרטיסים, מינויים, ומוצרי המועדון תמורת תשלום חודשי קבוע[35]. בגביע המדינה הודחה הקבוצה כבר בסיבוב ח' על ידי מכבי תל אביב, ובליגה נשרה לפלייאוף התחתון לראשונה מזה חמש עונות, וסיימה את העונה במקום השביעי והמאכזב מבחינתה. ב-21 במאי 2019 ערכה הקבוצה משחק ידידות מול אתלטיקו מדריד, בו ניצחה 2–1. ב-4 ביוני 2019 הודיעה הקבוצה על סיום תפקידו של קלינגר כמאמן הקבוצה[36], ויומיים לאחר מכן מונה המאמן רוני לוי לקדנציה שלישית במועדון לקראת העונה הבאה[37].
ב-24 בספטמבר 2019 הפך רוני לוי למאמן התשיעי שזוכה עם קבוצת הבוגרים של בית"ר ירושלים בתואר, כאשר זכתה הקבוצה בגביע הטוטו השלישי בהיסטוריה שלה, והפעם לעונת 2019/2020, לאחר ניצחון מול מכבי תל אביב, בתוצאה 0–2. בגביע המדינה לעונה זו הודחה הקבוצה ברבע הגמר נגד מכבי פתח תקווה לאחר שהפסידה 3–5 בדו-קרב פנדלים, ובליגת העל לאותה עונה סיימה הקבוצה במקום השלישי בליגה המוביל להשתתפות במוקדמות הליגה האירופית לעונת 2020/2021. ב-27 באוגוסט 2020, כבר בסיבוב הראשון, הודחה בית"ר, לאחר שהפסידה 0–2 לטאוטה דורס האלבנית. בעקבות כישלון זה במפעל האירופי ולקבוצה נחותה, יום לאחר מכן פוטר רוני לוי מאימון הקבוצה. בעקבות פיטוריו של לוי, שלא היו על דעתו, התפטר גם המנהל המקצועי באותה עת, יוסי בניון. יוסי מזרחי שחזר למועדון לפני כן ושימש כמאמן במחלקת הנוער במועדון, מונה למאמן הזמני בבוגרים במקומו של לוי, עד למציאת מאמן קבוע. ב-4 בספטמבר 2020, מעט אחרי פתיחת עונת 2020/2021, מונו סלובודאן דראפיץ' ושי ברדה למאמני הקבוצה, וחזרו למועדון אחרי 4 עונות במכבי נתניה, ותחילת העונה של בית"ר הייתה לא טובה מקצועית.
בדצמבר 2020, לאחר שמדינת ישראל חתמה על הסכם נורמליזציה עם איחוד האמירויות, חתם שייח' חמד בן ח'ליפה האמירייתי על מסמך המעביר לו 50% מהשליטה במועדון, ובתמורה הבטיח להשקיע 300 מיליון ש"ח במועדון לתקופה של עשר שנים ולהביא ספונסרים בסכומים גבוהים[38][39]. בבדיקה שנעשתה לאחר מכן על ידי ההתאחדות לכדורגל בישראל על מנת לאשר את העסקה נמצא שרוב הונו המוצהר לוועדת אישור הבעלים הוא אג"ח של מדינת ונצואלה, שאינו סחיר וערכו אפסי. כמו כן נמצא כי בבעלותו עשרות חברות לא פעילות, וכי בן חליפה קשור לאנשים ששמם נקשר, בין היתר, בהונאות ובהלבנת הון[40]. לאחר שבן ח'ליפה התקשה להביא תעודת יושר ולהצביע על מקור עושרו - העסקה נפלה ובית"ר ירושלים משכה את הבקשה לאישור בפברואר 2021[41].
עם תום העונה הסדירה לאחר 26 מחזורים, ב-20 במרץ 2021, עקב כישלון במסגרת הליגה והגביע, התפטרו צמד המאמנים דראפיץ' וברדה מבית"ר ירושלים[42]. במקומם מונה עד תום העונה יוסי מזרחי שהוקפץ פעם נוספת ממחלקת הנוער לבוגרים[43], והקבוצה סיימה את העונה במקום העשירי המאכזב מבחינתה.
לאחר מכן הודיעה הנהלת המועדון כי בנוסף להיותו יו"ר, אלי אוחנה מונה למנהל המקצועי של המחלקה הבוגרת[44]. בתחילת יוני כחלק מההכנות לעונת 2021/2022, מונה המאמן ההולנדי ארווין קומאן, אחיו של רונאלד קומאן, מאמן ברצלונה, לעונה אחת[45]. היה זה המאמן הזר הראשון של בית"ר מזה 15 שנה, כאשר האחרון היה אוסבלו ארדילס הארגנטינאי, ששימש כמאמן בעבר בעידן גאידמק. ב-9 בספטמבר 2021 הודיע משה חוגג כי הוא מפקיד את זכויות הניהול על הקבוצה בידי נאמן, עורך הדין יצחק יונגר, לניהול הקבוצה באיזון תקציבי ולמציאת רוכש חדש למועדון. לטענתו עשה זאת בשל כפיות טובה וחוסר כבוד של חלק מהאוהדים כלפיו, כאשר השקיע סכומי עתק ועם זאת הושמעו באצטדיון קללות המכוונות אליו ואל משפחתו[46].
ב-1 בדצמבר 2021, בצל סערת מעצרו של בעלי הקבוצה משה חוגג במסגרת פרשת "המשחק הגדול", ותקופת חוסר ודאות לעתיד הקבוצה בעקבות פרשייה זו והצהרותיו של חוגג כי הוא לא ישקיע כסף במועדון, התפטר המאמן ארווין קומאן מהקבוצה (וגם הודיע על פרישתו לצמיתות מאימון כדורגל)[47]. לאחר התפטרות זו של ארווין מונה מנהל מחלקת הנוער, ושחקן העבר של המועדון יוסי מזרחי לקדנציה שישית בתור מאמן הקבוצה הבוגרת[43]. ב-26 בינואר 2022, התפטר המאמן יוסי מזרחי מהקבוצה עקב חוסר הצלחתה[48], בנוסף המועדון התיר את חוזיהם של שלושה שחקנים זרים במסגרת תוכנית קיצוצים, והם שוחררו באופן חד צדדי[49], אך בהמשך אחד מהם הוחזר למועדון. בצל תקופת חוסר הוודאות התגבשה בקרב האוהדים מחאה כנגד הבעלים חוגג והתנהלותו בנוגע לחוסר השקעתו בקבוצה, והם אף הגיעו לביתו במגדל רמז, במהלך ההפגנה נורה לעבר המגדל רימון הלם[50], כמו כן התבצעו הפגנות מחאה מול ביתם של הוריו וגם של אחותו על מנת להפעיל עליו לחץ[51][52].
ב-3 בפברואר 2022 מונה שחקן העבר של המועדון, יוסי אבוקסיס למאמן הקבוצה לעונה אחת[53]. לאחר מינויו של אבוקסיס למאמן הקבוצה, התוצאות התייצבו מעט אך הקבוצה עדיין הייתה מסובכת במאבקי תחתית עד לסיום העונה של עונת 2021/2022. במסגרת הפלייאוף התחתון הצליחה לנצח את יריבותיה לתחתית ולהישאר בליגה לעונה נוספת אחרי שסיימה במקום העשירי בליגה, וזאת בצל חוסר הוודאות בקשר לניהול הקבוצה והבעלים שהכריז כי הוא עוזב. בנוסף לאחר סיום העונה סיים שחקן העבר אלי אוחנה שהיה מנהלה המקצועי ויושב הראש את תפקידו לאחר סיום החוזה. בהמשך התבצעו מספר מחאות של אוהדי המועדון ליד ביתו של בעלי המועדון חוגג על מנת להפעיל עליו לחץ לשחרר את המועדון[54], כמו כן בסמוך לביתה של יו"ר הבקרה באותה עת, סיגלית סייג[55], וליד ביתו של יו"ר ההתאחדות, אורן חסון[56], שלטענתם איפשרו את מצב העניינים בו חוגג מהתל ברשויות כאשר הוא נותן ערבויות שלא ניתן לחלט, ומחזיק במועדון כשבוי, וזאת בדרישה לנקוט נגדו בפעולות אקטיביות.
שבוע לאחר מכן ב-26 ביוני 2022, חתמה עמותת האוהדים של בית"ר על טיוטת חוזה מול חוגג לרכישת הקבוצה מידיו, כאשר על פי המתווה על העמותה יהיה לגייס 12 מיליון שקלים על מנת להשלים את המהלך, זאת כדי להשלים את הסדרי החוב, להקטין את הגרעון ולהעמיד את תקציב השחקנים הדרוש, ובהמשך לכסות התחייבויות וגירעונות נוספים[57]. ב-1 ביולי 2022 פורסם כי משטרת ישראל אוסרת על מכירת הקבוצה לגורמים אחרים, על מנת להבטיח כספים ברי חילוט ו/או למנוע הברחת נכסים של משה חוגג בשל החשדות כנגדו[58]. במקביל, התנהל משא ומתן לרכישת המועדון בין משה חוגג לברק אברמוב, כאשר דווח כי השניים מכירים מעולם העסקים וכחברים אישיים.
ב-13 ביולי 2022 הכריזה הקבוצה כי נחתמה עסקת העברת השליטה על המועדון ממשה חוגג לברק אברמוב, בעלי קבוצת בני יהודה תל אביב באותם ימים, בכפוף לאישור משטרת ישראל, עיריית ירושלים ובכפוף השלמת העברת הבעלות שלו על בני יהודה לרוכש מצד שלישי[59]. ב-29 ביולי 2022 העביר אברמוב את הבעלות על בני יהודה חזרה למשה דמאיו. לאחר מכן הערימה משטרת ישראל קשיים על העברת המועדון ודרשה בטוחות וערבויות לסכומים שהוסכמו בין הצדדים מפאת המצב המשפטי בו היה נתון חוגג. ב-9 באוגוסט 2022, יום לפני הדדליין להעברת הקבוצה בבקרה התקציבית של ההתאחדות לכדורגל, הודיע ברק אברמוב כי הוא נסוג בו מרכישת בית"ר ירושלים מפאת הקשיים אותם מערימים הרשויות[60], ועל כן הקבוצה נותרה ללא רוכש ועל סף ירידה לליגה א' (כיוון שגם בליגה הלאומית נדרש לעבור בקרה תקציבית). יום לאחר מכן עקב תרומה שגויסה על ידי האוהד וחבר הכנסת ניר ברקת והסכמתו של אברמוב לבסוף כן לרכוש את המועדון, סוכמה סופית על העברתה של בית"ר ירושלים לידי ברק אברמוב[61]. ב-11 באוגוסט אושר אברמוב על ידי ההתאחדות לכדורגל והוועדה להעברת זכויות, ומיד לאחר מכן העבירה הקבוצה את תקציבה לעונה הבאה בליגת העל, ובהמשך אישרה הבקרה התקציבית את תקציב המועדון והבטיחה את מקומה של הקבוצה בליגת העל[62]. מספר ימים לאחר השלמת רכישתו של המועדון על ידי אברמוב, כפיר אדרי מונה למנכ"ל המועדון, כאשר הוא כבר שימש בתפקיד זה תחת אברמוב בבני יהודה.
לקראת עונת 2022/2023 השאיר הבעלים החדש אברמוב את המאמן יוסי אבוקסיס וצוותו בתפקידם, וכמו כן הובאו מספר שחקני רכש, חלקם הגדול צעירים כישרוניים מושאלים מקבוצות הליגה כדוגמת רונן חנציס, בר כהן ואדוארדו גררו ממכבי תל אביב, וסתיו נחמני והשוער איתמר ישראלי ממכבי חיפה, ועוד מספר ישראלים אחרים. בנוסף הובאו שחקני הרכש דנילו אספרייה, חוסואה מחיאס ובהמשך הגיעו גם יון ניקולאסקו וטראזייה תומא על מנת לחזק את הקבוצה, שמקצועית הייתה מוקפאת במשך רוב הקיץ מפאת העברת הבעלות. את הסיבוב הראשון של העונה פתחה הקבוצה בצורה רעה, כשספגה 27 שערים ב-13 משחקים, אך את הסיבוב השני פתחה הקבוצה בצורה טובה, הצליחה זמנית להגיע למקום הרביעי, אך לבסוף סיימה בפלייאוף התחתון. בחלון העברות של ינואר התחזקה הקבוצה בשחקני הרכש מיגל סילבה, גריגורי מורוזוב, סרגיי בורודין ופרד פריידיי. את העונה בליגת העל סיימה הקבוצה במקום השמיני, עם 52 שערים (הכי הרבה אחרי שלושת המובילות מכבי חיפה, מכבי תל אביב והפועל באר שבע), אבל ספגה 58 שערים, הכי הרבה יחד עם מכבי נתניה (לה היו 2 משחקים יותר בפלייאוף העליון). ב-3 במאי, העפילה הקבוצה לגמר גביע המדינה, לאחר ניצחון מפתיע בתוצאה 3-1 על מכבי תל אביב, לראשונה מאז 2018. בגמר הגביע ניצחה בית"ר בתוצאה 0-3 את מכבי נתניה וזכתה בגביע השמיני בתולדות המועדון, ואחרי בצורת של 14 שנים (מאז 2009). כמו כן זהו הניצחון בהפרש הגבוהה ביותר של בית"ר במעמד גמר גביע המדינה. אולם לאחר שהקהל פרץ למגרש לאחר סיום המשחק בגמר הגביע, שגרם לעצירת ודחיית טקס ההענקה, הושת על הקבוצה עונש של הורדת ארבע נקודות ועוד שלוש נקודות על תנאי לעונה הבאה (וזאת לאחר 3 דיונים בבית הדין ו-2 ערעורים).
ב-22 ביולי 2023 הפסידה הקבוצה למכבי חיפה בתוצאה 1-3 גביע אלוף האלופים, וסיימה רק כסגנית הגביע. בהמשך הקיץ במסגרת מוקדמות עונת 2023/2024 בקונפרנס ליג הודחה הקבוצה בסיבוב השני בגביע האירופי השלישי בחשיבותו, לאחר שהפסידה לקבוצה היוונית פאוק סלוניקי, כאשר סיימה בתיקו 0-0 בחוץ, אך הפסידה בתוצאה 4-1 בטדי לאחר משחק רווי אירועים עם אדום ופנדל שהוחמץ, ו-2 שערים עצמיים לחובת בית"ר.
בתווך התכוננה הקבוצה לעונה הבאה, עונת 2023/2024 בליגת העל, והחתימה כ-10 שחקנים, ובמקביל שחררה כמות זהה מהסגל של העונה שעברה, והתחילה את הליגה במינוס 4 נקודות, עקב העונש שהושת עליה מסיום העונה שעברה בגמר הגביע.
את העונה התחילה הקבוצה לא טוב בליגה עם הפסדים, והמשיכה באופן חסר יציבות עם מספר ניצחונות ותיקו אולם גם עם הפסדים נוספים לסירוגין. בגביע המדינה לעונת 2023/2024, הפסידה בסיבוב הראשון שהצטרפה (סיבוב ח') להפועל באר שבע בתוצאה 1-0 והודחה מהמפעל בשלב מוקדם. ב-31 בינואר 2024 נודע בתקשורת על התפטרותו של מאמן הקבוצה דאז יוסי אבוקסיס, לטענתו בגלל יחס עוין של הקהל הביתי כלפיו[63]. יום לאחר מכן ערך בעלי הקבוצה ברק אברמוב מסיבת עיתונאים והודיע בתקשורת כי לא הוא זה שיזם את הפיטורין, תקף את המאמן שהתפטר, וטען כי אבוקסיס רוצה לאמן בקבוצת הפועל תל אביב וזו הסיבה להתפטרותו. בו בעת אמר הבעלים כי הוא ממנה את עוזר המאמן גל כהן למאמן הקבוצה לפחות עד לתום העונה[64], וזאת כאשר הקבוצה מדורגת במקום השמיני בליגה במרחק 2 נקודות מהמקום השישי המוביל לפלייאוף העליון. ב-12 בפברואר 2024 מונה אלמוג כהן שעזב את מכבי נתניה יום לפני כן, למנהלה המקצועי של הקבוצה, כאשר חתם ל-3 עונות בתפקיד[65]. ב-19 בפברואר 2024, לאחר התדרדרות נוספת במצב הקבוצה, הודיעה הקבוצה על סיום תפקידו של גל כהן בתפקיד מאמן הקבוצה, ומינויו של שחקן העבר של המועדון ברק יצחקי, למאמן הקבוצה באופן מיידי תחת אלמוג כהן, כאשר יצחקי חתם בחוזה לשנתיים וחצי[66], כאשר את ליגת העל לעונת 2023/2024 סיימה הקבוצה במקום ה-11 והבטיחה השארות עונה נוספת.
בקיץ ביצעה הקבוצה מספר שינויים בסגל ובצוות המקצועי, ובעונת 2025\2024 פתחה הקבוצה עם 7 ניצחונות ותיקו מתוך עשרת המשחקים הראשונים, הפתיחה הטובה ביותר שלה מאז עונת האליפות האחרונה שלה - 2007/2008, כאשר בדרך ניצחה הקבוצה את יריבותיה לליגה: מכבי חיפה לראשונה מאז 2020 ואת מכבי תל אביב לראשונה מאז 2018.
את משחקיה הראשונים כקבוצת כדורגל חובבנית (אנ') קיימה בית"ר במגרש מוזנח, בסמוך לרחוב הנביאים בירושלים. כינויו של מגרש זה היה "מגרש הבננות", ועל תחזוקתו היו אמונים שחקני הקבוצה עצמם[67]. בראשית דרכה של בית"ר כקבוצת כדורגל רשמית תחת ההתאחדות לכדורגל, החל משנת 1942, נקבע "מגרש דג'אני", אשר שכן בשכונת קטמון הישנה, כמגרשהּ הביתי של הקבוצה[68]. לאחר חזרתם של גולי אפריקה לארץ בשנת 1948, אירחה הקבוצה את משחקיה לסירוגין, במגרש הצמוד לבניין ימק"א בירושלים או ב"מגרש הבננות". לאחר סיום מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל, מיקום המגרש בו שיחקה בית"ר - קצה רחוב שמואל הנביא - היה שטח הפקר; על כן, הועתקה באופן רשמי ביתיות הקבוצה לאצטדיון ימק"א, שהיווה מאז את מגרשה הביתי הקבוע של הקבוצה[69]. ב-15 בנובמבר 1947, נערך הדרבי הראשון בין הפועל ובית"ר ירושלים (אשר כונתה באותה תקופה "בית"ר נורדיה") באצטדיון ימק"א. משחק זה הסתיים בניצחונה של בית"ר, 3–1. משחקהּ הרשמי הראשון של הקבוצה באצטדיון ימק"א כאצטדיונה הביתי, נערך ב-7 בינואר 1950, במסגרת ליגה מיוחדת שהוקמה ב-1949. במשחק זה אירחה בית"ר את קבוצת "הפועל רחובות", אשר ניצחה 2–4.
עד שנת 1991 אירחה הקבוצה את כל משחקיה הביתיים בימק"א. למעט בין השנים 1986 ל–1989, אז עברה בית"ר לארח את משחקיה באצטדיון בלומפילד בתל אביב, מאחר שאצטדיון ימק"א, שהכיל באופן רשמי רק 4,500 מקומות ישיבה, לא אושר לשימוש, ומטעמים כלכליים (בלומפילד הכיל יותר קהל מה שהניב רווח גדול יותר לקבוצה שמילאה את האצטדיון ברוב משחקיה הביתיים)[70][71].
ערך מורחב – אצטדיון טדי
אצטדיון טדי הוא אצטדיון הכדורגל הגדול ביותר בארץ. בשנת 1991, עם פתיחתו, עברה בית"ר לשחק באצטדיון, ומאז הוא משמש כמגרשה הביתי של הקבוצה. האצטדיון שופץ מספר פעמים, במהלכן הוגבה הדשא; נבנו תאי שידור עבור צוותי הטלוויזיה המסקרים את משחקי הקבוצה; נבנו תאי צפייה יוקרתיים עבור הצוות הניהולי של הקבוצה, כמו גם עבור אורחים חשובים; בשנים 1999 ו-2013 נבנו מקומות ישיבה נוספים עבור האוהדים. בהמשך עבר האצטדיונים מספר שיפוצים ושדרוגים קוסמטיים של החלפת כיסאות ומסכים, התאמת תאי ה-VIP, המשך כירוי הגג, עד להשלמת המראה ההומוגני עם כיסאות כחולים. כיום מכיל האצטדיון כ-31,733 מושבים. אוהדיה ה"שרופים" של הקבוצה (האולטראס המקומיים) יושבים כדרך קבע ביציע המזרחי, ואוהדי הקבוצה האורחת יושבים ביציע הדרומי. אצטדיון זה נחשב מסורתית לביתי במיוחד, כיוון שמקומות הישיבה ממוקמים בסמיכות רבה לדשא, ואוהדיה הקולניים משפיעים בו רבות על מהלך המשחק.
החל משנת 1980 בית"ר ירושלים מתאמנת במתחם האימונים בבית וגן. במתקן מתאמנות הקבוצה הבוגרת של המועדון ומחלקות הנוער והילדים שלו גם כן. המתחם מכיל שלושה מגרשי אימון, מתוכם שניים עם דשא סינתטי. בנוסף לכך, משני צידי המגרש בו מתאמנת הקבוצה הבוגרת ישנן שתי טריבונות, אחת מכל צד, המכילות כ-350 מקומות שתיהן יחד. המתחם כולל בתוכו חדרי הלבשה גם לקבוצה הבוגרת וגם למחלקת הנוער, חדרי כושר, חדרי פיזיותרפיה, חדר אוכל, מלתחות וחדרי טיפולים. בנוסף נמצאים במתחם גם משרדי הנהלת המועדון אשר הועברו מגבעת שאול בשנת 2009[72].
המתחם כולו מרושת במצלמות אבטחה ומצלמות למען שידור לייב במשחקים של מחלקת הנוער ולעיתים גם אימונים, שבעבר שודרו עבור אוהדי הקבוצה הרשומים כחברי מועדון "ביתריסט" לשעבר.
כמו כן, מצוי במתחם דוכן מכירות נייד הפועל בעיקר בפעילויות במתחם ומוכר מוצרי מרצ'נדייס של הקבוצה, וכן חנות אוהדים קבועה אשר נמכרים בה גם כן מוצרי עידוד עבור אוהדי הקבוצה.
בשנים 2005–2009, עת רכש ארקדי גאידמק את הקבוצה, שופץ המתחם באופן משמעותי.
לאורך כל שנות קיומה, ייצגה המנורה את קבוצת בית"ר ירושלים. זאת, כהמשך היסטורי למנורה המקורית, אשר ייצגה את תנועת בית"ר. בהתאם לכך, דגלה בית"ר מאז ומתמיד בשילוב המנורה בסמל הקבוצה. על כן, מכונה בית"ר גם בשמות "המנורה" ו"הדגל של המדינה"[73]. בשלהי שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 החלה הקבוצה להשתמש בסמל משלה עם השם "בית"ר ירושלים" ומנורה במרכזו (בדומה לשאר הקבוצות השייכות לתנועת בית"ר). במהלך השנים שונה הסמל מספר פעמים כאשר המילים "בית"ר ירושלים" וסמל המנורה משולבות בכולם באופנים שונים. בשנות ה-80 השתמשה בית"ר בסמל הכולל כדור כדורגל, ובתחילת שנות ה-90 הציגה בית"ר סמל הכולל מנורה ומתחתיו הכיתוב "ביתר" ומעל שינות חומה המסמלות את חומות ירושלים העתיקה - אחד מהאייקונים הבולטים של ירושלים. בשנת 2006, במסגרת מיתוג מחודש של הקבוצה, נוספו שני אריות לסמל הקבוצה, בהתאמה לאלו הנמצאים בסמל העיר ירושלים. בשנת 2013, לאחר מעבר הקבוצה לידיו של טביב, שונה סמל הקבוצה פעם נוספת, כאשר האריות הוסרו ממנו ועיצוב המנורה שונה למנורת סמל ביתר המקורית. שינוי זה לווה בתהליך הצבעה, בו השתתפו אוהדי הקבוצה. לרשותם עמדו שלושה סמלים חדשים, אשר הוצגו בפרופיל המועדון בפייסבוק. ב-8 ביוני 2016, כמחווה לשמונים שנים לייסוד המועדון - חשפה בית"ר עבור קהל אוהדיה סמל מיוחד, אשר ליווה את הקבוצה בעונת המשחקים 2016/2017. לאחר מעבר הקבוצה לידי משה חוגג, חודש סמל הקבוצה כשהוצג ב-3 בדצמבר 2018, כאשר המנורה והרקע הפכו את צבעם - המנורה צהובה והרקע שחור, עם כיתוב שם המועדון, וקיצורו באנגלית ("FCBJ"). ב-5 באוגוסט 2020 חשף המועדון סמל חדש שהוא למעשה אותו הסמל הקודם בתוספת כוכב (לציון 5 מתוך 6 אליפויות בהם מחזיקה הקבוצה), וזאת לאחר שמנהלת הליגות לכדורגל קבעה סטנדרט לעניין הכוכבים בליגת העל[74].
לאורך רוב שנותיה, מזוהה בית"ר עם הצבעים צהוב-שחור. אולם, בשנותיה הראשונות, צבע מדיה היה שחור-לבן - עד עונת 1960/1961. בעונה זו פרש יושב הראש ואחד ממייסדי הקבוצה, שמואל קירשטיין - מתפקיד ניהול הקבוצה. מחליפו, אלי גבאי, סבר כי יש להחליף את צבע מדי הקבוצה. גבאי סקר במשך מספר שבועות חנויות בדים שונות בירושלים ובתל אביב, ותר אחר צבע שיוכל להתאים לחזונו. בהגיעו לחנות הבדים "רב-און" ברחוב כורש בירושלים, החליט גבאי לבחור בצבע הצהוב. בית"ר עלתה לראשונה למשחק רשמי, כששחקניה לבושים מדים בצבעי צהוב-שחור ב-8 באוקטובר 1960, במשחק נגד מכבי חדרה, אשר נערך באצטדיון ימק"א. לאחר ניצחונה של הקבוצה, הוחלט על השארת צבע מדים זה[75]. מאז, למעט משחקים בודדים, דוגמת משחקהּ נגד מכבי נתניה בעונת 1977/1978, בה שיחקה הקבוצה בצבע הירוק[76], שיחקה בית"ר את כל משחקיה הביתיים במדים הצהובים-שחורים. מדי החוץ של הקבוצה, עד שנות ה-90 המאוחרות, כללו וריאציות של מדים בצבעים כחול/לבן או תכלת בהיר, ומשנות ה-2000 ואילך - צבעם הוא שילובים של לבן שחור וצהוב או רק אחד מהם. מאז 2019 חזרו מדי החוץ להיות בצבע תכלת או כחול.
| שנים | מלבישה | ספונסר ראשי |
|---|---|---|
| 1977–1980 | אדידס | וולוו |
| 1980–1982 | סיטיזן | |
| 1982–1986 | יומברו | שארפ |
| 1986–1987 | פומה | כתר פלסטיק בע"מ |
| 1987–1988 | דיאדורה | אפנת ברוך תעשיות טקסטיל בע"מ |
| 1988–1989 | דיאדורה | |
| 1989–1990 | נייקי | נייקי |
| 1990 | אור הטבע | |
| 1991 | מסגריית איציק כהן | |
| 1991–1995 | דיאדורה | גלובוס גרופ |
| 1995–1997 | קבוצת רסידו\קלאב הוטל | |
| 1997–2000 | סלקום | |
| 2000–2001 | סובארו | |
| 2001–2002 | אלדן | |
| 2002–2003 | לוטו | Fresh&Go |
| 2003–2004 | דיאדורה | HOT |
| 2004–2005 | קאפה | |
| 2005–2006 | בזק בינלאומי | |
| 2006–2007 | אדידס | |
| 2007–2008 | ב. יאיר | |
| 2008–2009 | אלדן | |
| 2009-2010 | ללא[77] החל מאמצע העונה: אלדן | |
| 2010–2011 | אלדן | |
| 2011–2012 | דיאדורה | |
| 2012–2013 | גדולים מהחיים | |
| 2013–2014 | פרי נדל"ן | |
| 2014–2015 | פומה | iTrader |
| 2015–2016 | - | |
| 2016 | יהלומית פרץ | |
| 2016–2017 | ג'יבובה | - |
| 2017 | יהלומית פרץ | |
| 2017–2018 | - | |
| 2018 | מלונות בראון | |
| 2018–2019 | AppliCheck | |
| 2019–2020 | יומברו | קבוצת מילניום |
| 2020– | גשם החזקות |
מספר סקרים שנעשו בסוף העשור השני של המאה ה-21 מצאו שבית"ר ירושלים היא אחת הקבוצות האהודות ביותר במדינת ישראל[78].
לבית"ר ירושלים אוהדים מפורסמים בתרבות ובאמנות הישראלית, חלקם אף מגיעים למשחקי הקבוצה.
בתחום הזמר המזרחי ניתן למצוא אוהדים רבים של המועדון, כגון: אייל גולן, ליאור נרקיס, דודו אהרון (כתב מספר שירים המזוהים עם המועדון), מושיקו מור, תמיר גל, אבי ביטר, עופר לוי, איציק קלה, לי פישמן, שלומי שבת, עידן עמדי, אליעד נחום, ג'קי מייקה, אהובה עוזרי ועוד. חלקם אפילו שרו או כתבו שירי אליפות וגביעים למועדון כגון: עידן עמדי (שיר הזכייה בגביע בעונת 22/23) אייל גולן ("מגרש השדים"), אבי ביטר ("צהוב בעיניים"), ג'קי מייקה (שיר האליפות של 1987) ואהובה עוזרי (שיר הזכייה בגביע הראשון ב-1976).
גם בתחום הבידור, תרבות והספורט הצהירו רבים על אהדתם לקבוצה, ביניהם שלום מיכאלשווילי, אסי ישראלוף, ציון ברוך, שלומי קוריאט, עמוס תמם, שאנן סטריט, חנן סביון, גיא עמיר, אנדי רם, ירון אילן, גורי אלפי, שי נובלמן, איל פלד ושדרן הרדיו אלעד עמדי. חלקם הגדול אף תרמו למיזם עמותת האוהדים בשנת 2012/2013. גם מספר אנשי תקשורת מזוהים כאוהדי בית"ר כגון אראל סג"ל, ינון מגל, אבישי בן חיים, דני רופ, קותי סבג ואלי סהר. בין אוהדי בית"ר בפוליטיקה בישראל ניתן למנות את אהוד אולמרט, אביגדור ליברמן, איתמר בן גביר, רובי ריבלין, רוני בראון ובנימין נתניהו.
בית"ר נחשבת קבוצה "עממית", ולכן ניתן לה הכינוי "הקבוצה של המדינה" או "הדגל של המדינה", כיוון שמסורתית בתחילת דרכה הייתה מזוהה עם אוהדים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה וכלל האוכלוסייה הפשוטה יכלה להזדהות עם מאפייניה. כתוצאה מכך התגבשו סביבה לאורך השנים סטריאוטיפים שליליים רבים, כגון אלימות פיזית ומילולית מצד אוהדיה. ניתן לראות זאת בתרבות ובאמנות הישראלית. דוגמאות לכך מופיעות אצל שלישיית "מה קשור", להקת "הדג נחש", "הגשש החיוור" ועוד. למשל במערכון "שירים, שערים וטכנאים" של הגשש החיוור:
מהן בדיוק הדרישות שלכם כאוהדים?
אנחנו רוצים לקבוע מי יהיו השופטים, אם לא - אנחנו נשרוף את המועדון.
אנחנו גם רוצים לקבוע, מי יהיה השחקנים, מי יהיה המאמנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג אוויר.
- ואם זה לא יינתן לכם?
נשרוף את המועדון.
כמו כן, שלישיית "מה קשור" שיחקו את אוהדי בית"ר באופן סאטירי וקומי במספר תוכניות ("היכל התרבות", "אנחנו במפה", "בובה של לילה"). האוהדים מוזכרים בכמה משירי להקת "הדג נחש", למשל בשיר "הנה אני בא" שכולל את המילים: "יאללה בית"ר, יאללה חיים בכפר".
באופן מסורתי נחשב שוק מחנה יהודה במרכז ירושלים, כמעוז האוהדים של בית"ר שאליו עד היום הולכים שחקנים ואנשי צוות בקבוצה על מנת לקבל את אהבת הקהל ולהתחכך באוכלוסייה המקומית. לרוב חגיגות התארים הרשמיות של הקבוצה נערכות בכיכר הסמוכה לבניין עיריית ירושלים, כיכר ספרא ובשנים היותר מאוחרות גם בגן סאקר הממוקם בקרבת מרכז העיר ירושלים.
ארגון האוהדים "גוב האריות" הוקם בקיץ 2002, לקראת עונת 2002/2003 והיה למעשה הגוף הראשון שפעל בצורה מאורגנת ביציעי בית"ר מאז יום היווסדה. מטרת הארגון הייתה לחזק את התיאום בין יציעי טדי ולשפר את העידוד במשחקי הקבוצה.
כבר עם פרסום אמנת הארגון נכתב שהתארגנות זו משלבת בין אהדה לקבוצה ובין הזדהות פוליטית מסוימת לימין אשר כונתה "צביון ימני". במשך כשנתיים פעל הארגון ביציע המזרחי באצטדיון טדי ודאג להשתמש באמצעי עידוד ופירוטכניקה, אך בעקבות חילוקי דעות בסוף עונת 2003/2004, התפרק הארגון. רק לאחר שנה הוקם ארגון חדש בשם "לה פמיליה".
ארגון האוהדים "לה פמיליה" (מספרדית: "La Familia" - "המשפחה") נוסד בשנת 2005. רבים ממקימיו הם חברי ארגון "גוב האריות" לשעבר, שהתפרק שנה קודם לכן.
בעקבות פירוק "גוב האריות" נוצר חוסר בארגון מעודד ביציעים (בעיקר ביציע המזרחי בטדי); על כן עלתה יוזמה באתרי האינטרנט ובפורומים של אוהדי הקבוצה להקים ארגון אוהדים חדש, שבעצם יתפוס את משבצת ה"אולטראס" של המועדון.
מטרתו העיקרית של הארגון החדש נסובה על שיפור העידוד בקרב אוהדי הקבוצה, תוך שימוש נרחב באביזרי עידוד: דגלים, קונפטי, שלטים ופירוטכניקה. כמו כן, ארגן הארגון הסעות מיוחדות של אוהדי הקבוצה למשחקיה, כמו גם הטסת משלחות עידוד למשחקיה במפעלים האירופיים.
בתחילת 2006, הכירה קבוצת בית"ר ירושלים בארגון זה כארגון האוהדים הרשמי שלה.
בעונת 2006/2007, בעקבות הצלחת הקבוצה ופתיחת יציעים נוספים, עברו אוהדי הארגון לשבת ביציעו הצפוני של אצטדיון טדי, זאת על מנת ליצור שני יציעי עידוד, הסמוכים זה לזה. לאחר הידרדרות שחלה במצב הקבוצה בין השנים 2008–2010, נסגר יציע זה, ואוהדי הארגון חזרו לשבת ביציע המזרחי. כחלק מפעילותו, מארגן הארגון אירועי התרמה, כמו גם תמיכה במספר עמותות וארגוני התנדבות. בפרט, תמך הארגון בחיילי צה"ל ובתושבי הדרום בעת מבצעים צבאיים ברצועת עזה. כמו כן, מארגן הארגון אירועי הפנינג לאוהדים בחופשת חג הפסח ובחופשת הקיץ. נוסף לפעילות זו, ארגון האוהדים אמון על הנצחת אוהדי הקבוצה, שנהרגו במערכות ישראל.
ארגון אוהדים זה נודע בתקשורת כבעל אוריינטציה ימנית רדיקלית[79]. השם "לה פמיליה" נבחר בהשראת סרטים על המאפיה האיטלקית. שמו של ארגון האוהדים נקשר מספר פעמים לאירועי אלימות בספורט כמו: תקיפת אוהדי קבוצות אחרות[80][81], השלכת בקבוק תבערה לעברי משרדי ההתאחדות לכדורגל[82], ומעשי גזענות[83][84][85][86]. חברי הארגון והמעשים המיוחסים להם שנויים במחלוקת בקרב אוהדי הקבוצה[87].
בינואר 2013 הצטרפו לקבוצה שני שחקנים צ'צ'נים-מוסלמים, זאור סדאייב וג'בראיל קדאייב, במהלך מפתיע של הנהלת בית"ר בראשות היו"ר איציק קורנפיין. עם הגעתם של השניים התעוררה מחאה, שכללה חרם של חלק גדול מאוהדי הקבוצה במשך מספר משחקים, בשיאה של המחאה הוצת חדר המזכרות והגביעים במתחם האימונים של הקבוצה[88]. מעשה זה יוחס לארגון ופעיליו, שלאחריו הודיע ארגון האוהדים על הפסקת פעילותו (עד תום העונה) וזאת בעקבות הביקורת הנוקבת שנמתחה עליו בתקשורת[89], בין היתר גם מהנהלת הקבוצה עצמה.
בעונת 2013/2014 חזר הארגון לפעילות לאחר העברת בעלות הקבוצה לידי אלי טביב[90]. ב-26 ביולי 2016, נעצרו כ-56 מחברי ארגון לה פמיליה במבצע של משטרת ישראל באמצעות סוכן סמוי שהפך לעד מדינה והוביל למעצרם של האוהדים. המבצע רחב ההיקף של המשטרה זכה לסיקור נרחב בכלי התקשורת בישראל[91]. בתקופה זו גם השתנתה בהדרגה מערכת היחסים מול הנהלת הקבוצה, שבשנים הראשונות פעלה בשיתוף פעולה עם הארגון, ותחת בעלותו של טביב אף בצעה מהלכים שהקשו על גיוס כספים לארגון[92].
ב-22 בינואר 2017 הורשעו שלושה מחברי הארגון בקשירת קשר, וביצוע חבלה חמורה במהלך תקיפת אוהד הפועל תל אביב בתיק "פלורנטין"[93]. בערעור של המדינה והנאשמים על העונש הוחמר עונשם של מרבית המורשעים[94]. במרץ 2018 נגזרו עונשי מאסר של עד עשר שנים על שישה משתתפים אחרים בתקיפה זו[95]. ערעור של המורשעים על חומרת עונשם נדחה בבית המשפט העליון[96].
באוקטובר 2021, לאחר שמספר חברי ארגון הכו אוהדים אחרים של בית"ר ירושלים, שסירבו להשתתף בחרם-עידוד על השחקן המוסלמי בקבוצה, קמסו מארה, הארגון ספג ביקורות רבות מאוהדים אחרים ומהנהלת הקבוצה, ביניהם יו"ר הקבוצה ושחקן העבר אלי אוחנה, ומבעלי הקבוצה, משה חוגג, שקרא בין היתר לאסור על חברי הארגון להיכנס למגרשים[97][98]. אולם בפועל קבוצות יריבות סירבו להטיל עונש קולקטיבי זה על חברי הארגון שהיו חלק מקהל החוץ של אוהדי בית"ר מפאת בעיות משפטיות.
ב-11 באוקטובר 2023 התפרעו בבית החולים שיבא מאות פעילי לה פמיליה, שבאו בעקבות שמועת שווא על מחבלי חמאס המאושפזים שם. 3 נעצרו[99].
בית"ר ירושלים נחשבת באופן מסורתי לקבוצה המזוהה עם הימין הפוליטי בישראל, ובייחוד עם מפלגת "הליכוד". היא גם אחת הקבוצות האהודות ביותר בציבור הדתי והחרדי ובקרב תושבי יהודה ושומרון היהודים[דרוש מקור]. בעונות 1996/1997 ו-1997/1998, בהן זכתה בית"ר בשתי אליפויות, הרבו פוליטיקאים ממפלגות הימין להתארח במשחקי הקבוצה. בין אוהדיה הבולטים של בית"ר ניתן למצוא את ראשי הממשלה אהוד אולמרט ובנימין נתניהו, השר רוני בר-און ונשיא המדינה ראובן ריבלין, אשר שימשו בעבר כיושבי הראש של האגודה, השר יהושע מצא שהחליף את ריבלין בתפקיד[100], השר חיים קורפו, שאף היה כדורגלן פעיל בבית"ר בשנות ה-40 של המאה ה-20, וח"כ והשר אביגדור ליברמן[101].
בית"ר ירושלים היא אחת הקבוצות היחידות בכדורגל הישראלי אשר מקפידות באופן קבוע בכל משחק ביתי להשמיע את ההמנון הלאומי של מדינת ישראל התקווה לפני תחילת המשחק, בנוסף לכך הרבה מאוהדי הקבוצה גם נוטים להניף דגלי ישראל ביציעים כמעט בכל משחק של הקבוצה, בעיקר במשחקי הקבוצה נגד הקבוצות הפועל תל אביב ובני סכנין שמייצגות בעיני האוהדים של בית"ר את הצד האנטי ציוני והאנטי ישראלי.
לאורך השנים אירעו פעמים רבות אירועי הסתה והתפרעויות כנגד מפלגות וארגונים המזוהים עם השמאל הפוליטי ומנהיגיו (דוגמה לכך היא ביזוי הטקס השנתי, הנערך לזכר יצחק רבין ב-2007[102]). אירועי הסתה, שגלשו להתפרעויות וקריאות גזעניות הופנו פעמים רבות גם כלפי ערביי ישראל. חלק משירי היציע של חלק מאוהדי הקבוצה עוררו מחלוקת בעקבות הקשרם הגזעני כנגד ערביי ישראל, כגון השירים "שיישרף לכם הכפר"[103], "מוחמד מת"[104], ו-"הנה היא עולה, הקבוצה הגזענית של המדינה".
בשנת 2013 הוחתמו בקבוצה שני שחקנים מוסלמים ממוצא צ׳צ'ני-רוסי, ג'יבראיל קדאייב וזאור סדאייב, דבר אשר התקבל בשלילה עזה על ידי חלק אחר מאוהדי הקבוצה אשר מחו על המהלך בין היתר כאשר נטשו את המשחק לאחר שאחד מהם כבש שער ואף הייתה התארגנות אשר הציתה את משרדי המועדון, תוך קריאות גזעניות, וקריאות נגד הבעלים והנהלת המועדון. בשנת 2019 נרכש השחקן עלי מוחמד ממכבי נתניה, ובאימונו הראשון בקבוצה קיללו אותו חלק מהאוהדים בגלל שמו המוסלמי[105] (למרות שהשחקן מצהיר על עצמו כנוצרי[106]). אולם מספר ימים לאחר מכן הגיעו אוהדים אחרים ותמכו בשחקן ובבעלי הקבוצה דאז, משה חוגג[107]. באוקטובר 2021 במהלך משחק של בית"ר נגד הפועל תל אביב התחמם להיכנס להופעת הבכורה שחקן הרכש של בית"ר, קמסו מארה - שחקן מוסלמי ממוצא גינאי. חלק מאנשי ארגון האוהדים לה פמיליה הפסיק לעודד במחאה על כניסתו, אולם אוהדים אחרים המשיכו לעודד מה שיצר עימות אלים ביציעי הקבוצה, ופגיעה פיזית באוהדים המעודדים בידי המוחים, עוד בזמן המשחק[108].
בעטיים של אירועים ומעשים אלו נענשה הקבוצה מספר רב של פעמים בעונשים שונים מטעם בית הדין של ההתאחדות לכדורגל. על עונשים אלו נמנים, בין היתר: קנסות כספיים, משחקי רדיוס (משחק שהוא לא במגרש הביתי של המועדון), משחקים ללא קהל ועונש של הפחתת נקודות בטבלת הליגה – אשר בגינם נגרם נזק כלכלי, תדמיתי וספורטיבי למועדון. נוסף לכך, בית"ר היא הקבוצה היחידה בליגת העל בה מעולם לא שיחק בשורותיה שחקן מוסלמי ממוצא ערבי-ישראלי[109], כאשר שחקנים כאלו שנשאלו בעבר על אפשרות שיגיעו למועדון, השיבו בשלילה והביעו סלידה מלהגיע לשחק עבור הקבוצה עקב היחס הצפוי מהאוהדים, או סלידה מתדמית המועדון הימנית קיצונית.
אירועים פרובוקטיביים אלו, הנגרמים על ידי מספר אוהדים מצומצם יחסית, הסבו לאורך השנים בעיה תדמיתית עבור כלל האוהדים, המהווים את הרוב המכריע של אוהדי הקבוצה. בעקבות ביצוע אירועים אלו הקבוצה המצומצמת של אוהדים הגורמים לאירועים, מכונה בכינוי: "הקומץ הבית"רי" או בקיצור "הקומץ". כינוי זה שימש לתיאור של אוהדי בית"ר במהלך השנים בעיתונות בעת תיאור אירועים אלימים או לגנותם, למשל במהלך "נאום הקומץ" שנשא פעיל השמאל יאיר גרבוז בעצרת שנערכה לקראת הבחירות לכנסת העשרים ועורר תגובות נרחבות בציבור באשר להכללות של ציבורים שלמים בכינוי זה. עוד בתרבות במספר מערכונים של להקת "הגשש החיוור" מוצגים אוהדי בית"ר כאלימים וחסרי תרבות, במיוחד במגרשם הביתי (אז מגרש ימק"א), אם כי הדבר נעשה באופן הומוריסטי ופארודי.
בשנת 2014 הוקמה קבוצת אוהדים חדשה בליגה ג' בשם בית"ר נורדיה ירושלים. הנימוק הרשמי לייסוד הקבוצה על ידי מקימיו, היה סלידה מהגזענות ומהאלימות המאפיינות לטענתם של המייסדים את בית"ר ירושלים המקורית ואוהדיה כיום, לעומת הערכים של תנועת בית"ר וזאב ז'בוטינסקי בפרט, הכוללים בין היתר גם שוויון וסובלנות כלפי המיעוטים החיים בארץ ישראל[110].
ערך מורחב – הדרבי של ירושלים
בין בית"ר ובין יריבתה העירונית, הפועל ירושלים, קיימת יריבות רבת שנים, הנובעת בעיקר מזיהויין הפוליטי של הקבוצות. בעבר, הייתה שייכת בית"ר לתנועת בית"ר, אשר היוותה חלק מהציונות הרוויזיוניסטית. לעומתה, הפועל ירושלים זוהתה כחלק מה"ממסד", והשתייכה להסתדרות. חלוקה פוליטית זו תקפה עד ימינו אלה: בעוד בית"ר מהווה את קבוצת הדגל של הימין - הפועל מזוהה עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. חלוקה זו בולטת במיוחד ביחס לערביי ישראל. בבית"ר ובקרב אוהדיה היחס כלפי ערבים שלילי ולעיתים אף עוין, ומעולם לא שיחק בשורותיה שחקן ערבי כלשהו; בניגוד מוחלט לעובדה זו, בהפועל שיחקו לאורך ההיסטוריה ומשחקים כיום שחקנים ערבים. במשך תקופות ארוכות לבשה היריבות גם אופי דמוגרפי עירוני, כשמרבית אוהדי בית"ר התגוררו בצפון העיר (נחלאות, רחביה, מחנה יהודה, מוסררה וכו'), בעוד שאוהדי הפועל הגיעו מדרום העיר (קטמון, המושבה הגרמנית, בקעה, קריית יובל, בית הכרם וכו'). חלוקה זו נבעה ממיקומם של אצטדיונם הביתי של שתי הקבוצות: ימק"א בצפון וקטמון בדרום. אף שגם כיום מעוזי האוהדים הם קטמון עבור אוהדי הפועל, ומחנה יהודה עבור אוהדי בית"ר, החלוקה בין מחנות האוהדים אינה כה ברורה כבעבר, ה"גבולות" הטשטשו, כאשר להפועל ירושלים קיימים אוהדים מכל חלקי העיר, ולבית"ר ירושלים שהפכה לפופולרית יותר קיימים אוהדים רבים מכל חלקי הארץ, לאו דווקא מירושלים.
ערך מורחב – היריבות בין בית"ר ירושלים לבין הפועל תל אביבבין בית"ר ירושלים ובין הפועל תל אביב איבה ותיקת שנים, בשל ניגודים סימבוליים בין המועדונים, כגון רוויזיוניסטים נגד סוציאליסטים וימין נגד שמאל. זוהי אחת היריבויות הוותיקות בספורט הישראלי, והסתיימה מספר פעמים בקטטות המוניות במגרשים. עם ירידת כוחה של היריבה העירונית הפועל ירושלים, יריבות זו תפסה מקום יותר גדול בקרב אוהדי בית"ר וסימנה את הפועל תל אביב כיריבה המרה ביותר כיום.
ערך מורחב – היריבות בין בית"ר ירושלים לבין בני סכניןבין בית"ר ירושלים לבין בני סכנין יש יריבות בעיקר על רקע השסע היהודי-ערבי בישראל. למרות ניסיונות הפישור והפיוס שנעשו על ידי ארקדי גאידמק ומאזן גנאים בשנות ה-2000 היריבות המרה נמשכה. יריבות זו החלה ב-2003, אז עלתה בני סכנין לראשונה לליגת העל והקבוצות ואוהדיה נפגשו, ואז משחקים אלו כללו עימותים רבים בין מחנות האוהדים מאז, שכללו התפרעויות בין מחנות האוהדים וגם בין האוהדים לבין משטרת ישראל.
גביע השלום
בית"ר ירושלים היא הקבוצה הראשונה בתולדות הכדורגל הישראלי, ששיחקה במפעל אירופאי כלשהו (במשותף עם הפועל באר שבע), בעונת 1976/1977. עד תחילת שנות ה-90, השתתפו הקבוצות הישראליות בגביע האינטרטוטו בלבד, ולא קיבלו כרטיס למפעלים האירופים הבכירים. בית"ר השתתפה במפעל זה שמונה פעמים. תוצאות משחקים אלו מפורטות מטה.
| בית"ר ירושלים בגביע האינטרטוטו | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| עונה | מפעל | שלב | מועדון | משחק בית | משחק חוץ | תוצאה סופית |
| 1976 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 1) |  יאנג בויז |
1-1 | 6-3 | מקום שלישי[119] |
 מאלמה |
1-1 | 3-1 | ||||
 אדמירה וינה (אנ') |
1-3 | 1-3 | ||||
| 1985 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 8) | מכבי חיפה |
3-1 | 3-0 | מקום רביעי[120] |
 ארמיניה בילפלד |
1-1 | 1-0 | ||||
| שטורם גראץ |
2-0 | 4-1 | ||||
| 1987 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 8) |  ברונדבי |
1-0 | 6-0 | מקום שלישי[121] |
| בוכום |
0-0 | 4-0 | ||||
| בני יהודה |
0-2 | 0-1 | ||||
| 1988 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 7) | אייקאסט פ.ס. (אנ') |
2-0 | 6-0 | מקום שלישי[122] |
| שטורם גראץ |
3-3 | 3-1 | ||||
| שמשון תל אביב |
2-4 | 0-0 | ||||
| 1989 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 8) |  ספרטה פראג |
1-0 | 2-0 | מקום רביעי[123] |
 ויסלה קרקוב |
2-2 | 4-0 | ||||
| הפועל פתח תקווה |
3-2 | 1-3 | ||||
| 1993 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 8) | דינמו דרזדן |
- | 2-0 | מקום חמישי[124] |
| אראו |
- | 2-2 | ||||
| וויינר ס.צ. (אנ') |
0-0 | - | ||||
 אירקליס סלוניקי (אנ') |
2-1 | - | ||||
| 1995 | גביע האינטרטוטו | שלב הבתים (בית 10) |  בורסאספור |
- | 2-0 | מקום חמישי[125] |
 מ.פ.ק. קושיצה |
5-3 | - | ||||
 שרלרואה |
1-0 | - | ||||
 וימבלדון |
- | 0-0 | ||||
| 2005 | גביע האינטרטוטו | סיבוב ראשון |  סילקס (אנ') |
3-4 | 1-2 | 4-6 |
| סיבוב שני | סלובן ליברץ |
2-1 | 5-1 | 7-2[126] | ||
החל מעונת 1992/1993 החלו קבוצות ישראליות לקבל כרטיס למפעלים האירופיים הבכירים, הכוללים את גביע אופ"א וליגת האלופות, וזאת בנוסף להשתתפותם בגביע האינטרטוטו. תוצאות בית"ר ירושלים במפעלים אלו מפורטות מטה[131][132].
| בית"ר ירושלים בגביעי אירופה | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| עונה | מפעל | שלב | יריבה | בית (מבקיעים) | חוץ (מבקיעים) | |
| 1993/1994 | ליגת האלופות | מוקדמות |  זימברו קישינב |
0-2 (רונן חרזי, ולדימיר גרשנייב) | 1-1 (רונן חרזי) | |
| סיבוב ראשון | לך פוזנן |
4-2 (אלי אוחנה, יעקב שוורץ) | 3-0 | |||
| 1996/1997 | גביע אופ"א | סיבוב מוקדמות ראשון |  פלוריאנה |
1-3 (סטפן שאלוי, רונן חרזי, אישטוון פישונט) | 1-5 (דוד אמסלם, אלי אוחנה, רונן חרזי, סטפן שאלוי, יוסי אבוקסיס) | |
| סיבוב מוקדמות שני |  בודה/גלימט |
5-1 (סרגיי טרטיאק) | 2-1 (סטפן שאלוי) | |||
| 1997/1998 | ליגת האלופות | סיבוב מוקדמות ראשון | סילקס (אנ') |
0-3 (סטפן שאלוי, אלי אוחנה, אישטוון האמר) | 1-0 | |
| סיבוב מוקדמות שני |  ספורטינג ליסבון |
0-0 | 3-0 | |||
| גביע אופ"א | סיבוב ראשון | קלאב ברוז' |
1-2 (אישטוון פישונט, סטפן שאלוי) | 3-0 | ||
| 1998/1999 | ליגת האלופות | סיבוב מוקדמות ראשון |  B36 טורסהאבן |
1-4 (עופר שטרית, סטפן שאלוי שלושער) | 0-1 (אישטוון האמר) | |
| סיבוב מוקדמות שני | בנפיקה ליסבון |
2-4 (אישטוון האמר, סטפן שאלוי, עופר שטרית, יוסי אבוקסיס) | 6-0 | |||
| גביע אופ"א | סיבוב ראשון |  גלאזגו ריינג'רס |
1-1 (יוסי אבוקסיס) | 4-2 (סטפן שאלוי, אלי אוחנה) | ||
| 2000/2001 | גביע אופ"א | מוקדמות |  ויט ג'ורג'יה טביליסי |
1-1 (תמאש שאנדור) | 0-3 (אלון מזרחי, קובי גנון, ג'ובאני רוסו) | |
| סיבוב ראשון | פאוק סלוניקי |
3-3 (ניר סביליה 2, יוסי אבוקסיס) | 3-1 (אישטוון האמר) | |||
| 2006/2007 | גביע אופ"א | סיבוב מוקדמות שני |  דינמו בוקרשט |
1-1 (ברק יצחקי) | 1-0 | |
| 2007/2008 | ליגת האלופות | סיבוב מוקדמות שני | פ.צ. קופנהגן |
1-1 (ברק יצחקי) | 1-0 | |
| 2008/2009 | ליגת האלופות | סיבוב מוקדמות שני | ויסלה קרקוב |
1-2 (אבירם ברוכיאן, 2) | 5-0 | |
| 2015/2016 | הליגה האירופית | סיבוב מוקדמות ראשון |  אורדבסי שימקנט |
1-2 (עומר אצילי, דובב גבאי) | 0-0 | |
| סיבוב מוקדמות שני | שרלרואה |
4-1 (עומר אצילי) | 5-1 (דובב גבאי) | |||
| 2016/2017 | הליגה האירופית | סיבוב מוקדמות ראשון |  סלובודה טוזלה |
0-1 (עומר אצילי) | 0-0 | |
| סיבוב מוקדמות שני |  אומוניה ניקוסיה |
0-1 (שמעון אבו חצירא) | 3-2 (עומר אצילי, 2) | |||
| סיבוב מוקדמות שלישי |  ילגבה |
0-3 (עומר אצילי, איתי שכטר ומרסל הייסטר) | 1-1 (עידן ורד) | |||
| שלב הפלייאוף |  סנט אטיין |
2-1 (עידן ורד) | 0-0 | |||
| 2017/2018 | הליגה האירופית | סיבוב מוקדמות ראשון |  ואשאש |
3-4 (ז'ורז'יניו, יוסי בניון, עידן ורד, אריק סאבו) | 0-3 (חן עזרא צמד, גאטאן וארן) | |
| סיבוב מוקדמות שני |  בוטב פלובדיב |
1-1 (טל כחילה) | 4-0 | |||
| 2018/2019 | הליגה האירופית | סיבוב מוקדמות ראשון | צ'יחורה סצ'חרה |
2-1 (עידן ורד) | 0-0 | |
| 2020/2021 | הליגה האירופית | סיבוב מוקדמות ראשון |  טאוטה דורס |
2–0 | ||
| 2023/2024 | קונפרנס ליג | סיבוב מוקדמות שני | פאוק סלוניקי |
4-1 (פרד פריידיי) | 0-0 | |
(*) (BOLD) מודגש - הישג השיא של המועדון במפעל.
להלן עשרת השחקנים ששיחקו הכי הרבה משחקי ליגה במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009
| להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה" | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
*בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה.
להלן עשרת השחקנים שכבשו את מספר שערי הליגה הרב ביותר במדי בית"ר ירושלים, נכון ל-1 ביולי 2009.
| להסתרת הטבלה לחצו על "הסתרה" | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
*בשני העשורים הראשונים לא התקיימו רישומים מדויקים דיים כדי להכלילם בטבלה.
| עונה | שם השחקן | שערים | הערות |
|---|---|---|---|
| 1978/1979 | אלי מיאלי | 18 | יחד עם עודד מכנס ממכבי נתניה |
| 1985/1986 | אורי מלמיליאן | 14 | יחד עם דורון רבינזון ממכבי פתח תקווה |
| 2008/2009 | ברק יצחקי | 14 | יחד עם שמעון אבו חצירא מהפועל פתח תקווה ואלירן עטר מבני יהודה |
| עונה | שחקן | תארים קבוצתיים | הערות | סיקור |
|---|---|---|---|---|
| 1975/1976 | אורי מלמיליאן | גביע המדינה | ||
| 1983/1984 | אלי אוחנה | סגנות | ||
| 1986/1987 | אורי מלמיליאן | אליפות | ||
| 1992/1993 | רונן חרזי | אליפות | כבש 15 שערים | |
| 1996/1997 | אלי אוחנה | אליפות | ||
| 1997/1998 | יוסי אבוקסיס | אליפות | ||
| 2006/2007 | מיכאל זנדברג | אליפות | כבש 4 שערים ובישל 12 | [139] |
| 2007/2008 | גל אלברמן | דאבל | כבש 7 שערים ובישל 4 | [140] |
לפחות 57 מאמנים שונים (במעל ל-80 קדנציות) הדריכו את שחקני מועדון הכדורגל הירושלמי מהקמתו.
להלן רשימת המאמנים של בית"ר ירושלים לאורך שנותיה:
מאז הקמתה, התבססה הקבוצה הבוגרת של בית"ר ירושלים על "שחקני בית", כלומר: שחקנים שהתאמנו במחלקת הנוער של המועדון, ובהגיעם לבגרות שיחקו בקבוצה הבוגרת. שחקני בית אלו הובילו את בית"ר לתאריה הראשונים. למרות זאת, עד אמצע העשור הראשון של שנות ה-2000, זכתה קבוצת הנוער בתואר אליפות בליגה החובבנית לנוער. תואר זה הושג בעונת 1971/1972, כשבשורותיה שיחקו אורי מלמיליאן, דני נוימן, יוסי מזרחי, אלי מיאלי ועמנואל כהן, ומאמן הקבוצה היה סמואל רזניק.
עם הגעת מאיר פניג'ל, ששון שם טוב והאחים מאיר ושאול לוי לקבוצה - הושקעו משאבים רבים בפיתוח מחלקת הנוער, מתוך כוונה להצמיח כישרונות צעירים, שיהוו את שלד הקבוצה לעונות הבאות.
שם הקבוצה "בית"ר "אורן" ירושלים" נקראת על שמו של בנו של מאיר פניג'ל, אורן פניג'ל, שנהרג בנובמבר 1998, במהלך שוד מזוין שהתרחש במקום עבודתו - חנות המפעל של אביו[142]. מאיר ביקש להנציחו באמצעות מחלקת הנוער, ובקשתו היחידה בעת מכירת הקבוצה לארקדי גאידמק הייתה, ששם הנצחה זה יישאר שמה של קבוצת הנוער של המועדון[143].
עם רכישת הקבוצה על ידי גאידמק, הוקמה בבית"ר אקדמיית כדורגל לנוער, ומתקן האימונים הצמוד לשכונת בית וגן שודרג, לרבות חדרי ההלבשה, המתחם עצמו והדשא. בעונת 2005/2006, זכתה הקבוצה לראשונה בתואר רשמי - גביע המדינה לנוער. בעונת 2006/2007, מונה גיא עזורי למאמן קבוצת הנוער, שזכתה תחת הדרכתו בדאבל הנוער. בעונת 2007/2008, זכתה הקבוצה באליפות שנייה ברציפות. בעונת 2015/2016, ירדה הקבוצה לליגה הלאומית לנוער, לראשונה אחרי עונות רבות בהן נשארה בליגת העל לנוער. בעונת 2016/2017, עלתה הקבוצה חזרה לליגת העל לנוער.
בשנת 2018, לאחר מעבר המועדון לידי משה חוגג הורחבו חדרי ההלבשה, חדר האספות, וחדר האוכל, ושודרגו חדר הכושר והטיפולים של השחקנים. בנוסף, גם משרדי הנהלת המועדון עברו שיפוץ, והוצבו מצלמות במתחם ובסביבתו, כולל המגרשים עצמם, בין היתר על מנת לשדר בשידור חי את משחקי הנוער ואימוני הבוגרים לחברי מועדון האוהדים. בחלקו הדרומי של המתקן, מוצבים מתקני מחלקת הנוער הכוללים חדרי הלבשה של קבוצות המחלקה, משרדי הנהלה של המחלקה וחנייה של כ-30 מקומות.
מנהל מקצועי מחלקות הנוער: חיים "בנדה" בן-דוד
| שם הקבוצה | ליגה | מאמן |
|---|---|---|
| בית"ר ירושלים אורן | הליגה הלאומית לנוער | ציון צמח |
| בית"ר ירושלים אורן | נערים א' ארצית דרום | אורי כהן |
| בית"ר ירושלים שמואל | נערים ב' ארצית דרום | תומר מסיקה |
| בית"ר ירושלים גדי | נערים ג' דרג 1 | סמי מלכה |
| בית"ר ירושלים צפון | נערים ג' מרכז | ליאון מיאלי |
| בית"ר ירושלים צפון | ליגת ילדים א' מרכז 1 | אביאל אלמלך |
| בית"ר ירושלים | ליגת ילדים א' דרג 1 | משה מור |
| בית"ר ירושלים "צו פיוס" | ליגת ילדים ב' דרג 1 | סימנטוב כהן |
| בית"ר ירושלים צפון | ליגת ילדים ב' דרג 2 - דרום | סימו פרץ |
| בית"ר ירושלים 1 "צו פיוס" | ליגת ילדים ג' דרג 1 | ישראל צברי |
| בית"ר ירושלים "צו פיוס" | ליגת ילדים טרום א' דרג 1 | דוד פרויד |
| בית"ר ירושלים 1 | ליגת ילדים טרום ב' מרכז | לי-אור קן דרור |
(*) האליפות בעונת 1971/1972 הייתה לפני הפיכתה של ליגת העל לנוער לליגה מקצוענית ב-1994.
(**) כמו כן, זכתה קבוצת הנוער בטורניר נייקי בקטרגל, בשנת 2007.
|
|
| מנהל מקצועי | אלמוג כהן |
| מאמן ראשי | ברק יצחקי |
| עוזר מאמן | משה אוחיון |
| מאמן כושר | אודי בן שמחון |
| מאמן שוערים | דוד בן הרוש |
אתר האינטרנט הרשמי של בית"ר ירושלים
בית"ר ירושלים, ברשת החברתית פייסבוק
בית"ר ירושלים, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
בית"ר ירושלים, ברשת החברתית אינסטגרם
בית"ר ירושלים, ברשת החברתית טיקטוק.svg){kind=icon}
בית"ר ירושלים, סרטונים בערוץ היוטיוב
בית"ר ירושלים (מועדון ספורט), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
