שאלות נפוצות
ציר זמן
צ'אט
פרספקטיבה

התקווה

ההמנון הלאומי של מדינת ישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

התקווה
Remove ads

השיר "הַתִּקְוָה" הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד קום המדינה הוא היה המנון התנועה הציונית. ההמנון כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מן השיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר, אשר חובר בשנת 1878. מקור הלחן במנגינה רומנית עממית, והוא הותאם למילות התקווה בידי שמואל כהן.[1] השיר, שהתקבל כהמנון לאומי ביישוב העברי ובתנועה הציונית משלהי המאה ה־19, נחשב להמנון מדינת ישראל מיום הקמתה, אך עוגן בחוק הישראלי רק כעבור 56 שנה, ב־10 בנובמבר 2004.[2]

פירוש נוסף ערך זה עוסק בהמנון מדינת ישראל. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו התקווה (פירושונים).
עובדות מהירות מדינה, שפה ...
Remove ads
Remove ads

המילים

סכם
פרספקטיבה
Thumb
הבית הראשון והפזמון של השיר "תקוותנו" בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר ועם חתימתו, תרס"ח (1908), נשמר באוספי הספרייה הלאומית

"התקווה" הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", הכוללת חלק משני הבתים הראשונים מתוך תשעת בתיו של השיר. המשורר נפתלי הרץ אימבר החל לחבר את השיר "תִּקְוָתֵנוּ" בשנת 1878, בעת שהתארח בעיר יאש שברומניה אצל משכיל יהודי מקומי. את שאר הבתים כתב במהלך השנים עד לפרסום השיר המלא בקונטרס "ברקאי" בשנת 1886.

השיר נכתב בהברה אשכנזית, השונה מן ההטעמה המקובלת בעברית ישראלית (המבוססת על ההגייה הספרדית). הדבר ניכר במשקל שלו. הלחן תואם למשקל השיר באופן חלקי בלבד.[3]

השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקווה "עוד לא אבדה תקותנו" היא מענה לפסוק בחזון העצמות היבשות בדברי הנביא יחזקאל[4]: ”וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ”.

דוד יודילוביץ סיפר בזיכרונותיו כי הוא וחבריו הכירו את אימבר בשעה שחיבר את השיר. יודלביץ וחבריו ישראל בלקינד ומרדכי לובמן הגיהו הן את סגנון השיר הן את תוכנו, ואימבר אישר זאת. בין השאר שונה נוסח הפזמון החוזר. הפזמון המקורי: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה / לָשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה". במקומו נכתב כך: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם".

רבים ראו בצירוף "הַתִּקְוָה שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" שיבוש לשוני, והועלו הצעות שונות לתקנו.[5][6] בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל עיבד המלחין חנינא קרצ'בסקי את "התקווה" למקהלה, והוסיף את המילה "בַּת" למשפט.[7][8] במשך זמן רב הושרו שתי הגרסאות עם המילה "בת" ובלעדיה,[9] אבל עם השנים הפכה הגרסה "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם" לגרסה השלטת, וזאת הגרסה שעוגנה בחקיקה בשנת 2004.[10]

מבחינה תחבירית שני בתי ההמנון הם משפט אחד: הבית הראשון הוא פסוקית תנאי של המשפט העיקרי הבא בראש הבית השני "עוד לא אבדה תקוותנו...", ושתי השורות האחרונות הן לוואי של הנושא ("תקוותנו"). בניסוח מפושט של מילות ההמנון נקבל משפט מעין זה : "כל עוד הנפש הומייה והעין צופייה – לא אבדה תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו".

פסוקית התנאי תיאור זמן נשוא נושא פסוקית הלוואי
תמורה
כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה,
וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה,		 עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ, הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם,

לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ, אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.
Remove ads

הלחן

סכם
פרספקטיבה

ניסיון ההלחנה הראשון של השיר היה של איש ביל"ו ישראל בלקינד במושבה ראשון לציון. בשנת 1882 הוא מסר את מילות השיר ללאון איגלי, מוזיקאי מחונן ואחד משליחיו של הברון רוטשילד לזכרון יעקב. איגלי התקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים המקוריים בשיר אך ריבוי המנגינות הקשה על השירה, ובסופו של דבר נגנזה הלחנתו.

בשנת ה'תרמ"ז (1886) היה שמואל כהן, שעלה מבסרביה (בימינו רפובליקת מולדובה), פועל חקלאי בראשון לציון. הוא קיבל מידי אחיו את קובץ השירים "ברקאי" של אימבר, עם הקדשת המשורר. כהן דפדף בחוברת שהודפסה בירושלים, ומצא עניין מיוחד בשיר "תקוותנו". שתי שורות בבית התשיעי דיברו אל ליבו: "רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְהוּדִי / גַם אַחֲרִית תִּקְוָתֵינוּ". כהן, שהיה גם זמר חובב, התקין כנראה ל"תקוותנו" לחן של פזמון עממי מולדובני שהכיר מילדותו בעיירה אונגני או מהכשרתו החקלאית לקראת עלייתו מבסרביה. הלחן, בגרסה במקור בשם "עגלת השוורים" ("Carul cu boi", או בקיצור: "אויס צ'יא"), היה נפוץ ברומניה כ"לחן ישן נושן".[11] אותו הלחן בדיוק שימש גם לשירי־עם רומניים נוספים כמו "שיר של חודש מאי" הידוע גם כ"החורשות התעוררו" (ברומנית: "Luncile s-au deşteptat"), המהלל את תחיית הטבע באביב. את הלחן, הנלמד בבתי ספר ברומניה ובמולדובה,[12] פרסם לראשונה טימוטיי פופוביץ', מוזיקולוג רומני מטרנסילבניה.[13][14] אחד הפרקים ביצירה "מולדתי" מאת המלחין הבוהמי בדז'יך סמטנה מצטט נעימה דומה במקצת,[15] הקיימת אולי בפולקלור של ארצו. היו שסברו כי סמטנה שאב אף הוא השראה מאותו זמר עממי שהגיע למרחב הצ'כי. בצ'כיה, בדומה לארצות דוברות גרמנית, מוכר שיר ילדים, אך בסולם מז'ורי, הדומה במקצת בצליליו הראשונים ל"ולטבה" ול"התקווה" ושמו "Kočka leze dírou" ("החתול מטפס דרך החור").[16]

מקורו העממי וה"זר" של הלחן להמנון הלאומי הביא מוזיקולוגים אחדים, ובהם אברהם צבי אידלסון, אליהו הכהן, ובעקבותיהם אסתרית בלצן, לחפש מקור יהודי או עתיק ללחן. אידלסון טוען שהלחן לשיר תפילה בשם "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר ששת בספרד במאה הארבע עשרה הוא מקור קדום ללחן, ובלצן מתארת מהלך אפשרי לכאורה להגעת הלחן ליצירות מופת מוזיקליים ולשירי עם אירופיים בנדידת כלייזמרים שהפיצו את המנגינה מספרד לרחבי אירופה.[17]

הלחן, בעיקר חציו הראשון, אכן מופיע ביצירות רבות, בהן בשיר האיטלקי "פוג'י, פוג'י, אמורו מיו". באיטליה התוודע אליו המלחין וולפגנג אמדאוס מוצארט בילדותו, ולימים הפיץ אותו בווינה כאשר שילב קטע ממנו בווריאציה השמינית שחיבר לשיר ילדים צרפתי פופולרי.[18] וריאציה קרובה ללחן במלואו מופיעה ביצירתו של המלחין הצ'כי סמטנה.[19][20]

לאחר צאת חיבורה של בלצן והתקבלותו במשרד החינוך פרסם המוזיקולוג אדווין סרוסי מאמר שבו הציג עדויות ממקור ראשון של בני הדור על מקור הלחן של התקווה והפריך את הניסיונות לטעון שמקור הלחן הוא יהודי או עתיק. המקור שממנו חובר הלחן המזרח אירופי העממי לתקווה הוא שיר העם הרומני. לדברי סרוסי סביר להניח שהלחן לשיר "ברכת הטל" הספרדי חובר אליו בקהילות ספרד שגלו בגירוש ספרד לאיטליה, ואין עדות לזמרת השיר בלחן הזה במאה הארבע עשרה.[21]

התזמורים המקובלים המושמעים והמוקלטים הם אלו שעשו המנצח האיטלקי ברנרדינו מולינארי ושל פאול בן-חיים.[22]

Thumb
Thumb
מילות "התקווה" היו המילים האחרונות שהשמיעו רבים מעולי הגרדום. חדר הגרדום במוזיאון אסירי המחתרות - ירושלים
Remove ads

התקבלות ההמנון ביישוב, בתנועה הציונית ובמדינת ישראל

סכם
פרספקטיבה

המושבה רחובות, שחסרה המנון משלה, אימצה את "תקוותנו" אל חיקה. "תקוותנו" הפך שיר פופולרי בתפוצות בטרם הושר בפי רבים בארץ. איש העלייה הראשונה החלוץ והיזם משה דוד שוב ממייסדי ראש פינה, בעל הקול הערב, הביא אותו לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. חזן מברסלאו בשם פרידלנד התקין תווים למנגינה, וכך יצא "תקוותנו" לאור מחדש בחוץ לארץ בשנת 1895 בשם "געגועים" בקובץ שנקרא "ארבע מנגינות סוריות". באותה שנה יצא השיר בארץ ישראל בשנית ונכלל באסופה "שירי עם ציון" שליקט מנשה מאירוביץ. השם "תקוותנו" הוחלף אז לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק אף הוא בשיר באותם ימים, וכך הוא נקרא בכנסים ציוניים.

בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק, תרומתו של יונה קרמנצקי, למי שיציע המנון עברי ואשר ייבחר, אולם אף שיר לא נמצא מתאים דיו. בקונגרס הציוני הרביעי שוב נדברו בדבר המנון אך לא עשו דבר. לקראת הקונגרס החמישי הלחין המלחין היהודי־רוסי דוד נובקובסקי מאודסה את השיר. לפני אותו קונגרס הציע אימבר את "תִּקְוָתֵנוּ" להרצל אך נדחה.

בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי שעסק בתוכנית אוגנדה, הושרו בתי "התקווה" בשירה אדירה, במידה רבה בגלל צירוף המילים "עין לציון צופיה" – שקיבלו משמעות מיוחדת לאור המחלוקת עם "ציוני ציון", שהתנגדו לתוכנית אוגנדה. כך כבש השיר "תִּקְוָתֵנוּ", ששמו שונה ל"התקווה", את מקומו כהמנון הלאומי. "מהקונגרס השמיני (1907) צוין (בפרוטוקול) ש'התקווה' הושרה בסיום".[23] גם בסיום הקונגרסים הבאים הושרה התקווה. החל מן הקונגרס השמונה־עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון הלאומי של התנועה הציונית ועל כן שרו אותו בעמידה. עם זאת בקרב תנועת העבודה עדיין נמשך הפולמוס בין "התקווה" ל"תחזקנה"[24] והיו שהעדיפו שלא להשתתף בשירת התקווה כדי לתת בכורה לתחזקנה.[25]

בפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב־14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את "התקווה", ובסיומו ניגנה התזמורת הפילהרמונית הארץ ישראלית את ההמנון. בניגוד לדגל ולסמל המנורה של מדינת ישראל, שנקבעו בחוק הדגל והסמל כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי נזכרו בחקיקה רק משנת 1996 ורק כבדרך אגב – בין ההוראות הקובעות את סדרי ישיבת הפתיחה של הכנסת. בסעיף 1(ד) ובתוספת השנייה לחוק הכנסת. ב־10 בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון הלאומי בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ושם החוק אף שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה.[26] בשנת 2018 נקבע מעמדה של "התקווה" כהמנון הלאומי גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

Thumb
מכתבו של בן-גוריון בנושא הלחן שנוגן בחידון התנ"ך בשנת 1958 (לצפייה בקובץ בבירור, לצורך קריאה, הקש על התמונה)

אף על פי שנקבע לחן קבוע להמנון, במהלך חידון התנ"ך בשנת 1958 נוגנה "התקווה" בלחן שונה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, אשר נכח בטקס, ביקש ביום המוחרת ממנכ"ל משרדו להעביר נזיפה בנושא לאחראים על כך. בדבריו ציין בן-גוריון[27] כי ההמנון ”הוא ערך לאומי, ואין לשום איש ... רשות לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו. יש להשגיח על כך שבכל מקרה שיש לנגן בו המנון שלנו..., ינגנו אותו כמות שהוא, בלי 'שיפורים' שרירותיים”.

חוקים וכללים בהשמעת ההמנון

השמעת ההמנון נהוגה בסיומם של טקסים, ממלכתיים ואחרים, בפתיחת אירועים ספורטיביים ובאירועים נוספים בעלי אופי המוני, ציבורי וממלכתי. בעבר סיים הערוץ הראשון את שידוריו כל לילה בהשמעת ההמנון. בעת השמעת ההמנון נהוג לחלוק כבוד בקימה. לפי פקודת מטכ"ל העוסקת בשירת ההמנון הלאומי בטקסים צבאיים, על חייל לבוש מדים לעמוד דום בעת השמעת ההמנון, ואם נמצאים החיילים מחוץ למבנה, עליהם לחבוש כומתה, וכן לשיר את ההמנון. חיילים חמושים במסדר ידגלו את נשקם וקצינים ונגדים יצדיעו. בפקודה הנחיות נוספות באשר להשמעת ההמנון במסגרת צבאית.[28]

Remove ads

הצעות חלופיות והתנגדויות

סכם
פרספקטיבה

ניסיונות לקבוע המנון לאומי החלו כבר בשנות ה־80 של המאה ה־19. בשנת 1886 הכריזה אגודת בני ציון, שבה היו חברים, בין השאר, הרב יעקב מזא"ה ומנחם אוסישקין, על תחרות לקביעת שיר עם. השירים בתחרות נדרשו להיות בעברית.[29] 26 שירים נשלחו ומתוכם ארבעה עלו לשלב הגמר. בתחרות זכה מנחם מנדל דוליצקי עם השיר "על הררי ציון"[30] שהתפרסם בהמליץ בדצמבר 1886 במהלך התחרות.[31] בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אולם הוא לא נענה. בעקבות זאת הוא הכריז באפריל 1897 על תחרות להמנון, אולם אף לא אחד מ־45 השירים שהוגשו נבחר.[32]

בחוגים שונים הובעה התנגדות למעמד "התקווה" כהמנון הלאומי. יש המתנגדים לה כהמנון מפני ששמירה על המנון המדבר על כמיהת העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי בחברה הישראלית. על טענות אלו כתב פרופ' שלמה אבינרי[33]: ”המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית, וברוב החברות הדמוקרטיות יש כאלה שאינם מסכימים לזהות זו”. גם נפתלי רוטנברג ערך השוואה בין "התקווה" להמנונים במדינות אחרות: "המרסייז הצרפתי מדבר על דם ונשק, ההולנדים שרים על "דם גרמני" והאמריקנים על פצצות... אני מציע להוריד את הדיון מסדר היום. מספיק לכבד את ההמנון בעמידה, כמקובל, ולא חייבים לומר את המילים. לדרישה לשינוי בהמנון תבוא תגובת-נגד ואז, במקום שיר של חלום והמיית-נפש נקבל המנון מלחמה ודם, קרבות וניצחון ותבוסה לאויב כמקובל ב"מדינות המתוקנות".[34]

פעילי רשת העלו טענה נוספת בנוגע למילה "יהודי". לטענתם השימוש בלשון זכר אינו נותן מקום לנשים.[35] נוסף על כך הועלו טענות בדבר הנרטיב האשכנזי של השיר, העולה מן המילים "ולפאתי מזרח קדימה – עין לציון צופיה", בעוד במבט מעיראק, מאיראן או מתימן ציון כלל אינה נמצאת במזרח. ועוד נטען שמנגינת היסוד של השיר נוצרה באירופה. על כן השיר אינו נותן ביטוי ליהודי המזרח.[36] לדעת אחרים, התקווה אינה מתאימה כהמנון מכיוון שהיא מתעלמת מן העובדה שהעם היהודי כבר קיבל עצמאות והוא חופשי בארצו.[37]

דעת המתנגדים לשינוי היא שאין להחליף את ההמנון לאחר כל תמורה מדינית או פוליטית, ודווקא תקופת הכמיהה לעצמאות היא הראויה להנצחה, ולכן במקום לשנות את רוח "התקווה" כך שתתאים למציאות, יש לקרב את המציאות לרוח "התקווה".

הן לפני הקמת המדינה הן בשנים שלאחר מכן הועלו הצעות לשנות את ההמנון הלאומי, אך אף אחת מהן לא התקבלה. ההצעות כללו מגוון שירים: ברכת עם[38] של חיים נחמן ביאליק, "התקווה החדשה" של י"ד קמזון, "המנון עברי" של דוד צמח ו"משמר הירדן" של נפתלי הרץ אימבר. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

אישים דתיים אחרים הציעו את "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה־20 של המאה ה־20 בעקבות השיר "תקוותנו" של אימבר וללחן שלו.[39] השיר משמש היום המנון של תנועת הנוער "אריאל". בחלק השני של הבית הראשון כתב הרב קוק ”לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה” – בדומה לבית החוזר בשיר "תקוותנו" של אימבר.

לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים הועלתה הצעה להפוך את שירה של נעמי שמר "ירושלים של זהב" להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. את הנושא העלה לדיון בכנסת אורי אבנרי.[40]

הצעה נוספת להחלפת ההמנון היא השיר "אני מאמין" (או "שחקי שחקי" בשמו המקובל יותר) מאת שאול טשרניחובסקי. את ההצעה הזאת נימק חבר הכנסת מוחמד ברכה בטענה שמסריו של השיר הם אוניברסליים, ושגם לאזרחי המדינה הלא־יהודים יהיה יותר קל להתחבר אל מילותיו. שיר זה מדבר על האמונה באדם כאדם, ללא קשר למוצאו ומי שהוא, אמונה במאבקיו וביכולותיו.

Remove ads

ייצוגי ההמנון בתרבות העברית והישראלית

Thumb
הצנחנים שרים את ההמנון ליד הכותל המערבי בהר הבית. השלישי משמאל בכובע מצחיה מפקד פיקוד המרכז האלוף עוזי נרקיס. במרכז השישי משמאל סגן דידי מנוסי והשמאלי ביותר הוא רפאל אמיר. יוני 1967, מלחמת ששת הימים
Remove ads

הרגשות המובעים בתקווה

ההמנון התקווה נשמע בכל טקס ובכל אירוע מדיני חשוב בישראל, ומציג את המדינה בעדיפות ראשונה, ומציג אלפיים שנות גלות שבסופם הושגה המטרה – מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשיר מובעת תחושת שייכות לעם, למדינה לשפה ולגורל אחד.

ההמנון התקווה מבטא את הרצון והכמיהה היהודית למדינת לאום עצמאית. הרצון והכמיהה שעליהם התבססו התנועות הציוניות שהובילו להקמת מדינת ישראל.[47]

יחס ערביי ישראל להמנון

בקרב המיעוטים בישראל, ובייחוד בקרב ערביי ישראל, ישנה התנגדות לשירת ההמנון. זאת משום המילים "נפש יהודי הומיה" אינן מייצגות אותם.[48] מחנכים ותלמידים ערביים לא שרים את ההמנון ולעיתים גם אינם עומדים בעת השמעתו.[49] בשנת 2009 הביעה ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל התנגדות להפצת "ערכת המנון" בבתי הספר הערביים.[50] לעומת זאת בקרב הדרוזים במדינת ישראל התקבל ההמנון ורובם נוהג לשיר אותו.[52]

בשנת 2007 מונה ראלב מג'אדלה לתפקיד שר המדע, התרבות והספורט ובכך הפך לשר הערבי הראשון במדינת ישראל. סירובו לשיר את ההמנון עורר סערה פוליטית.[53] גם השופט הערבי הראשון בבית המשפט העליון, סלים ג'ובראן, סירב לשיר את התקווה בטקסים רשמיים מטעמים אידאולוגיים.[54] ג'ובראן אף תקף את חוק הלאום המעגן את ההמנון, וקרא למדינה לשנות את ההמנון הלאומי כך שגם אזרחי ישראל הערבים יוכלו לשיר אותו.[55] בשנת 2019 התבטא מטאנס שחאדה, יושב ראש בל"ד, נגד ההמנון והוסיף כי הוא איננו מייצג את ערביי ישראל.[56]

לאורך השנים סירבו שחקני כדורגל ערבים לשיר את ההמנון במשחקים.[57] גם קפטן הנבחרת הצ'רקסי, ביברס נאתכו, סירב לשיר את ההמנון.[58] בשנת 2011 הגיש חבר הכנסת מיכאל בן ארי הצעת חוק לפיה כל שחקן בנבחרת ישראל יחויב לשיר את ההמנון הלאומי ולחתום על הצהרת נאמנות למדינה,[59] הצעה אשר התקבלה בזעם בקרב השחקנים הערביים.

Remove ads

ראו גם

לקריאה נוספת

  • מזכרונות שמואל כהן, בתוך: אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, כרך ב, פרק ס: התפשטות שיר "התקוה" בימי ייסוד רחובות, תר"ן–תרנ"א (1890–1891), עמ' 671–674.
  • מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההמנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להמנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (1968)
  • יעקב קבקוב, בעל התקווה, לוד: מכון הברמן למחקר ספרות, תשנ"א־1991
  • יוסף אהרון פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז־1997, עמ' 408–412
  • צביה בן־יוסף גינור, "היש תקווה ל'התקווה'? על דיוקנם של המנונים לאומיים", אלפיים, 29, תשס"ו־2005, עמ' 16–151
  • אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט־2009, עמ' 100–104
  • דוד חיניץ, נפש יהודי הומיה, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 2 עמוד 11, 2008

קישורים חיצוניים

מידע נוסף מיזמי קרן ויקימדיה ...
  • התקווה, באתר Discogs (באנגלית)
לחן, נוסחים וביצועים של "התקווה"
Remove ads

הערות שוליים

Loading related searches...

Wikiwand - on

Seamless Wikipedia browsing. On steroids.

Remove ads