נשוא

נָשׂוּא (בלועזית: פּרֵדִיקָט) הוא מונח בתורת התחביר המציין את מעמדו התחבירי של רכיב המשפט, המספר לנו משהו על אודות נושא המשפט, מתאר או מאפיין אותו (בלועזית: סובייקט)^[1].

ערך זה עוסק במונח בתורת התחביר. אם התכוונתם לפרשת נשוא, ראו פרשת נשא.

הנשוא הוא לרוב רכיב המשפט המהווה חידוש ("קומנט" או"רימה" לפי גישות הבלשנות החדשה).

זיהויו הרשמי מתבסס על קריטריון צורני:

בדקדוק העברי: הנשוא הוא הפועל.

לפי הבלשנות החדשה:

במשפט פועלי הנשוא הוא הפועל ומשלימיו.

במשפט שמני הנשוא הוא החלק הלא מיודע, או החלק המיודע פחות,

- לעומת הנושא, המיודע יותר.

דוגמאות:
לפי הדקדוק העברי:

רחל נתנה מתנה ליעקב

לפי הבלשנות החדשה:

משפט פועלי: רחל נתנה בשמחה מתנה יקרה ליעקב

משפט שמני: הילד גדול. הילד הזה הוא הגדול.

בבלשנות המודרנית

הגדרת הנשוא הורחבה מאוד מזו המצומצמת והפשוטה של הדקדוק העברי, בעקבות גישות הבלשנות המשווה והבלשנות הגנרטיבית, המשוות את רוב השפות האנושיות, והרואות בנשוא חלק חשוב ואף עיקרי של המשפט.

בבלשנות המודרנית, הנשוא נתפס כגרעין המשפט כלומר הרכיב אשר "שולט" בשאר חלקי המשפט שהם הרחבותיו: משלימים מושאיים או תיאוריים, ונושא המשפט.

בדומה לנוסחה מתמטית או פעולה מחשבית, הנשוא הוא הפעולה עצמה, ולו "טיעונים" או מקדמים (ארגומנטים) אפשריים: נושא ומושאים.

לדוגמה: נתן (נושא, מושא ישיר, מושא עקיף, [משלימים נוספים..., לוואים נוספים...])

כלומר: האומר את הנשוא (הפועַל) נתן, אומר מי נתן מה למי.

הטיעונים במקרה זה הם: מי - הנושא, מה - המושא הישיר, למי - המושא העקיף.

הנשוא נחשב גם ללב הסמנטי משמעי של המשפט: באסכולות מסוימות של הבלשנות, הוא נתפס כפרדיקט לוגי המקבל ערך-אמת, כלומר קובעים אם הוא נכון או לא (בלוגיקה: "אמת" או "שקר").

נשוא פועלי

כאמור, הדקדוק העברי מגדיר את הפועל כנשואו של המשפט הפועלי: נורית אכלה את התפוח.

הבלשנות המודרנית, לעומת זאת, רואה בפועל על משלימיו את הנשוא (בדוגמה לעיל: "אכלה את התפוח").

נשוא מורחב

כאשר הפועל הראשי במשפט משמש כפועל עזר, נהוג לנתח את פועל העזר יחד עם הרחבתו הפעלית כנשוא מורחב. כך, מבחינים בשני סוגים של נשואים מורחבים:

• צירוף מהסוג פועל + שם פועל, כמו: "רצה ללכת". או צירוף מהסוג פועל + פועל. כמו: "הולכים ונעלמים"
• צירוף שני פעלים נוטים, אשר הראשון ביניהם משמש פועל עזר אספקטואלי, כמו: "הלך והחריף".

בנוסף, נהוג לנתח ניבים וביטויים מסוימים כנשוא מורחב.

ישנם חוקרים המערערים על קיומו של הנשוא המורחב בעברית החדשה, והם מנתחים את הצירופים הנ"ל בצורה שונה^[2].

נשוא שמני

במשפט שמני הנשוא מוגדר כחידוש במשפט (קומנט או רימה). מבחינה תחבירית, הנשוא הוא לרוב הרכיב הבלתי-מיודע במשפט, או השני במידת היידוע שלו (בעוד הנושא הוא הרכיב המיודע). לעיתים קרובות, כאשר שני רכיבי המשפט מיודעים באותה מידה יבוא הנשוא אחרי אוגד, אשר נועד למנוע דו-משמעות^[3]. הנשוא השמני יכול להיות שם עצם, שם תואר, שם פועל, צירוף יחס או תואר הפועל.

דוגמאות:

• המלך ערום. (הנשוא הוא הרכיב הלא-מיודע)
• הנשיא הוא ראש המדינה. (הנשוא בא אחרי אוגד)

נשוא מזהה ונשוא משייך

במשפט שמני שבו הנשוא הוא שם עצם, נהוג להבחין בין נשוא מזהה לנשוא משייך.

נשוא מזהה הוא שם עצם המתייחס לאותו רפרנט כמו הנושא. לדוגמה: "נירה היא מנהלת בית הספר". התמורה המזהה היא גלגול של הנשוא המזהה: כך לדוגמה, המשפט "נירה, מנהלת בית הספר, יצאה לחופשת לידה" הוא צירוף של המשפט לעיל עם המשפט "נירה יצאה לחופשת לידה".

נשוא משייך מבטא את השייכות של הנושא לקבוצה מסוימת. לדוגמה: "יוסי ואורי הם שכנים שלי". התמורה המשייכת היא גלגול של הנשוא המשייך: כך למשל, המשפט "יוסי ואורי, השכנים שלי, לומדים באותה כיתה" הוא צירוף של המשפט לעיל והמשפט "יוסי ואורי לומדים באותה כיתה".

ראו גם

• פרדיקציה (פילוסופיה)
• פרדיקט (לוגיקה מתמטית)

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: נשוא

https://www.youtube.com/watch?v=V87ERrCA9xs

• סוגי נשואים, אתר לרגו

הערות שוליים

1. מרדכי יואלי, תחביר עברי, מהדורה שישית, ישראל: יסודות, 1961, עמ' 24
2. יצחק צדקה, "נשוא מורחב - היה או לא היה?", חלקת לשון 23 (תשנ"ז), עמ' 23-48.
3. רונית גדיש, דו-משמעות בהוראת תחביר ושחבור, האגף לתכנון ולפיתוח תוכניות לימודים במשרד החינוך