Loading AI tools
ענף פילוסופי מדיני בענייני כלכלה מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיטליזם (בעברית נקראת גם הוֹנְתָנוּת[1] או רכושנות[2]) היא מערכת כלכלית שבה כל או רוב אמצעי הייצור נמצאים ומופעלים בבעלות פרטית או בבעלות של חברות מסחריות. השקעת ההון והייצור, ההפצה והמחירים של המוצרים (סחורות ושירותים) נקבעים בעיקר על ידי תחרות בשוק חופשי ולא על ידי המדינה. אמצעי הייצור בדרך כלל מופעלים לצורך הפקת רווח.[3][4][5]
| ערך שניתן לשפר את מקורותיו | |
מושג הקפיטליזם קיבל לאורך ההיסטוריה מספר הגדרות שונות, השמות דגש על נדבכים שונים. במקור, תואר כ"מצב של בעלות על הון", כאשר משמעות המילה "הון" היא "עושר שמייצר יותר עושר". החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19, התחזקה התפיסה של הקפיטליזם כמערכת המודרנית העולמית של ארגון הייצור והמסחר בידי מיזמים פרטיים חופשיים שחותרים להגדלת רווחים והון באמצעות העסקה של עובדים תמורת תשלום משכורת.[6]
לאורך ההיסטוריה המודרנית, ובמיוחד בימינו, ישנו מגוון רחב של משטרים חברתיים כלכליים המכנים את עצמם "קפיטליסטים", הנבדלים זה מזה בעוצמת חשיבות עקרון זכות הקניין, ובמקומה של הממשלה כפעילה בשוק ואחראית ליחידים. ישנן גישות בולטות הרואות במשטר הקפיטליסטי מימוש של רעיונות מתחום ההגות הליברלית.
המונח קפיטליזם מבוסס על שם-התואר הלטיני capitalis ("ראשי, עיקרי"), שנגזר משם העצם caput, שפירושו "ראש", שכן הונו של אדם בתקופה העתיקה נמנה במונחים של צאן, בקר ועבדים.
השימוש הראשון המוכר במונח "קפיטליזם" מופיע אצל תאקרי בשנת 1854, במשמעות בעלות על הון. השימוש המודרני הרחב הראשון במונח בא בספר "הקפיטל" של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המתייחס למערכת הייצור הקפיטליסטית ול"קפיטליסט" במובן של בעלים של אמצעי הייצור. שימושם המקורי של מרקס ואנגלס במונח היה ככינוי גנאי. מאקס ובר השתמש בו בחיבורו הידוע "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" אך רק לאחר פרסום ספרו של הכלכלן ורנר זומברט "קפיטליזם מודרני" משנת 1906 המונח הפך לתיאור תפיסה המנוגדת לסוציאליזם. אף שאדם סמית לא השתמש מעולם במונח קפיטליזם, ותיאר את המערכת הכלכלית המועדפת עליו כ"מערכת החירות הטבעית", יש הרואים בו "אבי הקפיטליזם".
מאחר שהמושג קפיטליזם נוצר בהקשרם של תהליכי שינוי כלכליים, חברתיים, פוליטיים ותרבותיים דרמטיים שניחזו על ידי משקיפים לכל המאוחר במאה ה-18, תהליכים אלו, והזיקות ביניהם, עמדו במרכז תשומת ליבם של תאורטיקנים בולטים בתחום הכלכלה, ביניהם אדם סמית ובנג'מין פרנקלין, אך נושאים אלו משכו את תשומת ליבם העיונית של פילוסופים אחרים בני המאה ה-18, למשל משה מנדלסון, שבמסגרת הוויכוח על עתיד היהודים, הסביר בין השאר את חשיבות המסחר (ענף כלכלי בו בלטו יהודים) להתפתחות הכלכלית.[7]
חידושו המרכזי של אדם סמית בספרו 'עושר העמים', היה בהצגת המציאות הכלכלית החדשה כנובעת מארגון העבודה כך שעל אותה מערכת משאבים ובאותה מסגרת זמן, סך כל המוצרים גבוה פי כמה מאשר בשיטות מסורתיות ('הסיכה' המפורסמת של סמית). פרנקלין מצידו תרם להבנת המציאות החדשה באמצעות מכתמים שהפכו מאז שהציגם למטבעות לשון מובהקות בארצות בהן הקפיטליזם מתאפיין ביצרנות, עמלנות, יעילות ותכליתיות: "זמן הוא כסף" ו"אונקיה של מניעה שווה פאונד של תרופה", רוצה לומר כי משאב הזמן חייב להלקח בחשבון בפעולה הכלכלית, וכי לא פעם השקעה קטנה מונעת בעתיד הוצאה גדולה (עקרון שהקפיטליזם בן ימינו לא מקבל אם לשפוט על פי האופן בו ממשלות רבות מתייחסות להשקעה ציבורית שמבחינת גישת פרנקלין חיונית לחסכון עצום במשאבים).
בהמשך התפתחה הבנת המושג והוויכוח עליו כחלק מוויכוח תאורטי במדעי החברה, עד כדי כך שקשה לדבר על התאוריה הקפיטליסטית באופן חד-משמעי. בניתוח הקפיטליזם ניתן לדבר על שתי גישות מרכזיות – תיאורית ונורמטיבית. הראשונה אומרת כי תאוריה קפיטליסטית מגדירה מה צריך לעשות כדי להביא להיווצרות סדר מתפתח מאליו, אך אינו עוסק בהערכת טיבם, איכותם או מידת מוסריותם של השינויים. במילים אחרות, הקפיטליזם עוסק במה שיש ומה שיכול להיות, לא במה שצריך להיות. הגישה הנורמטיבית משעינה את התאוריה הקפיטליסטית על עקרונות ליברליים המסבירים כיצד ראוי ונכון לנהל את הכלכלה והחברה. מתוך כך צומחות שתי גישות בעניין ההתנגדות לקפיטליזם. אחת בשל הטענה שאינו מועיל, ולפעמים מזיק. שנייה, נורמטיבית, משום שהוא אינו תואם ערכים מוסריים.
קפיטליזם היא שיטה כלכלית וחברתית, שבסיסה הרעיוני הוא הקשר בין חירות אישית לזכות הקניין. תפיסה זו רואה את המונח זכות הקניין כיכולתו של פרט לעשות כל שימוש ראוי ברכושו. על פי גרסאות מסוימות גם גופו של אדם נחשב חלק מ"רכושו". הסייג היחיד הוא שמימוש הבחירה החופשית של אדם לא יפגע בחירותו של פרט אחר לפעול באופן דומה. גישה זו נשענת על שני נימוקים. הראשון, הרואה בזכות הקניין זכות מוסרית שאין לשלול אותה, והשני, שהתפקוד היעיל ביותר של מערכת כלכלית וחברתית יושג כאשר תישמר החירות האישית של הפרט, ובמיוחד כשתישמר זכותו לבעלות פרטית על קניין.
הגישה הקפיטליסטית מניחה הנחות מסוימות על טבע האדם. המודל הבסיסי שלה הוא רציונליזם ותועלתנות. המודל הרציונלי התועלתני הטהור מניח שכל אדם יודע ומסוגל לשקול את כל האפשרויות הפיננסיות הקיימות, ולדרג אותן. בנוסף הוא יודע להגדיר לעצמו את התועלות האפשריות לכל אפשרות מבין דרכי הפעולה, ולבחור בדרך הפעולה האופטימלית שתביא אותו לתועלת המקסימלית.
המודל הטהור לא קיים במציאות, אך הטענה היא שהוא קירוב די טוב לדרך שבה פועלים אנשים וחברות במציאות.
על פי גישה זו פעולה רציונלית המבוססת על בחירה חופשית אינה יכולה להתקיים כאשר אדם אינו יכול לבחור באופן חופשי. מעבר לפעולת גורמים שאינם בשליטתו של האדם (כמו מזג האוויר), ההגבלה הנפוצה על חירות הבחירה קיימת כאשר אדם אחד מונע מאדם אחר לבחור באופן חופשי, לרוב באמצעות שימוש באלימות.
על–פי התאוריה הקפיטליסטית, כדי לאפשר מימוש של בחירה חופשית ובעלות פרטית על הקניין יש ליצור חסם יעיל שיהפוך את השימוש באלימות לבלתי משתלם בהשוואה להתנהגות שלווה. לשם כך, יש צורך בכינון מערכת חוק וסדר יעילה, שבמרכזה מערכת משפטית חזקה המבוססת על מערכת חוקים או חוקה איתנה. בנוסף יש לצמצם בצורה משמעותית את התחומים שבהם פועלת המדינה, וגם במקומות אלה להגביל את כוחה.
התאוריה הליברלית מגדירה קפיטליזם על פי התאמתו לארבעה עקרונות בסיסיים:
ישנן שלוש גישות עיקריות לרעיונות היסוד הקפיטליסטיים, המכתיבות במידה רבה את הגישה לרעיון הקפיטליסטי ולאופן מימושו:
חברות קפיטליסטיות נבדלות זו מזו בפרמטרים רבים. עם זאת, ישנן גישות הסבורות שניתן לדרג את "מידת הקפיטליסטיות" של חברות שונות. דירוגים אלו מתייחסים לארבע נקודות היסוד של הגישה הקפיטליסטית: בעלות פרטית על הקניין, מידת הוולונטריות בארגון החברה, הגיבוי המשפטי לחופש הקניין, ובמיוחד ההגבלות על כוח המדינה. ישנן מספר שיטות ליצירת דירוג כזה:
אחת הגישות לקביעת מידת הקפיטליסטיות של מדינה מנסה להגדיר את מידת החופש הכלכלי שאזרחי אותה מדינה זוכים לו, במנותק משאר החירויות האזרחיות המיושמות בה. כך, לדוגמה, בוחנים צוות החשיבה מכון הריטג' והעיתון "וול סטריט ג'ורנל"[8] וצוות החשיבה הליברטריאני מוסד פרייזר[9] הקנדי נקודות שונות הנחשבות בעיניהם ל"סמנים" חזקים לחופש כלכלי, ומכאן למידת הקפיטליסטיות של מדינה, ובעיקר:
לפי תוצאות מדדים אלו יוצא כי שלוש המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר הן הונג קונג, סינגפור וניו זילנד, כאשר לדירוג גבוה זוכות גם הממלכה המאוחדת, אירלנד, שווייץ, לוקסמבורג וארצות הברית. בתחתית טבלת החופש הכלכלי מדורגות מדינות כמו מיאנמר, זימבבואה, ונצואלה וקוריאה הצפונית. עם זאת, מדדים אלו נבחנו על ידי מספר מכונים העוסקים בכלכלה, וחלקם הצביעו על בעיות מתודיות שפוגעות במהימנות מדדי החופש הכלכלי, למשל, שחלק מהמדדים הללו סובייקטיבים, דירוג המדינות משתנה ממדד למדד, המתודולוגייה של המדדים משתנה כל שנה, הנתונים לא מדויקים ומתבססים במקרים מסוימים על נתונים בעייתיים.[10]
מדידת החופש הכלכלי מאפשרת גם להבחין כי מידת הקפיטליסטיות של מדינה היא לעיתים קרובות אילוץ, לא פחות משהיא בחירה. לדוגמה, במדידת מכון הריטג'[11] אפשר לראות כי מבין 30 המדינות המובילות בחופש כלכלי 22 הן כלכלות קטנות, רבות מהן מצויות בצילה של כלכלה סמוכה גדולה יותר (לדוגמה, הונג-קונג, אירלנד או ניו זילנד), או נטולות משאבים טבעיים (שווייץ, אסטוניה, קפריסין). בתחתית הרשימה אפשר למצוא מדינות חדשות רבות שאין להן ניסיון דמוקרטי, כמו מדינות מאפריקה, מדינות ברית המועצות לשעבר, או מדינות מוסלמיות.
כמו גם בצורות השוואה אחרות, אין טענה כי המדינות בעלות החופש הכלכלי הגדול ביותר הן בהכרח קפיטליסטיות. למעשה, הדירוג הוא יחסי, כשרוב המדינות אינן קפיטליסטיות בלבד אלא מדינות של "כלכלה מעורבת", שבה דרים זה לצד זה אלמנטים קפיטליסטיים ואלמנטים סוציאליסטיים. ההבדלים בין המדינות, לפיכך, הם בעיקרם הבדלים של מינון.
גישה שלישית, המתמקדת כמעט בלעדית במדינות המערב, מבחינה בתוך קבוצת המדינות הדמוקרטיות והקפיטליסטיות בעיקרן בין שני סוגים עיקריים:
ערעור מסוים על נתונים אלו מציבים נתוני דוחות "החופש הכלכלי בעולם".[12] השוואה של נתונים אלו בקבוצת מדינות הרווחה בשנים 1975–2004 מצביעה על עליה של 39.6 אחוז במידת החופש הכלכלי בשנים אלו בבריטניה, עליה של 40 אחוז בשוודיה, 31 אחוז בדנמרק, 32.7 אחוז בפינלנד, 20.3 אחוז בהולנד, ו-30.9 אחוז בנורווגיה.[13] דו"ח "החופש הכלכלי בעולם" לשנת 2008[14] מדרג את מדינות סקנדינביה השונות במקומות 11, 14, 16, 27 ו-34 (נורווגיה). דוגמה טיפוסית לכך[דרוש מקור] היא ההגמשה המשמעותית בשוק העבודה בדנמרק, והליכי הפרטה משמעותיים במדינות רווחה רבות. במקביל, התבססו אלמנטים רבים, שנחשבו קודם לכן ייחודיים למדינות רווחה, גם בקבוצת המדינות ה"יותר קפיטליסטיות."
תנועה דו-כיוונית זו צמצמה את ההבדלים בין סוגי המדינות, ואלו מתמצים היום בעיקר בגובה נטל המס ונתח פעילות הממשלה מכלל הפעילות הכלכלית, במידת הקשיחות בשוק העבודה, ובהיקף ההטבות הסוציאליות בתחומי האבטלה וההשכלה. המשבר הכלכלי שתחילתו ב-2007 הוביל למעורבות עמוקה יותר של ממשלות רבות בשווקים הפיננסיים, במדיניות המוניטרית ולשחיקה בשמירה על זכויות הקניין, שרידדו עוד יותר את הפערים בין סוגי המדינות.
במערכת התמריצים שהכלכלה הקפיטליסטית נשענת עליה, רווח כספי הוא תמריץ חיוני המסייע ליעילות וחדשנות, וחשיבותו בכלכלה הקפיטליסטית ברורה. עם זאת, ישנו פולמוס לגבי מידת הדומיננטיות של חשיבות הרווח – עד כמה לגיטימי לתת מקום בהחלטות של חברה גם לשיקולים נוספים מלבד שורת הרווח.[15]
בשנות ה-70 של המאה ה-20 טען מילטון פרידמן שהגדלת הרווח של בעלי המניות צריכה להיות המטרה הבלעדית של חברה, וזו הייתה התפיסה הרווחת בכלכלה התאגידית בעשורים שלאחר מכן. בתחילת המאה ה-21 תנועה בכלכלה בשם "קפיטליזם של בעלי עניין" החלה להציע גישה חלופית, שהחברות צריכות לאזן את אינטרס הרווח עם שיקולים נוספים כמו רווחת העובדים, החברה או הסביבה. בסקרים שנעשו בעשור השני של המאה ה-21 עלה כי חלק מהטענות של גישה זו זוכות לתמיכה רווחה בציבור הרחב באנגליה או בארצות הברית, ומדינות ספורות, דוגמת גרמניה, החלו לקדם חקיקה ראשונית בהקשר זה.[15]
מגמות נוספות של ראשית המאה ה-21 קידמו את חשיבותם של גורמים נוספים זולת הרווח; אחת המגמות הללו היא השקעות אחראיות – השקעת כספים למטרות רווח בחברות שעומדות ברף מסוים של שמירה על הסביבה, צדק חברתי וממשל תאגידי. שוק ההשקעות האחראיות מתרחב במהירות בראשית המאה, והסכומים שמושקעים באופן זה עמדו על סביבות ה-5 מיליארד דולר בשנת 2018.[16] נושא ההשקעות האחראיות נכנס בהדרגה גם למיינסטרים של הכלכלה,[17][18] ומקבל תמיכה מפורום ה-G7,[19] ומהאו"ם.[20]
ישנם מספר מאפיינים המופיעים בתכיפות רבה ובאופן מובהק בכלכלות היותר קפיטליסטיות.
אחד המאפיינים הבולטים של כלכלות קפיטליסטיות יותר הוא צמיחה בתוצר המקומי הגולמי.[21] כך, לדוגמה, נתוני הבנק העולמי[22] מגלים כי במדינות בעלות החופש הכלכלי הפחות ביותר (היינו, הפחות קפיטליסטיות לפי המדידה המקובלת) ישנו קיטון של 0.5 אחוז בממוצע בתוצר, לעומת גידול של 2.4 אחוז בממוצע במדינות בעלות החופש הכלכלי הרב יותר. ההפרש בולט עוד יותר כאשר משווים את גובה התמ"ג במדינות הפחות קפיטליסטיות (2,998 דולר בממוצע) לזה שבמדינות היותר קפיטליסטיות (24,402 דולר בממוצע לשנה).[23]
מתאם דומה בין רמת חיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה ניתן לגלות גם בנתונים אחרים. יש מתאם מובהק בין תוחלת החיים ומידת הקפיטליסטיות של מדינה (55.0 בפחות קפיטליסטיות, 77.8 שנה ביותר קפיטליסטיות);[24] בגובה ההכנסה של עשרת האחוזים העניים ביותר במדינה, ברמת האלפביתיות, בתמותת תינוקות (מתאם הפוך), עבודת ילדים (מתאם הפוך), גישה למקורות מים באיכות סבירה, שחיתות (מתאם הפוך), כלכלה שחורה (מתאם הפוך), ומדד הפיתוח האנושי של האו"ם.[25]
חברות בעלות כלכלה קפיטליסטית יותר מאופיינות בהדגשה רבה של הפרט ופעולותיו. העקרונות הקפיטליסטיים מתייחסים לחברה במובן הבסיסי והמוגבל ביותר – כשיתוף פעולה מרצון בין פרטים, שהמניע לו הוא הרצון של אותם פרטים בהשגת מטרותיהם האישיות.
השיטה הקפיטליסטית אינה מגלה עניין, לטוב או לרע, בטיב שיתוף הפעולה בין הפרטים. הם יכולים לשתף פעולה בבניית בית תפילה, מפעל לנעליים, מכון לחיזוי אסטרולוגי או אנציקלופדיה חופשית. כל עוד הפעולות נעשות מרצון ואינן פוגעות בזכויותיהם של אנשים אחרים, טיבן הספציפי של הפעולות אינו מעלה או מוריד.
מסיבות שונות, הקשורות ככל הנראה לאופיו של האדם, הענקת חופש זה לבחור עם מי, איך ובמה לשתף פעולה מחוללת תוצאת לוואי של נטייה לפירוק מסגרות חברתיות מסורתיות המבוססות על חיברות וכפייה. הקפיטליזם אינו נותן עדיפות מובנית כלשהי למסורת, תבונה, כוח, מעמד, גיל, וותק או כל תכונה אחרת. כל אדם נדרש להשתתף ב"משחק החיים" בעצמו ולעמוד מול העולם בזכות עצמו ויכולותיו.
פירוק המסגרות המסורתיות וה"אטומיזציה" של החברה עוררו ביקורת חריפה על הקפיטליזם מצד אנשי דת, שטענו כי הבחירה החופשית שמציע הקפיטליזם חותרת תחת ערכיה המסורתיים של החברה.[26] אם אנשים יוכלו לבחור, כך הטענה, הם יבחרו לעשות את "הרע בעיני אלוהים" ומכאן שבחירה חופשית תחת הקפיטליזם תוביל בהכרח להידרדרות מוסרית.[27] כדי למנוע זאת אימצו חלק מאנשי הדת תפישה המפרידה בין "החיים הכלכליים" ל"חיים המוסריים", כך שאדם יוכל לפעול מרצון ובאופן חופשי בספירה הכלכלית של חייו, ועדיין לשמר ערכים "מסורתיים" בספירה האישית.[28]
ביקורת חריפה עוד יותר הוטחה בקפיטליזם מחוגים סוציאליסטיים. טענות אלו ניתן למיין לשלושה סוגים עיקריים:
לטענת רבים, יש מתאם בולט בין מידת הקפיטליסטיות של מדינה למידת הדמוקרטיות שלה.[29] לפי נתוני ארגון Freedom House ודו"ח "חירות בעולם" (Freedom in the World Report) שהוא מפרסם, מידת החירות בחמישון התחתון מבחינת חופש כלכלי בתחום בחירות חופשיות והוגנות, חירויות אזרח וחופש דיבור, היא 5.0 לזכויות פוליטיות ו-4.6 לזכויות אזרח (בסולם של 1–7, כש-7 הוא היעדר מוחלט של זכויות פוליטיות וזכויות אזרח), לעומת 1.7 ו-1.8 (בהתאמה) בחמישון העליון מבחינת חופש כלכלי.[30]
יש הסבורים כי בחינה כזו יש בה משום הטעיה, שכן רוב המדינות הקפיטליסטיות יותר הן דמוקרטיות מערביות ותיקות. הקפיטליזם נולד וצמח במערב יד ביד עם הדמוקרטיזציה, ולכן מתאם כזה מתקיים במדינות ותיקות. עם זאת, אין הכרח כי מתאם כזה יימצא גם בהשוואה בין מדינות צעירות יותר ובעלות מסורת דמוקרטית קצרת ימים יותר.[31]
טיעון זה נדחה על ידי כלכלנים בולטים,[32] המצביעים על כך שכשליש משלושים המדינות הקפיטליסטיות ביותר ומחצית מ-50 המובילות הן דמוקרטיות צעירות או מדינות צעירות שנוסדו לפני שנים לא רבות. קפסטיין וקונברס[33] חקרו יותר ממאה דמוקרטיות צעירות (מאז 1960) ואת השוני בדפוסים הכלכליים בין דמוקרטיות צעירות שנותרו דמוקרטיות, ואחרות שהפכו אוטוקרטיות או דיקטטורות. ממצאיהם מורים כי בין המדינות שנותרו דמוקרטיות ובין המדינות שחל במשטרן היפוך יש פער ניכר בתחומי מדיניות כלכלית כמו ריסון תקציבי, פתיחות כלכלית והשקעות הון.[34]
הגנה משפטית חזקה על הבעלות הפרטית על הקניין היא אחד מעקרונות היסוד של הקפיטליזם, ומהווה חלק חשוב בכל כלכלה וחברה בעלות מאפיינים קפיטליסטיים. בחברות בעלות כלכלה קפיטליסטית קיימת הפרדה ברורה בין הרשות השופטת לרשות המבצעת והמחוקקת, ישנו מבנה-על משפטי (לרוב, חוקה או אסופת חוקי יסוד) שמהווה מדריך לרשות השופטת, וישנה מסורת המעניקה כוח לרשות השופטת לבטל או לערער על פעולות של הרשות המבצעת ועל חוקים סותרי-חוקה של הרשות המחוקקת.
אחד המאפיינים הטיפוסיים לחברות קפיטליסטיות הוא מידה רבה של ניעות (מובּיליות) חברתית. בניגוד לחברות מסורתיות יותר, כמו חברות שבטיות, פיאודליות או חברות אריסטוקרטיות – כלכלות קפיטליסטיות מתאפיינות בשינויים מהירים בכל דרגי החברה, משום שניעות כזו היא חלק בלתי נפרד ואף בלתי נמנע מהדינמיקה הקפיטליסטית. האתוס המריטוקרטי של הקפיטליזם מהלל את יכולתו של כל פרט, אם רק ברצונו או ביכולתו לעשות זאת, לעבור מעוני לעושר וגם, בכיוון ההפוך, לרדת במהירות מנכסיו ולאבד את עושרו, אם אינו מקפיד להמשיך ולפתח את עושרו באמצעות התחדשות יזמית, השקעה והתפתחות. העושר שנוצר על ידי מייסד חברה אינו מתפוגג במהירות, אך הוא משנה את אופיו כאשר היורשים עוברים מעמדה של יזם מוביל בשוק לעמדה של משקיע ומממן של יזמים אחרים באמצעות השקעה בחברות צומחות.
לדוגמה, אם משווים את רשימת החברות הפרטיות הגדולות ביותר בארצות הברית המופיעה במגזין "פורבס",[35] מגלים כי רק 8 מבין 25 החברות שהופיעו בראש הרשימה שימרו את מקומן משנת 1996 עד 2004. בין 25 העשירים ביותר בעולם לשנת 2004, לפי נתוני "פורבס" 14 מתוך 17 הראשונים (הרשימה מנוכה מכפל יורשים) לא ירשו את הונם אלא צברו אותו במהלך חייהם.
למעשה, נדירים למדי המקרים בהם אבות מורישים לבנים ומשם לנכדים חברה הנותרת חזקה ומשפיעה. בני משפחותיהם של העשירים הגדולים ביותר בראשית המאה ה-20, כמו מורגן, קרופ, דיימלר, או קרנגי, כלל אינם מופיעים ברשימה. אחרים, כמו קלוג (515), פורד (552), דיסני (552), רוקפלר (472) או הרסט (472) מדורגים בשוליה.
סוציולוגים רבים מבקרים את האתוס המריטוקרטי שעליו נשען הטיעון הקפיטליסטי. אומנם, חסמי הכניסה למעמד חברתי אינם קשיחים כבעבר, או עוברים בירושה. אך בפועל, גם היום מרכיב משמעותי המנבא את סיכוייו של אדם להיות עשיר הוא הרקע החברתי והכלכלי שבו צמח. הם מוסיפים כי הסיכוי לניעות כלכלית אינו תלוי רק ביכולת להרוויח כסף בתור שכזו, אלא גם ברשתות חברתיות המעניקות הון תרבותי וחברתי לאדם מיום היוולדו. הרשתות הללו גם מעניקות אפשרויות כלכליות משמעותיות כמו זמינות אשראי ואפשרויות בשוק התעסוקה.
חברות קפיטליסטיות נוטות להיות חברות בעלות הטיה צרכנית חזקה. הייצור בכלכלה קפיטליסטית מכוון בראש ובראשונה לצריכה המונית של מוצרים. יש יצרנים המתמחים בייצור עבור קבוצות נישה, אך רוב היצרנים בכלכלה קפיטליסטית תלויים כמעט לחלוטין בשיווק מוצריהם בקנה מידה רחב (ייצור המוני).[36]
רבים רואים בהטיה הצרכנית הזו בכלכלות קפיטליסטיות וולגריזציה ורידוד תרבותי. היזמים חותרים לייצר מוצרים שאינם קולעים דווקא לטעמן של האליטות אנינות הטעם אלא מכוונים לציבור הרחב ובהכרח, גם ליכולתו של ציבור זה לספוג מוצרי תרבות.[37]
אותם מבקרים גם טוענים כי הייצור ההמוני, בין אם של מוצרי תרבות ובין אם של מוצרי צריכה, אינו משקף את רצונו האמיתי של הציבור הרחב, אלא את רצונם של היצרנים למכור את המוצרים. באמצעות פרסום מתוחכם, נטען, גורמים היצרנים לצרכנים לרצות מוצרים שאין להם צורך או רצון אמיתי בהם ולמעשה "מייצרים" בו זמנית גם את הצורך בצריכה וגם את המוצרים לצריכה, כאשר הם מציגים את הצריכה כסמן מעמד וכדבר לעצמו, מנותק מצורך אמיתי במוצר.
רבים ממבקרים אלו בעידן הפוסט מודרני הם חסידי האנטי גלובליזציה, הטוענים כי הקפיטליסטים תכליתם ליצור עוד ועוד עושר גם במחיר של שינויי דפוסי החיים של רבים בעולם המערבי ובעולם השלישי. לפיכך, הם מנסים ליצור מודעות לצריכה העודפת בעזרת פעילות כמו מחאה ומאבק בתאגידים שפוגעים באקולוגיה של כדור הארץ. כמו כן הם מנסים ליצור אלטרנטיבות לדרך החיים הקפיטליסטית על ידי קניות המבוססות על סחר חליפין, ויום ללא קניות שהפך לנוהג במדינות שונות במערב, ובהן ישראל. קואופרטיבים הם תחליף לחברה קפיטליסטית.[38]
התשובה לטיעון זה באה בדרך כלל באמצעות הצבעה על כך שהביקורת מתעלמת מהבדלים בין מוצרים, ומפריזה בכוחו של הפרסום לשכנע אנשים לצרוך מוצר שאין להם צורך בו.[39] אנשים עשויים להעדיף, לפחות באופן ראשוני, סוג אחד של ביטוח על פני סוג אחר של ביטוח בזכות פרסום טוב יותר של חברה מסוימת, אך עצם הצורך לבטח מעוגן בצורך ממשי של צרכנים, לא בתעמולה פרסומית מתוחכמת. הרכישות העיקריות שמבצעים אנשים כמו דירה, מכונית, ריהוט, מכשירי חשמל, השכלה, וכדומה, מעוגנות בצורך במוצרים אלו וביכולת הכספית לרכוש אותם, לא בפרסום ששכנע אנשים לרכוש דירה.[40] אנשים קונים גם מוצרים שעיקר יעדם הוא לשמש סמל סטטוס, אך רכישת סמלי סטטוס כאלו לפי הקפיטליסטים, מעוגנת בצורך של אנשים בשכנוע אחרים בסביבתם בשייכותם למעמד מסוים. צורך זה לפי מצדדי הגישה, אינו מיוצר על ידי "הקפיטליסטים" אלא הוא חלק מאופיים של בני האדם מאז ומתמיד.
מעבר לכך, טוענים חסידי הקפיטליזם, העוינות למוצרים בייצור המוני משקפת מידה של אליטיזם והתנשאות. מבקרי הצריכה ההמונית, במסווה של דאגה לצרכנים האומללים המתומרנים על ידי בעלי ההון, מתיימרים למעשה לדעת בעצמם מה טוב יותר עבור הצרכנים ומה הם צריכים לרצות או מה הם רוצים "באמת". או, במילים אחרות, המבקרים אינם מבקשים לבטל את השליטה בצרכנים, הם פשוט מאמינים שהם אלו שצריכים לשלוט בהם.[41]
אחת הביקורות החריפות ביותר על הקפיטליזם, שהועלתה באופן מפורסם על ידי קרל מרקס בספרו "הקפיטל" ובמנשרו "המניפסט הקומוניסטי", היא שבחברות בהן הקפיטליזם בולט קיים אי-שוויון גדול בעושר וברמת החיים בין עניים לעשירים. חלק קטן מאוד באוכלוסייה, המאיון העליון, מחזיק בחלק גדול מאוד מההכנסות וההון, ואילו רוב האזרחים האחרים מחזיקים בהרבה פחות מכפי שראוי שיהיה מקובל. מבחינה אובייקטיבית, בכל כלכלה קפיטליסטית קיימים הבדלים עצומים בין האנשים העניים ביותר לעשירים ביותר בחברה.
בחינה של התפלגות ההכנסות בחברות שונות, בעלות מידה שונה של משטר קפיטליסטי, אינה נותנת חיזוק לטענה העובדתית שבשורש טיעון זה. בממוצע עולמי, נהנה העשירון התחתון מבחינת הכנסה מ-2.26 אחוז מכלל ההכנסות. הממוצע במדינות הקפיטליסטיות יותר הוא 2.5 ובקפיטליסטיות פחות 2.1. לפיכך, אין למעשה קשר בין סוג השיטה הכלכלית הנהוגה, קפיטליסטית או לא, לגובה הכנסותיהם של העניים כחלק מכלל ההכנסות. השוואה של עשר המדינות הראשונות והאחרונות (שלגביהן יש נתונים[42]) לפי מידת החופש הכלכלי בהן מעלה הפרש קטן (2.6 לעומת 2.1 אחוז) לטובת המדינות הפחות קפיטליסטיות.
מבדיקת גובה ההכנסות של העשירון העליון בעשר המדינות היותר והפחות קפיטליסטיות עולה כי במדינות היותר קפיטליסטיות נהנה העשירון העליון מ-28.54 אחוז מההכנסות, לעומת 32 אחוז בפחות קפיטליסטיות. בדיקה של עשר מדינות מאמצע הטבלה (מקום שמונים ואילך) מעלה נתון של 36.76 אחוז לעשירון העליון.
תשובה אחרת לטיעון שעושרם של העשירים הוא "אי צדק" היא, שהטענה מבוססת על ההנחה שהזירה הכלכלית היא "משחק סכום אפס", בו מחלקים עוגה שגודלה נתון וקבוע לחלקים, כך שהנתח הגדול יותר ממנו נהנים העשירים בא על חשבון חלקם של העניים יותר. בפועל, נטען, השוק פועל כ"משחק סכום אפס" רק לעיתים נדירות ולמעשה, פעולת מנגנוני ההיצע והביקוש תלויה בכך שכל הצדדים הפועלים בשוק יניחו כי מדובר במשחק שאינו משחק סכום אפס: בכל עסקה נדרשים שני צדדים המניחים כי שניהם יוצאים נשכרים מהעסקה והדבר שקיבלו עולה בערכו על הדבר שנתנו. אשר לפעולת המתעשרים בשוק, אלו צוברים ברוב המקרים את הונם בזכות יזמות ונטילת סיכונים, שאחרים אינם מוכנים ליטול, ובתוצר הסופי של פעולתם – הרחבת השוק או העוגה הכוללת – חולקים כל המשתתפים בשוק. לדוגמה, לפי נתוני הבנק העולמי, ההכנסה השנתית הממוצעת של העשירון התחתון במדינות הפחות קפיטליסטיות היא 823 דולר. הכנסתו השנתית של אותו עשירון במדינות היותר קפיטליסטיות היא 6,877 דולר (פי 8.3).
קיים ויכוח אקדמי בשאלה האם מחזור העסקים הוא חלק טבעי מהשוק החופשי או שמא הוא נגרם מהתערבות ממשלתית בכלכלה (בין אם באופן ישיר או באמצעות הבנק המרכזי). הגישה המרקסיטית והקיינסיאנית גורסות כי משברים הם חלק טבעי מהקפיטליזם, בעוד שהאוסטרים והמוניטריסטים גורסים כי משברים הם תוצאה ישירה של התערבות ממשלתית. אחת האפיזודות הבולטות בהקשר זה הוא השפל הכלכלי הגדול בארצות הברית ובעולם בשנות השלושים. בעקבות המשבר, ומסיבות נוספות, הוקמו במדינות רבות מנגנונים אנטי-משבריים שהיו מנוגדים לגישות קפיטליסטיות. משבר זה הביא להיווצרה של התערבות ממשלתית רבה יחסית בכלכלת ארצות הברית במסגרת הניו דיל.
החל מאמצע שנות השבעים, עם היווצרות הסטגפלציה, מאורע שלא היה יכול להתרחש על פי התאוריה הקיינסיאנית, סר במידת מה חינו של טיעון זה נגד הקפיטליזם וחלו תמורות בתורה הקיינסיאנית. בין הסיבות לכך היו הצטברות עדויות רבות לכך שהנטייה המשברית שאובחנה בקפיטליזם אינה נובעת למעשה ממנגנוני שוק אלא ממנגנונים רגולטוריים בשווקים (טיעון זה נכון במיוחד ביחס לשפל הגדול).
בעקבות המשבר הכלכלי שהחל ב-2007 ניצת הדיון בשנית כשהשמאל הכלכלי טוען כי שורש המשבר בתכונה טבעית של השוק או דה-רגולציה והימין הכלכלי מצביע על מדיניות הריבית הנמוכה שהונהגה בארצות הברית בשנות ה-90 והאלפיים לצד תוכניות עידוד משכנתאות רחבות היקף של הממשל הפדרלי כשורשו של המשבר.
ג'יי. איי. הובסון, העלה בראשית המאה העשרים את התאוריה שהאימפריאליזם של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים (במיוחד "המרוץ לאפריקה") הוא תוצר של הקפיטליזם. לפי הובסון, בגלל תהליך ריכוז העושר בידיים מועטות יותר ויצירת מונופולים תחת המשטר הקפיטליסטי נוצרה תת-צריכה באירופה ובצפון אמריקה, והצריכה התפשטות של הקפיטליזם לשווקים חדשים מעבר לים וכיבוש אימפריאלי.
על הרעיון עט כמוצא שלל רב לנין בספרו: "אימפריאליזם, השלב האחרון של הקפיטליזם".[43] חסידי המרקסיזם התלבטו אז בקשיים שנבעו מכישלון חוק הדלות הגוברת של מרקס. לטענתו של מרקס היה מצבו של מעמד אמור להחמיר בהדרגה עם התפתחות הקפיטליזם. בפועל, מצבו הלך והשתפר. לפי לנין, ההסבר לכך הוא האימפריאליזם. כך הוא כותב בפרק שבע[44] של "אימפריאליזם":
כנגד תאוריה זו של לנין והובסון הועלו מספר הסתייגויות. ראשית, נטען[דרושה הבהרה] כי שאיפות אימפריאליסטיות אפיינו לא רק מדינות בשלב "קפיטליזם מתקדם" אלא גם מדינות מפותחות פחות כמו איטליה, רוסיה או יפן, שעל פי התאוריה לא היו אמורות להידרש לכך בשלב זה.
שנית, אם השאיפה האימפריאלית נועדה למצוא שווקים חדשים של צרכנים בגלל תת-הצריכה במערב, היינו צריכים להבחין בשתי תופעות: עוני הולך ומתגבר במערב, והתעשרות גוברת בעולם האימפריאלי, שכן בלי התעשרות אין צרכנים. התופעה הראשונה נסתרה כבר בשלב הקודם (כשל חוק הדלות הגוברת של מרקס[דרוש מקור]) ואילו השנייה לא תאמה את אופן הפעולה של המעצמות האימפריאליסטיות, שכוון לניצול פשוט של משאבי הטבע במדינות עליהן השתלטו.
אם המטרה הייתה ניצול משאבים בגלל העלות הפחותה של הפקתם או היצע גדול יותר של חומרי גלם במדינות האימפריה, הרי שהאימפריאליזם סתר כל הגיון כלכלי קפיטליסטי, שכן ברוב המקרים הייתה עלות הכיבוש האימפריאלי והניהול האדמיניסטרטיבי גבוהה מהרווחים שהופקו ממנו.[דרוש מקור]
ברמה עקרונית יותר, נטען כי הכיבוש האימפריאלי בוצע על ידי מדינות ותוך הרחבה של כוח הממשלה והפרת הכלל הקפיטליסטי של סחר חופשי מרצון. קפיטליסטים וליברלים התנגדו לאימפריאליזם בדיוק מסיבות אלו[דרוש מקור] ולמעשה, נטען, עצם הכיבוש האימפריאלי על ידי המדינה ובחסותה מעיד על היעדר קפיטליזם או היחלשותו. אם בכלל, שיקף האימפריאליזם תפישות בתר-קפיטליסטיות מרקנטליסטיות, שראו ערך בצבירת "בוליון" בדמות משאבי טבע ושטחי אדמה, רעיון שהקפיטליזם מנוגד לו לחלוטין.
החל מראשית שנות התשעים זכו רעיונותיו של לנין לתחיה מחודשת במסגרת תנועות האנטי-גלובליזציה. תנועות אלו טוענות כי חברות גדולות במערב, בתמיכה ובגיבוי ממשלתי או דמוי-ממשלתי (כמו באמצעות הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית) מכוננות במסגרת הגלובליזציה הגוברת כיבוש אימפריאלי כלכלי של העולם השלישי.
כיבוש זה מתבטא בכך שהחברות מוזילות את הייצור של מוצרים שונים באמצעות פתיחת מפעלים בעולם השלישי והעסקת עובדים בעלות נמוכה יותר ובתנאים ירודים יותר בהשוואה למפעלים מקבילים במערב. מפעלים אלו מושכים את אזרחי המדינות העניות בעולם השלישי מאחר שהשכר והתנאים בהם טובים מאלו הזמינים להם באופן אחר והם מוכנים, תמורת הפיתוי הכספי, לזנוח את דרכי החיים המסורתיות שלהם.
תומכי הקפיטליזם טוענים כאן כי תנועות האנטי-גלובליזציה טועות פעמיים. הן טועות פעם ראשונה בסברתן כי פעילי התנועות האנטי-גלובליות יודעים טוב יותר מתושבי העולם השלישי מה נכון וטוב עבורם. הן טועות פעם נוספת כאשר הן מבלבלות בין תופעות של קורפורטיזם ובמיוחד כזה שבין חברות גדולות לממשלות בעולם השלישי, לפעולה קפיטליסטית. בין השתיים אין קשר ולמעשה, הן סותרות זו את זו.
ישנן כמה אידאולוגיות פוליטיות הרואות עצמן נשענות על עקרונות קפיטליסטיים וקוראות למימושם בפועל.
סוציאליזם: שיטה כלכלית הגורסת כי ביטול הבעלות הפרטית על אמצעי-הייצור (אדמה, תעשייה וכיוצא בזה) יוביל לחירות רבה יותר לכל אדם. לשם כך על החברה להפקיע את הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור מידי בעלי ההון, ולהעבירה לבעלות משותפת-ציבורית. בתוך הסוציאליזם ישנה מחלוקת על האופן שבו יש לבצע מהלך כזה, על מעורבות המדינה בתהליך ועל ההשלכות שלו. עם הזרמים המצויים בתוך הסוציאליזם ניתן למנות את: האנרכיזם, הסינדיקליזם, הסוציאל-דמוקרטיה ועוד:
טוטליטריזם: משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. כפועל יוצא מכך, גם אם יש במדינה רכוש פרטי, זכותו של הממשל להפקיע אותו מהאזרחים לפי שיקול דעתו. משטרים טוטליטריים מטפחים אתוס של אזרח אידיאלי – מודל שהאזרחים צריכים לשאוף אליו – על פיו האזרח יהיה נכון להקריב מטובתו האישית לטובת הכלל או הלאום. רעיונות אלו מצדיקים מדיניות כלכלית ריכוזית, בה הממשל יכול לנהל את הכלכלה כראות עיניו מבלי להתחשב בזכויותיהם של האזרחים כמו זכות הקניין.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| פורטל כלכלה | ||
קפיטליזם, באתר כאן – תאגיד השידור הישראליSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
