נאו-קולוניאליזם

נאו-קולוניאליזם (או נאו-אימפריאליזם, בעברית: מוֹשְׁבָנוּת חדשה^[1]) הוא פרקטיקה פוליטית בינלאומית של שימוש בקפיטליזם, גלובליזציה ואימפריאליזם תרבותי, כדי להשפיע על מדינות בין אם על ידי שליטה צבאית ישירה ובין אם על ידי שליטה פוליטית לא ישירה. לרוב נאו קולוניאליזם נבדל מהקולוניאליזם הקלאסי בשימוש בפרקטיקות תרבותיות וכלכליות ולא צבאיות. את הביטוי טבע, ככל הנראה, נשיא גאנה הראשון, קוואמה נקרומה, והיווה כותרת לספרו "נאו קולוניאליזם, השלב האחרון של אימפריאליזם"^[2]

הנאו קולוניאליזם הוא במידה רבה המשכו של הקולוניאליזם הקלאסי. נאו קולוניאליזם הוא שימוש באמצעים שהם לרוב לא-צבאיים, ולכן הוא עשוי להתבטא בדרכים שונות. המושג לרוב מתאר השפעה של תאגידים וחברות בינלאומיים או של מעצמות מדיניות על מדינות נחשלות. נאו קולוניאליזם הוא דרך עקיפה של הגמון לכפות נורמות תרבותיות, חברתיות, שלטוניות וכו', על חברות ומדינות נכפפות. תאורטיקנים שונים מתחום הגלובליזציה גורסים כי למשל קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי וארגון הסחר העולמי משמשים לעיתים בידי מעצמות כלכליות והקפיטליזם המערבי כדי לאלץ מדינות עולם שלישי להכניס לתוכן חברות בינ"ל. בכך מתבצעת הכפפה של כוח העבודה והמשאבים המקומיים, והמדינה ואוכלוסייתה הופכים למעשה למשועבדים לשיטה הקפיטליסטית ולפטרוניה.^[3]^[4]

הנאו קולוניאליזם מתואר כנקודת הקצה של תהליך שתחילתו בקולוניאליזם האירופי הקלאסי של המאות ה-16 עד ה-19, שמאפייניו העיקריים היו ההתיישבות אירופית בארצות אפריקה, אמריקה והמזרח הרחוק, זאת כדי לנצל משאבי טבע (מחצבים) ואנוש (בעיקר בצורת עבדות) לרווחת הקהילה שנמצאה במדינה הכובשת, או במובלעות המיושבות. קולוניאליזם זה לבש את צורת האימפריאליזם החל מאמצע המאה ה-19. אימפריאליזם הוא האופן בו ניצלו מדינות מפותחות וחזקות את עוצמתן הצבאית והכלכלית כדי להשפיע בצורה כלכלית ומדינית על מדינות מתפתחות ולהכפיף אותן ואת כלכלתן אליהן. האימפריאליזם אופיין בתחושת עליונות תרבותית וגזעית והונע גם מתוך שליחות מוסרית ודתית. השלב השלישי של הקולוניאליזם, הוא הנאו קולוניאליזם הבא לידי ביטוי במחצית השנייה של המאה ה-20, המתאפיין בדה-קולוניזציה וויתור על שליטה ישירה במדינות ובטריטוריות הכבושות, כעת השליטה מתבצעת באמצעים עקיפים כחברות ותאגידים, גופים בינלאומיים כאו"ם וארגון הסחר הבינ"ל, והחדרת נורמות ואידיאלים תרבותיים. תיאורית התלות, בכלכלה, היא הבסיס התאורטי הכלכלי עליו מושתת הנאו קולוניאליזם, זוהי השיטה הכלכלית של שימוש בחומרי גלם ומשאבים זולים של מדינות מתפתחות, על ידי תאגידים או מדינות מפותחות, ומכירת מוצרים מוגמרים יקרים בחזרה לאותן מדינות. כך לאורך זמן כלכלתן נכפפת, ומכאן נפתחת הדרך להשפעה פוליטית ותרבותית.

נאו קולוניאליזם ופוסט קולוניאליזם

פוסטקולוניאליזם הוא מושג ביקורתי מתחומי הסוציולוגיה הביקורתית, הכלכלה ומדע המדינה. מושג זה מתאר, מסביר ומבקר את נושא הקולוניאליזם ומורשתו. דיסציפלינה זו חוקרת את השלכותיו של הקולוניאליזם על חברות ילידיות וקולוניאליסטיות. בהיותו של הנאו קולוניאליזם, במובנים רבים, המשכו של הקולוניאליזם, התפיסה הפוסט קולוניאלית מהווה ביקורת גם עליו. הפוסטקולוניאליזם הוא לעומתי ונגדי לשניהם, ובא לידי ביטוי ברלטיביזם תרבותי, ובבדלנות מדינית. הפוסטקולוניאליזם יוצא נגד ההתיישבות של אזרחי מדינות מפותחות במדינות מתפתחות, וכן נגד מעורבות מכל סוג שהיא בענייניהן המדיניים והתרבותיים.

ארגונים הומניטריים כזרוע נאו קולוניאלית

נאו קולוניאליזם, היא תופעה שעשויה להתבצע לעיתים בידי ארגונים הומניטאריים. מחקרים שונים בתחום האנתרופולוגיה גורסים כי ארגוני סיוע שונים כאונר"א והצלב האדום עשויים לחזק את התלות של האוכלוסיות להן באו לעזור.^[5] למשל, ארגון סיוע לפליטים שדואג לפליטים לאוכל ומגורים, עשוי לגרום להם שלא לרצות לצאת לעבוד (שכן צורכיהם הבסיסיים מולאו). לעיתים, תחת מעטה הסיוע ההומניטארי נכנסים כוחות צבאיים והם עשויים לקדם את בואם של תאגידים בינ"ל, ובכל אופן, ארגונים הומניטריים אלה עשויים להשפיע בצורת רצייה חברתית על אותן אוכלוסיות, ובכך להחדיר להם ערכים, ונורמות שהם חיצוניים לתרבותם.

רבדים שונים של נאו קולוניאליזם

נאו קולוניאליזם עשוי לפעול באמצעות הניסיון לכפות ערכים ונורמות על חברה ילידית, ולא רק באמצעות שעבוד כלכלי ושלטוני. התופעה מתרחשת בשני מישורים שונים, הקשורים זה בזה. מצד אחד במישור המבני, כאשר הדפוסים השלטוניים, הכלכליים והמרחביים משתנים ומידמים, לאלו של ההגמון. מן הצד השני, במישור סמוי, גם הדפוסים התרבותיים, החברתיים והקוגניטיביים במסגרת עליה מופעל הכוח משתנים בהתאם לתרבות ההגמונית. האבסורד של התופעה יכול לבוא לידי ביטוי למשל, במידה ותושביו הילידיים של אגן האמזונאס מבצעים עתירה לבתי-הדין של המדינה כדי למנוע יישוב של שטחיהם באוכלוסייה זרה או כריתת יערות, כדי לשמור על תרבותם הילידית. עותרים אלה כבר הפכו למושאיו של נאו קולוניאליזם, בכך שהתמשו במערכות שלטוניות, בשיח ובמושגים האופייניים להגמוניה האזורית, במקרה זה המדינה.