קציר

קָצִיר הוא כריתת יבולי התבואה בשדות. עיקר מועד הקציר נקבע ביחס לתהליך הגידול של הצמח ולהבשלת הגרגרים. הכלי העיקרי לקציר בימי קדם היה המגל, ובימי הביניים הוחלף בחרמש. בעידן המודרני הומצאו המקצרה והקומביין, לצד כלים נוספים המפשטים את העבודה.

ערך זה עוסק בכריתת התבואה בשדה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קציר (פירושונים).

שֶׁלֶף הוא שדה שעבר קציר, אך עדיין לא נחרש לפני הזריעה, ובו נמצאים עדיין חלקי הקנים של השיבולים הקצורים, שגם הם נקראים שלפים^[1]^[2]. שִׁלְפֵי קָצִיר הוא הזמן שאחרי הקציר.

בימי קדם היו החקלאים קוצרים את יבולם צבתים-צבתים באמצעות מגל או חרמש ומקבצים אותם לאלומות. האלומות הושענו האחת כלפי השנייה, עם השיבולת כלפי מעלה, ונערמו לגדיש במטרה לייבש את גרגרי התבואה. לאחר שיבשו הגרגרים נאספו אלומות התבואה מן השדה ונדושו בגורן. התבואה אז נזרתה ברוח במטרה להפריד את הבר מן המוץ והתבן.

בשנת 1826 הומצאה המקצרה, מכונה הקוצרת תבואה או עשבים ומשאירה אותם מפוזרים בשדה. בתחילה נרתמה המקצרה לבהמות משא, ובתקופות מאוחרות יותר הפכה לממונעת. שלב נוסף בהתפתחות מיכון הקציר היה המערמת, מכונה הקוצרת את התבואה ועורמת אותה על פני השדה לערמות. בשנת 1872 הומצאה המאלמת, אשר קושרת את התבואה לאלומות תוך כדי קצירה.

הקומביין, אשר משלב בין הקציר לדישה ולזרייה, פותח במקביל בשנת 1834, ומשמש עד היום ככלי המרכזי לקציר בעולם המפותח. המיכשור המודרני (כגון הקומביין) מאפשר להשאיר בשדה את הקש, היינו החלקים הבלתי נחוצים (למאכל אדם), ואילו הגרגרים נאספים בו במקום. אם הקציר הוא לצורך מזון גס, אז כל חלקי הצמח נקצרים, ואם הקציר הוא למאכל אדם, אז נשאר בשדה הקש. לאחר מכן, באמצעות מגובב (אנ'), הקש מגובב לשורות וואלים, נכבש (אנ') לחבילות (בָּאלות) ונמכר למטרת שונות, כגון: מספוא בעל איכות נמוכה, רפד לבעלי חיים ולצרכים שונים^[3].

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ביהדות

מלאכת קוצר היא אחת מל"ט אבות מלאכה.
אחד משלושת הרגלים הוא חג השבועות, המכונה גם "חג הקציר", ובתקופת חג זה, של ראשית הקיץ, היו קוצרים ואוספים את החיטה.
שיבת ישראל לארצו נמשלה לשמחה שבעבודת הקציר, ככתוב במזמור תהילים קכ"ו:

”הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ.” (ספר תהילים, פרק קכ"ו, פסוק ה')

נהוג לשיר את מזמור תהילים קכ"ו לפני ברכת המזון בשבתות ומועדים.
הלכות מצה שמורה נוהגות משעת הקציר עצמה.
יש המציינים כיום את מועד קציר השעורה, שהיה זמן הקרבת עומר התנופה בבית המקדש, ב"חג העומר".

הקוצרים ברינה, רומניה, 1920.
קציר באמצעות מקצרה הרתומה לטרקטור
קש כבוש בערימת בָּאלות בישראל.
שדה שֶׁלֶף - שורות קש מגובבות (ואלים) לאחר קציר בישראל, וברקע הקומביין
שדה שֶׁלֶף - שורות קש מגובבות (ואלים) לאחר קציר בישראל, ולפני איסופן לבָּאלות.
הקומביין (משמאל) של חברת ג'ון דיר בשעת קציר, פורק את הגרגרים שנאספו במיכל הצבירה של הקומביין אל עגלה הנגררת על ידי טרקטור (או אל משאית) דבר המאפשר לו להמשיך בקציר ללא הפסקה.