יישוב קהילתי

בישראל, יישוב קהילתי הוא יישוב כפרי שבניגוד למושב ולקיבוץ הוא לא יועד ואין לו שטחים המיועדים לחקלאות. אלא זה יישוב שנבנה מראש כדי לתת פתרון לאנשים אשר רוצים לגור בפרבר כפרי.

הכניסה ליישוב נירית

הכניסה ליישוב בית חשמונאי

נטף שבהרי ירושלים

אופי היישוב הקהילתי

בניגוד ליישוב עירוני, על מנת לרכוש קרקע או בית ביישוב קהילתי, נדרש המועמד לעבור ועדת קליטה, הקובעת האם המועמד מתאים למרקם החברתי של היישוב^[1]. מבחינה חוקית, החלטות אלו מעוגנות באמצעות אגודה שיתופית אשר תושבי היישוב חברים בה, ומזכירות האגודה מוכרת על ידי המדינה כוועד מקומי המנהל את היישוב במסגרת מועצה אזורית או ועד רובע עירוני במסגרת עירייה.

באופן כללי, יישוב קהילתי מאופיין על ידי חזון משותף שממנו נגזר אופי היישוב ויחסי הפרט והקהילה בו. בין סוגי היישובים הקהילתיים ניתן למצוא יישובים בעלי אופי חרדי, דתי או דתי תורני, יישובים המשותפים לדתיים וחילוניים, ויישובים המשלבים מגורים עם שמירה על איכות הסביבה. לרוב, החלטות ביישובים קהילתיים מתקבלות על ידי אספה כללית או ועדות הפועלות מטעם אספה כללית, בניגוד ליישובים עירוניים בהם ההחלטות מתקבלות על ידי נבחרי ציבור.

היישובים הקהילתיים מתאפיינים באוכלוסייה קטנה יחסית של מאות עד אלפי תושבים, למרות שישנם יישובים חרדיים גדולים המוגדרים כיישובים קהילתיים. כן מתאפיינים היישובים הקהילתיים בהיותם נפרדים מאזורים מטרופוליניים ומקובל שיש בהם איכות חיים גבוהה יחסית ליישובים פריפריאלים^[2]. ביישוב קהילתי אין שיתוף כלכלי בין התושבים, אלא כל מתיישב מוצא את מקור פרנסתו בעצמו ואין חובת תעסוקה במקום.

המדינה מסייעת ליישובים בהקמת תשתיות - דרכים, ביוב, חשמל, מים, וכדומה, ואילו הבתים נבנים בידי התושבים לרוב בשיטת בנה ביתך.

צורת התיישבות זו רווחת באזורים בישראל בהם החלה ההתיישבות לאחר מלחמת ששת הימים כגון תוכנית המצפים בגליל, וההתנחלויות שחלק ניכר מהן הוא יישובים קהילתיים^[3].

בחלק מן היישובים, יש לעבור ועדת קבלה של היישוב, ורק מי שמאושר על ידה רשאי לגור ביישוב^[4].

מעמד מוניציפלי

בהתאם לגודלם, מיקומם ואופיים, וכן לאור המגמות לאיחוד רשויות מקומיות, ליישובים קהילתיים שונים מעמד מוניציפלי שונה. חלקם מועצות מקומיות, חלקם ועדים מקומיים במסגרת מועצות אזוריות וחלקם ועדי רובע עירוני במסגרת עיריות שעברו תהליך של איחוד רשויות, תוך שימור המעמד החברתי-קהילתי העצמאי של היישוב הקהילתי.

היסטוריה

בראשית 1975 הקים חנן פורת ארגון בשם "תנועת היישובים העירוניים מעבר לקו הירוק" במטרה להקים מערכת תומכת להתנחלויות שהוקמו מעבר לקו הירוק. כמנהל התנועה התמנה עוזי גדור. גדור, שהוטרד בשאלת סיווגם של היישובים, אשר מעמדם לא היה של יישוב עירוני עצמאי אך גם לא קיבוץ השיתופי באופיו ולא מושב חקלאי באופיו, פרסם בנקודה מאמר המציג צורת התיישבות כפרית חדשה, שהעניק לה את השם "יישוב קהילתי". היישוב הקהילתי, על פי תפיסתו של גדור, נועד להיות ישוב סגור המתנהל על ידי ועד נבחר וועדת קבלה, וחברה המגדירה את אופייה ומקפידה על קיומו. המכנה היישובי המשותף הוא חברתי-קהילתי, ואילו את הבסיס הכלכלי – על כל מתיישב לפתור בעצמו, אם בעבודת חוץ או עיסוק מקומי.^{[דרוש מקור]} המבנה החדש אומץ לראשונה על ידי עפרה.^[5]

כשנתיים אחר כך, כששימש גדור אחראי על תכנון פריסת צה"ל, הגיעו אליו חבורת חוקרים מרפא"ל שביקשו להקים ישוב בגוש שגב באזור שהיה שטח אש. בצד המשבצת שפינה להם הציע גם את רעיון היישוב הקהילתי. היישובים יובלים ועצמון היו היישובים הקהילתיים הראשונים שהוקמו בגבולות הקו הירוק.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: יישוב קהילתי

• יהונתן ליס, שיחת היום - "שי חרמש, את מי ועדת קבלה תשאיר מחוץ ליישוב?", באתר הארץ, 21 במרץ 2011
• ג'קי חורי, אז מה זו בדיוק ועדת קבלה ליישוב קהילתי, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2012