Loading AI tools
רשימת ערכים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתל אביב של שנות החמישים והששים היו בתי אוכל, שרובם נעלמו בשנים מאוחרות יותר, לא רק הם עצמם אלא גם בני סוגם ודומיהם. מקומות אלה היו לא רק אתרי אכילה, אלא גם נקודות מפגש, ציון מקום ואתרים תרבותיים.
בפינת הרחובות שינקין ואלנבי היה מזנון מעוגל, פתוח לשני הרחובות. מכרו בו בעיקר גלידה, כעכים (בייגלך), שתייה קלה (גזוז ומיץ תפוזים), ומאוחר יותר גם פלאפל וצ'יפס בשקיות. את המקום הקימו בשנות השלושים מרים ואליהו פלוטניצקי ובהמשך ניהלו את המקום בנם שרגא פלט וחתנם יהודה אהרון. היה זה מקום מפגש מקובל על ילדים, בני נוער וצעירים. המקום שינה בהדרגה את פניו עד שלבסוף, בשנות ה-80, נסגר.
ברחוב בצלאל, היוצא מרחוב המלך ג'ורג' סמוך לכיכר מגן-דוד, משנות ה-50 ועד שנות ה-80 נודע הרחוב בשורת דוכני הפלאפל, שהתחרו זה בזה על קהל הלקוחות. הדוכנים השונים היו ידועים במבחר הסלטים שהיה בהם, בפרוסות תפוחי אדמה מטוגנות בעטיפת בצק, ובריפוד החומוס. בין הדוכנים הנודעים: "פלאפל ניסים - מובחר וטעים" כנגד "פלאפל עטר - טעים ומובחר".
בתקופת פריחת המקום, בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 הלקוח היה מקבל פיתה ריקה והיה יכול לדחוס לתוכה כדורי פלאפל ותוספות כאוות נפשו וללא הגבלה. סועדים היו עומדים ליד הדוכן, אוכלים מהמילוי וממלאים את הפיתה מילוי חוזר. עם הזמן, ירדה איכות המוצרים ובייחוד איכות כדורי הפלאפל עצמם והקהל נטש את המקום.
מתחרה לשוק בצלאל, ברחוב פינסקר, בין כיכר דיזנגוף לרחוב בוגרשוב.
בן תחרותו המיידי של מלך הפלאפל, שכנו הקרוב ברחוב פינסקר. המיואש מוזכר בשיר הפלאפל של דן אלמגור.
עוד דוכן פלאפל נודע, ברחוב קרליבך.
רחוב דיזנגוף, בצד המערבי, מצפון לכיכר. על אף השם, בשנות החמישים לא מכרו שם פיצה, שעוד לא הייתה אז מאכל נפוץ בארץ. נמכרה שם גלידה איטלקית, בגביעי פלסטיק צבעוניים או ב"אמבטיות" צבעוניות, בתוספת כפיות פלסטיק זעירות. גם הגלידה הייתה שונה מזו המוכרת עד אז, מגוונת יותר בטעמים וגם מחיריה היו גבוהים באופן משמעותי- 20 גרוש לאמבטיית פלסטיק, לעומת 10 גרוש לגלידה בגביע ופל בטעמי שוקו וניל במרבית הקיוסקים דאז.
גלידה ויטמן הייתה שם דבר בקרב תל אביבים ומבקרים מן החוץ. ברחוב אלנבי, הגלידה הוותיקה והמוכרת ביותר באזור המרכז, מתחרה לגלידת תל-חנן בנשר. עוד מקום מפגש מוכר ומהולל של לפני-או-אחרי קולנוע או תנועת הנוער. המקום ידוע גם כמקום בו נפגשו יצחק רבין ולאה שלוסברג בשנת 1943. המקום נודע גם בזכות המילקשייק שלו, שהיה מוכן במערבלים מיוחדים.
.jpg)
מסעדות תנובה היו במקומות שונים בעיר, מסעדות פשוטות, מינימליסטיות וזולות, לאכול בהן ארוחות צנע של סלט ירקות, לבן, לחם שחור, פירה תפוחי אדמה וכדומה. הכיסאות והשולחנות המרובעים היו צבועים בצבע שמן לבן, הקירות היו לבנים או ירקרקים, הדלפק שיש לבן ונקי למשעי והמגישות לבשו חלוקים לבנים. ברחוב שינקין הייתה "תנובה" כזאת, עד שנסגרה בשנות התשעים. ב"זמר מפוחית" שלו כתב אלתרמן: "אבל אני, על אף כל אלה, חי שמיים, אני קשור לאיזו תנובה מרופטת." מסעדת "תנובה" כזאת נזכרת גם בספר הילדים קבוצת הידית הכחולה של חנה סמואל, ברחוב פבזנר שבהדר הכרמל בחיפה של סוף שנות ה-40 של המאה ה-20.
במרכז תל אביב היו שתיים כאלה - אחת בבניין מועצת פועלי תל אביב (בית ברנר), ברחוב בעל אותו שם, סמוך לרחוב אלנבי, בין שינקין לבלפור, והשנייה בפינת אלנבי-יהודה הלוי, מול בית הדואר המרכזי. שתי המסעדות היו בבעלות ההסתדרות הכללית. שתיהן היו מסעדות פועלים במלוא מובן המילה - גדולות, המוניות, עם מנות בסיסיות. כוח משיכתן העיקרי היה במחיר העממי, השווה לכל נפש. גם הן נסגרו, במועד בלתי ידוע, כנראה בשנות השבעים או תחילת השמונים.
במסעדות אלו, היה ניתן לרכוש כרטיסיות לארוחות. היו כרטיסיות לארוחות מלאות וכרטיסיות לארוחות חלקיות (למשל מרק + לחם). היו תולשים מהכרטיסיה ריבוע קטן בכל פעם שהיה נעשה בהן שימוש.
היו שני בתי קפה בשם "עטרה", שניהם ברחוב אלנבי - האחד באלנבי 54 והאחר בפינת שדרות רוטשילד. אפשר היה לשתות שם קפה, תה או שוקו עם עוגה, ואפשר היה גם לאכול ארוחת צהריים חלבית, במחיר לא גבוה אך יקר יחסית לזה של "תנובה" או המסעדה הקואופרטיבית. באותה תקופה עוד לא היה היצע עשיר של קפטריות חלביות, ובית קפה שמציע גם ארוחת צהריים נחשב חידוש.
קפה עטרה היה גם ברחוב בן-יהודה בירושלים.
"המדורה" היה בית קפה שפעל בשנות ה-50 של המאה ה-20 בתל אביב. הוא שכן במרתף פינת הרחובות ריינס וגורדון, בצד הצפון-מערבי. בבית הקפה נהגו להיפגש אומנים תל אביביים מהתקופה, אנשי מפ"ם ועוד. בין האנשים שפקדו את המקום היה אברהם שלונסקי.
מנת הבית הייתה מרק עגבניות. פרט לקפה ולמרק זה, לא הוגשו מנות נוספות בבית הקפה.
קפה בתיה הייתה מסעדה שנפתחה ב-1941 ברחוב דיזנגוף 197 פינת ארלוזורוב ונקראה על שם המבשלת ובעלת המקום, בתיה יום טוב, עולה מפולין. המסעדה התמחתה במטבח היהודי-אשכנזי והוגשו בה מאכלים כמו כבד קצוץ, רגל קרושה, געפילטע פיש, מרק עוף עם קרעפלאך ועוד. המסעדה נסגרה באוגוסט 2012 לאחר 71 שנות פעילות[1] והמבנה נהרס. היא נפתחה באותו שם ברחוב החשמונאים 95 בפברואר 2013[2] ופעלה בו עד שנסגרה סופית ב-2016.
קפה תמר שכן ברחוב שינקין 57 פינת רחוב אחד העם. היה זה בית קפה ותיק מאוד, שנוסד ב-1941, ושימר את טעם העבר. משנת 1957 נוהל בית הקפה על ידי שרה שטרן, קרובה של מקימי המקום, אישה שרבים קראו לה "השריף של שינקין"[3], ובעלה אברהם (שנפטר בשנת 1966). אחד ממאפייניו המיוחדים היה עץ גדול, שבית הקפה הוקם סביבו וכדי לא לכרות אותו, פתחו לו פתח בגג וצמרתו התנשאה ממעל והצלה על בית הקפה. בנוסף הייתה צמודה אליו ספריית השאלה קטנה פרטית, בשם "הספר הטוב". היא נסגרה בשנת 1967 לאחר שבעליה, שמואלי, נפטר.
בחודשים נובמבר-דצמבר 2014, זמן קצר לפני סגירתו של קפה תמר, הוצגה בסטודיו שוקי קוק תערוכת צילומים בשם "אנשי תמר". בתערוכה הוצגו צילומים של שלומית כרמלי, המתעדים התרחשויות בקפה תמר בשנותיו האחרונות.
קפה תמר נסגר ביוני 2015[4], ושלושה חודשים לאחר סגירתו, ב-9 בספטמבר 2015, נפטרה שרה שטרן בגיל 90. שנתיים לאחר סגירתו של המקום וזמן קצר לפני הריסת הבניין על שטח הקפה ההיסטורי פעל המיזם "הייתי חלום" שהשאיר את המקום לעוד תקופת זמן בתודעה הציבורית ותפקד כסלון מוזיקלי ואמנותי[5].
בסוף מאי 2021 נהרס מבנה בית הקפה כחלק מתוכנית פינוי בינוי[6][7].
הזמר שם טוב לוי מצולם על עטיפת אלבומו "התעוררות" משנת 1981 כשהוא יושב וסועד ארוחת בוקר בבית הקפה. בית הקפה מוזכר בשיר "גרה בשינקין" שכתב יאיר לפיד ב-1989 ובוצע על ידי להקת מנגו.
דוכן הכריכים של איציק ורותי נפתח ברח' שינקין 53 בשנת 1957 ופעל ברציפות במשך 62 שנים, עד פטירתה של רותי פליישר בשנת 2019. לפני דוכן הכריכים פעל במקום קיוסק גלידה. כבר בשנותיו הראשונות התפרסם הדוכן של איציק ורותי בטוסט גבינה וביצה, שהיה חידוש בשנים ההן. תושבי הסביבה גילו עד מהרה את החידוש ועטו על הדוכן. בשנים הבאות החל הדוכן לשרת את אוכלוסיית משכימי הקום בתל אביב, החל בשעות שלפני עלות השחר ועד 11 לפני הצהריים. אנשים שמתחילים לעבוד השכם בבוקר ביקרו שם, אנשי משמרת הלילה בדרכם הביתה מן העבודה עצרו שם, וילדים בדרכם לבית הספר הצטיידו שם בכריך לפי טעמם.
בשנים האחרונות ניהלו את הדוכן בנם של בני הזוג, דודי, ואשתו, והמשיכו במסורת שקבעו קודמיהם.[8] באוגוסט 2020 בעקבות משבר הקורונה הם סגרו את הדוכן.[9] בספטמבר 2023 הדוכן עבר לרחוב פרישמן בבניין המשמש את תיאטרון בית לסין.[10]
מסעדה שהוקמה ב-1945 ברחוב דיזנגוף 145 ומופעלת עד היום על ידי הדור השלישי של המייסדים. מתמחה במטבח היהודי-אשכנזי. למקום נהרו אנשי רוח ומשוררים כמו אלכסנדר פן, אשר לנוכח המקום הצר של המסעדה הציע את השם קיטון, שמשמעותו תא קטן.
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
