לאה רבין

לאה רבין (לבית שלוסברג; 8 באפריל 1928 – 12 בנובמבר 2000) הייתה רעייתו של ראש ממשלת ישראל החמישי יצחק רבין. שימשה יושבת ראש אגודת אלו"ט והייתה פעילה בארגונים התנדבותיים שונים.

עובדות מהירות לידה, פטירה ...

לאה שלוסברג נולדה ב-8 באפריל 1928 בקניגסברג (כיום קלינינגרד ברוסיה, אז עיר במחוז פרוסיה המזרחית, גרמניה), לחיים (הרמן) וגוסטה שלוסברג (לבית נחמנסון, אחותו של הביוכימאי פרופ' דוד נחמנסון). בשנת 1933 עלתה לארץ ישראל עם הוריה ואחותה אביבה (שלימים נישאה לאברהם יפה). ההורים ניהלו את מלון פלטין בתל אביב.

הייתה חברת השומר הצעיר ושירתה במסגרת הכשרה בעין חרוד כחברה בחוליית סיור של הפלמ"ח. בהמשך, בשנת 1948 שירתה במערכת ההוצאה של עלון הפלמ"ח.^[1]

בשנת 1943 פגשה את יצחק רבין, כשהייתה עדיין תלמידת תיכון חדש בתל אביב. השניים נישאו במהלך מלחמת העצמאות. לזוג רבין נולדו שני ילדים, דליה ויובל. היא סיימה לימודים בסמינר להוראה.

בשנות השישים החלה לפעול במסגרת חוג דור ההמשך של מועצת הפועלות ומספר פעמים יצאה לחו"ל בשליחות הארגון.^[2]

בשנת 1976 עמדה בראש משלחת ישראל אל כנס הנשים העולמי של האו"ם שהתקיים במקסיקו.^[3]

לאה הייתה מעורבת בפרשה שאירעה בתקופת כהונתו של יצחק רבין כראש ממשלת ישראל, בה לא דיווחה לאה על חשבון במטבע חוץ שהחזיקה בחו"ל. יצחק רבין הודה כי ידע על חשבון הבנק, ו"כי אין סודות בינו ובין אשתו". הפרשה נודעה בשם פרשת חשבון הדולרים, והובילה בשנת 1977 לפרישתו של בעלה מראשות הממשלה. על פי הניו יורק טיימס, היו בחשבון 90,000 דולר, שקיבל רבין עבור הרצאות בעת שכיהן כשגריר. סכום זה שקול לכ-400,000$ בשנת 2019 בהתאמה לאינפלציה.

לאורך השנים נטלה לאה רבין חלק בפעילות התנדבותית ושימשה מאז 1975 כיו"ר אגודת אלו"ט למען ילדים אוטיסטים. ב-21 במרץ 1994 קיבלה את אות "אשת השנה" על פועלה למען ארגונים וולונטריים.

לאחר רצח בעלה ב-4 בנובמבר 1995, הקדישה לאה רבין זמן רב למען הנצחת בעלה ומורשתו.

היא הביעה תמיכה בשמעון פרס בבחירות 1996, וכאשר בנימין נתניהו ניצח, הביעה את מר לבה ואת תסכולה מניצחון הימין, בציטוט המפורסם "כי בא לי לארוז מזוודות ולהתחפף מהמדינה" תוך שהיא מביעה סלידה מנתניהו. לאחר הסערה הציבורית שקמה בה נערכה התרמה ספונטנית לכרטיס טיסה עבורה, חזרה בה מדבריה.

בבחירות 1999 הביעה תמיכה באהוד ברק. במהלך כהונתו של ברק הביעה את הסתייגותה ממנו ואמרה כי מבחינתה, פסק ברק מלהיות ממשיכו של בעלה. במיוחד חרתה לה הסכמתו של ברק לחלק את ירושלים, והיא טענה כי בעלה לא היה נותן ידו לחלוקת העיר, אותה שחרר בהיותו רמטכ"ל במהלך מלחמת ששת הימים. בבחירות באותה השנה הוצבה במקום ה-120 האחרון והסמלי ברשימת ישראל אחת, בראשותו של ברק.

ב-10 במאי 2000 פרסם העיתון "וושינגטון פוסט" שרבין לוקה בסרטן הריאה.^[4] היא עברה טיפולים קשים במרפאה בארצות הברית ובבית החולים בילינסון. חודש לפני מותה לקתה רבין בדלקת ריאות ואושפזה במחלקה פנימית למשך שלושה שבועות. נפטרה ב-12 בנובמבר 2000 בבית חולים בילינסון ונקברה ליד בעלה בהר הרצל.^[5] מצבתם של השניים תוכננה על ידי האדריכל משה ספדיה.