Loading AI tools
תנועה ימנית הדוגלת בהתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל. מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוש אמונים הייתה תנועה חברתית דתית-לאומית שקמה אחרי מלחמת יום הכיפורים ופעלה להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון, בגולן, בחבל עזה ובסיני. התנועה קמה מתוך תפיסה דתית בעיקרה, אך בשנותיה הראשונות סחפה גם חילונים רבים, רובם חברים בהתיישבות העובדת ("חוג עין ורד").[1]
 | |
| מדינה |
ישראל  |
|---|---|
| מייסדים |
הרב חנן פורת, בני קצובר, הרב מנחם פליקס |
| חברים | אורי אליצור, הרב משה לוינגר, דניאלה וייס ועוד |
| תקופת הפעילות |
1974–1983 (כ־9 שנים) |
| נוצר מתוך | התנועה למען ארץ ישראל השלמה |
  | |
התנועה קמה בידי תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ובנו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אשר עודד את תלמידיו לאחר המשבר של מלחמת יום הכיפורים לפעול ליצירת מפעל התיישבות ולהקמת התנחלויות בכל חלקי "ארץ ישראל השלמה", ובפרט ביהודה ושומרון, רצועת עזה, רמת הגולן וחצי האי סיני. זאת לאחר שמאז מלחמת ששת הימים ועד הקמתה לא הוקמו נקודות התיישבות חדשות ביהודה ושומרון, מלבד חידוש היישוב היהודי בחברון והקמתו מחדש של כפר עציון ואלון שבות. מדיניות זו של הרב צבי יהודה בוטאה על ידיו עוד טרם מלחמת ששת הימים, ומקורה באמונה כי יישוב הארץ כולה מהווה חלק מתהליך הגאולה, ותלמידיו - שחונכו לה על ידו לאורך שנים אלו, פעלו לאורה.[2]
התנועה קמה רשמית כחצי שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, ב-7 בפברואר 1974 (ט"ו בשבט תשל"ד), בכינוס יסוד שנערך בביתו של הרב יואל בן נון באלון שבות.[3] במסמך הייסוד "גוש אמונים, תנועה לחידוש ההגשמה הציונית" - נכתב כי: "גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו". לאחר כינוס היסוד פנו המשתתפים אל הרצי"ה קוק, ששמח על היוזמה וחיזק את המקימים.[4]
מספר חודשים לאחר מכן, בחודש סיוון, כינס הרצי"ה חמישה עשר רבנים מרחבי הארץ, חלקם בוגרי ישיבת מרכז הרב, לישיבה בביתו. הוא ישב בראש השולחן כשלצידו הושיב את הרב אברהם שפירא, ונאם על חשיבות ההתיישבות בארץ ישראל כמצווה דחופה שאף תרפא את העם מרפיון הרוח. הוא הסביר שחשוב שיהיה בה שיתוף עם כל חלקי העם.[5]
תנועת גוש אמונים כללה מועצה מצומצמת שעסקה בעניינים שוטפים, ומועצה מורחבת שהתוותה את הדרך וסיפקה לה גב פוליטי רחב. המנהיג הרוחני שלה היה הרב צבי יהודה הכהן קוק.
אבי שגיא ודב שוורץ[6] מנו ארבע הנעות להקמת התנועה:
תנועת גוש אמונים קמה כקבוצה בתוך המפלגה הדתית-לאומית, המפד"ל, ממנה נפרדה במהרה מתוך כוונה להרחיב את שורות התנועה ולכלול בהן גם חילונים התומכים בדרכה.[7] פעילות גוש אמונים החלה בהפעלת לובי בכנסת ובהפגנות נגד נסיגות טריטוריאליות ישראליות, ובכלל זאת הסכמי ההפרדה בגולן. עד מהרה התפתח דפוס מאבק חדש סביב נושא ההתנחלות בשטחים שנתונים במחלוקת. כך התיישבו במאי 1974 אנשי הארגון בבונקר בקוניטרה. גרעין זה הקים בהמשך את היישוב קשת.[8] בהמשך הוקם גרעין 'אלון מורה' שנועד להתיישב באתר הקרוב ביותר לעיר שכם. לאחר שב-3 ביוני 1974 הקים יצחק רבין ממשלה חדשה, שלח לו מזכיר הגרעין, בני קצובר, מכתב שבו הודיע שחברי הגרעין נחושים לעלות להתיישב באזור שכם. חברי הגרעין חששו ממסע הדילוגים של מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר, שדרש נסיגות ישראליות מהשטחים שנכבשו בששת הימים בתמורה להפסקת האש בחזית הסורית והמצרית.[9]
הניסיון להתיישב בשומרון היה המאבק הגדול והמתוקשר של תקופת ראשיתה של גוש אמונים. ניסיון ההתנחלות הראשון של "גרעין אלון מורה" נעשה בט"ו בסיוון תשל"ד (5 ביוני 1974), יחד עם הרב צבי יהודה הכהן קוק בחווארה (ארבעה קילומטרים מדרום לשכם) שם הכריזו על הקמת 'אלון מורה'. גם בניסיונות הבאים להתיישב בשומרון נעשה שימוש בשם זה. עם חברי הגרעין באו עוד כמאה אנשים, בהם חברי הכנסת אריאל שרון, גאולה כהן וזבולון המר. תוך שעה הוקמו 16 אוהלי בד. כעבור זמן קצר הגיעו נציגי צה"ל והחל משא ומתן. הוצע לגרעין לעבור למחנה קדום. בקרב חברי הגרעין התעורר ויכוח אם לקבל את הצעת הפשרה. בהתייעצות עם הרב צבי יהודה קוק הוחלט לא לקבלה. בעקבות כך פונו המתנחלים כשהם מתנגדים בצורה פסיבית.[10] שבע פעמים נעשו שם ניסיונות התיישבות, שלא אושרו על ידי הממשלה והורדו על ידי הצבא.[7]
כחודש לאחר מכן, ב-25 ביולי, עלו פעילי גוש אמונים וחברי-כנסת (בהם שרון ואהוד אולמרט, לימים שניהם יכהנו כראשי ממשלת ישראל), לתחנת הרכבת הנטושה סבסטיה. גם ראש האופוזיציה, מנחם בגין, הגיע למקום והצהיר כי "אין ממשלה שיש לה זכות למנוע מיהודי להתיישב בכל מקום בארץ ישראל".[11] הממשלה הציבה להם אולטימטום של 4 ימים להתפנות ולאחר שפקע הם פונו בכוח על ידי צה"ל.[12] באוגוסט 1974 הוקם "גרעין שילה" שפעל להקמת כפר תעשייתי בשילה.[13]
באוקטובר 1974 ביצע גוש אמונים "מבצע התנחלות" נרחב, שכלל ניסיונות התנחלות בו זמנית במספר מקומות, תוך מספר ימים: בוואדי קלט,[14] ביריחו,[15] במעלה אדומים,[16] בנבי סאלח,[17] בתל שילה,[18] במסחה, בבעל חצור ובעין סיניא.[19] צה"ל פינה את המתנחלים מכל האתרים.
באפריל 1975 הותר לפלוגת־עבודה של "גרעין שילה" ללון במחנה הצבאי הירדני הנטוש סמוך לעין יברוד לצורך עבודה עבור קבלן שהועסק על ידי משרד הביטחון בהר בעל חצור הסמוך. הגרעין הודיע שאין מדובר בניסיון התנחלות.[20] בהמשך הפך המקום להתנחלות עפרה.[21]
ניסיונות נוספים להתיישב בסבסטיה נעשו במהלך 1975 (ב-5 וב-19 במרץ וב-25 בנובמבר), ובכולם פונו המתיישבים ביום שבו הגיעו למקום. ב-30 בנובמבר 1975, חנוכה תשל"ו, עלו אלפי אנשים למקום. רובם הלכו לצורך כך קילומטרים ברגל. בניסיון זה הצליחו אנשי גוש אמונים ותומכיהם הרבים להישאר בתחנה במשך עשרה ימים. ב-8 בדצמבר הוצעה פשרה על ידי המשורר חיים גורי והשר ישראל גלילי, שיותר לגרעין אלון מורה להתגורר במחנה הצבאי קדום, הסמוך לסבסטיה. שני הצדדים הסכימו, ולימים הפך מחנה "קדום" ליישוב "קדומים".[22]
ב-19 במאי 1977, יומיים לאחר שהליכוד ניצח בבחירות לכנסת, הכריז מנהיגו, מנחם בגין, בעת שביקר את "גרעין אלון מורה" בסמוך למחנה קדום, ש'בקרוב יהיו הרבה אלוני מורה'. אף על פי כן, בשל לחצי הממשל האמריקני וכדי למנוע פגיעה בשיחות השלום עם מצרים, לא מיהרה הממשלה ליישם מדיניות כזו.[23] אנשי גרעין אלון מורה, שביקשו לעבור ליישוב קבע, החלו בפעולות מחאה, ובשיאן ניסו להתיישב בחווארה בספטמבר 1978.[24][25] ב-7 בינואר החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון לראות בגרעין אלון מורה "מועמד להתנחלות בעתיד הקרוב". לאחר ויכוח בעניין, אישרה הממשלה ב-3 ביוני 1979 את התיישבות הגרעין סמוך לכפר רוג'ייב, מדרום מזרח לשכם. ב-5 ביוני 1979 חתם מפקד אזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר, על צווים לתפיסת שטח של כ-800 דונמים ולאחר יומיים עלו המתיישבים למקום.[26][27] בעקבות עתירה לבג"ץ נגד שימוש בקרקעות מופקעות של תושבי רוג'ייב לצורך הקמת התיישבות, פסק בית המשפט כי ההפקעה אינה חוקית[28] והממשלה החליטה להעביר את היישוב אלון מורה למקומו הנוכחי בהר כביר.
בשנים 1977–1978 הכינו במזכירות גוש אמונים "הצעה לתוכנית להתיישבות ביהודה ושומרון בקיץ תשל"ז" בהתאם לתוכנית זו התארגנו גרעיני התיישבות. העלייה לנקודות שנקבעו בתוכנית בוצעה במסגרת "מבצע 12 הגרעינים". ההתנחלויות היו: מצפה יריחו, נווה צוף, בית אל, שילה, שבי שומרון, גבעון, שא-נור, קרני שומרון, בית חורון, תקוע, חרס (אריאל) ואלון מורה. בינואר 1978 (א' בשבט תשל"ח) התיישב בתל שילה "גרעין שילה" של גוש אמונים, כמחנה חפירות ארכאולוגיות.[29][30] המעשה גרם למתיחות ביחסי ישראל וארצות הברית ופגע במשא ומתן לשלום עם מצרים שהתנהל אז.[31] הנשיא ג'ימי קרטר הודיע שהתנחלות נוגדת את החוק הבין-לאומי. בפברואר 1978 אמר ראש הממשלה מנחם בגין לשגריר ארצות הברית בישראל, סמואל לואיס, שמדובר בחפירה ארכאולוגית.[32] "גרעין שילה" נשאר במקום, שהפך להתנחלות שילה.
בשנת 1978 הוכנה "תוכנית אב להתיישבות ביהודה ושומרון 1978". הכנת התוכנית בוצעה על ידי צוות ממזכירות גוש אמונים. התוכנית כללה: קווים כלליים להתיישבות בכל רחבי הארץ, כנקודת מוצא לתוכנית האב. מגמות מנחות בתכנון. דרכי הביצוע לתוכנית. תוכנית פיזית. ושלבי ההגשמה עם תוכנית לארבע שנים ראשונות. ויעדים ל-25 שנה.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 חדל "גוש אמונים" להתקיים כגוף רשמי. חלק מחבריו השתלבו במפלגות ימין כגון התחייה, המפד"ל ומולדת, והקימו ארגונים כמו מועצת יש"ע.
הצלחת אנשי גוש אמונים להקים התיישבות יהודית בשומרון תוך קביעת עובדות בשטח, למרות התנגדות הממשלה. בהמשך אימצה הממשלה מדיניות של הקמת התנחלויות בשטחי יהודה ושומרון.[33]
מנהיגי התנועה במשך שנים רבות היו הצעירים שלמדו בישיבת "מרכז הרב" או בחברון. מנהיגות זו הייתה מתנדבת, גברית כולה בשלביה ההתחלתיים. בין מנהיגיה ופעיליה הבולטים ניתן לציין את חברי הכנסת הרב חנן פורת, הרב אליעזר ולדמן, ניסן סלומיאנסקי, צביקה סלונים, גרשון שפט, הרב משה לוינגר, הרב דניאל שילה, יעקב כץ (כצל'ה), הרב מנחם פרומן, הרב יואל בן נון, הרב חיים שטיינר, הרב חיים דרוקמן, בני קצובר, הרב מנחם פליקס, דניאלה וייס ובעלה אמנון וייס, הרב יהודה חזני, מאיר הרנוי, הרב יוסי ארציאל, ד"ר שמואל ברוך זקס, אורי אליצור ויצחק ערמוני.
התמיכה בגוש אמונים הייתה רחבה ונעה במעגלים שונים: במעגל הקרוב היה מחנה הציונות הדתית. הדתיים היו הרוב בהפגנות שארגנה התנועה ובצעדות המרובות שהתקיימו ברחבי יהודה ושומרון. במעגל השני היו חילונים. בין התומכים הבולטים הייתה נעמי שמר. בשלבי הקמת התנועה היו תומכים גם מקרב חברי קיבוצים וקבוצות שמאל.[7] גם ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון נמנה בתחילה עם תומכיה הבולטים של התנועה, אולם, בסוף דרכו הפוליטית, לאחר שיזם וביצע את תוכנית ההתנתקות, הפך ליריב פוליטי מר של ציבור המתנחלים.
כבר בראשית דרכה של התנועה, היא נתקלה בהתנגדות נרחבת לפעילותה, הן בקרב המנהיגות הלאומית, הן בקרב אינטלקטואלים ואנשי שמאל, והן בקרב פלסטינים בשטחים שבהם החלה התנועה להתיישב. בין המתנגדים לתנועה היה ראש הממשלה יצחק רבין, שכינה ב-1975 את אנשיה 'סרטן בגופה של הדמוקרטיה הישראלית' ו'סחטנים'.[34] הטיעונים המנומקים נגד התנועה גובשו שיטתית בעיקר בהמשך הדרך, למשל על ידי תנועת שלום עכשיו שקמה בשנת 1978. בין הטיעונים הללו בלטה הטענה שגוש אמונים יוזמת התיישבות בעלת אופי קולוניאליסטי מנשל, וכי היא חלק אינטגרלי מכיבוש בעל חוקיות מפוקפקת וללא גיבוי בין-לאומי.[7] נוסף על כך, כבר מראשיתה התנועה לא זכתה לתמיכה מלאה בתוך מחנה הציונות הדתית. היא יצאה נגד המנהיגות הוותיקה של המפד"ל, וזו התייחסה לגוש אמונים בחשדנות. בתוך הציונות הדתית נשמעו אפוא קולות חריפים נגד גוש אמונים, כתופעה מזיקה ליהדות ולמסורתה. ביקורת מרכזית על התנועה מתייחסת לתפיסת השלמות המשיחית: הוגי גוש אמונים פסלו את האפשרות של גאולה חלקית עבור חלק מהעם, ובכך העמידו את ציבור תומכיהם בפני "מבחני אמונה" חוזרים ונשנים בכל פעם שהיה נדמה שיש נסיגה בתהליך הגאולה[דרושה הבהרה]. ישעיהו ליבוביץ מתח ביקורת זו במלוא החריפות. הוא ראה בגוש אמונים גורם שפגע פגיעה עקרונית במהותה הבסיסית של היהדות, וניבא כי כאשר תפקע "הבועה המשיחית", יעזבו המאמינים את הארץ או ילכו לחפש משיח אחר. קול ביקורתי זה נותר בשוליים ולא השפיע רבות על ההתלהבות שבה התקבלה התנועה בחוגים שונים של הציבור הישראלי.[7]
ספרות יפה
גוש אמונים, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
