Loading AI tools
מדען והוגה דעות ישראלי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ישעיהו ליבוביץ (נהגה: לֵיְבּוֹבִיץ' 29 בינואר 1903, ריגה – 18 באוגוסט 1994, ירושלים) היה מדען והוגה דעות ישראלי. שימש עורך האנציקלופדיה העברית והיה פרופסור לביוכימיה, לכימיה אורגנית ולנוירופיזיולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נודע כמבקר חריף של ממשלות ישראל וזכה לכינוי "נביא הזעם של החברה הישראלית".[1][2]
 | |
| צילום מאת גרובנר | |
| לידה |
29 בינואר 1903 ריגה, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
18 באוגוסט 1994 (בגיל 91) ירושלים, ישראל |
| מקום קבורה |
הר המנוחות  |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת הומבולדט של ברלין |
| מוסדות |
האוניברסיטה העברית בירושלים |
| זרם | נאו-קאנטיאניזם |
| תחומי עניין | ביוכימיה, כימיה אורגנית, נוירופיזיולוגיה, רפואה, היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע, תורת ההכרה, פילוסופיה של הנפש, פילוסופיה של המוסר, פילוסופיה יהודית ועוד |
| עיסוק |
ביוכימאי, מרצה באוניברסיטה, כימאי, סופר, איש חינוך, עיתונאי, פילוסוף, נוירופיזיולוג |
| הושפע מ | הרמב"ם, עמנואל קאנט, קרל פופר, מאיר שמחה הכהן, לודוויג ויטגנשטיין |
| השפיע על | אסא כשר, אליעזר גולדמן, דוד הרטמן, אביעזר רביצקי, אבי שגיא, צבי מזא"ה, שלום רוזנברג הרב מיכאל אברהם ועוד |
| מדינה |
ישראל |
| בן או בת זוג |
גרטה ליבוביץ |
| צאצאים |
יסכה ליבוביץ, מירה עופרן, אליה ליבוביץ |
| מספר צאצאים |
6 |
  | |
ליבוביץ פרסם ספרים ומאמרים רבים, שבהם פירט את משנתו הפילוסופית, הדתית והפוליטית. בהגותו הפילוסופית ניכרים יסודות קאנטיאניים מובהקים; יסודות אלה ניכרים גם בגישתו של ליבוביץ לפילוסופיה של המדע, בעיקר בכך שהוא ראה את השיטה המדעית ככפויה על הכרת האדם, ובכך שהוא ראה חלקים ניכרים של ענפי הפסיכולוגיה כעומדים מחוץ לתחום המדע.[3] בהגותו הדתית גרס ליבוביץ כי עיקרה של היהדות הוא המצוות המעשיות, ולא האמונה. הוא התנגד בחריפות לתפיסה הדתית/חרדית-לאומית, שקידשה בין היתר ערכים כגון אדמה ולאום. מבחינה פוליטית זוהה ליבוביץ עם השמאל, וכמו כן תמך בהפרדת הדת מהמדינה.
ליבוביץ נודע בסגנון החריף, ובכלל זה בהתבטאויות רדיקליות ופרובוקטיביות, כגון טענתו שבמדינת ישראל ישנם חוגים בעלי מנטליות "יהודונאצית".
עמדותיו עוררו עניין בקרב חוגים רחבים, גם בקרב מי שהתנגדו להן.
ליבוביץ נולד בריגה שבאימפריה הרוסית (כיום בירת לטביה), לסוחר העצים מרדכי קלמן ולפריידה (לבית נימצוביץ) ליבוביץ.[4] הוריו היו אמידים והמשפחה הייתה דתית וציונית. אחותו הצעירה ממנו בשנתיים, נחמה ליבוביץ, הייתה לימים לפרשנית מקרא נודעת. בילדותם, למדו ישעיהו ונחמה אצל מורים פרטיים ולא ביקרו בבית-ספר יסודי. כילד שיחק ליבוביץ שחמט עם בן-דודו, אהרון נימצוביץ', שהיה לימים רב אמן ואחד משחקני השחמט הטובים בעולם. אולם הוריו, שחששו שיתפקר, מנעו ממנו להתפתח בכיוון זה.[5]
בשנת 1919 נמלטה משפחתו מריגה לברלין בעקבות מלחמת האזרחים ברוסיה. בגרמניה היה ליבוביץ פעיל בתנועת "צעירי המזרחי". בגיל 16 עמד בבחינות הבגרות מבלי שביקר בבית ספר, ובגיל 18 החל ללמוד כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת פרידריך וילהלם, ובין מוריו היו חתני פרס נובל אוטו מאיירהוף, אוטו היינריך ורבורג ופריץ הבר. בשנת 1923, לאחר שנבחן בהצלחה אצל הבר, הציע לו זה לעבוד עמו, אך הדבר לא יצא אל הפועל, כיוון שליבוביץ נמנע מעבודה בשבת. בשנת 1924 ליבוביץ קיבל תואר דוקטור בכימיה. בשנה זו יצא לאור ספר שכתב יחד עם מנחהו, הנס פְּרִינְגְסְהיים (גר'), שעסק בכימיה של הסוכרים, והיה מראשוני ספרי הלימוד בתחום זה.
ב-1927 הצטרף למכון קייזר וילהלם בברלין, ועסק בחקר הסוכרים. ב-1928 עבר לאוניברסיטת קלן, שם מונה לעוזרו של ברונו קיש (גר') ועסק בחקר פעולת הלב והמוח. בקלן הכיר את רעייתו גרֶטה וינטר. הוא המשיך ללמוד ביוכימיה ורפואה, אך לא התכוון לעסוק בטיפול רפואי. לאחר שהגסטאפו חיפש אחר ליבוביץ בבית הוריה של גרטה בבון, עברו בני הזוג ליבוביץ לבזל שבשווייץ, וליבוביץ סיים את הדוקטורט ברפואה באוניברסיטת בזל בשנת 1934.
בשנת 1935 עלה ליבוביץ לארץ ישראל. שנה מאוחר יותר, ב־1936, החל ללמד ולחקור באוניברסיטה העברית, ובמקביל לימד בבית הספר התיכון "בית הכרם" (לימים התיכון ליד האוניברסיטה). ב־1955 הועלה לדרגת פרופסור חבר לכימיה אורגנית.[6] בשנת 1961 התמנה לפרופסור מן המניין לכימיה אורגנית וביולוגית ונוירופיזיולוגיה. מחקריו בכימיה עסקו בסוכרים ואנזימים, ומחקריו בפיזיולוגיה עסקו במערכת העצבים של הלב. בשנת 1970 פרש לגמלאות, אך המשיך ללמד היסטוריה של המדע, פילוסופיה של המדע ולימודים כלליים.
במלחמת העצמאות היה מפקד מחלקה בפלוגה הדתית ב"הגנה" בירושלים. היה, יחד עם אהרן זאב אשכולי, מראשוני יחידת הקשר להורים שכולים. בראשית ימי המדינה עסק בפעילות פוליטית, במסגרת סיעת "העובד הדתי" בהסתדרות.
בבחירות לאספה המכוננת שנערכו בראשית 1949 התמודד ליבוביץ' בראשות "הרשימה המאוחדת של פועלים דתיים".[7][8] הרשימה קיבלה 1,280 קולות בלבד ולא זכתה בנציגות באספה.
בראשית שנות ה-50 היה פעיל בשורת המתנדבים, במסגרתו פרסם האשמות בשחיתות כלפי פוליטיקאים. בשנת 1957, לאחר שהצעה שלו ושל יצחק שלו להקים מפלגה של שורת המתנדבים נדחתה, התרחק מפעילות בשורת המתנדבים.[9]
ליבוביץ היה מהבולטים שבהוגי הדעות היהודים במאה ה-20. הוא עסק בשאלות פילוסופיות כלליות, כמו גם בשאלות יהודיות-הלכתיות ובנושאים פוליטיים. הוא שימש עורך מחלקת מדעי הטבע של הכרכים א'-כ' והעורך הראשי של הכרכים י'-י"ג, ט"ז-כ' ומילואים א' באנציקלופדיה העברית, וכתב ערכים רבים באנציקלופדיה.[10] ב-1971 פוטר מעריכת האנציקלופדיה על ידי המוציאים לאור, שרצו לזרז את קצב הוצאת הכרכים, בניגוד לעמדתו שהדבר יפגע באיכות הערכים.[11]
הוא פרסם ספרים ומאמרים בנושאי מדע ופילוסופיה של המדע. הוא עסק רבות בבעיית גוף-נפש, בייחודם של החיים ובפילוסופיה של המוסר. כמו כן פרסם ספרי הגות והרבה לעסוק בהגותו של הרמב"ם.[12] הוא פרסם מאמרים רבים שבהם עסק בשאלת משמעותה הדתית של מדינת ישראל ליהודי שומר-מצוות בדורנו. ליבוביץ שלט בשבע שפות – עברית, יידיש, רוסית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ולטינית.[13]
בכל הנושאים האלה הרבה ליבוביץ לצאת מתחומי האקדמיה ולפנות לציבור הרחב, והיה, בין השאר, מרצה פופולרי בסדרת "אוניברסיטה משודרת" של גלי צה"ל. למעשה, חלק ניכר ממפעלו היה פופולריזציה של תחומים בפילוסופיה יהודית, בפילוסופיה מערבית, ובפילוסופיה של המדע, שלא היו די נגישים בזמנו לציבור דובר העברית. פנייתו אל הציבור הרחב ניכרת גם בכך שהִרבה לענות למכתבים שנשלחו אליו. במכתבים, שחלקם קובצו לספר לאחר מותו ("רציתי לשאול אותך, פרופ' ליבוביץ..."), עולות בקשות להבהרות בנושאים שעסק בהם במאמריו, אבל גם בקשות לייעוץ אישי. לרוב המכתבים ענה ליבוביץ בפירוט, ובהם הוא התנסח בסגנון עדין בהרבה מזה שניכר במאמריו ובהרצאותיו.
ביתו הצנוע ברחוב אוסישקין בשכונת רחביה בירושלים שימש מוקד עלייה לרגל לצעירים, שראו בליבוביץ מורה וסמכות פילוסופית-מדעית.
ליבוביץ נפטר בירושלים בגיל 91 ונטמן בהר המנוחות.
אחותו הייתה פרופ' נחמה ליבוביץ, מומחית לפרשנות המקרא. יהושע ליבוביץ, שלמה לבב ורנה לייבוביץ היו בני דודיו.
אשתו הייתה ד"ר גרטה ליבוביץ, מתמטיקאית. לזוג ליבוביץ נולדו שישה ילדים, שניים מהם נפטרו בחייו.
בשנת 1993 החליטה ועדת פרס ישראל פה אחד, באישורה של שרת החינוך, שולמית אלוני, להעניק לליבוביץ את הפרס על "מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה".
באספה מטעם "המועצה לשלום ישראלי-פלסטיני" שהתקיימה באולם "צוותא" בתל אביב השמיע ליבוביץ התנגדות חריפה לגירוש פעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון שעליו הורה ראש הממשלה יצחק רבין כחודש לפני כן.
בנוסף, ליבוביץ' גינה באותה אספה את פעולת יחידות המסתערבים של צה"ל, והצהיר כי "המסתערבים הם החמאס שלנו". התבטאותו זו של ליבוביץ פורסמה בהרחבה בראש מהדורות החדשות באותו ערב. הדבר הוביל לסערה ציבורית ולדרישות לשלול ממנו את הפרס, תוך אזכור התייחסותו של ליבוביץ למדיניות ממשלת ישראל, בייחוד כפי שבאה לידי ביטוי לטענתם בכינוי "יהודונאצים", עניין שהוכחש על ידי ליבוביץ מכל וכל (ראו להלן), וקריאתו הגלויה לסרבנות. משה דרזי, אביו השכול של המסתערב דורון דניאל דרזי, הגיש תביעה לבית המשפט בגין הוצאת דיבה. רבין הודיע שאם ההחלטה על הענקת הפרס "לאיש הזה" לא תבוטל, הוא לא יבוא לטקס הממלכתי.[14]
מאוחר יותר התארח ליבוביץ' בתוכנית פופוליטיקה ואמר כי מלכתחילה הוא העדיף שלא יוצע לו פרס ישראל, אך לא סירב לקבלו מכיוון שיש בכך ביטוי יהירות. עוד אמר שאינו חוזר בו מהביטוי כי קיימים בישראל חוגים בעלי מנטליות "יהודונאצית" ובד בבד תקף בחריפות את אלה שייחסו לו ביטוי זה ביחס למדינת ישראל או לחברה כולה.[15] לאחר מספר ימים הודיע ליבוביץ על החלטתו לוותר על הפרס.[16]
ליבוביץ לא העמיד משנה פילוסופית סדורה וכוללת. יתרה מזו, הוא סבר שאין בנמצא השקפת עולם שלמה ואחידה וטען שהשקפה כוללת על המציאות יכולה להיות אך ורק לאלוהים. לאדם, הוא טען, יכולה להיות רק השקפה על דברים מסוימים בעולם. כשנשאל על סתירות פנימיות בהגותו אמר שאמנם יש בכתביו אמרות ורעיונות שאינם מתיישבים אלה עם אלה, אבל כך גם במדע: בתורת הקוונטים, בקיברנטיקה ועוד.[17]
בכתביו הוא מתייחס רבות לרמב"ם ולקאנט. בקרב הוגי המאה העשרים הוא מצא עניין בהגותם של קרל פופר ולודוויג ויטגנשטיין.
הגותו של ליבוביץ מאופיינת במציאתן ובניסוחן החד של בעיות ושאלות פילוסופיות, ומציאת ניגודיות בלתי ניתנת ליישוב בין תחומים שאחרים רואים מעבר רציף ביניהם. מציאת הניגודים נעשתה באמצעות חקירת מושגים והגדרתם המדויקת, לעיתים אף בצורה שונה מן ההגדרה המקובלת.
באשר לבעיית גוף-נפש, אותה כינה ליבוביץ "הבעיה הפסיכופיזית" (מלשון פסיכופיזיקה), הוא נקט בגישה שלפיה הבעיה בלתי ניתנת לפתרון מטבעה. הוא אחז בעמדה שלפיה אין לערבב את הדיון על הרקע הפיזי להתנהגות בדיון על הנפש עצמה. זאת בניגוד לגישות בפילוסופיה של הנפש אשר מנסות ליישב את הדיכוטומיה.
לדעתו, לא ניתן להבין קשר בין תהליכים פיזיים שהם אובייקטיביים ושייכים ל"רשות הרבים של ההכרה" לבין תהליכים נפשיים שהם סובייקטיביים ושייכים ל"רשות היחיד של ההכרה", לא ניתן להבין רציונלית את עצם קיומו של הקשר שבו אירוע נפשי מחולל אירוע פיזי ולהפך, ולא ניתן להבין הצמדה סינכרונית מתמדת בין אירועים נפשיים לאירועים פיזיים ללא הבנת הסיבה הראשונה שחוללה הצמדה זו. מכאן שכל חשיבה על קשר שכזה מובילה לאנטינומיות ולפרלוגיזמים (הפרה בלתי מודעת של כללי ההיגיון[18]). לדעתו אי ההבנה של הקשר הפסיכופיזי היא מהותית לשכל וההכרה האנושיים, וכל תוספת ידע על העולם הפסיכי או תוספת ידע מדעי נוירופיזיולוגי לא יכולים לקרב אותנו להבנת קשר זה.
המסגרת הפילוסופית אשר שימשה לליבוביץ נקודת מוצא מושגית ותשתית אובייקטיבית, שבתוכה שיכן את עמדותיו הערכיות הסובייקטיביות, היא הבחנתו בין ערך לבין צורך:
לשיטתו, ערך מוגדר כמטרה סובייקטיבית, שאת הגשמתה אדם רוצה ובוחר להשיג בכל מחיר ותמורת כל קורבן שיידרש, בעוד שצורך הוא כל מה שמתחייב מן המציאות הטבעית. לדעת ליבוביץ, אין שום קנה מידה אובייקטיבי המאפשר להכריע איזה ערך "נכון" או "טוב" יותר, ולכן שום בחירה או דחייה של ערך כלשהו אינה ניתנת לנימוק רציונלי. עם זאת, מרגע שאדם בוחר בערך כלשהו, נכפות עליו כל ההשלכות הנגזרות מבחירתו הערכית, כולל האמצעים המאפשרים את השגת הערך.
להבחנה זו של ליבוביץ בין ערך לצורך הייתה השפעה מכרעת על הדרך שבה הוא ניתח את המציאות הפוליטית.
ליבוביץ הדגים את השקפתו זו ביחס למהותם של הערכים הרווחים בחברה האנושית:
בהתאם לדרך שלפיה הוא הגדיר (כדלעיל) את המונח "ערך", נהג ליבוביץ לעמוד על הסתירה הקיימת לדעתו בין הערכים השונים:
בדומה להבחנה של ליבוביץ (כדלעיל) בין ערך לצורך, ליבוביץ ערך דיכוטומיה בין ערך לעובדה. על פי הבחנה זו, שראשיתה בהגותו של דייוויד יום, הכרת העובדות (שהכרתן וההודאה בהן כפויה על תודעתו של כל אדם המבין אותן, ואין זה בגדר החלטה, הכרעה או ברירה), לא יכולה לחייב את האדם לשום פעולה. הכרת מה שקיים (is) אינה מעידה ולא כלום על מה שצריך (ought). המחשבה כי בין שני התחומים קיימת הַקְבּלָה (קורלציה) מכונה הכשל הנטורליסטי. בדרך זו מנתק ליבוביץ את הקשר בין המדע המודרני לבין ערכיו של האדם. ליבוביץ גרס כי המושג רציונליות חל אך ורק בתחום עיסוקו של המפעל המדעי, והוא הבסיס למתודה המדעית. לדעתו, למושג "רציונליות" אין תוקף בתחומים אחרים בחיי האדם, ובפרט בכל הנוגע לרצון האדם ולאמונה שהוא בוחר לחיות לאוֹרה. הניסיון להחיל את המושג "רציונליות" בכל הנוגע לערכיו של האדם (כגון הומניות, עבודת השם, הגנה על המולדת, מוות למען אידיאל) לוקה בכשל המכונה בפי הלוגיקנים "טעות בקטגוריה" (category mistake).
עוד טען ליבוביץ כי אין שום קשר בין ידיעותיו של אדם (הכרת ה-is), שמהן נובעות מסקנות על הקיים, לבין רצונו (קביעת ה-ought) שהוא מקור להכרעות על מה שלדעתו ראוי שיהיה. לרצון האדם אין סיבה הנובעת מהמציאות, אלא הוא מהותו ואישיותו. בפרט, שום ידיעה שרוכש האדם על העולם אינה משפיעה על רצונו. האדם יכול לשנות את רצונו מעצמו אך ללא סיבה חיצונית, ולא מפאת תוספת ידע.
משנתו הדתית של ליבוביץ היא יוצאת-דופן בהגדרתו את המושג אמונה. בניגוד לתפיסת האמונה המקובלת, המדגישה את חשיבות קבלתן של הנחות מטאפיזיות על המציאות (כגון בריאת העולם ומתן תורה) ורואה בקיום המצוות נגזרת של הנחות אלו, טען ליבוביץ שהאמונה ביהדות אינה אלא עבודת ה'. לשיטתו, כל מה שאיננו קשור לעבודת ה' אין לו משמעות דתית. האמונה היא הכרת האדם בחובתו לעבוד את ה' ויישומה של הכרה זו בקיום תורה ומצוות (והכפירה היא הסירוב לעבוד את ה'). כל הכרה אחרת, גם אם היא חשובה, אינה אלא ידע שאין בו תוכן דתי. לכן לשיטתו האמונות הדתיות המקובלות, החל בבריאת העולם ועד לתחזיות אחרית הימים, גם אם יש להן חשיבות אנושית רבה, הן נטולות חשיבות דתית.
אף על פי שבהגותו הדתית ליבוביץ לא התייחס במפורש לקאנט, רבים עמדו על השפעתו על ליבוביץ גם בפילוסופיה הדתית שלו. דת המצוות האוטונומית של ליבוביץ דומה במידה רבה למוסר האוטונומי של קאנט, בעיקרון ובפרטים רבים. אך זהו דמיון צורני ולא תוכני – ליבוביץ ראה בתורת המוסר של קאנט תורה אתאיסטית, המעוגנת בראיית האדם כערך עליון.[3]
ליבוביץ העריץ את הרמב"ם, הרבה לצטט אותו והתיימר לשאוב את הגותו הדתית מכתביו. עם זאת, קיימות בהגותו סתירות רבות לדברי הרמב"ם.[25]
ליבוביץ ראה בקיום המעשי של המצוות את מהותה של הדת היהודית, ואף של האמונה היהודית. לטענתו האמונה מתגלמת במערכת המצוות, ומחוץ לה אין היא קיימת. ליבוביץ טען שהדבר היחיד המשותף לכל היהודים המאמינים בכל הדורות הוא מחויבותם להלכה, שהרי באמונות ודעות היו בתוך עולמה של היהדות הבדלים עצומים, ולמרות זאת כולם נחשבים לחלק מהיהדות ההיסטורית; ולעומת זאת, היהדות הוציאה מקרבה את הנצרות, הקראות, השבתאות ואף את הציונות החילונית כיוון שלא היו נאמנים להלכה. מכאן, הוא טען, שהדבר היחיד המאפיין את היהדות הוא הכרת החובה לעבוד את ה' על פי ההלכה.[דרוש מקור]
ליבוביץ טען שהיהדות נועדה להכתיב ליהודי כיצד לעבוד את ה', ולא לספק את צרכיו ורצונותיו – כולל הרצון לדעת (שנחשב לרצון נעלה וראוי, על פי תפיסות פילוסופיות רבות). לשיטתו, הדת היהודית רק דורשת מהאדם, ואינה נותנת לו מאומה בתמורה: לא שכר על נאמנותו, לא צדק וגם לא תשובות לשאלותיו.[דרוש מקור]
ליבוביץ זיהה את עצמו כיהודי אורתודוקסי[דרוש מקור], אם כי לדעת מיעוט, השקפותיו בנושא אמונה היו רחוקות מהאורתודוקסיה.[26] בניגוד לתפישה המסורתית, הוא לא האמין שהתורה שבעל-פה נתקבלה במעמד הר סיני והועברה במסורת מדור לדור. ליבוביץ כתב:
"ניתן להגדיר את היחס שבין המקרא ובין ההלכה כמשוב: ההלכה של תורה שבע"פ שהיא יצירה אנושית – שואבת את סמכותה מדברי אלהים חיים שבמקרא, אולם היא הקובעת מהו תכנה, מהו מובנה ומהי משמעותה של תושב"כ."[27]
לכן לשיטתו אין משמעות אמונית לדרך התהוותם של ספרי המקרא או לסתירות בין התורה שבעל-פה לתורה שבכתב[דרוש מקור]
ליבוביץ טען שההלכה, שהיא דרך עבודת ה' שמתגבשת על ידי רוב עובדי ה' לדורותיהם, היא זו שמחייבת את היהודי. ובסמכותה של הלכה זו לחדש חידושים ואף לעקור את הכתוב במקרא.[28]
ליבוביץ הדגיש את ההבחנה בין עבודת ה' לשמה לבין עבודת ה' שלא לשמה. לדעתו, אף על פי שגם העובד שלא לשמה הוא יהודי כשר, שהרי ההלכה מתירה עבודת ה' שלא לשמה (לשמור מצוות מתוך תקווה לשכר ולהימנע מעברות משום פחד מעונש), השלמות הדתית היא קיום המצוות לשמן, ולא לשם שום תכלית אחרת: לא למען גמול בעולם הזה או בעולם הבא, לא לשם תועלת גופנית או שיפור המידות, לא לשם סיפוק רוחני ("חוויה דתית") או צורך נפשי ואף לא לצרכים חברתיים ומדיניים, מכיוון שבכל אלו האדם למעשה עובד את עצמו. לכן בשיטתו אין מקום לטעמי המצוות.[29]
ליבוביץ טען שסמלה העליון של האמונה ביהדות היא עקדת יצחק. בעקדה מתגלה אברהם אבינו כמי שמוכן להקריב את בנו יחידו, ובכך גם לוותר על כל ההבטחות שניתנו לו על ריבוי זרעו וירושת הארץ, מפני יראת ה' ואהבת ה'. לדעת ליבוביץ, זהו האידיאל שהאדם המאמין אמור לשאוף אליו, וזהו הניצחון של האדם על טבעו.
לפי אמונתו של ליבוביץ, האל הוא טרנסצנדנטי. הוא טען שלאדם לא יכולה להיות שום ידיעה על האל או קשר איתו[דרוש מקור]. כמו כן, הוא טען שאין התערבות אלוהית בטבע או בהיסטוריה. לדעתו, ההשגחה האלוהית היא ראיית המאמין את המציאות כולה ("עולם כמנהגו נוהג") כרצונו של ה'[דרוש מקור]. לדעתו, הדבר היחיד שהפסוק הראשון בתורה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" בא ללמד, הוא ש"העולם איננו אלוהים, ואלוהים איננו בעולם" כלומר, שלילת הפוליתאיזם, הפנאנתאיזם, הפנתאיזם והאתאיזם.
ליבוביץ טען שהדת אינה עוסקת באלוהים, אלא בעבודת אלוהים. לכן לשיטתו כל הוויכוחים על קיומו או אי קיומו של אלוהים כלל לא רלוונטיים מבחינת הדת. לדברי יוסף אגסי, ליבוביץ עצמו סירב לענות על השאלה האם יש אלוהים.[30]
כמו כן, ליבוביץ טען שבעולם אין ערך מצד עצמו, והאדם בכלל זה, כדברי קהלת: "וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל".[31] אלא שלדעתו, במעמדו של האדם לפני אלוהים בכך שהוא מקיים את המצוות יש חריגה מן ההבל[דרוש מקור].
לגבי הנבואה טען ליבוביץ שאילו היו הנבואות קובעות מה יקרה בעתיד באופן עובדתי – הן היו חסרות ערך דתי, כשם שכל ההיסטוריה חסרת ערך. לדעתו, הנבואות אינן הבטחות אלא דרישות המוצגות לאדם לגבי העתיד, אף על פי שהן אמורות בסגנון של תיאור מה שעתיד לקרות. בעקבות המאמר בתוספות: "אין הנביא מתנבא אלא מה שראוי להיות אם לא היה חוטא",[32] אמר ליבוביץ : "שום דבר איננו מובטח, והנביא אומר מה שראוי להיות".[hebrew 2][33] לכן לשיטתו גם אם נבואות מסוימות בתנ"ך לא התקיימו, אין זה אומר שנביאי התנ"ך אינם נביאי אמת.
לדעת ליבוביץ, בתפילות החובה הקבועות, יש לכוון לקיים מצוות תפילה בלבד, מתוך תודעת החובה, לא לבקש שיתגשם רצונו של האדם, כגון שירד גשם או שפלוני יתרפא, שהרי זו עבודה שלא לשמה. ליבוביץ זלזל באנשים המתפללים על בקשותיהם האישיות,[34] ועושים את אלוהים "ממונה על החברה האנושית, הממלא בשבילה תפקידים של שר-הבריאות העילאי, שר-המשפטים העילאי, שר-המשטרה העילאי, שר-הסעד העילאי ושר-הכלכלה העילאי". בתשובה לחיים כהן שאמר שבעקבות השואה איבד את האמונה באלוהים, ענה ליבוביץ שגם קודם לכן כהן לא האמין באלוהים, אלא בעזרת אלוהים.[35]
הבחנתו של ליבוביץ בין ערכים לעובדות (כדלעיל), והגדרת הדת כערך, הופכת כל סתירה בין תורה ומדע לסתירה מדומה. לדוגמה, ליבוביץ התייחס אל תולדות התפתחות המינים על כדור הארץ, כפי שהיא מתגלה על ידי המדע המודרני, כאל עובדה ("אינני חושב, אני יודע שהייתה אבולוציה. כמו שאני יודע – לא מאמין – שקיימת יבשת אוסטרליה, אף שלא ראיתיה מעודי"[36]). בתפקידו כעורך האנציקלופדיה העברית כתב את הערך "דרוויניזם",[37] ועל תורת האבולוציה של זמנו בערך "התפתחות",[38] וכן כתב הקדמה להוצאה בעברית של "מוצא המינים".
לדעת ליבוביץ, הידיעה אינה זו שמביאה את האדם לקיים מצוות, שהרי אדם יכול לבחור להיות "יודע את רבונו ומתכוין למרוד בו",[39] כשם שאין לימודי המדעים משפיעים על רצון האדם או מונעים ממנו לקבל עליו עול תורה ומצוות (או כל ערך אחר). עוד אמר כי הוא אינו יודע מה היה בהר סיני, ולא מפני שהאל התגלה בסיני הוא מקבל עליו את המצוות, אלא מפני שהוא מקבל עליו את המצוות הוא מאמין שהאל התגלה בסיני.[40]
לדעת ליבוביץ, מטרת התורה אינה סיפוק מידע לאדם, אלא הצגת דרישה ערכית בפניו. התורה היא הדרישה המוצגת לאדם לעבוד את ה', ודרישה זאת מנוסחת בצורות שונות: קודם כל במערכת המצוות, אבל גם בחלקיה הסיפוריים, השירים וההיסטוריים של התורה. האירוע ההיסטורי כשלעצמו אינו רלוונטי מבחינה דתית, כמו כל ההיסטוריה האנושית. השכינה לא "ירדה על הר סיני" כדי ללמד את בני האדם פיזיקה, כימיה, ביולוגיה ואסטרונומיה. זהו תפקידם של בני האדם עצמם לעסוק בתחומים המדעיים, ללא קשר לתורה.
לפיכך, לא תיתכן סתירה בין המדע לבין הדת משום שתוכניהם שונים בתכלית: המדע, הן מדעי הטבע והן מדעי החברה, תכליתם ללמדנו עובדות על העולם. ואילו הדת, שהיא ערך, עניינה במעמדו של האדם לפני האל.
יחסו של ליבוביץ לתורת הסוד היה שלילי ביותר. את ספר הזוהר הוא הגדיר "ספר אלילי מוחלט".[41]
דעתו של ליבוביץ על הקבלה הוצגה במכתב ששלח לגרשם שלום בשנת 1941:
לשאלתך שהעמדת בראש הרצאותיך: מה גרם לקבלה להשתלט על מוחותיהם ונפשותיהם של המוני ישראל במשך תקופה ממושכה ולהפך לגורם היסטורי חי, בו בזמן שהפילוסופיה הרציונליסטית נשארה דבר שבעיון לציבור מצומצם בלבד ועקבותיה כמעט לא נודעו כעבור דורות מועטים. תשובתך היתה שהקבלה קרובה יותר ליהדות הקלסית והפיחה חיים חדשים באינסטיטוציות הדתיות - המצוות המעשיות והתפילה, בו בזמן שהפילוסופיה היתה מחוסרת יחס חי ופרודוקטיבי לאינסטיטוציות הנ"ל. נדמה לי שאתה בעצמך בהמשך דבריך ובפרטי תשובתך סתרת את התיזה הזאת. אני שואלך: לאיזו יהדות קלסית אתה מתכוון? האם לאותה היהדות הספציפית והמהווה חטיבה בפני עצמה בעולם הדתות שהתגבשה במפעלה הספרותי - התלמוד ואבזרייהו – ובאינסטיטוציות הקבועות של ההלכה והתפלה, או ליהדות האנונימית העממית של אותה התקופה הקלסית, יהדות של דתיות אינדיבידואלית הנובעת מרחשי לב ומתסביכי נפש דתיים המקננים כמובן בלבו של היהודי הדתי כשם שהם מקננים בכל אדם דתי העובד עבודה זרה? נדמה לי שכל עצמה של היהדות הקלסית אינה אלא האבקות איתנים בין שתי דתיות (Religiositäten) הללו, ומפעלה הכביר והיחיד במינו של היהדות התלמודית-הרבנית (שבו היא ממשיכה את קו התורה והנביאים) הוא דיכוי יסודות המיתוס וריסון הדתיות האינדיבידואלית החופשית הפרועה שאינה אלא ביטוי ליצרים ותאוות ("יודעים היו ישראל בעבודה זרה שאין בה ממש אלא שביקשו להתיר להם עריות בפרהסיה", סנהדרין) והטייתה למסלול של כיבוש היצר ושל הטלת חובות ופיתוח הרגשת החובה ("גדול מצווה ועושה משאינו מצווה ועושה !") במובן זה דווקא הפילוסופיה הרציונליסטית, על אף כליה השאולים מהנכר, היא היא הממשיכה את הקו של היהדות המקורית, ז.א. של הצד המיוחד והספציפי שביהדות, בעוד שהקבלה, על אף המקוריות המדומה של סמליה וכוונותיה, אינה אלא התפרצות של אותה הדתיות האנושית-כללית, ז.א. אלילית, אשר היהדות הקלסית השתדלה לדכאה, עם כל ה-psychopathia sexualis הכרוכה בה (עיין ספר החסידים).
— ישעיהו ליבוביץ, "מכתב לפרופ' גרשום שלום", יולי 1941, בספר רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ, עמ' 255
בסוף המכתב הוא מסכם את דבריו כך:
סוף דבר: לעומת התיזה שלך אני מעיז להעמיד את התיזה הזאת: הקבלה ניצחה בעם ישראל, מפני שהיא היתה קרובה יותר לאותם האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם. הפילוסופיה של הרמב"ם לא ניצחה, מפני שהיא ממשיכה את קו אותה היהדות הקלסית שתמיד היתה ותמיד נשארה נחלתם של בני עלייה מועטים. ולא לחינם אומר הרמב"ם עצמו כשהוא מתאר את אהבת ה' הצרופה "שלא כל חכם ולא כל חסיד זוכה לה ואין היא אלא מדרגתו של אברהם אבינו", ואלה הם ממש גם דברי שפינוזה "כל דבר נעלה הוא קשה כשם שאינו שכיח" (סיום האתיקה).
כאמור, לשיטתו של ליבוביץ, מהותה של הדת היא קבלת עול מצוות ולא מתן סיפוק לאדם. לכן, יחסו אל היהדות הרפורמית לא היה כאל תנועה דתית אלא כאל תנועה חילונית-הומניסטית. הוא הסביר זאת בכך שאת השינויים בצורת עבודת ה' הרפורמים חוללו על מנת לספק צרכים אנושיים, בין צרכים גשמיים ובין צרכים רגשיים ומוסריים, וכדי להתאים את ההלכה להשקפותיהם האישיות ולרוח הזמן. הוא חזה שכמו כל הזרמים האנטינומיסטיים ביהדות (כגון הנצרות והשבתאות) גם הרפורמים עתידים לפרוש ממנה. עם זאת, ליבוביץ גילה פתיחות יחסית כלפי הקונסרבטיבים ואמר עליהם: "במידה שהוא מבסס את הדבר הזה על הכרתו בהלכה, אז הדבר הזה הוא לגיטימי. ולדעתי השאלה, באיזו מידה הוא מבסס את זה על הכרתו בהלכה. וזה מה שהרפורמים בפירוש אינם עושים. אלא הם עומדים מול ההלכה ובוחרים מקרבה את מה שמתאים להם ולא מתוך הכרה שמבחינת ההלכה יש לקבל את הדברים האלה, אלא מנימוקים אחרים. ואצל הקונסרבטיבים, אי אפשר למצוא להם מכנה משותף בעניין זה, בינם לבין עצמם. אם יש כאלה שמערערים על דברים שנקבעו בהלכה ומבססים את הערעור הזה על הבנתם בהלכה, אז זאת היא מחלוקת לגיטימית בעולמה של היהדות. ויש כאלה ביניהם. אבל יש אחרים שאמנם טוענים שהם רוצים בהמשכה של ההלכה, אבל הם כאילו לא נמצאים בהלכה אלא נמצאים מחוץ לה והם בוחנים את ההלכה כפי שהיא נראית להם מן החוץ. אולי זהו הניסוח: השאלה היא האם אני בוחן את ההלכה מתוך ההלכה עצמה, או שאני בוחן אותה מתוך איזשהו אספקט חיצוני".[42] ברוח זו, ליבוביץ עצמו סבר כי יש לבצע רפורמות מסוימות בהלכה מצד כללי ההלכה עצמם.
בצעירותו השתייך ליבוביץ לחוגי הציונות הדתית. טרם עלייתו לישראל היה פעיל בחוגי תנועת המזרחי. עם עלייתו לישראל, הטיף ליבוביץ להתחדשות של השיח ההלכתי ולעיצוב החיים הפוליטיים והחברתיים תוך פירושה של התורה בהתאם למציאות המודרנית. בשנות ה-40 טען כלפי הציונות הדתית שהיא מסתגרת.[43] עם זאת, בשלב זה פעל ליבוביץ עדיין במסגרותיה של הציונות הדתית, והייתה לו השפעה בחוגים כמו הקיבוץ הדתי.
בשלבים מאוחרים יותר ובפרט לאחר מלחמת ששת הימים, ליבוביץ היה ממתנגדיה החריפים ביותר של הציונות הדתית, והאשים אותה שביטלה את ההבדלה בין קודש לחול. בהגותו של ליבוביץ, בניגוד לזו של הראי"ה קוק – מאבות הציונות הדתית – המציאות כולה היא חול. רק אלוהים קדוש, והאדם יכול לשאוף לקדושה על ידי קיום מצוותיו. לשיטתו אין שום קדושה למדינה. ליבוביץ נהג לבסס את יחסו השלילי לקידוש כל מה שאינו אלוהים על דברי רבי מאיר שמחה הכהן בפירושו לתורה.
בעיתון הארץ צוטט ליבוביץ ביחס למתנחלים:
למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק. לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם - לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז. כן, לאחוז בנשק.
— ישעיהו לייבוביץ', עיתון "הארץ", 27.9.85
בפרט התנגד ליבוביץ למושגים "קדושת העם" ו"קדושת הארץ". לדעת ליבוביץ, רבי יהודה הלוי,[hebrew 3] רוב המקובלים, המהר"ל מפראג והרב קוק הם "תלמידיו של קורח", מפני שהאמינו בקדושתם הבלתי-תלויה של עם ישראל וארץ ישראל.[44] בזאת, ומחמת ששלל חלק מי"ג העיקרים, עורר את חמתם של רוב החוגים הדתיים בישראל (ובפרט בקרב הציונות הדתית), אשר ראו בו אפיקורס[דרוש מקור].
כמו כן, בדומה לחרדים ובניגוד לדתיים לאומיים, טען ליבוביץ כי להקמת מדינת ישראל אין כל משמעות דתית, כיוון שמנהיגיה ואזרחיה הם "פורקי עול תורה ומצוות", אין קשר בין הבטחת הארץ לאברהם לבין הקמת המדינה, שכן לדידו של ליבוביץ קיום ההבטחה האלוהית מותנה בכך שעם ישראל יקיים את חלקו בברית – קיום המצוות. במיוחד התקומם ליבוביץ על שהקשר ההיסטורי של עם ישראל עם יהודה ושומרון[45] שימש נימוק של הציונות הדתית ושל הימין הפוליטי החילוני, להצדקת השליטה בשטחים אלו וההתיישבות בהם.
המשמעות המשיחית שמייחסים רבים מאנשי הציונות הדתית לשיבת עם ישראל לארץ ולהקמת המדינה ("אתחלתא דגאולה") נתפסה בעיניו כאמונה שקרית, והוא הרבה להשוות אותה לתנועה השבתאית, אשר אמונתם בשבתי צבי נתבדתה וסופם היה לעזוב את היהדות ולהתאסלם, כיוון שאמונתם התבססה על משיח שקר, ולא על מה שליבוביץ ראה כמהות הדת היהודית – קיום המצוות המעשי.
בראיון איתו אף הקביל ביחס שבין הלאומיות הדתית לדת, ליחס שבין הנאציונל-סוציאליזם לסוציאליזם.[46]
ליבוביץ ראה בעצמאותו המדינית המתחדשת של העם היהודי בבחינת הזדמנות היסטורית לעמת את ערכי המורשת היהודית מול מבחן המציאות - "הציבור של יהודים שומרי תורה שהשתתפו במפעל הציוני חולל בהקמת המדינה את המהפכה הדתית הגדולה ביותר בתולדות ישראל". השקפה זו הוצגה בחיבורו "לאחר קיביה", שפורסם בעקבות פעולת קיביה (14 באוקטובר 1953), שבה נהרגו למעלה מ-60 מתושבי הכפר:
מבחינה מוסרית ומצפונית התקיימנו במשך דורות בחממה מלאכותית, שבה יכולנו לגדל ולטפח ערכים ותכני-תודעה שלא הועמדו במבחן המציאות. מוחזקים היינו בעיני עצמנו, ובמידה מסוימת אף בעיני זולתנו, ככובשי אחד היצרים האיומים האורבים לנפש האדם וכסולדים מפני גילויי-זוועותיו השכיחים של חברה אנושית: יצר שפיכות-הדמים הבין-קיבוצית. בהחזיקנו טובה לעצמנו על כך, התעלמנו – או השתדלנו להתעלם – מן העובדה, שבסיטואציה ההיסטורית שלנו לא הייתה שפיכות-דמים זו מן האמצעים שבהם יכול היה קיבוצנו להשתמש לשם הגנה על קיומו ולשם סיפוקם של צרכיו ומאווייו. מבחינת התפקיד המוסרי, כמבחינת ההגשמה הדתית, היה במציאות הגלותית משום השתמטות מן המבחן המכריע.
— ישעיהו ליבוביץ, לאחר קיביה, "בטרם", קפ"ט, ב'/קצ"א, 1953/4
ליבוביץ שב ומדגיש את היעדר הקדושה במדינה, שאינה אלא כלי חילוני להגשמת צרכיו השוטפים של העם. הוא טען כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת; שורש הרע, לשיטתו, מונח בייחוס קדושה לענייני חולין, והוא ראה בו חילול השם.
לצד עבודתו באוניברסיטה העברית ועיסוקו בכתיבה, ליבוביץ הביע בפומבי את דעותיו בעניינים שעמדו על סדר היום, ואף היה פעיל בעצמו במספר ארגונים פוליטיים. לליבוביץ היו דעות נחרצות בתחומים רבים של השיח הציבורי: פוליטיקה, מלחמה, שלום, אתיקה, דת, מדינה ועוד. בענייני פנים, ביקר ליבוביץ בחריפות את החברה הישראלית, על הפיכתה, לדעתו, לפשיסטית, לאומנית ומיליטריסטית.[hebrew 4] כמו כן הוא הרבה לבקר את שלטון מפא"י על שחיתותו. בענייני חוץ ליבוביץ מיקם את עצמו בקצה השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, והזהיר מהתנוונותו המוסרית ההכרחית של צה"ל כתוצאה מהחזקה בכוח בשטחי יהודה ושומרון.
לאחר מלחמת ששת הימים היה ליבוביץ נרגש מכך שהעיר העתיקה בידי מדינת ישראל. עם זאת, מעט לאחר מכן הוא הביע את עמדתו נגד החזקת השטחים. כבר מימי פעולת קיביה מחה ליבוביץ נגד מה שלדעתו היה הפיכה של המדינה והצבא לערכים עליונים, ומפני שכרון הכוח שלדעתו הוביל את החיילים לבצע את הטבח.[47] בתחילה התלבט ליבוביץ בנוגע לפתרון לשטחים שנכבשו במלחמה,[48] אך מעט לאחר מכן היה ליבוביץ מהראשונים שקראו לנסיגה מכל השטחים שנכבשו גם ללא שלום, והזהיר מפני הבעיה הדמוגרפית והמוסרית שעלולה לצמוח כתוצאה מהשליטה על הפלסטינים. לדברי ליבוביץ, המשך התנהגות כמו זו של ישראל ביהודה ושומרון תוביל בהכרח למדיניות דומה לזו של הנאצים, ואפילו באשר להקמת מחנות השמדה נוסח אושוויץ אמר ליבוביץ כי "אין זה מן הנמנע".[49] ב-20 ביוני 1982 כינה את מדיניות ישראל בלבנון "יהודו-נאצית".[50] לאחר שחברי ועדת לנדוי התירו הפעלת "מידה מתונה של לחץ פיסי" על נחקרים לצורך סיכול פעולות טרור, הוא כינה אותם "יהודונאצים" משום שלדבריו התירו "להשתמש בעינויים כדי לסחוט הודאות משבויים ערבים".[51]
ליבוביץ התבטא בפומבי בדבר הצורך במלחמת אזרחים במדינת ישראל, כדוגמת מלחמת האזרחים האמריקנית. בהקשר זה קרא להקים פלוגות אנשים אשר "ישברו את העצמות" ל"כנופיות הבנדיטים השורצות היום ברחובותינו".[20]
ליבוביץ נתן פומבי לדעותיו, תוך שימוש בביטויים פרובוקטיביים. לפי עדותו של ליבוביץ, הוא אימץ לעצמו סגנון התבטאות חד, ולעיתים קיצוני, על מנת למשוך את תשומת לבם של השומעים[דרוש מקור].
על רקע עמדותיו זכה ליבוביץ להערכה רבה ורחבה, אבל גם להתנגדות גדולה לא פחות. מחד גיסא, היו שראו בו את גדול הוגי-הדעות היהודיים בדורו, ומאידך גיסא ראו בו רבים "כופר שומר מצוות".
כנגדו נכתבו הספר "שלילה לשמה: כלפי ישעיהו ליבוביץ" (קובץ מאמרים מאישים נודעים), והספר "אמונה משלו", מאת משה גרנות. בין היתר נטען כלפיו:
בשנת 2006 הוציאו ברי סחרוף ורמי פורטיס באלבומם "על המשמרת" את הקטע האינסטרומנטלי "ישעיהו ליבוביץ'".
בדצמבר 2007 דנה מועצת העיר הרצליה בהצעה לקרוא על שמו רחוב בעיר, אך ההצעה נדחתה. במרץ 2011 שונתה ההחלטה והוחלט לקרוא רחוב על שמו של ליבוביץ, ובכך הפכה הרצליה לעיר הראשונה בישראל שעשתה זאת.[61] בשנת 2007 דחתה עיריית ירושלים הצעה דומה, אך באפריל 2013 שונתה ההחלטה והיא אישרה קריאת רחוב על שמו בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית,[62] אשר נחנך באוגוסט 2014.[63]
פרס מיסודה של תנועת "יש גבול" ע"ש של ליבוביץ' ניתן מדי שנה "על עשייה ציבורית משמעותית בתחומים אשר עניינו את ישעיהו ליבוביץ, כמו המאבק בכיבוש, הפרדת דת ומדינה ועוד".[64]
משפחתו הפקידה את ארכיונו בידי הספרייה הלאומית.[65]
בפברואר 2013 עלתה לשידור בערוץ 8 סדרה תיעודית בשלושה חלקים אודותיו, בשם "ליבוביץ – אמונה, אדמה, אדם".
בעונה ה-11 של ארץ נהדרת שיחק ערן זרחוביץ' פארודיה של דמותו אשר כונתה "פרופסור מעשיהו לייבניץ".[66]
| שעיה אברמוביץ' נימצוביץ' | פריידה (לבית נימצוביץ) | מרדכי קלמן ליבוביץ | צבי ליבוביץ | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אהרון נימצוביץ' (רב אמן בשחמט) | גרטה (לבית וינטר) | ישעיהו ליבוביץ | נחמה ליבוביץ' | ליפמן ליבוביץ' | שלמה לבב (דיפלומט) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| יסכה ליבוביץ (עורכת דין) | ד"ר מירה עופרן (פיזיקאית) | פרופ' אליה ליבוביץ (אסטרופיזיקאי) | ד"ר יוסי יובל (כימאי) | פרופ' אלחנן ליבוביץ (מתמטיקאי-פיזיקאי) | פרופ' אורי ליבוביץ (נוירוביולוג) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| אילעאי עופרן (רב) | שמאי ליבוביץ (עורך דין) | פרופ' יורם יובל (פסיכיאטר) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
יצאו לאור לאחר מותו:
ישעיהו ליבוביץ, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על ישעיהו ליבוביץ, 11 במרץ 2013
אדמיאל קוסמן, נגד ליבוביץ, באתר הארץ, 17 באוקטובר 2018 אדמיאל קוסמן, ליבוביץ, קנאותו חסרת הסובלנות, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2018 נתנאל ומיכאל ליבוביץ, דמוקרטיה לגבי חלק אחד באוכלוסייה יכולה להיות רודנות לגבי חלק אחר ממנה, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2021
ברוך פלח, תגובה | לא המוח חושב אלא בעל המוח חושב, באתר הארץ, 1 בספטמבר 2021.svg){kind=icon}
סרטונים בערוץ של ליב וביץ, באתר יוטיובמכּתביו:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
