Loading AI tools
פעולת תגמול ישראלית מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולת קיביה (בשמה הרשמי: מבצע שושנה; ידוע גם כ"טבח קיביה") הייתה פעולת תגמול של צה"ל שנערכה בלילה שבין 14 באוקטובר ל-15 באוקטובר 1953 בכפר קיביה בנפת רמאללה שבגדה המערבית, אז בשליטת ירדן. במהלך האירוע נהרגו כ-60 אזרחים מתושבי הכפר וכ-45 בתים פוצצו.[1]
 | |||||||||||||||||||||
| ההריסות בקיביה לאחר הפעולה | |||||||||||||||||||||
| מערכה: פעולות התגמול | |||||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך הישראלי-ערבי | |||||||||||||||||||||
| תאריכים | 14 באוקטובר 1953 – 15 באוקטובר 1953 (לילה אחד) | ||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | קיביה, הגדה המערבית, ממלכת ירדן | ||||||||||||||||||||
| קואורדינטות | 31°58′39″N 35°00′35″E | ||||||||||||||||||||
| עילה | רצח אם ושני ילדיה ביהוד | ||||||||||||||||||||
| |||||||||||||||||||||
|
(למפת גוש דן רגילה)   קיביה  | |||||||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||||||
בלילה שבין 12 באוקטובר ל-13 באוקטובר 1953 אירע הפיגוע ביהוד, שבמהלכו הסתננה לישראל חוליית פדאיון מהגדה המערבית, אז בשליטת ירדן, והשליכה רימון יד לתוך בית משפחת קניאס ביישוב יהוד. בפיצוץ נהרגו אם המשפחה סולטנה (סוזן) בת 39, בתה שושנה בת שלוש והתינוק בני, בן שנה. ילד נוסף יצחק, שהיה בן 13, נפצע קשה בראשו ונפטר לאחר שלוש שנים.[2][3]
עקבות המחבלים הובילו לסביבות הכפר רנתיס, כחמישה קילומטרים צפונית לקיביה.[4] לפי בני מוריס, "התקיפה חזרה על דפוס שנשתגר" מאז חודש מאי אותה השנה.[5]
אף שמפקד הלגיון הירדני, ג'ון באגוט גלאב, הבטיח שירדן תתפוס ותעמיד לדין את מבצעי הפיגוע,[4] כבר בבוקר 13 באוקטובר החליטו ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שהיה בתקופה זו בחופשה ואת מקומו מילא משה שרת,[6] הרמטכ"ל מרדכי מקלף, ראש אג"ם משה דיין וממלא מקום שר הביטחון פנחס לבון, לבצע פעולת תגמול קשה בתגובה לפיגוע. הכפר קיביה נבחר כיעד לפעולה. כיוון שבאופן רשמי היה עדיין בחופשה ולבון היה שר הביטחון בפועל, בחר בן-גוריון לשתוק בעת שהתקבלה ההחלטה.[7] הפעולה לא הובאה לאישור הממשלה, ושר החוץ, משה שרת שהיה אז ראש הממשלה בפועל, לא הוכנס בסוד המבצע.[8]
נוסח פקודת המבצע שהוכנה במטכ"ל היה מעומעם ומתון יחסית:[9]
פקודת המבצע שהוכנה בפיקוד המרכז בעקבות הפקודה המטכ"לית היה שונה באופן משמעותי וחריף יותר:[9]
לא ברור מדוע ועל ידי מי שונתה הפקודה בדרך מהמטכ"ל לפיקוד. אריאל שרון, מפקד הפעולה, חיבר את פקודת המבצע שלו ברוח הפקודה הפיקודית (ולא זו המטכ"לית):[9]
בפעולה השתתפו כ-130 חיילי צה"ל, שנשאו עמם כ-700 ק"ג חומר נפץ. כשליש מהחיילים השתייכו ליחידה 101 והיתר לגדוד 890 של הצנחנים. על הכוח המשולב פיקד אריאל שרון. פקודת המבצע שהורתה על חדירה לכפרים שוקבא ונעלין לא בוצעה, ובמקום זאת בוצעו בכפרים אלה פעולות הסחה קטנות בלבד. לאחר מכן הגיעו החיילים לכפר קיביה, שם בוצעה הפקודה ככתבה וכלשונה. החיילים עברו מבית לבית, השליכו רימונים וירו דרך החלונות והדלתות. לאחר מכן פוצצו כ-45 בתים. כ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים, נהרגו. לצה"ל לא היו הרוגים.[1] בשל פעולות ההסחה, לא ידע פיקוד הלגיון הירדני על הפעולה בקיביה ולא הגיע לכפר.[10] מיד לאחר היוודע מספר ההרוגים, הסבירו דוברים ישראלים באופן בלתי רשמי כי רבים מהתושבים הסתתרו בתוך הבתים, וכי החיילים לא ידעו עליהם וחשבו שהבתים אותם הם מפוצצים הם ריקים.[1]
אריאל שרון טען בזיכרונותיו כי חייליו בדקו את הבתים טרם פיצוצם, לוודא כי הם ריקים. רק בשנת 1992, כ-40 שנה לאחר הפעולה, הודה במאמר שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות" כי מטרת הפעולה הייתה לגרום למקסימום אבדות בנפש, אך הוסיף, בהתייחסו לקורבנות הרבים:
סגן מפקד יחידה 101, שלמה באום, סיפר בריאיון עיתונאי שנים לאחר הפעולה:
עם זאת, הוסיף כי כשנפגשו הוא ואריאל שרון עם בן-גוריון, לאחר שכבר נודעו ממדי ההרג, קם ראש הממשלה לכבודם ואמר "בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי".[12]
בין חיילי צה״ל היה פצוע קשה אחד, סגן יוסי פלד, קצין חי״ר, שחסם עם חייליו את הכפר בודרוס השכן ליציאת מחבלים לכיוון קיביה. כאשר זיהה רימון יד שהושלך לעבר חייליו, התרומם מהמארב, תפס את הרימון והשליך אותו בחזרה לאויב, אך הוא התפוצץ בידיו, ופלד איבד את ידו ואחת מעיניו, וספג רסיסים והדף בכל חלקי גופו.[דרוש מקור]
הפעולה עוררה תגובות רבות בכל רחבי העולם, בעיקר לנוכח העובדה שהיא הופנתה נגד אזרחים ולא נגד חיילים.
בישראל היו התגובות מעורבות, בעוד שהיו כאלה שתמכו בפעולה, היו כאלו שהתנגדו לה בנימוק של "טוהר הנשק". המתנגד הבולט ביותר לפעולה היה שר החוץ משה שרת, אשר מתוקף תפקידו התמודד עם ביקורות רבות מממשלות העולם בעקבות הפעולה. שרת טען שהצבא הונה אותו – הצבא הציג לפניו תוכנית לפעולת תגמול רגילה, שאליה התנגד.
שרת כתב ביומנו: "אילו היה לי חשש כלשהו להרג רב כזה, הייתי מרעיש עולמות". הוא טען שפעולת קיביה הציגה את ישראל בעולם כ"חבר שואפי דם". הוא גם חשש מהצתת מלחמה עם ירדן שתיתפס בעולם כמלחמה שאותה יזמה ישראל. הוא טען שמעשיה האלימים של ישראל ימשיכו ו"ידבקו" בישראל למשך שנים רבות.
מאוחר יותר הצטרף לדעתו של שרת גם משה דיין (שהשתתף בקבלת ההחלטה על ביצוע הפעולה), וטען שגם כאשר מדינות ערב פוגעות באזרחים תמימים אסור הדבר לישראל. הוא טען שעל ישראל להפנות את תגובותיה כלפי "אובייקטים צבאיים", שכן "מה שמותר לערבים ואף לעמים אחרים לא יסולח ולא יכופר ליהודים ולישראל". תומכי הפעולה טענו שלא ניתן להמשיך ולחיות בפחד מתמיד ממסתננים ומפיגועים. טענתם הייתה שבשל הזעזוע העמוק בירדן יחל בית המלוכה להילחם בתופעת ההסתננות, ושהרג האזרחים הירדנים עתיד להציל ישראלים רבים.
הממשלה הכחישה את הפעולה בכלי התקשורת. דובר משרד החוץ אמר לעיתונות שכנראה ביצעו את הפעולה תושבי ספר זועמים בתגובה לרצח האם וילדיה ביהוד.[13] ב-18 באוקטובר 1953 חזר בן-גוריון מחופשתו וניהל את ישיבת הממשלה. ב-19 באוקטובר אמר בנאום רדיו לאומה: "ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו 600 איש מצבא הגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד הכפר קיביה. עשינו בדיקה מדויקת, ונתברר לנו בהחלט כי אף יחידה צבאית אחת, אפילו הקטנה ביותר, לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קיביה". אמצעי התקשורת בישראל אימצו בתחילה גרסה זו, אך בתוך זמן קצר הסתבר שחיילי צה"ל אכן ביצעו את הפעולה.[14] את האחריות למעשה, הטיל בן-גוריון על תושביהם של "כמה ישובי ספר" "שפקעה סבלנותם" לאחר הרצח ביהוד.[15]
אריאל שרון הסביר כי הכוח שפוצץ בתים בכפר לא ידע שבתוכם הסתתרו אזרחים. במאמר שפרסם 39 שנים לאחר הפעולה טען שרון כי בשיחה אישית שקיים עם בן-גוריון ימים אחדים לאחר הפעולה אמר לו בן-גוריון: "אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו, זה יאפשר לנו לחיות כאן".[11] לימים הודה בן-גוריון בפני אחד ממקורביו כי אכן שיקר בהודעתו ברדיו, אך עשה זאת למען טובת המדינה. כעבור שנים לאחר הפעולה, אמר במפגש סגור כי היא הייתה "משגה". מאוחר יותר גם אמר בשיחה פרטית כי הוא "מתבייש בפעולה". בזמן מערכת הבחירות של 1965 אף ניסה להתנער מאחריות ולהטיל את האשמה על לבון.[15]
בעקבות הפעולה פרסם ישעיהו ליבוביץ ב-15 בדצמבר 1953 את מאמרו "לאחר קיביה".[16] במאמר זה, לאחר הרחבתו,[17] מתאר ליבוביץ כיצד תקומת העם היהודי בארצו מאפשרת לו לראשונה לפעול למען הערכים שעליהם התחנך בגולה. כתוצאה מכך, נוצרת לראשונה בעיה מוסרית בהתנגשות בין היצר הטוב והיצר הטוב, להבדיל מהקושי המעשי (אך הפשטות המוסרית) שבהגנה על יצר הטוב מפני יצר הרע. בסיום מאמרו הוא משווה את הפעולה בקיביה לטבח שביצעו שמעון ולוי בבני העיר שכם בתגובה לאונס דינה, בטענה כי הפעולה בקיביה מלמדת על בעיה דתית מובהקת:
בעקבות פעולת קיביה הוטלו מגבלות על פעולות התגמול: בפקודות המבצע יצוין במפורש שאין לפגוע בנשים ובילדים, ובנוסף על כך חיילים יצוידו בפנסים, כדי לבדוק היטב את הבתים המיועדים לפיצוץ. לאחר מכן התגבשה ההכרה כי יש לבצע את פעולות התגמול נגד מטרות צבאיות ולא אזרחיות.[15]
בעולם היו התגובות כנגד פעולת קיביה קשות מאוד. העיתונות גינתה אותה בכל תוקף, ומבחינות רבות ציירה את ישראל כמדינה שוחרת מלחמה ואלימות. בעולם לא נתפס ההקשר לפיגוע ביהוד. פעולותיה של ישראל גרמו לזעם רב גם בקרב ממשלות שונות, שמחו על הפגיעה באזרחים.
מדינות ערב והמעצמות הביאו את הנושא בפני מועצת הביטחון של האו"ם, וזו נזפה בחומרה בישראל ב-24 בנובמבר,[19] מבלי לאזכר, כפי שדרשה ישראל, את פעולות הטרור שקדמו לפעולת קיביה.[20] בדיון חזר שגריר ישראל באו"ם, אבא אבן, על דברי בן-גוריון, לפיהם ההתקפה על קיביה לא בוצעה על ידי צה"ל.[21] וינסטון צ'רצ'יל כתב איגרת אישית לבן-גוריון, בה הביע את צערו על המעשה.[15]
הזעזוע בדעת הקהל העולמית מפעולת קיביה הקל על ארצות הברית לנקוט צעדים כלפי ישראל בנוגע להטיית אפיק הירדן וב-20 באוקטובר 1953 הודיעה שהחליטה לעכב את המענק השנתי לישראל.[22]
בעקבות פעולת קיביה, רמזה בריטניה על אפשרות הפעלת ברית ההגנה שלה עם ירדן ואף שלחה נשק לחזק את המשמר הלאומי שלה.[1] בירדן נערכו הפגנות רחוב, בהן דרשו המפגינים לבצע פעולת תגמול נגד ישראל ודרשו את פיטוריהם של גלאב והקצינים הבריטים האחרים, בשל אי-התערבותו של הלגיון בזמן הפעולה. ישראל גונתה בחריפות בוועדת שביתת הנשק ישראל־ירדן.[23]
הלגיון הירדני נפרס לאורך הגבול עם ישראל, וכתוצאה מכך גבר בהרבה מספר התקריות בין צה"ל ללגיון. השאלה האם הפעולה בקיביה צמצמה את ההסתננויות לישראל נתונה במחלוקת. צה"ל וחלק מצמרת המדינה טענו שבעקבות הפעולה צומצם במידה ניכרת מספר ההסתננויות. לעומת זאת, אבא אבן, גדעון רפאל ואחרים טענו שלא הייתה לפעולה השפעה משמעותית, וכי תמיד יש ירידה במספר ההסתננויות בחודשי החורף.[24] באזור לטרון–טולכרם פחתה כמות ההסתננויות באופן דרמטי. בעקבות ההשלכות המדיניות של הפעולה, הוסטו מעתה מטרות פעולות התגמול נגד ירדן ומצרים, מכפרים אזרחיים לבסיסי צבא ומשטרה. כתוצאה מכך, בניגוד לפעולות התגמול שבוצעו עד אז, בהן רוב הנפגעים היו אזרחים, בפעולות שבוצעו בשנים 1954–1956 עיקר הנפגעים בצד הערבי היו חיילים ואנשי משטרה.[20] עם זאת, פעולות אלו גרמו להתגברות החיכוך בין הצבאות הסדירים וכתוצאה מכך למספר גדול של נפגעים בשני הצדדים, שהובילו בסופו של דבר למבצע קדש ב-1956 (בעקבות פעולת עזה ב-1955).[25]
פעולת קיביה, 1953, דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
