Loading AI tools
אושוויץ
מחנה השמדה נאצי בדרום פולין מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ (מגרמנית: Auschwitz ⓘⒾ, נהגה: אָאוּשְׁוִויץ) שבדרום פולין היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה.[1] היה זה מחנה ההשמדה שפעל במשך הזמן הרב ביותר (מיוני 1940 עד ינואר 1945[hebrew 1]) מכל מחנות ההשמדה, ובו הגיע לשיאו תיעושו של רצח ההמונים. בשיאו היה אושוויץ קומפלקס שכלל 45 מחנות שהשתרעו על 40 קמ"ר.
.jpg) | |||||||
| שער הכניסה למחנה אושוויץ II, בירקנאו | |||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||
| מידע כללי | |||||||
| סוג | מחנה ריכוז והשמדה | ||||||
| מדינה | פולין | ||||||
| מחוז |
מחוז אושוויינצ'ים  | ||||||
| שמות אחרים | בפולנית: Oświęcim | ||||||
| מחנות נלווים | מחנה אושוויץ II (בִּירקֶנַאוּ) (Birkenau), מחנה אושוויץ III אושוויץ מונוביץ, פירסטנגרובה | ||||||
| תאריכים | |||||||
| תאריך הקמה | אפריל 1940 | ||||||
| תאריך סגירה | 18 בינואר 1945 | ||||||
| תאריך שחרור | 27 בינואר 1945 | ||||||
| אוכלוסייה | |||||||
| מפקדי המחנה | רודולף פרנץ הס, ארתור ליבהנשל, ריכרד בר | ||||||
| צבא משחרר | הצבא האדום | ||||||
| השתייכות האסירים | יהודים, פולנים, צוענים, שבויי מלחמה | ||||||
| נתונים | |||||||
| מספר הנספים | בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם | ||||||
| שימור היסטורי | חלקי | ||||||
| קואורדינטות | 50°01′39″N 19°12′12″E | ||||||
 | |||||||
|
www | |||||||
  | |||||||
באושוויץ היו שלושה מחנות מרכזיים:
מעבר לשלושת המחנות הללו פעלו סביב אושוויץ כארבעים מחנות משניים, שבהם הועבדו יהודים בעבודות פרך.
שער הכניסה למחנה הריכוז אושוויץ I, שמעליו התנוססה הכתובת "העבודה משחררת", כמו גם פסי הרכבת המובילים לפתח מחנה ההשמדה אושוויץ II בירקנאו, נחקקו בזיכרונם של רבים כסמל מרכזי לשואה ולהשמדתם של היהודים. המונח "אושוויץ" הפך לשם נרדף לשואה, ולסמל לרוע ולאכזריות האדם, לעינויים ולסבל.
באוגוסט 1944 הצליחו אנשי זונדרקומנדו להבריח מאושוויץ ארבעה תצלומים שצולמו בתוך מחנה ההשמדה, המתארים בצורה בלעדית את פעולות השריפה של הגופות.[2]
ב-1979 הוכרז אושוויץ אתר מורשת עולמית מטעם ארגון אונסק"ו.
מחנות אושוויץ שכנו סמוך לעיר הפולנית אושוויינצ'ים (בנוסח הגרמני, אושוויץ), שבדרום פולין, כ-50 קילומטר ממערב לקרקוב, וכ-290 קילומטר מדרום לוורשה. העיר נמצאת במישור בעל אקלים יבשתי, חלקו ביצתי, מצפון לרכסי הטאטרה ובקרבת אחד מחלקיו הצרים של הסולה, שהוא אחד מיובליו של הוויסלה.[3]
מיקומה הגאוגרפי של אושוויינצ'ים, מדרום לשלזיה הפרוסית-גרמנית הוביל את האימפריה האוסטרו-הונגרית, ששלטה בחבל מאז חלוקת פולין, למקם לידה צומת רכבות חשוב. עם כיבושה של פולין על ידי גרמניה, בתחילת מלחמת העולם השנייה, סופחה שלזיה העילית המזרחית לגרמניה.[4]
בתקופת מלחמת העולם השנייה, בנוסף להיותה אתר מחנה ריכוז, עבודה והשמדה, נועדה העיר אושוויץ לתפקד כחלק מהאוטופיה הנאצית על התיישבות גרמנית במזרח. אדריכליו של היינריך הימלר תכננו את אושוויץ כ"עיר לדוגמה", מודל להתיישבות גרמנית במזרח, כחלק ממימוש התפיסה הנאצית בדבר תפקידו של אזור מזרח-אירופה בהיסטוריה הגרמנית. הימלר תיאר את המלחמה בברית המועצות ובגזעים הסלאבים כהמשך למלחמותיהם של הגרמנים בשבטים המונגולים במאה ה-13. מטרת המלחמה הייתה "לטהר" את סביבת המחיה של "הגזע הארי" מיסודות אתניים בלתי רצויים, כמו הסלאבים והיהודים, וליישב במזרח גרמנים "טהורי-גזע". מחנה אושוויץ נועד לספק כוח עבודה יהודי, סובייטי ופולני לבניית העיר הגרמנית העתידית אושוויץ ולהפעלת התעשיות ומסילות הרכבת, ואילו העיר אושוויץ נועדה לספק כוח אדם גרמני לפיקוח על כוח האדם שבמחנה ולהוות שלב בשיקומה של הנוכחות הגרמנית במזרח. בחזונו של הימלר, היו לאושוויץ שני תפקידים במקביל: מחנה השמדה ועיר גרמנית. ההשמדה הייתה אמורה להסתיים בשלב מסוים. אך העיר אושוויץ נועדה להתקיים לנצח, כחלק מחזון זה, של מזרח גרמניה.[5]
לאחר פלישת הצבא הנאצי לפולין בספטמבר 1939 חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי (ורתלנד) ובו כ-10 מיליון בני אדם סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין (הגנרלגוברנמן) המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי, שבו הוקם מאוחר יותר אושוויץ, נקטו הנאצים בצעדים מיידיים ל"אריזציה" של הטריטוריה החדשה בהתאם לאידאולוגיה של "מרחב מחיה". מייד לאחר הכיבוש רצחו הגרמנים כ-15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית, שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם כשני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה ליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים (פולקסדויטשה).
באביב 1940 העלו אנשי האס אס יחד עם רשויות המשטרה הגרמנית בשלזיה את הצורך בהקמת מחנה ריכוז, מכיוון שלטענתם בתי המעצר ובתי הכלא לא יכלו לעמוד בעומס שנוצר כתוצאה מהפעילות ההולכת וגוברת של המחתרת הפולנית.[6]
מחנות הריכוז היו מוסד מוכר בגרמניה הנאצית. מחנות הריכוז הראשונים הוקמו כבר בשנת 1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, בהם מחנה הריכוז דכאו שנפתח ב-20 במרץ 1933.[7] בתחילה נועדו המחנות להיות כלי לדיכוי מתנגדי השלטון בתוך גרמניה עצמה; בשלב השני כבר נועדו המחנות לכליאת "אלמנטים לא רצויים", פושעים ו"א-סוציאלים". יהודים נכלאו במחנות ריכוז בעיקר משנת 1938, ובמיוחד לאחר "ליל הבדולח", ב-9 בנובמבר 1938, במטרה לגרום להם לעזוב את גרמניה. ערב המלחמה היו במחנות כ-25,000 אסירים, ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה גדלה אוכלוסיית המחנות, כאשר החלו הגרמנים לכלוא בהם גם עצירים מן המדינות שנכבשו על ידם, ובמיוחד אנשים שנחשדו כפעילי מחתרת וכמסוכנים לכיבוש הגרמני. מטרת המחנות לא הייתה השמדה, אך העבודה שהוטלה על העצירים במחנות הייתה קשה יותר ויותר, והזלזול בחיי אדם במחנות אלה הלך ועלה. בהתאם, גדל מספר הנספים במחנות הריכוז.[6]
ב-27 באפריל 1940 הורה היינריך הימלר, ראש האס אס, על הקמת מחנה ריכוז ליד העיר אושוויינצ'ים. זאת, לאחר שקיבל דו"ח חיובי על אפשרות הקמת מחנה במקום מוועדה של האס אס, בראשות האופטשטורמפירר (סרן) רודולף פרנץ הס, שיהיה מפקדו הראשון של המחנה. תוך זמן קצר הוחל בעבודות הבנייה. המחנה נבנה סביב מחנה צבאי פולני נטוש סמוך לעיר, בפרוור זאסולה. במחנה היו בתחילה אחד עשר מבנים חד-קומתיים, וסביבו חיו כ-1,200 תושבים בבקתות. הגרמנים גירשו את התושבים שחיו באזור, והחלו בהכשרת הקסרקטין עצמו כמחנה ריכוז. כ-300 יהודים מהעיר ומסביבתה הובאו למקום למטרה זו באפריל 1940. יחד עימם הובאו למחנה 30 פושעים פליליים ממחנה הריכוז זקסנהאוזן. אסירים אלו נועדו להיות ראשי האסירים, ולשמש כחלק ממנגנון הכליאה במחנה הריכוז. ב-14 ביוני 1940 הובא למחנה משלוח ראשון של אסירים, 728 אסירים פולנים מהעיר טרנוב שבגליציה שהיו רובם ככולם אסירים פוליטיים. ב-1 במרץ 1941 נמנו במחנה למעלה מ-10,000 אסירים.[6]
הגרמנים הועידו את המחנה לכליאת אסירים פולנים, מהמחתרת הפולנית ומהשכבות הגבוהות יותר באוכלוסייה הפולנית, אותם ביקשו הגרמנים להשמיד. בשל כך, הלך והוגדל המחנה. במרץ 1941 החליט הימלר על הגדלת קיבולת המחנה ל-30,000 איש, ועל הקמת מחנה שבויים ענק בבירקנאו, סמוך למחנה המקורי. המחנה החדש נועד להכיל 100,000 איש, בעיקר לכליאת שבויי מלחמה סובייטיים במהלך מבצע ברברוסה שנועד להיפתח באותו קיץ. המחנה הראשון נקרא אושוויץ I, והשני – אושוויץ II. הימלר הודיע על תוכניותיו בסיור באושוויץ במרץ. לסיור נלווה גם נציג של הקונצרן אי גה פארבן, והימלר הודיע על הקמת מפעלים של התשלובת בשטח המחנה המיועד, שלהם יסופקו לפחות 10,000 אסירים.[8] לצורך הרחבת המחנה גורשו מבתיהם כל תושבי פרוור זאסולה, ותושבי הכפרים הסמוכים – באביצה, בודי, ראייסקו, ברושקוביץ, פלאווי, הארמזה, ובז'ז'ינקה, שעל אדמותיו נבנה מחנה בירקנאו. שטח בגודל 40 קילומטרים רבועים נסגר כולו לצורך המחנה ההולך ונבנה.[6]
אושוויץ I שימש, כאמור, כמרכז המנהלי של כלל מערכת המחנות. המחנה הוגדר על ידי הגרמנים כשטאמלאגר (בגרמנית: Stammlager), מחנה ראשי, וסומן I. בתחילה שימש המחנה למאסר אינטלקטואלים פולנים וחברי תנועת ההתנגדות בפולין, ואחר כך נאסרו בו גם שבויים סובייטיים, פושעים רגילים, "אלמנטים אנטי-חברתיים" וכ-50 הומוסקסואלים גרמנים. גם יהודים נשלחו למחנה כבר מהקמתו. במחנה היו בדרך כלל בין 13 ל-16 אלף אסירים, אך ב-1942 הגיע מספרם לכ-20 אלף.
המחנה היה מלבני בצורתו, כשצלעותיו הארוכות הן בציר צפון מזרח-דרום מערב. אורכו היה כ-300 מטר ורוחבו כ-200 מטר, והוא שכן סמוך לנהר סולה, יובל של הנהר ויסלה. המחנה היה מוקף כולו בגדר חשמלית כפולה בגובה ארבעה מטרים. עם הקמתו היו בו 20 מבנים חד-קומתיים, אך הגרמנים הוסיפו תשעה מבנים נוספים, והוסיפו קומה שנייה למבנים הקיימים. בסך הכול היו במחנה 29 מבנים, "בלוקים", המסודרים בשלוש שורות; במרכז השורה הצפונית עמד המבנה שהיה מטבח המחנה, ולידו שער הכניסה. על שער הכניסה הוצב (ועדיין ניצב) השלט הציני "Arbeit macht frei" ("העבודה משחררת").
המבנים השונים במחנה סומנו במספרים. חלקם נועדו למגורים, וחלקם למטרות אחרות, שנודעו לשמצה כשהתגלו זוועות המחנה. בין בלוקים אלה היו:
המחנה לא היה מוגבל בין גדרות התיל שהקיפו אותו, וסביבו היו מבנים רבים שהיו שייכים למחנה. בהם היה מבנה גדול שניצב בסמוך לצלעו הצפון-מערבית של המחנה, שבו נעשה רישום ומיון האסירים, וכן סדנאות ומחסנים שנבנו גם הם מצפון-מערב לגדר המחנה. לאורך הגדר הצפון מזרחית של המחנה עמד מבנה ששימש כתא הגזים הראשון במחנה, שנקרא "קרמטוריום I". במבנה זה הייתה גם משרפה. באותו צד של הגדר עמדו גם משרדי הגסטאפו, מגורי השומרים ומגוריו של מפקד המחנה. בצדדים שונים של המחנה היו אזורי הוצאה להורג, כמו הגרדום שניצב ליד קרמטוריום I.[hebrew 2] חלק מן ההוצאות להורג נעשו גם בתוך המחנה, בגרדום שעמד ליד מטבח המחנה.
הנשים הראשונות הגיעו למחנה ב-26 במרץ 1942. באותו תאריך הובאו למחנה 999 נשים גרמניות ממחנה ראוונסבריק, ואלף נשים יהודיות מסלובקיה[11] ששולחו יום קודם לכן מתחנת הרכבת פופרד-טטרי. באוגוסט אותה שנה הועברו הנשים, שמספרן הגיע ל-6,000, למחנה אושוויץ II.
ביולי 1944, לצורכי מכבי אש, הוקמה בריכת מים שבהמשך האסירים המיוחסים קיבלו אישור להשתמש בה לשחייה.
אושוויץ II (בירקנאו) הוא המחנה המוכר בדרך כלל בשם "אושוויץ". במחנה נכלאו מאות אלפים ונרצחו בו למעלה ממיליון בני אדם, בעיקר יהודים וצוענים (ראו להלן לגבי הערכת מספר הנרצחים). בירקנאו נקרא על ידי הגרמנים מחנה אושוויץ II, ומוקם כ-3 ק"מ ממערב למחנה אושוויץ I, בכפר בז'ז'ינקה (בגרמניתːבירקנאו), שפונה מיושביו. בניית המחנה החלה באוקטובר 1941. בתחילה נועד המחנה לאכלס את שבויי המלחמה הסובייטיים שנפלו בידי הגרמנים במבצע ברברוסה, אך עם הפעלת "הפתרון הסופי", וכשהוחלט לסגור את מחנות מבצע ריינהרד (בלז'ץ, סוביבור וטרבלינקה), הפך מחנה בירקנאו לאתר ההשמדה המרכזי.
מחנה בירקנאו היה בנוי כמלבן שאורכו (מצפון לדרום) 2.5 ק"מ ורוחבו (ממזרח למערב) 2 ק"מ, לא כולל האזור הצפוני, "מקסיקו" (ראו להלן). מידות אלה היו גדולות משמעותית מאלה של מחנה אושוויץ I. כמו באושוויץ I, גם כאן הוקף המחנה בגדרות חשמליות בגובה כארבעה מטרים, שבשל מידות המחנה נמתחו לאורך כולל של כ-9 ק"מ. מעבר לגדרות הוקף המחנה בתעלות באורך כולל של 13 קילומטרים. אושוויץ I ואושוויץ II היו מוקפים בעמדות שמירה שכונו Postenkette, עמדות קדמיות, ובהם שמרו וסיירו אנשי אס אס עם כלבים, יחידה שנקראה "גדוד הכלבים", Hundestaffel.[12]
המחנה נבנה על ידי שבויי מלחמה סובייטיים החל מאוקטובר 1941. היה צורך בבנייה מהירה של המחנה, בשל הצפיפות הרבה שהייתה בו; אלפי שבויים מתו תוך כדי הבנייה בשל התנאים האיומים שבהם עבדו. מתוך 13,000 שבויים סובייטיים שהובאו לאושוויץ באוקטובר 1941, שרדו רק 945 במרץ 1942.[13]
הכניסה הראשית למחנה הייתה מן הכביש והמסילה שהגיעו ממזרח, מכיוון אושוויץ I. הכניסה הייתה דרך בניין המשמר של האס אס; תמונת פסי הרכבת הנכנסים אל תוך המחנה דרך מבנה השער היא מן התמונות המפורסמות ביותר של אושוויץ. למעשה הוקמה תחנת הרכבת בתוך המחנה רק במאי 1944, ולפני כן הורדו האסירים מחוץ למחנה והוכנסו פנימה.[14]
מסילת הרכבת שעברה דרך שער הכניסה חילקה את המחנה, מצפון לדרום, לשני אזורים עיקריים: BI, מדרום למסילה, ו-BII, מצפונה. בשנה האחרונה לקיום המחנה הוחל בהקמת אזור שלישי, BIII, מצפון לאזור BII. אזור זה נקרא "מקסיקו" בפי האסירים, אך מעולם לא הושלם. אזורים BI ו-BII חולקו לתתי מחנות, כמפורט להלן, שהיו מופרדים בגדרות תיל. בכל מחנה היו שורות של "בלוקים", מבני עץ מוארכים שנועדו לאסירים; היו אלה צריפים שתוכננו כאורוות ל-52 סוסים בכל אחת מהן, אך במקום זאת שוכנו בכל בלוק למעלה מ-400 אסירים.
.jpg)
אזור BI חולק לשני תתי מחנות, עוד ב-1941:
בניית גזרה זו הושלמה בשנת 1942. בכל אחד מן המחנות הוחזקו עד 20,000 אסירים ולעיתים אף יותר.
אזור BII חולק גם הוא לשבעה תתי-מחנות, שהיו רצועות מצפון לדרום בתוך המתחם, החל במחנה BIIa, ממזרח, עד מחנה BIIf, במערב. בין מחנות אלה עבר כביש, מצפון לדרום; מחנות BIIa, BIIb, ו-BIIc שכנו ממזרח לכביש, ושאר המחנות שכנו ממערב לו. מחנות אלו היו כדלהלן:
כאמור לעיל, הקמת אזור BIII, הצפוני מבין שלוש גזרות המחנה, החל בשנת 1944, אך בנייתו לא הושלמה. בקיץ 1944 נכלאו בחלק מגזרה זו נשים יהודיות מהונגריה.
בינואר 1944, שנה לפני חיסול המחנה, היו כלואים בבירקנאו 80,839 בני אדם.[18] ואולם, תכליתו העיקרית של המחנה לא הייתה מאסר (כמו אושוויץ I) או עבודת כפייה (כמו באושוויץ III, ראו להלן) אלא השמדה. לאחר תחילת ההשמדה בגז בקרמטוריום I, באושוויץ I, כמפורט לעיל, הוחלט על הרחבת השימוש בגז ציקלון B ועל הקמת תאי גזים נוספים בתכנון האדריכל וואלטר דאיאקו. בשלב הראשון לא נתנו ראשי האס אס את דעתם על פינוי הגופות. בנובמבר 1944 פורקו תאי הגזים במחנה.[19]
_in_Auschwitz_II_(Birkenau).jpg)
כאמור לעיל, הוחל בבניית בירקנאו באוקטובר 1941, ולקראת אמצע 1942 הוחל ברצח המוני בשני תאי גזים ארעיים, שנבנו בבקתות של איכרים שפונו מביתם, בכפר בז'יזינקה. הראשון בתאים אלה נקרא בפי האס אס "בונקר I", וכונה "הבית האדום הקטן", בשל צורתו של הבית בו שכן. בתא גזים זה ניתן היה להמית 800 בני אדם בכל פעם. כמה חודשים לאחר מכן הוכשר תא גזים נוסף בבקתה אחרת, שנקראה בהתאם "בונקר II", וכונתה "הבית הלבן הקטן", גם כאן בשל צורתו של הבית; בתא גזים זה ניתן היה להכניס 1,200 קורבנות. ליד בונקרים אלה לא היו משרפות; לאחר שהקרבנות הומתו בגז, הוצאו הגופות מן התאים ונקברו בקברי אחים. החל מספטמבר 1942 הוחל בהוצאת הגופות מהקברים ובשריפתן, במה שנקרא מבצע 1005, בפיקודו של שטנדראנפירר פאול בלובל. עד סוף נובמבר 1942 רוקנו כל קברי האחים, ולפי ההערכה נשרפו כ-100,000 גופות. עם תחילת הפעלתם של תאי הגזים העיקריים במחנה, באביב 1943, הופסקה הפעלתם של שני הבונקרים. בונקר 1 נהרס, והאזור כולו נחרש ויושר. בונקר 2 לא נהרס, והופעל שוב במאי 1944, עם גירושם של יהודי הונגריה. לאחר הפסקת ההשמדה בנובמבר 1944 (ראו להלן) נהרס גם בונקר זה, וכל העקבות טושטשו.[20]
בבירקנאו פעלו ארבע משרפות, אשר סומנו בספרות II, III, IV ו-V (משרפה I פעלה, כאמור, באושוויץ I). בעליית הגג שלהן התגוררו אנשי הזונדרקומנדו. הימלר, בביקורו באושוויץ במרץ 1941, הורה על הרחבת המחנה כדי להכיל 125,000 אסירים. כחלק מתוכנית ההרחבה דרש הימלר גם הקמת משרפה שתוכל לשרוף 1,440 גופות ביממה. כאשר הוחלט על הרחבת השמדת היהודים, הוחלט להקים ליד המשרפה גם תא גזים להשמדה. בהמשך, הוחלט על הקמתן של עוד 3 משרפות.
המשרפות כולן (II עד V) מוקמו בצדו המערבי של המחנה. משרפות II ו-III הוקמו במתחם נפרד, מגודר ומוסווה בעצים ושיחים. הן מוקמו במקביל לחלקו הדרומי של המחנה, משרפה II מול מחנה BI, ומשרפה III מול חלקו הדרומי של מתחם BII. משרפות IV ו-V מוקמו במקביל לחלק הצפוני של מחנה BII, וגם הן הוסוו וגודרו באותה דרך.
מתחמי תאי הגזים והמשרפות היו בנויים כולם בצורה דומה: מלתחה, חדר תת-קרקעי להתפשטות, במשרפות II ו-III, שהכיל כ-2,000 מקומות, צמוד לתא גזים עם ראשי מקלחות מדומים, ומשרפה שהייתה חלק מהבניין בקומה העליונה, שקושרה על ידי מעלית לפינוי הגופות. הרעל ציקלון בה שוחרר מפתחים בתקרת תא הגזים או דרך עמודי תווך שהיו בהם חורים, דרכם התפשט הגז. במשרפות II ו-III היה תא גז אחד גדול (אחד לכל משרפה, אך הייתה יכולת לחלקו לשניים בטרנספורטים קטנים) ובמשרפות IV ו-V היו שלושה תאי גזים קטנים יותר לכל משרפה. משרפות אלו היו בנות קומה אחת, ללא מרתף. לאחר רצח הקורבנות בגז, היו הגופות מועברות למשרפה. סך הכול פעלו 46 תנורי שרפה בארבע המשרפות, הספק כל תנור היה 3 גופות בכ-20 דקות. לעיתים, כאשר התנורים לא התגברו על עומס הגופות המחכות לשרפה, או כאשר קרו תקלות במשרפה (כמו התבקעות הארובה מחמת החום), היו הגופות נערמות בחצר המשרפה ונשרפות שם במדורה. המשרפות החלו את פעולתן באביב 1943: משרפה IV ב-22 במרץ, משרפה II ב-31 במרץ, משרפה V ב-4 באפריל ומשרפה III ב-25 ביוני.
עד חודש יוני 1944 היו משלוחי האסירים מגיעים ברכבות אל תחנת הרכבת שבאושוויץ I, כ-2.5 קילומטרים מתאי הגזים (כאמור לעיל, רק ב-1944 נבנתה מסילת רכבת שנכנסה אל תוך המחנה עצמו). על תהליך ההשמדה ראו בהמשך. בחודש יוני 1944 הושלמה הקמתה של תחנת הרכבת בבירקנאו, על שלושת רציפיה, ומאותה עת הגיעו המשלוחים עד לתחנה זו, הסמוכה מרחק הליכה קצר למשרפות I ו-II. בניית התחנה בבירקנאו, לצד עבודות שיפוץ מיוחדות במשרפות, נעשו בדחיפות לצורך השמדת יהודי הונגריה על פי לוח הזמנים שקבע השלטון הנאצי.
בחלקו המערבי של המחנה, מצפון למשרפות II ו-III ומדרום למשרפות IV ו-V, הייתה "הסאונה" – מקלחות לטיהור וחיטוי האסירים שהוכנסו למחנה. לידה היה אזור שבו רוכז ומוין הרכוש שהביאו עימם היהודים למחנה. למקום זה נכנסו האסירים בתור בני אדם, ובתהליך של מקלחת, גזיזת שיער וקעקוע מספר הפכו לאסירים. במקום הצטברו כמויות עצומות של רכוש; ההערכה היא כי ערכו של הרכוש שנשדד מהיהודים הגיע למאות מיליוני מארק גרמני.[21] אזור זה נקרא בפי האסירים "קנדה", על שם העושר העצום שנבזז מהקורבנות והצטבר שם – האסירים סברו שקנדה היא סמל לעושר.[22]
בוועידת ואנזה, שנערכה ב-20 בינואר 1942, דנו בכירי הממשל הנאצי ביישום הפתרון הסופי, שההחלטה לגביו נתקבלה אצל ראשי הרייך קודם לכן. הדיון לא הזכיר במפורש השמדה, אך דן בגירוש היהודים מזרחה לעבודת כפייה, "שבה, יש לקוות, ימותו הרוב".[23] מטרתו העיקרית של מחנה בירקנאו הייתה השמדה, ועבודת הכפייה כמכשיר להשמדה השתלבה במטרותיו. עם השנים, נוספו עוד ועוד מחנות משנה למתחם העצום שמרכזו המנהלי היה אושוויץ, וכל כולו נשען על עבודת כפייה של אסירים.
ערך מורחב – אושוויץ מונוביץעוד באביב 1941 הוקם ממזרח לעיירה אושוויינצ'ים, ליד העיירה מונוביץ, מפעל של הקונצרן הגרמני אי גה פארבן. המפעל נועד לייצור גומי סינתטי ודלק נוזלי, ונקרא "בונה-ורקה". החברה הגרמנית השקיעה בהקמת המפעל למעלה מ-700 מיליון רייכסמרק (כ-1.4 מיליון דולר בערכי 1942), וביקשה לנצל את מיקומה הנוח של העיירה מבחינת זמינות התחבורה אליה ואת קרבתה למכרות השונים בשלזיה, אך בעיקר את זמינות כוח האדם של מחנות הריכוז הסמוכים. הימלר התחייב לספק לאי גה פארבן 10,000 אסירים; ממאי 1941 עד אוקטובר 1942 הוצעדו אסירים לעבודה בבתי החרושת, ומאוחר יותר הוסעו לשם ברכבות. החל ממאי 1942 שוכנו האסירים שנועדו לעבודה בבתי החרושת הללו במחנה אושוויץ III (50°01′39″N 19°17′17″E), שנקרא גם בּוּנָה או מונוביץ.[24]
המחנה עצמו הוקם במרחק כ-5.5 ק"מ ממזרח למחנה אושוויץ I. המחנה נבנה כמלבן שצלעותיו הארוכות הן ממזרח למערב, והיה ממוקם מדרום לעיירה מונוביץ; בתי החרושת של אי גה פארבן היו ממערב ומצפון לעיירה. בשיאו היו במחנה כ-12,000 אסירים; בתי החרושת נועדו להפעלה בידי האסירים בלבד, עם סגל אס אס ושומרים שנועדו לפקח עליהם, השומרים היו בחלקם אסירים פליליים גרמנים ופולנים. לאסירים ניתן מחסה מועט, וציוד מצומצם בלבד; מוות מרעב, מקור ומתנאי העבודה האיומים היה נפוץ מאוד, אך כוח אדם חדש תמיד סופק למחנה.
עד נובמבר 1943 נחשב אושוויץ III כחלק ממחנה בירקנאו, ומאותו חודש הופרד המחנה מבירקנאו, ונחשב במנהל האס אס כמחנה בפני עצמו. עם זאת, השמדה שלא על ידי עבודת כפייה לא נעשתה בבונה מונוביץ; רופאים מאושוויץ II ביקרו במועדים קבועים באושוויץ III, ובחרו את האסירים החלשים והחולים שנשלחו לתאי הגזים בבירקנאו. באושוויץ III נכלאו גם אסירים לא יהודים, במה שהוגדר "מחנה לחינוך לעבודה"; אסירים אלו נתפסו כמי שפגעו במשמעת העבודה הגרמנית.[24]
ממערב ומצפון לאושוויץ הוקמו מחנות משנה רבים, שנועדו לאסירים שעבדו בעבודות כפייה במפעלים הרבים באזור. המפעלים מוקמו באזורי התעשייה בשלזיה, וחלקם גם בתוך צ'כוסלובקיה; המפעלים שהעסיקו את היהודים השתייכו לחברות תעשייה מהגדולות בגרמניה. רוב המחנות סייעו למפעלים שהיו קשורים לתעשיית החימוש הגרמנית: בתי יציקה ומפעלי מתכת, מכרות פחם, מפעלים כימיים, תעשייה קלה, מפעל לחומרי בניין ומפעל לעיבוד מזון. במחנות אחרים נשלחו אסירים לעבודה בבנייה, יערנות, בחקלאות, ועוד. מחקרים שנערכו אחרי המלחמה הראו שעבודת האסירים, שנעשתה בתנאים פיזיים קשים ביותר, לא התקרבה כלל ליעדים שהגרמנים הציבו לעצמם, וכל מערכת המחנות הייתה למעשה כישלון חרוץ.[25]
יהודים נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה: מנורווגיה בצפון עד רודוס, בדרום אירופה, ומטולוז בדרום צרפת ועד אוקראינה במזרח.[26] רוב האנשים הגיעו למחנה ברכבת, לעיתים קרובות אחרי נסיעה קשה ביותר בקרונות בקר חתומים, שנמשכה כמה ימים, ואף מעל שבוע והורדו לרמפה היהודית. עד יוני 1944 הגיעו הרכבות לרציף הרכבות שממערב לעיירה אושוויינצ'ים; מאותו תאריך הגיעו האסירים אל תוך מחנה בירקנאו, בשלוחת מסילה שנבנתה לצורך זה.
עם הגיעם אל הרציף הורדו היהודים מהרכבת באלימות ובכוח. אסירים מיחידת קומנדו-קנדה היו אחראים לפריקת הנוסעים מקרונות הרכבת והפרדתם ממיטלטליהם, תוך הבטחה שהחפצים יושבו להם במחנה; נאסר על אסירים אלה לספר למגיעים על גורלם. על הרציף הופרדו הגברים מהנשים והילדים. רופא מהאס אס, שלעיתים קרובות היה ד"ר יוזף מנגלה, עם עוד קציני אס אס היו מבצעים מיון – סלקציה – של המגיעים על פי מראם, לאלה הכשירים לעבודה ואלה שנשלחו ישירות להמתה. הסלקציה נעשתה בשטחיות ובמקריות בדרך כלל; על פי הערכות, כ-10% עד 20% מהגברים נבחרו לעבודה, והשאר נידונו להמתה מיידית.[27] ילדים קטנים נלקחו מאימותיהם וצורפו לנשים מבוגרות יותר, יחד עם החולים, החלשים והזקנים, שנשלחו למוות. משלוחים מסוימים נשלחו כמות שהם לתאי הגזים, ללא מיון כלשהו; כך, משלוחים של פגועי נפש מכל רחבי אירופה נשלחו ללא כל מיון מתחנת הרכבת הישר אל תאי הגזים.
עד לבניית התחנה בתוך המחנה, נשלחו כל הנידונים למוות שהגיעו לאושוויץ בלילה במשאיות אל תאי הגזים. בשעות היום נאלצו האסירים לצעוד, ורק האסירים שלא היו מסוגלים ללכת הוסעו במשאית. אלה הכשירים לעבודה הלכו ברגל אל המחנות. ב-1944 הייתה תחנת הרכבת באושוויץ תחנת הרכבת העמוסה ביותר באירופה.[28] תזמורת של אסירות לבושות בחולצות לבנות וחצאיות כחולות ניגנה מנגינות עליזות בשעת בוא הרכבות, כדי להסיח את דעת האסירים מהצפוי להם.[29]
ההמתה בגז החלה באושוויץ I ב-3 בספטמבר 1941. סגן מפקד המחנה, קארל פריטש, החליט ביוזמתו להמית 600 שבויי מלחמה רוסיים וכ-250 אסירים מבין החולים שבמחנה. הם רוכזו במרתף בלוק 11, והומתו באמצעות ציקלון בה. מפקד המחנה, רודולף פרנץ הס,[30] לא שהה במחנה באותה עת, אך מששב סמך את ידו על היוזמה, והוחלט להשתמש בשיטת השמדה זו.[31] תא הגזים באושוויץ I, שנקרא "קרמטוריום 1", הופעל מ-15 באוגוסט 1940 עד ליולי 1943. עם הפעלת תאי הגזים באושוויץ II הופסקה בהדרגה ההשמדה במבנה זה.[32] תאי הגזים והמשרפות בבירקנאו החלו בפעילותם מאביב 1942.
תהליך ההשמדה החל עם הורדת היהודים מן הרכבות לרציפים. למרות הלחץ והאלימות שבהם הורדו היהודים מהרכבות, עשו הגרמנים מאמץ להסוות את כוונתם ואמרו להם שהם צריכים להתקלח ואף הביאו להם סבון. הם הסתירו עד הרגע האחרון את גורלם. אנשי האס אס הקפידו על שקט ועל כך שהיהודים לא ידברו ביניהם, כדי שלא תיווצר תסיסה. כמו כן, הוזהרו האסירים היהודים מיחידת "קנדה", שעסקו בפריקת הציוד, שלא לדבר עם היהודים שהגיעו. העובר על הוראה זו נענש במוות מיידי. על הרציף נערכה סלקציה, והנשלחים למוות הוצעדו או הוסעו לתאי הגזים. גם בהליכה לתאי הגזים נשמרה התדמית הנינוחה. את היהודים ליווה אמבולנס של האס אס, שיצר אשליה של ליווי רפואי. למעשה, בתוך האמבולנס הובלו פחיות הרעל, ציקלון בה.[33]
עם הגיעם לחצר המשרפה נאמר ליהודים שהם עומדים לעבור תהליך חיטוי. היהודים הורדו לחדר שנאמר להם שהוא מלתחה, שבו הם נדרשו להתפשט. ב"מלתחה" היו שלטים שסייעו לאווירת ההונאה, שעליהם היה כתוב בגרמנית "לרחצה", "לחיטוי", וכדומה; כדי לסייע עוד בהונאה הוספו שלטים ניידים גם בשפתם של היהודים שהגיעו. ב"מלתחה" היו ספסלים, ווים לתליית הבגדים, וכדומה. אנשי הזונדרקומנדו סייעו ליהודים להתפשט.[34] לחלק מהיהודים ניתנו סבון ומגבת, ואף נאמר להם לזכור את מספר הוו שבו תלו את הבגדים, הכל כדי לשמור על ההסוואה. עם זאת, במקום נכחו גם אנשי אס אס עם כלבים, כדי למנוע התנגדות גם ברגע האחרון.
לאחר ההתפשטות הוכנסו היהודים לתאי הגזים. בדרך כלל הוכנסו נשים וילדים ראשונים. עם התמלאות תאי הגזים נסגרו הדלתות באמצעות בריחים ואף הוברגו. אנשי האס אס שפכו את גבישי הציקלון דרך פתחים בגג, והגבישים הפכו לגז עם המפגש עם האוויר הדחוס והחם שבתוך תאי הגזים (כאשר היה האוויר קר נמשך התהליך זמן רב יותר, והגרמנים ניסו לחמם את אוויר התא במקרים כאלה בשיטות שונות). האנשים שעמדו ליד פתחי הגז מתו מייד בדרך כלל, והאחרים מתו בתוך כ-20 דקות לכל היותר.
לאחר כחצי שעה נפתחו דלתות התאים, ומאווררים הופעלו כדי להוציא את האוויר הרווי באדי הגז, ועובדי הזונדרקומנדו, חבושים במסכות גז, החלו בפינוי הגופות. פינוי הגופות היה כרוך בביזתן: מן הגופות הוסרו משקפיים, איברים תותבים, שיני זהב וכתרים בשיניים. שער הנשים נגזז, ותכשיטים הוסרו מן הגופות. הגופות הועמסו על מעלית מיוחדת, והועלו לכבשנים. כל התהליך, עד לסיום שריפת כל הגופות, נמשך כארבע שעות. במשרפות II ו-III נשרפו ביממה אחת 2,500 גופות בכל אחת, ובמשרפות IV ו-V נשרפו 1,500 גופות ביממה בכל אחת. העומס הרב יצר תקלות רבות במשרפות, ובשלבים מסוימים נשרפו חלק מהגופות גם בבורות שרפה מחוץ למשרפות.[35]
היהודים הראשונים שהובאו להשמדה בבירקנאו היו יהודים משלזיה. במהלך 1942 הגיעו משלוחים של יהודים מסלובקיה, מצרפת ומהולנד, ומאוחר יותר במהלך השנה מבלגיה ומיוגוסלביה. לקראת סוף 1942 הגיעו יהודים ששולחו מיוון ומביאליסטוק שבפולין. משלוחים מפולין המשיכו להגיע גם בתחילת 1943, ועמם משלוחים מברלין וממדינות שונות. באמצע 1944 הגיעה ההשמדה לשיאה: מאמצע מאי החלו להגיע יהודי הונגריה, והשמדתם נמשכה עד ליולי 1944. בין המשלוחים האחרונים שהגיעו היה משלוח מגטו לודז', שהיה הגטו האחרון בפולין וקורפו.[36]
האסירים (נשים וגברים) שלא נשלחו להמתה מיידית בגז נשלחו ל"זאונה", לחיטוי. שערם גולח וניתנו להם מדי אסיר – חולצה ומכנסיים מפוספסים. משם נשלחו האסירים למחנה ההסגר. כל האסירים שאפו לצאת במהירות ממחנה זה, שכן תוחלת חייו של אסיר בהסגר הייתה שבועות אחדים בלבד. אסיר שנשלח לעבודה יכול היה לשרוד יותר, כמה חודשים, ובתפקידים מסוימים לשרוד אף יותר.[37]
כאשר הוצא אסיר ממחנה ההסגר ניתן לו מספר, שנרשם ברישומי המחנה. המספר קועקע על גופו, בדרך כלל על האמה השמאלית – נוהל ייחודי למחנות אושוויץ.[38] היהודים שנשלחו למוות לא קיבלו מספר, וגם אסירים שנשלחו מאושוויץ לעבודת כפייה במחנות אחרים (כמו גרוס-רוזן או שטוטהוף) לא נרשמו. מספר האסירים שנרשמו באושוויץ בסך הכול הוא 405,000 איש ואישה, יהודים ולא יהודים.
יומו של האסיר החל לפנות בוקר, בשעה 4:00 או 4:30. לאחר ההשכמה, שהייתה לעיתים קשה ואלימה[hebrew 3] ניגשו האסירים במהירות למחראות; זמן לרחצה לא היה. המחראות והשימוש בהן העידו על התנאים הסניטריים האיומים ששררו במחנה: הן היו חדר ארוך וגדול, ובו שלוש תעלות בטון ארוכות ובהן חורים; עובדי הכפייה נאלצו לעשות את צורכיהם באותה עת עם כל שאר האנשים. מועד ההליכה אליהם היה קבוע, ולא ניתן היה להתפנות בספונטניות. במקביל, נדרשו האסירים לסדר את מיטות הקש שלהם, בצורה קפדנית. לאחר מכן התקיים אפלפלאץ ("מסדר", בגרמנית: Appell) – אחד מן השלבים המפחידים והקשים מבחינת האסירים. המסדר נמשך במשך שעות, ברוח, בקור ובשלג, כשהאסירים לובשים רק את מדיהם הדקים והקרועים; אסיר שנפל במסדר נורה מייד או שנשלח לתאי הגזים.
לאחר המסדר יצאו האסירים לעבודה, שם עבדו במשך שעות בעבודת פרך. ניתנו להם כמויות קטנות מאוד של מזון, שלקבלתו היו צריכים להמתין בתורים ארוכים. לאחר חזרתם למחנה הועמדו האסירים במסדר, כמו בבוקר.
גם עובדי הכפייה במחנות המשנה היו נתונים במשטר אימים, שכלל עינויים ורדיפות בלתי פוסקות, יחד עם תנאים היגייניים קשים ורעב מתמיד. הם הועבדו בתנאים קשים, ללא ציוד מינימלי, תחת עונשים בלתי-פוסקים. גם במחנות המשנה וגם במחנות הראשיים לא עבדו האסירים ביום ראשון, אך יום זה הוקדש לאינספור עונשים ומסדרים על חטאים קטנים שונים. ככלל, היו האסירים חשופים למגוון של עונשים פיזיים, החל במלקות מידי קאפו מזדמן, עבור בעונשי מלקות מול כלל האסירים, עינויים קשים בבלוק 11, וכלה בהמתה בתאי הגזים או בירייה.
כאמור, תוחלת חייו של אסיר הייתה כשלושה חודשים בלבד. הרעב המתמשך, התנאים הפיזיים וההיגייניים האיומים והמשמעת הקשה היו מביאים חלק גדול מן האסירים למצב של מוזלמן, אדם שתפקודיו הרגילים נעלמו, והוא מתקיים ברמה המינימלית ביותר. דינם של המוזלמנים היה מוות בתאי הגזים, תוך זמן קצר.
עקב לחץ כבד של תעשיית המלחמה, שופר מעט מצבם של האסירים החל מהמחצית השנייה של 1942, ושיעור התמותה של האסירים ירד מעט, אף על פי שהשמדת יהודי אירופה גברה בתקופה זו. אותם מתי מעט יהודים ששרדו במחנות עד סוף המלחמה, ניצלו בגלל הצורך הגובר של הגרמנים בכוח אדם, צורך שאילצם להקל מעט על התנאים הקשים במחנות לקראת סוף המלחמה.[39]
מחנה ההשמדה אושוויץ היה כפוף לפיקוד האס אס; בפיקוד זה היה המחנה חלק מ"המשרד הראשי לביטחון הרייך" (RSHA), שמטרתו הייתה "מאבק באויבי הרייך". מפברואר 1942, עם עליית חשיבותם הכלכלית של מחנות הריכוז, הוכפף המחנה ל-WVHA, המשרד הראשי למשק ומנהל של האס אס.
מינהלת אושוויץ חולקה לשש מחלקות:
על המחנה שמר גדוד של אנשי אס אס שהיו שייכים ליחידות גולגולת המת (טוטנקופּפ-פֵרבֶנדֵה, SS totenkopfverbände). מספרם נע בין 2,000 ל-6,000 בני אדם, ב-12 פלוגות.[41] בראש המחנה עמדו שלושה מפקדים:
הס, המפקד הראשון, שב לאושוויץ באמצע 1944, כדי לפקד על מבצע השמדת יהודי הונגריה. הוא לא היה מפקד המחנה, אך כל מפקדי האס אס היו כפופים לו.[42]
מנובמבר 1943 ועד נובמבר 1944 נחשב בירקנאו כמחנה נפרד מבחינת הפיקוד עליו; מפקד בירקנאו היה כפוף למפקד אושוויץ I, אך היו לו סמכויות אוטונומיות. בתקופה זו פיקדו עליו אוברשטומבנפיהרר פרידריך הארטינשטיין (Friedrich Hartjenstein), עד אמצע מאי 1944, והאופטמן (שקול לסרן) יוזף קרמר, עד נובמבר 1944. בתאריך זה אוחד מחדש הפיקוד על המחנה.[24]
כל האסירים במחנה שנועדו לעבודות כפייה חולקו לפלוגות עבודה, שנקראו קומנדו. בראש כל קומנדו עמד איש אס אס, שהיה כפוף ישירות למפקד המחנה. את הפיקוד בפועל על פלוגת העבודה הפקידו אנשי האס אס בידי אסירים נבחרים, שכונו קאפו, גם לקאפו היו סגנים ומנהלי עבודה (Vorarbiter), שהיו אחראים על פרויקטים מסוימים או על חלקים מהקומנדו. לקאפו הייתה סמכות מלאה על אנשיו, כולל הסמכות להרוג אסירים; הקאפו לא נדרש לתת דין וחשבון לאיש על מעשה רצח כזה, מלבד הדרישה לעקוב אחרי מצבת כוח אדם שבפיקודו. לעיתים קרובות היו קאפואים אלה פושעים פליליים, שנשלחו לאושוויץ ממחנות ריכוז בגרמניה.[43]
מעבר לאחראים על פלוגות העבודה, היו גם אסירים שהיו אחראים על הבלוקים, צריפי המגורים. בראש הבלוק היה אסיר שנקרא "זקן הבלוק" (Blockälteste). עד שלב מסוים מילאו יהודים תפקיד זה, אך בפברואר 1944 הוחלפו כמעט כולם. עוזרו של זקן הבלוק היה "רשם הבלוק" (Rapportschreiber), שהיה אחראי על ניהול מצבת האסירים בבלוק. בתפקיד זה נצבר כוח רב, וטעויות שנעשו היו גורליות: אם נרשם ליד מספרו של אסיר בטעות "מוות", כמעט ולא הייתה דרך לתקן את הרישום והאסיר נשלח לתאי הגזים. בראש כל הבלוקים עמד "זקן המחנה" (בגרמנית: L.A., Lagerälteste) אסיר שלמעשה ניהל את כלל המחנה; בידו היה הכוח למנות זקני בלוקים, רשמים, וכו'.[44]
כעיקרון, היה המחנה בנוי כהיררכיה, כאשר בראשו עומדים אנשי האס אס ובתחתיתו היהודים. חלק מן האסירים הפולנים, שהיו האסירים הראשונים במחנה וששרדו זמן רב יותר, הפכו לשכבת הפקידות של המחנה; אסירים רוסים דורגו סמוך לתחתית ההיררכיה, ואסירים סלובקים מעט מעליהם. אסיר שידע גרמנית זכה לחשיבות בפני עצמו, ללא קשר למוצאו. כל האסירים סומנו, מעבר למספר שניתן להם; האסירים הפליליים, ולרוב גם הקאפו, ענדו משולש ירוק על מדי האסיר, ליד המספר; יהודים נאלצו לחבוש תמיד משולש צהוב, ומעליו משולש נוסף בהתאם למערכת סימון האסירים במחנות. ככלל, האסירים הפוליטיים סומנו במשולש אדום, ועליו אות שסימנה את השתייכותם הגזעית והאתנית.[45]
הגרמנים השקיעו מאמץ רב כדי למנוע בריחות מאושוויץ. כאמור לעיל, המחנות היו מוקפים בגדרות תיל וגדרות חשמליות, תעלות ושומרים חמושים עם כלבים. מעבר לגדרות המחנה עצמו, הוצבו עוד מגדלי שמירה במה שנקרא "השרשרת הגדולה", במרחק מאות מטרים ואף כמה קילומטרים מגדר המחנה. כל אזור המחנה, כ-40 קילומטרים מרובעים, הוגדר "אזור מיוחד"; תושביו הפולנים פונו ממנו, ונאסרה הכניסה אליו ללא אישור מיוחד. באזור אושוויץ יושבו משפחות של אנשי אס אס וכן אוכלוסיות פולקסדויטשה (תושבים באזורים שונים באירופה, שנחשבו על ידי הגרמנים כבעלי מוצא גרמני); כל אלה גילו יחס עוין במיוחד כלפי בורחים. על הבורחים הכבידה גם ההסתוות בשטח: היה קשה להיטמע באוכלוסייה כאשר הם במדי המחנה, עם מספר מקועקע על זרועם ושיערם מגולח. הגרמנים הזהירו את יושבי האזור שייענשו בחומרה רבה אם יסייעו לבורחים. מכשול נוסף בדרכם של הבורחים הייתה גם הידיעה, שחבריהם לבלוק ואף למחנה כולו ייענשו בחומרה רבה בענישה קולקטיבית. הגרמנים לא ויתרו גם כאשר הבורחים לא נתפסו בימים הראשונים; כל יחידות המשטרה הגרמנית קיבלו הודעות ופרטים על זהותם של הבורחים, והיחידות השונות עשו סריקות מדוקדקות בחיפוש אחריהם בכל רחבי הרייך הגרמני. אסיר שנתפס הוחזר למחנה, ודינו היה מוות, לעיני חבריו האסירים.[46]
למרות כל האמצעים הללו, אירעו באושוויץ בריחות רבות. היו מי שניצלו את עבודתם מחוץ למחנות, כדי לברוח; היו מי שקיבלו סיוע מתנועת המחתרת הפולנית; היו שהסתייעו בעובדים אזרחיים, בעיקר במחנות המשנה; היו בודדים שזכו לסיוע מקציני אס אס שרצו לסייע לאסירים.[47] בסך הכול נרשמו 667 אסירים שניסו לברוח, מתוכם נכשלו 270; אין תיעוד על גורלם של 397 האחרים, ויש להניח שחלקם לפחות הצליחו.[48] בין הבורחים והבריחות המפורסמות מן המחנה:
ערך מורחב – ההתנגדות באושוויץלמרות התנאים הקשים, נוצרה באושוויץ, כמו במחנות ריכוז אחרים, מחתרת. במחתרת פעלו כמעט רק אסירים שנשאו תפקידים במרפאת המחנה ובמשרדים, ועל כן היו במצב מעט יותר טוב מזה של שאר האסירים שהיו נתונים במאבק לחיים ולמוות מול הרעב והתנאים הקשים מאוד במחנה, ולא יכלו לתת את דעתם על פעולות התנגדות. בדרך כלל פעלו במחתרת בשנים הראשונות אסירים פולנים, שכן הם שהו במחנה יותר זמן מאחרים והצליחו להתבסס בתפקידים האמורים. יהודים הגיעו לתפקידים כאלה רק ב-1943, ורק מאז החלו למצוא את דרכם לתנועת המחתרת.[52] באותה שנה הוקם מעין ארגון גג לכל ארגוני המחתרת שהיו באושוויץ, בשם "קבוצת המאבק אושוויץ" (Kampfgruppe Auschwitz).[53] הקבוצה התגבשה סביב אסיר אוסטרי בשם ארנסט בורגר,[hebrew 4] והיא הסתייעה בקבוצות של אסירים שהועברו לאושוויץ מדכאו ומבוכנוואלד, אסירים שהתגבשו כבר באותם מחנות והתנסו בפעילות מחתרתית.[55] המחתרת עסקה בהברחת ידיעות על הנעשה במחנה אל העולם שמחוצה לו, סיוע לאסירים (על ידי הברחת תרופות ומזון), סיוע לבריחות, וניסיונות לחבלה בנעשה במחנה. המחתרת התכוננה למרד במחנה לקראת התקרבות הצבא האדום, אך מרד זה לא התחולל בסופו של דבר.[56]
ידוע על פעולות התנגדות בודדות שאירעו באושוויץ. כך למשל, ב-23 באוקטובר 1943 אישה יהודייה, שהגיעה במשלוח באותו היום, חטפה אקדח מאחד מאנשי המשמר וירתה בשני אנשי אס אס. תגבורת של האס אס רצחה אותה ואת חברותיה, שהצטרפו להתנגדות.[53] יש להניח שהיו מקרים דומים, שלא נודעו. עם זאת, המרד היחיד שאירע בפועל באושוויץ היה המרד של אנשי הזונדרקומנדו, ב-7 באוקטובר 1944. בתקופה זו הסתיימה למעשה השמדת יהודי הונגריה, ולאנשי הזונדרקומנדו היה ברור שגם מותם קרב, משלמעשה תם הצורך בהם. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו בקשר עם "קבוצת המאבק", דרשו להתחיל את המרד הכללי שתוכנן במחנה, אך ראשי קבוצת המאבק סירבו בטענה שלא ניתן לבצע התקוממות כללית. למרות זאת, קבוצת המאבק סייעה בהברחת חומר נפץ אל המשרפות. התכנון של הזונדרקומנדו היה להתחיל במרידה בעת ובעונה אחת בכל ארבע המשרפות, אולם ב-7 באוקטובר נודע לאנשי משרפה IV כי כ-300 מאנשיהם נועדו להשמדה. הם החליטו להתחיל במרידה, אך באותו יום בצהריים הופתעו על ידי קאפו גרמני, שאיים עליהם בחשיפה. המרד התחיל באותו רגע: הקאפו נהרג על ידי אנשי הזונדרקומנדו, והם תקפו באבנים, גרזנים ופטישים את תגבורת האס אס שהגיעה למשרפה. האסירים ניסו לפוצץ את משרפה IV, וזו נהרסה חלקית; אנשי הזונדרקומנדו במשרפה II שראו את תחילת המרד השליכו את הקאפו שלהם לתוך המשרפה, וניסו להימלט בהמוניהם מן המקום. אנשי האס אס הרגו את כל הבורחים, וטבחו בכל אנשי הזונדרקומנדו במשרפה IV. בסך הכול נהרגו 451 איש במרידה. ארבע מתוך הצעירות שהבריחו את חומר הנפץ למחנה, כולל מנהיגתן רוז'ה רובוטה, נתפסו ונתלו ב-6 בינואר 1945. הייתה זאת ההוצאה להורג האחרונה במחנה.[57]
בין הכלואים במחנה אושוויץ היו גם יהודים שומרי מצוות שנאבקו על המשך עשיית המצוות.
ישנן עדויות רבות על קיום מצוות שונות באושוויץ על ידי יחידים ובציבור, בין המצוות שקוימו באושוויץ ניתן למנות תקיעת שופר באוזני אלפי אסירים על ידי הרב צבי הירש מייזליש,[58] שמירת צום יום כיפור תוך עבודת כפייה[59] ובמקרה אחר צום במשך שלושה ימים ברצף בשל ספק בחישוב התאריך,[60][61] נטילת שלושה מתוך ארבעת המינים,[62] וכן ישיבה בסוכה,[62][63][64] הדלקת נרות חנוכה,[65] עריכת ליל הסדר,[66][67] לבישת ציצית ותפילין,[68] תפילה בציבור,[69] אמירת תהילים,[67] קדיש[70] ולימוד תורה.[71]
ערכים מורחבים – סוגיית הפצצת אושוויץ, סוגיית הפצצת אושוויץ: ההיתכנות המבצעית
ידיעות שונות על גירוש היהודים למזרח ולמחנות שונים זלגו למערב במהלך שנות מלחמת העולם השנייה, אך השם אושוויץ לא היה ברור עד 1943. המודיעין הבריטי ידע כבר ב-1942 ממספר מקורות על אושוויץ כמחנה השמדה, בעזרת ניצולים משטח הכיבוש הגרמני, רשת המחתרת הפולנית, ולאחר ידי יירוט ופענוח תשדורות רדיו של מחנות ריכוז, כולל אושוויץ, ובהם מספרי האסירים הנכנסים ומספרי האסירים המתים.[72][73][74] המודיעין האמריקאי קיבל דיווחים על אושוויץ החל משנת 1942.[75][76] ידיעות אלו גם פורסמו בתקשורת; ב-18 בנובמבר 1943 פרסם העיתון פלסטיין פוסט כי "רכבת מוות" ובה 15,000 יהודים נשלחה למחנה המוות אושווייצים.[77]
ב-1944 כבר היו בידי בעלות הברית ידיעות ברורות למדי על הנעשה במחנה; ידיעות אלה הוברחו מתוך המחנה על ידי המחתרת, וכן הגיעו באמצעות בורחים שונים. אחד מן הדו"חות החשובים היה זה שהובא על ידי רודולף ורבה ואלפרד וצלר שנמלטו מן המחנה ב-7 באפריל 1944. באביב 1944 כבר היה בידי מקבלי ההחלטות במערב מידע מדויק למדי על הנעשה במחנה, אך המידע עוכב בידי גורמים שונים, והגיע מאוחר מדי לידיעת הציבור הרחב.[78]
כאמור, באביב 1944 הייתה לממשלות בעלות הברית ידיעה ברורה על הנעשה באושוויץ. הסוכנות היהודית דרשה להפציץ את המחנות כדי לעצור את פעילות ההשמדה. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, ושר החוץ אנתוני אידן תמכו בהצעה זו; צ'רצ'יל כתב לאידן: "הוצא מחיל האוויר כמה שתוכל ובשעת הצורך השתמש בשמי".[79] בידי בעלות הברית היו צילומי אוויר מפורטים של כל המחנות החל ב-31 במאי 1944; מפציצי בעלות הברית היו בטווח מתאים להפצצת המחנות, מבסיסים באיטליה וגם בבריטניה. ב-13 בספטמבר 1944 אף תקפו מפציצים אמריקאים את מפעל בונה ורקה של אושוויץ III, והרסו אותו חלקית, מעשה שנחשב למביא תועלת. ואולם, למרות תמיכתם של ראשי המדינות, מנעו פקידי מחלקת ההגנה של ארצות הברית ופקידי משרדי האווירייה והחוץ בבריטניה את ביצוע ההפצצות, בנימוק שהדבר מסיט כוחות אוויריים ממשימתם הראשית.[80] בסופו של דבר לא עשו בעלות הברית שום מעשה כדי לעצור את ההשמדה באושוויץ או אף להאט אותה. אחד הנימוקים לכך היה גם הרצון לא לפגוע באסירים הנמצאים במחנה. התפיסה הרווחת הייתה כי הדרך הטובה ביותר לעזור ליהודים באירופה היא להגיע לניצחון מהיר ככל הניתן של בעלות הברית במלחמה.
ערך מורחב – צעדות המוותלאחר מרד הזונדרקומנדו נעצרה למעשה ההשמדה בתאי הגזים. הימלר, שחשש שהצבא האדום יכבוש את אושוויץ בבת אחת בלא שתהיה בידי הגרמנים שהות לטשטש ולהעלים את הראיות למעשיהם (כפי שאירע במיידנק), הורה להפסיק את ההשמדה, וזו הסתיימה באופן רשמי ב-3 בנובמבר 1944. שיקול נוסף לפעולתו של הימלר היה המשא ומתן החשאי שבו החל עם בעלות הברית באותה עת.[81] הימלר הורה על פירוק הציוד בתאי הגזים ובמשרפות והעברתו למחנה גרוס-רוזן, ועל פיצוץ המבנים. יחידות זונדרקומנדו שהוקמו לצורך כך עסקו בטשטוש העקבות לבורות השרפה, וכמויות עצומות של רכוש נשלחו לגרמניה. שאר הרכוש, שלא ניתן היה לפנות, הושמד. כ-70,000 מאסירי המחנה נשלחו למחנות בתוך גרמניה, וחלק גדול מתיעוד המחנה נשרף; אך עם זאת, בבהלה ובחוסר הארגון ששררו במחנה באותם ימים הצליחו אסירים פולניים לשמור מסמכים רבים.[82]
באמצע ינואר החל הצבא האדום במתקפה רחבת היקף בדרום פולין, מתקפת ויסלה-אודר. ב-18 בינואר 1945 החל סגל המחנה להתפנות, באורח לא מסודר וחפוז. 58,000 האסירים שנותרו במחנה הוצעדו בצעדה כפויה אל תוך גרמניה. צעדה זו נודעה בשם "צעדת המוות"; כ-15,000 איש מתו במהלכה. האסירים צעדו אל מחנות ריכוז בשטחים הגרמניים שטרם נכבשו, ובהם מאוטהאוזן, פלוסנבירג ובוכנוואלד. אסירים שהיו חלשים או חולים מכדי לצעוד הושארו מאחור במחנה.
ב-27 בינואר 1945 הגיע הצבא האדום אל המחנה, ושחרר כ-7,500 אסירים שנותרו בו. מפקד היחידה ששחררה את המחנה היה מיור (רב-סרן) בצבא האדום, יהודי בשם אנטולי שפירו.[hebrew 5] נהג הטנק שפרץ את המחנה היה חייל יהודי בשם דוד דושמן, ואחד מחיילי הצבא האדום ששחררו את המחנה היה האמן זינובי טולקצ'וב והוא תיעד בציוריו את מראות המחנה ואסיריו עם השחרור.[83]
עם נסיגתם מאושוויץ השמידו הנאצים מסמכים רבים, כדי לטשטש את העדויות על ההשמדה הנרחבת שהתחוללה במקום. הצבא האדום, ששחרר את המחנה, מצא בו מסמכים ובהם עדות לכ-100,000 נספים בלבד. כדי ליישב את הפער בין מספר זה לבין העדויות הרבות של בורחי המחנה ושל הניצולים על מיליוני קורבנות, הקימה ברית המועצות ועדה מיוחדת שתעריך את מספר הנספים. ועדה זו הגיעה למספר ארבעה מיליון, שהוא לדעתה מספר הנספים באושוויץ. מסקנותיה של הוועדה התבססו על הספק השרפה של הכבשנים השונים, אך הניחה בטעות שהכבשנים פעלו באורח רצוף, וללא הפסקות, הנחה שהיום ידוע שאינה נכונה. המספר ארבעה מיליון אומץ על ידי ממשלת פולין הקומוניסטית. במקביל, ניסו חוקרים רבים במערב לקבוע את מספר הנספים. ורבה ווצלר הגיעו למסקנה שהמספר הוא 1,765,000; יז'י טבו, אסיר פולני שנמלט גם הוא מן המחנה, הניח שהמספר היה מיליון וחצי; ג'ורג' ולרס, אסיר אושוויץ בעצמו, העריך שנשלחו לאושוויץ 1,613,455 איש, מתוכם 1,433,405 יהודים, ומתוכם הושמדו 1,471,595 איש, בהם 1,352,980 יהודים.[84] אנשי הזונדרקומנדו ששרדו את המחנה העריכו את מספר הנרצחים בין 2.8 עד 4.5 מיליון.[85] עדות זו של הזונדרקומנדו תואמת גם את עדותו של מפקד המחנה עצמו, רודולף הס, אשר במסגרת עדותו במשפטי נירנברג העריך כי מספר האנשים שהומתו והושמדו (בעדות עצמה הוא משתמש במילים: "executed and exterminated") בגז ובשרפה היה לפחות 2,500,000, מספר האסירים שנספו ברעב ובמגפות היה לפחות 500,000 נוספים, ובסך הכול לפי הערכתו מתו במחנה בערך 3,000,000 בני אדם בתקופה שבה פיקד עליו.[86]
בניגוד להערכות אלו, הערכה מקובלת במחקר היא שבסך הכול נשלחו לאושוויץ מכל רחבי אירופה כ-1,100,000 יהודים: מהונגריה 438,000 יהודים,[87] מפולין – 300,000, מצרפת – 69,000, מהולנד – 60,000, מיוון – 55,000, מבוהמיה ומורביה – 46,000, מסלובקיה – 27,000, מבלגיה – 25,000, מיוגוסלביה – 10,000, מאיטליה – 7,500, מנורווגיה – 690, וממקומות אחרים (ובכלל זה מחנות ריכוז) – 34,000 איש. סה"כ גורשו לאושוויץ על פי אומדן זה 1,095,190 איש ואישה, מספר המעוגל במחקר ל-1.1 מיליון.[88]
בנוסף ליהודים גורשו לאושוויץ כ-23,000 צוענים. קבוצות נוספות שגורשו למחנה היו כ-12,000 שבויי מלחמה סובייטים, 140,000–150,000 אסירים פולנים, ועוד כ-25,000 אסירים בני לאומים אחרים (איטלקים, אוסטרים, אוקראינים, ביילורוסים, גרמנים, יוגוסלבים, ליטאים, צ'כים, צרפתים, ורוסים). בסך הכול גורשו לאושוויץ, לפי הערכה זו, לפחות 1,300,000 איש ואישה.[89]
כל אלה הן הערכות מינימום; הערכות המקסימום הן כי גורשו לאושוויץ 1.5 מיליון איש. מספר הנרצחים נע, על פי הערכות אלה, בין 1.1 מיליון בני אדם ל-1.35 מיליון בני אדם.[90]
מעבר לשאיפה להגיע לחקר האמת, יש חשיבות רבה בקביעת המספר מכיוון שהפערים הגדולים בין ההערכות מזינים טיעונים של מכחישי שואה.
על פי ההערכה, שירתו באושוויץ 7,000–7,200 אנשי אס אס: גברים ונשים, במהלך כל שנות קיומו של המחנה. יש להניח, כי כ-6,500 מתוכם שרדו את המלחמה. ההערכה היא כי רק כ-10% מתוך סגל המחנה הועמדו לדין לאחר המלחמה, חלקם בפולין סמוך לאחר המלחמה, ואחרים בגרמניה בשנות ה-50 של המאה ה-20. חלק גדול מאותם שהורשעו נידונו לעונשים קלים, בדרך כלל מאסר שנים אחדות בכלא (לעיתים רק שנתיים או שלוש), ובהם גם כאלה שהרגו מאות אסירים במו ידיהם.[91]
מפקד המחנה הראשון, רודולף פרנץ הס, נידון למוות על ידי השלטונות הפולנים, והוצא להורג מול שער המחנה באפריל 1947. לקראת סוף 1947 התקיים בקרקוב משפט אושוויץ הראשון שנוהל על ידי שלטונות פולין, ובו נדונו 41 אנשי אס אס בכירים במחנה, בהם המפקד השני, ארתור ליבהנשל, שנידון למוות והוצא להורג בקרקוב. משפט שני של נאשמים מאושוויץ התקיים בגרמניה ובו נדונו בעיקר חברי הסגל הרפואי של מחנה ההשמדה.
המפקד השלישי, ריכרד בר, נעצר בשנת 1960 והיה אמור להישפט במשפט אושוויץ השני,[92] אולם הוא מת בכלא הגרמני בהמתנה למשפטו.
לאחר המלחמה שימש מתחם המחנה עד 1947 כמחנה מעצר של הנ.ק.ו.ד. (NKVD), המשטרה החשאית של ברית המועצות (הארגון שקדם לק.ג.ב.) ושל המשרד לביטחון פנים של פולין, MBP, המשטרה החשאית של ממשלת פולין הקומוניסטית. מפעלי בונה שוקמו על ידי ממשלת פולין, כבסיס לתעשייה הכימית של האזור.
מחנה אושוויץ הפך למוזיאון. מספר בלוקים הוקדשו לעמים שונים (כמו הבלוק היהודי), בלוק 11 משמש כמוזיאון לתאי ההתעללות בבני האדם. בבלוקים 4 ו-5 ניתן לראות שאריות מהרכוש שנגזל מהאסירים במחנות אושוויץ בירקנאו, בהם: שיער הנגזז, מזוודות, נעליים, משקפיים, פרוטזות וכו'. מחנה בירקנאו נשאר עומד על תילו, מלבד המשרפות שפוצצו על ידי אנשי הזונדרקומנדו (הריסות המבנים עומדות כפי שהיו ביום הפיצוץ). בנוסף למוזיאון ניצבות ברחבי המחנה אנדרטאות רבות שהוצבו לזכר הנרצחים במחנה.
ב-1947 החליטה ממשלת פולין על שחזור מחנה אושוויץ I, כמוזיאון לזכר קורבנות הפאשיזם; אושוויץ II, שבו היו המבנים עשויים מעץ, חומר לא עמיד, שומר אך לא שוחזר. מוזיאון אושוויץ I משלב מרכיבים מכמה תקופות לאתר אחד: לדוגמה, תא הגזים באושוויץ I (שכבר לא היה קיים בסוף המלחמה) שוחזר והגדר הוזזה (בגלל בנייה שנעשתה אחרי סוף המלחמה ולפני הקמת המוזיאון). עם זאת, ברוב המקרים הסטייה מהאמת ההיסטורית היא שולית, והיא מצוינת בפירוש. אושוויץ II ושרידי תאי הגזים שבו פתוחים גם הם לציבור.
בשנות ה-60 של המאה ה-20 הלאימה ממשלת פולין את שטחי המחנות ואת הרכוש, וסירבה לשלם פיצוי כלשהו על הרכוש המולאם. ציפורה פרנק, בת למשפחה יהודית שהייתה הבעלים של השטח, מנהלת מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 מאבק תקשורתי ומשפטי להחזיר לה את הבעלות באתר, מתוך כוונה שהאתר יהיה בבעלות יהודית.
בשנת 1979 הכריזה אונסק"ו על מחנה הריכוז אושוויץ כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בשנת 2008 שונה, לבקשת ממשלת פולין, שם האתר ברשימות אונסק"ו, ושמו המעודכן הוא "מחנה הריכוז אושוויץ בירקנאו – מחנה ריכוז והשמדה של גרמניה הנאצית (1940–1945)".[93]
עם השנים התעוררו מחלוקות שונות, בעיקר סביב יוזמות הנצחה שונות. לאחר הכרזת האפיפיור (ב-1 במאי 1987) על אדית שטיין כקדושה של הכנסייה, הציבו קתולים צלב ליד אתר בונקר 2 בבירקנאו, מקום מותה. זמן קצר לאחר מכן, הופיע שם מגן דוד, ואחריו עוד סמלים דתיים; בסופו של דבר הוסרו כולם.
נזירות כרמליטיות הקימו מנזר ליד אושוויץ I ב-1984 (אדית שטיין הייתה נזירה כרמליטית). קבוצות יהודיות מחו על הקמת המנזר וקראו לסילוקו, ולאחר לחץ מתמשך הסכימו לכך נציגי הכנסייה הקתולית ב-1987. ואולם, בכך לא תמה המחלוקת; שנה לאחר מכן הציבו הכרמליטיות צלב שגובהו 8 מטרים ליד המנזר, בקרבת בלוק 11. הצלב נראה בקושי מתוך המחנה, אך הדבר הוביל למחאה מצד קבוצות יהודיות, שטענו שעיקר הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ודרשו שסמלים דתיים יורחקו מהאתר. מנגד, נטען שעיקר הנרצחים באושוויץ I היו פולנים קתולים. הכנסייה הקתולית הורתה לכרמליטיות לעבור עד 1989, אך הן נשארו עד 1993 בהותירן את הצלב הגדול מאחוריהן. ב-1998, לאחר קריאות נוספות להסיר את הצלב, הוצבו כ-300 צלבים קטנים יותר על ידי פעילים מקומיים ליד הצלב הגדול, דבר שהביא למחאות נוספות ולחילופי דברים קשים. בעקבות הסכם בין הכנסייה הקתולית הפולנית לבין ממשלת פולין, הצלבים הקטנים הוסרו ב-1999 אך הגדול נשאר.
לאחר נפילת מסך הברזל ומתחילת שנות ה-90 החלו מדינות לעדכן ולשפר את התצוגות שלהן במוזיאון אושוויץ, והתכנים שמוצגים בהן היום מדויקים יותר ועוסקים גם בגורל הקהילות היהודית במדינתם. לאחר ביקורו של ראש הממשלה אריאל שרון בשנת 2005 באושוויץ-בירקנאו החליטה ממשלת ישראל, בשם העם היהודי, להחליף את התערוכה הקיימת בבלוק 27 באושוויץ בתערוכת קבע חדשה. האחריות על עיצוב התערוכה והקמתה הופקדה בידי יד ושם, במימון ממשלת ישראל ובסיוע ועידת התביעות.[94][95]
ב-4 בספטמבר 2003 ערך חיל האוויר הישראלי מטס מעל מחנה ההשמדה. במהלך המטס נערך טקס קרקעי בו הוקראו שמותיהם של האנשים שהגיעו למחנה 60 שנה קודם לכן, ב-4 ספטמבר 1943. רשימה זו הוכנה מבועד מועד על ידי מוסד יד ושם במסגרת ההכנות לטיסה.
יום שחרור מחנה ההשמדה אושוויץ נקבע על ידי מדינות רבות כיום זיכרון לשואה, ובהן גרמניה, שב-1996 קבעה אותו כיום זיכרון לקורבנות הנאצים. ב-1 בנובמבר 2005 הכריז האו"ם על יום זה כיום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
ב-18 בדצמבר 2009 פרצו אלמונים למחנה וגנבו את השלט "העבודה משחררת" שהתנוסס על שער הברזל בכניסה למחנה.[96] במקומו הוצב שלט זהה שנשמר במוזיאון המחנה. לאחר כשלושה ימים השלט אותר כשהוא חתוך לשלושה חלקים,[97] ולאחר עבודות שחזור הוא הושב למקומו.
בשנת 2008 נמצאו בדירה נטושה בברלין 29 שרטוטים מקוריים של מבנים בְּאושוויץ-בירקנאו, שהוכנו ברובם בסתיו 1941. אחד השרטוטים אף נושא הערה בכתב ידו של הימלר וחתימתו. העיתון "בילד" של תאגיד אקסל שפרינגר רכש את השרטוטים, דאג לוודא את נכונותם, והעורך הראשי של העיתון, קאי דיקמן, החליט להעבירם למשמרת עולם בארכיון "יד ושם". ב-27 באוגוסט 2009 התקיים בבית תאגיד אקסל שפרינגר בברלין טקס הענקת השרטוטים, בו העניק אותם דיקמן, לראש הממשלה בנימין נתניהו[98] והחל מ-25 באוגוסט 2010 הם מוצגים בתערוכה "ארכיטקטורה של רצח - תוכניות הבנייה של אושוויץ-בירקנאו" – ב"יד ושם".[99]
בעקבות יוזמה של השר הפולני ולדיסלב ברטושבסקי, הוקמה בשנת 2009 קרן אושוויץ-בירקנאו, שמרווחי הריבית שלה ימומנו עבודות שימור ארוכות טווח של המוצגים והמבנים באושוויץ. המטרה שהוצבה היא גיוס 120 מיליון אירו. כמה מדינות הודיעו על תרומתן לקרן, ובהן ממשלות גרמניה, אוסטריה, ארצות הברית, ישראל, בריטניה ומדינות נוספות.
במהלך שהותו כאסיר-צלם, צילם וילהלם בראסה עשרות אלפי צילומים של האסירים. חלקם נשמרו והועברו ליד ושם.
בשנת 2021 פרסמה לילי אברט, מניצולי המחנה, ספר בשם Lily's Promise: How I Survived Auschwitz and Found the Strength to Live שהפך לרב מכר. כמו כן היא הקימה ערוץ בTiktok בו היא עונה על השאלות בהקשר למחנה ריכוז אושוויץ.
ביולי 2022 פורסם כי הנעליים הבלויות של הילדים קורבנות המחנה הנמצאות בו מתפוררות, וכי בקרן אושוויץ-בירקנאו מגייסים כספים כדי שיוכלו להמשיך ולשמר אותן למען הדורות הבאים[100]. ביוני 2024 דווח על סיום שחזור 3000 זוגות נעליים, והחזרתם לתצוגה במחנה[101].
ביולי 2023 השיקו חברות טכנולוגיה ישראליות את המיזם "אל מול עיניך" בו ניתן יהיה לערוך מסע אונליין עם הטלפון הסלולרי בשפות שונות באושוויץ, ובליווי מדריך ורחפן. מטרת המיזם להנגיש את המראות והמידע לרבים, ולהזים מכחישי שואה ואנטישמים.[102]
 |
ראו גם – השואה באמנות |
לאחר השואה התגבש מעמדו של אושוויץ כסמל לשואה כולה, לרוע ולרצח עם.[103] תהליך זה השפיע על ייצוג המחנה באמנות, בספרות, בפילוסופיה ובתרבות הפופולרית. התהליך לא היה אחיד בכל העולם. כך למשל, בעוד שבמקומות רבים בעולם הפך אושוויץ לסמל לשואת העם היהודי, ברפובליקה העממית הפולנית הפך המחנה, זמן קצר לאחר המלחמה, לסמל לסבל ולמות קדושים בעם הפולני בתקופת המלחמה, ואילו ההשמדה של יהודים במחנה קיבלה מקום שולי בייצוג התרבותי והפוליטי.[104][105]
מלבד ההקף העצום של רצח יהודים באושוויץ, מספר נסיבות הביאו להפיכתו של אושוויץ לסמל. ראשית, מספר רב יחסית של אנשים שנשלחו למחנה שרדו והעידו על אשר אירע להם, בעיקר מבין אלו שהגיעו למחנות ריכוז ועבודה. לשם השוואה, מבין האנשים שנשלחו למחנות ההשמדה בלז'ץ וחלמנו ידוע על שורדים ספורים והעדויות הקיימות על שהתרחש במחנות אלה מעטות מאוד. שנית, יותר ממאה מבנים נשארו עומדים באושוויץ בתום המלחמה, בעוד שמחנות ההשמדה שהוקמו כחלק ממבצע ריינהארד (בלז'ץ, טרבלינקה, וסוביבור) נהרסו על ידי הנאצים ונעשו ניסיונות להסתיר את אשר אירע בהם. בנוסף, אושוויץ היה מחנה בין-לאומי יותר, כך שזיכרונו הדהד בכל אירופה, ולאחר המלחמה השלטונות הסובייטיים והפולנים גילו עניין בשימור שרידי המחנה והקמת מוזיאון על שטחו, דבר שלא קרה בשטחי מחנות אחרים.[106][107]
על מרכזיותו של אושוויץ כסמל המייצג את השואה נמתחה לא פעם ביקורת.[108] כך לדוגמה כתב ההיסטוריון טימותי סניידר:
בדיוק הסיבות שבשלן אנו יודעים משהו על אושוויץ מעוותות את הבנתנו לגבי השואה: אנו יודעים על אושוויץ משום שהיו ניצולים, והיו ניצולים משום שאושוויץ היה מחנה עבודה בנוסף להיותו מפעל מוות. ניצולים אלה היו הם בעיקר יהודים ממערב אירופה, כיוון שאושוויץ היה המקום שאליו נשלחו בדרך כלל יהודי מערב אירופה. אחרי מלחמת העולם השנייה, שורדים ממערב אירופה היו חופשיים לכתוב ולפרסם, בעוד ששורדים ממזרח אירופה, אם הם נלכדו מאחורי מסך הברזל, לא היו חופשיים לעשות זאת....
אושוויץ, כסמל לשואה, מדיר את אלה שהיו במרכז האירוע ההיסטורי. הקבוצה הגדולה ביותר של קורבנות השואה – יהודים דתיים אורתודוקסים ודוברי יידיש מפולין, או במונח הגרמני המזלזל מעט, אוסטיודן – היו מנוכרים תרבותית ממערב אירופאיים, כולל יהדות מערב אירופה. במידה מסוימת הם ממשיכים להיות מודרים לשוליים של זיכרון השואה. מתקן המוות אושוויץ-בירקנאו הוקם בטריטוריה שהיא כיום פולין, אף על פי שבזמנו הוא היה חלק מהטריטוריה של הרייך הגרמני. על כן, אושוויץ מקושרת עם פולין של היום... אבל יחסית מעט יהודים פולנים וכמעט אף אחד מהיהודים הסובייטים לא מת שם. שתי הקבוצות הגדולות ביותר של קורבנות נעדרות מסמל ההנצחה.— טימותי סניידר[109]
מספר יצירות ספרות שהתבססו על זיכרונם של שורדי שואה שנשלחו לאושוויץ בולטות כייצוג תרבותי של אושוויץ. ספרו של פרימו לוי "הזהו אדם?" מביא את זיכרונותיו של לוי מתקופת מאסרו באושוויץ מונוביץ. לוי תיעד את זיכרונותיו ועסק בסוגיות שונות הקשורים אליהם גם בכתבים אחרים כגון "כך היה אושוויץ"[110] וחלק מהסיפורים בקובץ "אושוויץ, עיר שלווה". במסה "האזור האפור" כתב לוי על המורכבות של ההיררכיה בתוך המחנה, אשר לא ניתן לסכמה בהבחנה בין קורבנות למקרבנים. תחת זאת, לדבריו, קיים במחנה אזור אפור "שקווי התיחום שלו אינם מוגדרים כראוי, אזור מפריד ומאחד כאחד את שני המחנות של אדונים מזה ומשרתים מזה. הוא בעל מבנה פנימי, שלא ייאמן עד כמה הוא מסובך, והוא משכן בתוכו את הנחוץ על מנת לתעתע בצורך שלנו לשפוט".[111] תובנה זו השפיעה על כותבים והוגים אחרים, כגון ג'ורג'ו אגמבן. ב"הזהו אדם?" כתב לוי גם על הקושי בשימוש בשפה המוכרת לצורך תיאור חוויית האדם שנמצא במחנה:
כפי שתחושת הרעב שלנו אינה דומה לתחושתו של מי שמחוץ למחנה דילג על ארוחה אחת, כך גם תחושת הקור שלנו שונה לחלוטין. אנחנו אומרים "רעב" או "עייפות", "פחד" ו"כאב"; אומרים "חורף". אבל כאן [באושוויץ] כל אלה שונים. אלה מלים שהמציאו אנשים חופשיים שהשתמשו בהן כבני-חורין, שחיו, התענגו או התייסרו בבתיהם. אם עולם המחנות היה מתקיים זמן רב יותר, היתה נוצרת שפה אחרת כדי להבין תחושות שלא נודעו עד כה. לכן אנחנו חשים שעלינו להסביר מהו "עמל" ביום רוח, וקור מתחת לאפס מעלות, עבור אנשים הלבושים בחולצה, בתחתונים, במעיל דקים ובמכנסי בד; אשר את גופם מייסרים דרך קבע הרעב וחולשה, והם יודעים שמלאך המוות אורב להם בקרבת מקום.
— פרימו לוי, הזהו אדם?[112]
הממואר של אלי ויזל, "הלילה" מספר על קורותיהם של ויזל ואביו באושוויץ ובבוכנוואלד. הספר זכה לתפוצה רבה וסייע להעמקת על שיח השואה ברחבי העולם.[113] ויזל הרבה לעסוק אושוויץ כסמל לשואת העם היהודי, לרוע ולקושי של האמונה באדם ובאלוהים לאחר השואה. לדבריו, "אושוויץ מסמל מוות – מוות טוטאלי ומוחלט – של האדם ושל המין האנושי, של התבונה ושל הלב, של השפה ושל החושים".[114]
בישראל, לספר סלמנדרה של יחיאל די-נור, ניצול אושוויץ, הייתה השפעה רבה, כמו גם לעדותו במשפט אייכמן, שבה הוא תיאר את אושוויץ כ"פלנטה" אחרת. טענה זו זכתה להדים רבים בשיח הציבורי ועוררה דיון.[115] בצרפת, ספריה של שרלוט דלבו (אנ') זכו לתהודה. זיכרונותיה ממחנה אושוויץ, שאליו היא גורשה בשל היותה פעילה ברזיסטאנס, תורגמו לעברית תחת השם "אף אחד מאיתנו לא יחזור".[116] בין המחברים האחרים שכתבו על זמנם כאסירים באושוויץ ניתן למצוא את הרמן לנגביין, אולגה לנדייל, ליאנה מילו (אנ'), פיליפ מולר, מאחרוני עובדי הכפייה ביחידת הזונדרקומנדו באושוויץ, סווירינה שמגלבסקה (אנ'), שספרה "עשן מעל בירקנאו" נלמד בבתי ספר בפולין, רודולף ורבה, טדאוש בורובסקי ("רבותי בבקשה, לגז") ואחרים.[103][117]
עלילתם של עשרות ספרים בדיוניים או בדיוניים-למחצה מתרחשת באושוויץ, ולעיתים קרובות ספרות זו מעוררת דיונים אתיים.[118] כך למשל, רב המכר "המקעקע מאושוויץ" מאת התר מוריס ספג ביקורת מאתר ההנצחה אושוויץ על האופן שבו הוא משלב בידיון ומציאות.[119] עם זאת, הגבול בין בידיון למציאות לא תמיד ברור, וגם אנשים שנאסרו באושוויץ ושרדו בחרו לעיתים לשלב אלמנטים בדיוניים ביצירותיהם. כך למשל, חלק מהקוראים של "הלילה" של אלי ויזל סבורים שהספר משלב זיכרונות ועיבוד ספרותי,[120] ק. צטניק בחר לעבד את ניסיונו האישי באושוויץ ברומן "השעון", והרומן ללא גורל של אימרה קרטס, אשר שרד את מחנות אושוויץ ובוכנוואלד, נחשב לאוטוביוגרפי למחצה.
בין הספרים המצליחים שעלילתם מתרחשת בחלקה באושוויץ ניתן למצוא את בחירתה של סופי, שגם עובד לסרט קולנוע באותו השם, ואת חץ הזמן של מרטין איימיס, שהיה מועמד לפרס בוקר. הספר "הנער בפיג'מת הפסים" מאת ג'ון בוין מספר על נער שאביו ממונה למפקד באושוויץ והוא עובד לסרט באותו השם. הספר ספג ביקורת ממנהלי מוזיאון אושוויץ בירקנאו.[121]
אחד הסרטים הראשונים שעסקו באושוויץ הוא השלב האחרון (אנ'), סרטה של ונדה יקובובסקה, ניצולת אושוויץ פולניה. הסרט מ-1948 מתמקד באסירות ובבית החולים של המחנה, והוא מבוסס על חוויותיה של יקובובסקה ועל עדויות ששמעה מנשים אחרות שהיו אסירות במחנה.[122][123]
הפילוסוף והסוציולוג תאודור אדורנו ידוע באמירתו ש"שירה אחרי אושוויץ היא ברבריות".[124][125] אמירה זו משמשת כפתיחה לדיונים רבים על אמנות, שירה ופילוסופיה אחרי השואה ועליה. הביטוי "אחרי אושוויץ" עצמו לא מתייחס באופן פרטי למחנה אושוויץ, אלא לשואה בכללה, ובכך הוא מציב את אושוויץ כסמל לשואה, לאכזריות והשמדה, ולמשבר האתי שאירוע זה מעורר. כתבה על כך חוקרת הספרות נעמי מנדל:[126]
כאשר מיקם תאודור אדורנו את התרבות בת-זמננו "אחרי אושוויץ", הוא טבע ביטוי שצבר משמעות ועוצמה, ככל שתרבות זו נעה לתוך העתיד ואושוויץ נסוג, בלית ברירה, לעבר. בתוך תנועה זו, אושוויץ הפך למייצג של השואה בדימיון בן זמננו. כשאנו אומרים "אושוויץ", אנו לא מתכוונים למחנה הריכוז בפולין הכבושה, או לא רק לזה... בקצרה, [אנו מתכוונים] לתהליך העצום, המצטבר, המורכב, העמוק, הפרוזאי, המהמם והבנאלי להחריד שיצר את מה שאנחנו מכנים 'השואה'.
— נעמי מנדל
לאמירה של אדורנו ניתנו פירושים רבים, ומחברים רבים הגיבו לה. הסופר והמשורר הגרמני הנס מגנוס אנצנסברגר פירשה כטענה ש"אחרי אושוויץ, לא ניתן עוד לכתוב שירה".[127] אדורנו עצמו טבע את הביטוי בתוך דיון על יכולתם של מבקר התרבות ויוצר התרבות להעמיד עצמם מחוץ לתרבות וציוויליזציה ששיתפה פעולה עם השואה, או יצרה אותה, ובכך גילתה עצמה, באופן פרדוקסלי כברבריות. הוא המשיך להשתמש בכתביו המאוחרים יותר בביטוי "אחרי אושוויץ". לדוגמה, במאמר "חינוך אחרי אושוויץ" ("התביעה הראשונית מכל חינוך הוא שאושוויץ לא יקרה שוב")[128] ובספרו "דיאלקטיקה שלילית", שם הוא מיתן את טענתו לגבי שירה אחרי אושוויץ ("ייתכן שהייתה זו טעות לומר שאחרי אושוויץ לא ניתן עוד לכתוב שירה" כיוון שגם לסבל יש זכות לביטוי, כפי שלאדם מעונה יש זכות לצרוח).[129][130][131] הביטוי "אחרי אושוויץ" מופיע בכותרת של עשרות ספרי פילוסופיה ומחקר, שעוסקים באתיקה, יצירה ותאולוגיה לאחר השואה.[132][133]
הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן השתמש בדימוי של אושוויץ כדי לנתח את העולם המודרני ושרטוט אדריכלי של תוכנית ההרחבה של אושוויץ מפברואר 1942 מופיע על כריכת ספרו הומו סאקר. ב"הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים", אגמבן מנתח את מחנות המוות הנאצים כ"פרדיגמה הנסתרת של המרחב הפוליטי של המודרניות".[134] בספר השלישי בטרילוגיית הומו סאקר, "מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד", אגמבן עוסק באופן ספציפי יותר בעדויות של שורדי אושוויץ (בעיקר פרימו לוי), במשמעות של המחנה עצמו ובדמות המוזלמן.
יצירותיו של דוד אולר, ששרד את אושוויץ ועבד כזונדרקומנדו כוללות רישומים של מה שראה וחווה במחנה. גם עבודתה של אליס לוק כהנא (אנ') מתייחסת לניסיונה כאסירה באושוויץ. עבודתה המפורסמת ביותר, "ללא שמות", מוצגת במוזיאון הוותיקן. בציור נראים פסי רכבת שמובילים לרקע אפל חום-צהבהב, שעליו מפוזרים מספרים. בראש הציור מופיע המספר 1939.[135] לדבריה, "לפני אושוויץ, פסי הרכבת סמלו עבורי יציאה לחופשה עם משפחתי. היום הם מסמלים את הדעתנו למקום לא ידוע שהריח נורא. מאוחר יור למדתי שהריח הגיע מהקרמטוריום. ניסיתי לצייר את הריח... ציירתי דבר צהבהב-חום ומייסר שמתנשא מעל המספרים".[136] דימוי פסי הרכבת נוכח גם ביצירות אחרות כסמל לשואה. הציורים של זינובי טולקצ'וב (ביניהם הסדרות "אושוויץ" ו"פרחי אושוויץ"), שהשתתף בשחרור אושוויץ, הופיעו החל מ-1945 כאלבומים שבהם תוארו הניצולים שפגש ואירועים מהמחנה.[137]
אחדים מבין הכלואים באושוויץ כתבו את זכרונותיהם, כיצירה ספרותית או כספרי זכרונות. בהם:
אתר האינטרנט הרשמי של אושוויץ
עופר אדרת, אושוויץ על שולחן השרטוטים, באתר הארץ, 25 בנובמבר 2014
קשת הקורבנות במחנה אושוויץ, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
אושוויץ (מחנה השמדה), דף שער בספרייה הלאומית מי אתה ליאון ברז'ה - סיפורו של קאפו באושוויץ, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאןSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
