Loading AI tools
סופר יהודי איטלקי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פְּרִימוֹ מיקלה לוי (באיטלקית: Primo Michele Levi; 31 ביולי 1919, טורינו, פיימונטה, איטליה – 11 באפריל 1987) היה סופר וכימאי יהודי-איטלקי. כתב זכרונות, סיפורים קצרים, שירים ורומנים. ידוע ביותר ביצירתו על השואה, ובמיוחד על תיאורו של הזמן שעבר עליו במחנה העבודה אושוויץ מונוביץ. ספרו "הזהו אדם?", העוסק בתקופת שהותו באושוויץ, תואר כאחד הספרים החשובים שנכתבו במאה ה-20.[1]
 | |
| פרימו לוי | |
| לידה |
31 ביולי 1919 טורינו, איטליה  |
|---|---|
| פטירה |
11 באפריל 1987 (בגיל 67) טורינו, איטליה |
| שם לידה |
Primo Levi |
| מדינה |
איטליה, ממלכת איטליה |
| לאום | יהודי-איטלקי |
| מקום קבורה |
בית הקברות של טורינו |
| מקום מגורים |
טורינו |
| אירועים משמעותיים |
השואה |
| שם עט |
Damiano Malabaila |
| עיסוק | כימאי, סופר |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת טורינו, Liceo Classico Massimo D'Azeglio |
| שפות היצירה |
איטלקית |
| תחום כתיבה | ממוארים, סיפורים קצרים, שירה ורומאנים |
| סוגה |
ספר זיכרונות |
| נושאי כתיבה | אוטוביוגרפיה, כימיה, איטליה, השואה |
| יצירות בולטות | "הזהו אדם?", "השוקעים והניצולים", "הטבלה המחזורית", "אם לא עכשיו, אימתי?", "ההפוגה" |
| תקופת הפעילות |
1947 – 11 באפריל 1987 (כ־40 שנה) |
| בן או בת זוג |
Lucia Morpurgo |
| פרסים והוקרה | "ויארג'ו", "סטרגה", "קמפיילו" (איטליה) |
  | |
פרימו לוי נולד ב-1919 בטורינו שבפיימונטה, ממלכת איטליה למשפחה יהודית ליברלית. אביו, צֶ'זַרֶה (Cesare), היה קורא נלהב ואוטודידקט. הוא עבד בבית החרושת "גנץ", ובילה חלק ניכר מזמנו בהונגריה, מקום החברה. אמו של פרימו, אסתר (Ester; נודעה ברבים בשם "רינה") הייתה משכילה ובוגרת ה־Instituto Maria Letizia. אף היא הייתה קוראת נלהבת, ידעה לנגן בפסנתר ודיברה צרפתית שוטפת.[2] נישואי הוריו היו ביוזמת אבי אמו, צ'זרה לוּצַאטִי (Cesare Luzzati).[2] ביום חתונתם העניק סבו לזוג הצעיר את הדירה ברחוב 75 Corso Re Umberto, שבה חי פרימו לוי מרבית חייו.
ב-1921 נולדה אחותו אנה מריה (Anna Maria); פרימו לוי חש כלפיה קרבה רבה במשך כל ימי חייו. ב-1925 החל לבקר בבית הספר היסודי פֶלִיצֶ'ה רִינְיוֹן (Felice Rignon) בטורינו. פרימו היה ילד צנום, עדין וביישן שהחשיב את עצמו למכוער, אך עם זאת עשה חיל בלימודיו. תיקו האישי בבית הספר כולל תקופות היעדרות ארוכות, במהלכן למד בביתו – תחילה עם אמיליה גלאודה (Emilia Glauda), ובהמשך עם מריסה זיני (Marisa Zini), בתו של הפילוסוף זֽינוֹ זֽיני (Zino Zini).[3] את חופשות הקיץ בילה לוי עם אמו בבית חווה ששכרה בעמק ולדנסיאן (Waldensian), מדרום-מערב לטורינו. אביו נשאר בטורינו, גם מפני שלא חיבב את חיי הכפר, וגם בשל בגידותיו באשתו.[4]
בספטמבר 1930 נכנס לוי לבית הספר הקלאסי מאסימו ד'אזליו (Massimo d'Azeglio), שנה לפני גיל הכניסה הרגיל.[5] הוא היה התלמיד הצעיר ביותר, הנמוך ביותר והנבון ביותר בכיתתו, כמו גם היהודי היחיד בה. בשל כל אלה הוא סבל התעללות.[6] באוגוסט 1932, בתום שתי שנות לימוד בתלמוד תורה בטורינו, הוא חגג בר מצווה בעלייתו לתורה בבית הכנסת. ב־1933 הצטרף לתנועת הנוער האוונגרדיסטי (Opera Nazionale Balilla, ה-ONB) של הנוער הפשיסטי, כמצופה אז מכל תלמיד בית ספר באיטליה. הוא התחמק מתרגילי סדר בסגנון צבאי, בהצטרפו לחטיבת הסקי במסגרתה בילה כל שבת בעונה המושלגת במדרונות שסביב טורינו.[7] כנער צעיר חלה לוי לעיתים תכופות, לרוב מזיהומים בחזה, אך חרף זאת השתתף בפעילות פיזית ברצון. פרימו נהג לחמוק עם כמה מחבריו לאצטדיון ספורט נטוש, שם ערכו תחרויות אתלטיקה.
ביולי 1934 בהיותו בן 14, הוא עבר את מבחני הקבלה לתיכון (Liceo classico) מאסימו ד'אזליו שהתמחה בלימודים קלאסיים, והחל את לימודיו שם בסתיו. בית הספר נודע במוריו האנטי-פשיסטים.
בגמר לימודי החובה החל בלימודי כימיה באוניברסיטת טורינו. ממשלת איטליה הפאשיסטית פתחה באותן שנים בחקיקת חוקים גזעניים, מה שהקשה על לוי להגיש את עבודת הגמר שלו, מהיותו יהודי. חרף זאת הצליח לוי להגיש את עבודת הגמר וסיים את לימודיו באוניברסיטה בהצטיינות. בתעודת הגמר שקיבל ב־1941, צוין כי הוא "מן הגזע היהודי". אותם חוקי גזע מנעו ממנו למצוא עבודה שתהלום את השכלתו – בתום לימודיו.
יחד עם אחותו אנה, לקח חלק בפגישות סודיות שנערכו מדי שבוע על בסיס קבוע בספריית בית הספר היהודי בטורינו, שליד בית הכנסת שנהרס בהפצצות ב-1942. בקבוצה היו חברים לוצ'יאנה ניסים, פרנקו מומיליאנו (Franco Momigliano), שלאחר המלחמה נישא ללוצ'יאנה ניסים, ואנדה מאסטרו (Vanda Maestro), אמנואלה הרטום ואחיו אניו, אאוג'ניו גנטילי (Eugenio Gentili), ג'ורג'יו דינה (Giorgio Diena), ג'ורג'יו סגרה (Giorgio Segre), אלברטו סלמוני (Alberto Salmoni) וביאנקה גואידטי סרה (Bianca Guidetti Serra). חברי הקבוצה אהבו לטייל ולעשות סקי בהרים. כולם היו אינטלקטואלים יהודים אנטי-פאשיסטיים, סטודנטים או בוגרי לימודים אקדמיים. הם הקימו יחדיו קבוצת התנגדות שנקראה "בני הספרייה היהודית", שפעלה כנגד המשטר הפאשיסטי בשיתוף פעולה עם המחתרת האיטלקית "צדק וחירות" (Giustizia e Liberta).[8][9]
בספטמבר 1943, אחרי שהממשלה האיטלקית חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, מנהיגה לשעבר, בניטו מוסוליני, חולץ מכלאו על ידי הגרמנים והועמד בראש ממשלת בובות מטעם הגרמנים בצפון איטליה הכבושה. תנועת המחתרת האיטלקית החלה לפעול במטרה לכבוש את האזור הגרמני, ולוי, לוצ'יאנה ניסים, ואנדה מאסטרו, וכמה חברים נוספים הצטרפו אליה, נמלטו למרגלות הרי האלפים וניסו להצטרף לתנועת הפרטיזנים הליברלית "Giustizia e Libertà" (צדק וחירות). לוי וחבריו לא היו מיומנים דיים כדי לעמוד בסיכון שקיבלו על עצמם; הם נתפסו במהירות, בעקבות הלשנה, על ידי המיליציה הפשיסטית ששלטה שם בלילה שבין ה-12 ל-13 בדצמבר 1943. כאשר גילו שלוי ממוצא יהודי, שלחו אותו למחנה הריכוז פוסולי, אליו הגיע בסוף ינואר 1944.
ב-21 בפברואר 1944, נשלחו עצירי פוסולי, בשנים-עשר קרונות רכבת סגורים להובלת בקר, למחנה הריכוז אושוויץ. לוי שהה שם במשך 11 חודשים בטרם שוחרר המחנה על ידי הצבא האדום. מקרב 650 יהודים איטלקים שהיו במשלוח שלו, היה לוי אחד מ-20 ששרדו את אושוויץ.
לוי הצליח לשרוד הודות לצירוף נסיבות: הוא ידע קצת גרמנית בזכות ספרי כימיה כתובים גרמנית שהוא קרא, והדבר היה לו לתועלת במחנה. הוא שילם בלחם עבור שיעורים בגרמנית ובהתמצאות ברחבי מחנה אושוויץ על ידי אסיר איטלקי בכיר ומנוסה ממנו במחנה. באמצע נובמבר 1944 הוא השיג משרה במעבדת בּוּנַה (Buna) במחנה, שנועדה לייצר גומי סינתטי וכך נמנעה ממנו עבודת פרך בחוץ בטמפרטורות מקפיאות. זמן לא רב טרם שחרור המחנה, הוא חלה במחלת השנית ונכנס לבית החולים של המחנה. הדבר היה לו לתועלת – כאשר התקרבו חיילי הצבא האדום, אנשי האס אס מיהרו לפנות את המחנה – הם לקחו עמם את כל האסירים חוץ מהחולים החמורים, לצעדת המוות על מנת להתרחק מן הצבא שהחל להתקרב, ובצעדה זו נספה רובו הגדול של היוצאים מאושוויץ. לוי, שנשאר במחנה בזכות חוליו, זכה להישאר בחיים.
אף על פי שהמחנה שוחרר ב-27 בינואר 1945, לוי הגיע לטורינו רק ב-19 באוקטובר אותה שנה. אחרי ששהה במחנה בברית המועצות שריכז אסירים לשעבר, הוא החל במסע עקיף לביתו דרך אירופה המזרחית עם אזרחים איטלקים לשעבר שלחמו במלחמה בין צבא איטליה לבין צבא רוסיה. מסעו הארוך, המתואר בספרו "ההפוגה", עבר דרך פולין, רוסיה, רומניה, הונגריה, אוסטריה וגרמניה.
אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים. [...] הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. [...] הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח.
— ריאיון לרגל צאת הספר "הזהו אדם?"[10]
אין סתירה בין היותי כימאי לבין היותי סופר; לאמיתו של דבר שני אלה מתגברים זה את זה.
עם חזרתו לאיטליה, לוי היה לכימאי תעשייתי במפעל בטורינו. הוא החל לכתוב על חוויותיו במחנה הריכוז ועל חזרתו לאיטליה דרך אירופה המזרחית, חומר שבו השתמש בשני ספריו הידועים, "הזהו אדם?" (Se questo è un uomo) ו"ההפוגה" (La tregua).בדצמבר 1945 שקד לוי על כתיבת "הזהו אדם?". תחילה כתב את פרק הסיום, שעוסק בעשרת הימים שבין עזיבת הנאצים את אושוויץ לבין הגעת הרוסים למחנה. באותם עשרה ימים שהה לוי במרפאה לחולים מידבקים, ומסיבה זו לא צורף לצעדת המוות, שבה נספו או נרצחו כמעט כל האסירים האחרים. בנובמבר 1946 השלים לוי את יתר פרקי ספרו. כאשר שלח לוי להוצאת ספרים גדולה בטורינו, עירו, את הספר "הזהו אדם?", ההוצאה (אינאודי Einaudi) דחתה את כתב היד בטענה כי קיימים ספרים רבים מדי על המחנה הנאצי. הוצאה קטנה יותר (דה-סילבה) רכשה את הזכויות על הספר מלוי ובנובמבר 1947 הדפיסה 2,500 עותקים של הספר. אף על פי שבאותו הזמן הופיעה בעיתון "לה-אוניטה" סקירה חיובית של הספר על ידי איטלו קאלווינו, נמכרו ממנו רק 1,500 עותקים.[12] רק 11 שנים מאוחר יותר, ב-1958, פרסמה ההוצאה (אינאודי Einaudi) בטורינו את הספר בהגהה מחודשת. אותו פרסום מחדש הוביל לתרגום הספר לאנגלית ב-1959, ולאחר מכן לתרגום לשפות רבות נוספות. במרוצת שנות השמונים זכה הספר להכרה כאחת היצירות המשמעותיות ביותר שנכתבו על השואה.[13]
ספרו השני, "ההפוגה", פורסם לראשונה ב-1963, כמעט 16 שנה לאחר פרסום הספר הראשון, וזיכה את לוי בפרס. ספר זה זכה ב-1997 לגרסה קולנועית בסרטו של הבמאי פרנצ'סקו רוסי, "לשוב הביתה". שמו של לוי הלך לפניו. תדיר כתב מאמרים בעיתון "לה סטמפה", המקומון של טורינו. הוא השתוקק לכתוב גם על נושאים שונים. הצלחתו המועטה ביותר, באותה התקופה, הייתה ספר שהכיל מספר סיפורי מדע בדיוני שכתב בצורה פסימית מאוד – "Vizio di Forma" (הספר טרם ראה אור בעברית).
הוא כתב גם שני ספרים ידועים נוספים, "זמן שאול", ו"הטבלה המחזורית" ("Il sistema periodico"). הראשון עוסק בדמויות שהוא פגש בזמן מאסרו, והשני הוא אוסף של אפיזודות מחייו, שכל אחת מהן קשורה באופן כלשהו לאחד היסודות הכימיים. הרומן השאפתני "אם לא עכשיו אימתי", המספר את סיפורה של קבוצת פרטיזנים יהודים במלחמת העולם השנייה העושים את דרכם דרך רוסיה ופולין, קיבל את הפרסים הנחשבים "ויארג'ו" ו"קמפיילו" כאשר הם פורסמו באיטליה, ופרסמו את שמו של לוי בעולם.
לוי פרש ממשרתו כמנהל המפעל בטורינו ב־1977 על מנת להקדיש עצמו לכתיבה באופן שוטף. הספר החשוב מבין יצירותיו המאוחרות הוא "השוקעים והניצולים" ("I sommersi e i salvati"), בחינה של השואה שבה לוי מסביר כי אף שאינו שונא את העם הגרמני על מה שקרה, הוא גם לא סלח להם.
הסיפורים הקצרים הידועים ביותר שלו נמצאים ב"מפתח כוכב" ("La chiave a stella") – אוסף של סיפורים על עבודה ועל עובדים אשר מסופר בידי מספר הדומה ללוי עצמו. על ספר זה זכה בפרס הספרותי האיטלקי הבכיר פרס סטרגה (Premio Strega), המקביל לפרס מאן בוקר בשפה האנגלית.
ספריו העוסקים בתקופת השואה ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד, וספרי הפרוזה שלו ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, מרביתם בסדרת הספריה החדשה.
אחת הסיבות שגרמו ללוי לכתוב את "הזהו אדם?" היא תשוקתו העזה להעיד על האימה והזוועה לה גרמו הנאצים כאשר ניסו להגשים את "הפתרון הסופי". הוא קרא עדויות רבות של עדים וניצולים והשתתף ברבות מפגישותיהם, על מנת שיוכל לכתוב, בסופו של דבר, על השואה. לוי ביקר ביותר מ-130 בתי ספר כדי לדבר על החוויה שעבר במחנה הריכוז באושוויץ. הוא הזדעזע מן התפישה הרוויזיוניסטית שניסתה לשכתב מחדש את היסטוריית מחנות ההשמדה הנאציים בצורה פחות מזעזעת, והוא יצא נגד הכחשת השואה.
נוכחתי לדעת, בעיקר מתגובותיהם של קוראי הצעירים, שאנו חיים בתקופה אנטי היסטורית. [...] אני אפילו יודע ממכתבים שאני מקבל, והם רבים, שספרים אלה מרגשים את קוראיהם ומעוררים בהם תחושה של השתתפות. אבל רק כאילו מדובר במאורע שאינו שייך לנו עוד, שלא יהיה עוד שייך לאירופה [...] זאת ועוד, היינו עדים לניסיון להכחיש מכול וכול את רצח העם. כך מתעצם תהליך פירוק העובדות ואיוּנן.
— פרימו לוי, ריאיון, 1986[14]
בשבת, 11 באפריל 1987, נפל לוי אל מותו מהקומה השלישית בחדר המדרגות בבניין מגוריו.[15] קיימת סברה שהתאבד, אך יש המטילים ספק שזו הייתה התאבדות.[16]
בין הטיעונים לתאונה: בהיותו מהנדס-כימאי, יכול היה להתאבד בבליעת רעל, במקום במוות אלים שיכול היה להותירו נכה עד אחרית ימיו, כדבריי חברתו, זוכת פרס נובל, ריטה לוי-מונטלצ'ני. לוי לא השאיר אחריו כל מכתב התאבדות או הסבר; לוי החשיב את ההתאבדות כבריחה מאחריות ומדאגה למשפחתו.
לעומתם, סבורה הביוגרפית שלו מרים אניסימוב כי "הגבר עדין הנפש, ההגיוני והעניו הזה [...] בחר במוות אלים ותיאטרלי".[17] גם הביוגרפית קארול אנג'ייר (Carolde Angier) טוענת:[18]
למרבה הצער, אני בטוחה שפרימו לוי התאבד. ראשית, משום שאמר זאת. שלושה ימים לפני פטירתו ב-1987 סיפר לאחד מחבריו: "אני חושב רק על התאבדות". [...] האם התאבד בגלל אושוויץ? לוי התאבד כי היה דיכאוני, אבל אושוויץ לא היה סיבת הדיכאון. פעם אמר ש"הרעל אושוויץ כבר לא זורם בעורקיי". הוא גם סבל מסיוטים, וזאת חוויה שהשפיעה על כל חייו, אבל באופן פרדוקסלי היא גם הייתה בשבילו ניסיון חיובי. הרצון לדווח עליה נתן לו סיבה לחיות, נתן לו את התוקף המוסרי לכתוב. ואולי בלי אושוויץ היה מתאבד עוד קודם.
הביוגרף איאן תומסון (Ian Thomson)[17] מעיר כי
ייתכן אף שבלי ניסיון ההישרדות באושוויץ ובלי השליחות שנטל על עצמו להבין אותו ולהעיד עליו, הדיכאון וההתאבדות היו משיגים אותו במועד מוקדם יותר.
אלי ויזל אמר באותו הזמן ש"פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". השאלה נותרה פתוחה, והעניין שבה מתעורר בשל ערבוב מוטיבים רבים של חושך ושל אופטימיות בכתיבתו של פרימו לוי. כפי שכותבת מירי פז:[19]
התאבדות או תאונה? הספק לגבי נסיבות מותו של הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, לפני 20 שנה (11 באפריל 1987) מפלג ביוגרפים, חוקרים, קוראים ומעריצים. לוי ניצל מן התופת של אושוויץ והעיד עליה בכתיבה הומניסטית-אוניברסלית חסרת פאתוס, שביססה את מעמדו המיוחד הן כעד מהימן והן כסופר משובח. [...] חייו ויצירתו נכרכו בסמל אופטימי: ניצחון הרוח האנושית על הרוע. אם מותו לא היה תאונה, אלא התאבדות – אזי הסמל האופטימי ניגף. הרוע המוחלט לא נוצח, והרוח האנושית הובסה, גם אם תבוסתה התמהמהה. פרימו לוי מת באושוויץ, טען אלי ויזל, רק 40 שנה מאוחר יותר, בעת שהשוערת של ביתו גילתה את גופו המרוסק בתחתית חדר המדרגות.
לוי נטמן בבית הקברות של טורינו (Cimitero monumentale di Torino). לפי בקשתו נחרת על מצבתו המספר 174517 – מספר האסיר שלו באושוויץ, שקועקע שם על זרועו.[20]
| שם הספר | שנת הוצאה | סוג | תרגום לעברית |
|---|---|---|---|
| Se questo è un uomo | 1947, 1958 | ממואר | הזהו אדם?, מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשנ"ג-1993 (מהדורה ראשונה תשמ״ט 1988)
אם זהו אדם, מאיטלקית: מירון רפופורט, עריכת תרגום: מנחם פרי. הוצאת הקיבוץ המאוחד בשיתוף הוצאת ספרי סימן קריאה, 2024 |
| La tregua | 1963 | ממואר | ההפוגה, מאיטלקית: אברהם פסקא, תל אביב: ספריית פועלים, 1979; ההפוגה, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשס"ב-2002 |
| Storie naturali (בשם העט Damiano Malabaila) | 1966 | סיפורים קצרים | |
| Vizio di forma | 1971 | סיפורים קצרים | |
| Il sistema periodico | 1975 | סיפורים קצרים | הטבלה המחזורית, מאיטלקית: עמנואל בארי, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 1987 |
| L'osteria di Brema | 1975 | שירים | |
| La chiave a stella | 1978 | רומן | מפתח-כוכב, מאיטלקית: מירון רפופורט, תל אביב: הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, תשנ"א-1991 |
| Lilit e altri racconti | 1981 | סיפורים קצרים | לילית ואחרים, מאיטלקית: מירון רפופורט. תל אביב: הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, 2022. |
| La ricerca delle radici | 1981 | אנתולוגיה אישית | בעקבות השורשים, מאיטלקית: יונתן פיין, עורכת: מנואלה קונסוני, הוצאת מאגנס, סדרת "משקפי הזהב", 2024 |
| Se non ora, quando? | 1982 | רומן | ואם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית: דב אנקונה, ירושלים 1987; אם לא עכשיו, אימתי?, מאיטלקית: מירון רפופורט, עורך: מנחם פרי, הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד – ספרי סימן קריאה, 2004 |
| Ad ora incerta | 1984 | שירים | (חלק מהשירים ראו אור בתרגום עברי בקובץ אתם החיים בבטחה: מבחר שירים (ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012) |
| L'altrui mestiere | 1985 | מאמרים | מקצועות של אחרים, מאיטלקית: יונתן פיין, הספריה החדשה, 2021[21][22][23] |
| I sommersi e i salvati | 1986 | מאמרים | השוקעים והניצולים, מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, תל אביב: עם עובד, תשנ"א-1991 |
| Racconti e Saggi | 1986 | מאמרים | |
| Conversazioni e interviste 1963-1987 | 1997 | לאחר מותו | שיחות וראיונות: 1963–1987 (עורך: מרקו בלפוליטי), מאיטלקית: יצחק גרטי, תל אביב: עם עובד, תשס"ז-2007 |
| אסופת סיפורים שפרסם בעיתון La Stampa | 1975–1981 | סיפורים קצרים (לאחר מותו) | זמן שאול, שלושה מחזורים, מאיטלקית: מירון רפופורט, הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה, 1999 |
| L'asimmetria e la vita | 2005 | מאמרים (לאחר מותו) | |
| Auschwitz Report | 2006 | תיעוד (לאחר מותו), עם לאונרדו דה בנדטי (אנ') | כך היה אושוויץ, מאיטלקית: אלון אלטרס, כנרת זמורה־ביתן, 2017[24] |
| אתם החיים בבטחה: מבחר שירים; תרגם מאיטלקית והוסיף אחרית דבר: אריאל רטהאוז, ירושלים: כרמל, תשע"ב 2012[25] (שירים שפורסמו בשני ספרי השירה שלו: "Ad ora incerta" ו-Altre poesie") | |||
| Auschwitz, città tranquilla | 2021 | קובץ סיפורים (לאחר מותו) | אושוויץ, עיר שלווה: עשרה סיפורים, תרגם מאיטלקית: מירון רפפורט. עורכים: פאביו לוי ודומניקו סקארפה. עריכה מאיטלקית: מנחם פרי, הספריה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד), 2023.[26] |
פרימו לוי (1919-1987), דף שער בספרייה הלאומית
פרימו לוי, ברשת החברתית Goodreads
נועם שיזף, לקרוא את "אם זה אדם" של פרימו לוי בימים של דה־הומניזציה משתוללת, באתר הארץ, 19 במרץ 2024מפרי עטו:
עליו ועל יצירתו:
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על פרימו לוי, 12 באפריל 2010Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
