הספריה החדשה

הספריה החדשה, בעריכת מנחם פרי, היא סדרה לסיפורת, מקורית ומתורגמת, פרי שיתוף-פעולה בין הוצאת הקיבוץ המאוחד לספרי סימן קריאה. הסדרה נוסדה בשנת 1990 כסדרה למנויים, בהמשך לסדרת "הספריה", שהוקמה ארבע שנים קודם לכן^[1]. בסדרה רואים אור מדי שנה כ-15 ספרים חדשים. "הספריה החדשה" יצרה מוּדעוּת למעמדו של העורך, למעורבותו בעריכת הטקסט ולנחיצותם של יחסי ציבור לספרים. מתוך מתרגמי-הבית ועורכי-המשנה שלה צמחו עורכים מרכזיים של סדרות פרוזה אחרות, כדוגמת נילי מירסקי, משה רון, אילנה המרמן, דנה אולמרט ועוד.

עם סופרי המקור המרכזיים של הספריה החדשה נמנים דויד גרוסמן, אברהם ב. יהושע, יהודית קציר, יוסל בירשטיין, חנוך לוין, אורלי קסטל-בלום, עמליה כהנא-כרמון, יעקב שבתאי, יהודית הנדל, סמי ברדוגו, חגי ליניק, וכן דוד פוגל ולאה גולדברג, ש"הספריה החדשה" הוציאה לאור מכתביהם לאחר פטירתם. בתרגום יוצאים בספריה החדשה ספריהם של אלזה מורנטה, ז'וזה סאראמאגו, נטליה גינצבורג, פרימו לוי, ארי דה לוקה, טוני מוריסון, קלאריס ליספקטור, אנה אנקוויסט, לידיה ז'ורז', אלנה פרנטה, וקלאסיקנים כדוגמת ולדימיר נבוקוב, מרסל פרוסט, תומאס מאן, לב טולסטוי, סמואל בקט, ניקולאי גוגול, מיגל דה סרוואנטס ולואיס קרול. הצלחת תרגומי הסדרה השפיעה על הקאנון הספרותי בארץ, שלפני כן היו בו בעיקר סופרים אנגלו-אמריקנים וצרפתים, והביאה אליו את הספרות האיטלקית והפורטוגזית.

ב-2005 נוסדה "הספריה הקטנה" – סדרת-בת של "הספריה החדשה" המתמקדת בטקסטים קצרים יחסית, מרביתם כאלה שראו אור בעבר, בעיקר נובלות וסיפורים. בין היתר חודשו במסגרת זו "מן המֵצר" של יוסף חיים ברנר, "מומיק" של גרוסמן, "רוץ, חייל טורקי" של נסים אלוני, הנובלה "סונאטת קרויצר" של טולסטוי ו"מוות בוונציה" של תומאס מאן. יצירה שיצאה לאור לראשונה בסדרה זו היא "הרטיטי את לבי" מאת חנוך לוין.

בנוסף לשיווק ספריה באמצעות חנויות הספרים, הקימה הספריה החדשה את "מועדון הספריה החדשה", מועדון מקוון המציע לחבריו את ספרי הסדרה במכירה ישירה^[2].

בינואר 2009 זכתה הספריה החדשה בפרס מטעם משרד התרבות האיטלקי על תרומה ייחודית לקידום הספרות האיטלקית בתרגום^[3].

החל מיוני 2012 הספריה החדשה אינה מקבלת כתבי יד חדשים.^[4]^[5]

ב-2015 בחר עיתון "הארץ" שלושה ספרים מן הספריה, ברשימת עשר הקלאסיקות הספרותיות העבריות של כל הזמנים.

לכל ספרי "הספריה החדשה" עיצוב אופייני משותף. בעיצוב עסקה יעל שוורץ, ולאחר פטירתה עוסק בכך מנחם פרי, עורך הסדרה, תוך שהוא שומר על הקו העיצובי שהתוותה שוורץ. פרי תיאר את אופן עבודתה של שוורץ:

יעל שוורץ, דוקטור לספרות, קראה את הספרים לקראת עיצוב העטיפה, ברגישות ובעומק, והאימאז' שבחרה לא נועד להיות אילוסטרציה לספר אלא אינטרפרטציה, שלפעמים אף "התווכחה" עם הטקסט של מ"פ בגב הספר.

— מנחם פרי, ברוחה של יעל שוורץ, באתר הארץ, 17 במאי 2006

הספרים יוצאים לאור בכריכה רכה. בצד האחורי של עטיפת הספר מתפרסם פעמים רבות ניתוח קצר של היצירה ויוצרה, לעיתים בחתימת "מ.פ." (הוא מנחם פרי), ולעיתים ללא חתימתו.