Loading AI tools
הליך שבו גופה של אדם נשרפת זמן קצר לאחר מותו מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שרפת גווייה היא הליך, לרוב טקסי, שבו גופה של אדם נשרפת זמן קצר לאחר מותו, בין אם במשרפה (בלטינית: קרֶמָטוריום) שהיא כבשן מיוחד שמגיע לטמפרטורות מתאימות, ובין אם במדורה שהובערה במיוחד לצורך זה. טקס שרפת הגופה מקובל כמנהג לוויות בתרבויות רבות בעולם.
בסיום הטקס נותר מן הגופה אפר הנשמר בכד מיוחד או מפוזר במקומות שונים. בין השאר מקובל פיזור האפר בים או במקומות בעלי משמעות לנפטר. במקומות מסוימים נחקקו חוקים האוסרים על פיזור האפר במקומות ציבוריים, כך למשל במדינת ניו יורק.
מקום שרפת הגופה נקרא משרפה או אוֹפְרָה[1], והוא עשוי להיכלל בכנסייה או בית לוויות, שירות המוצע על ידי בית הקברות, או להיות מתקן עצמאי.
טקס ההלוויה או האשכבה אינו חייב להיערך במשרפה עצמה. דבר זה מאפשר להנהלת המשרפה לתכנן את תזמון השרפות על מנת להניב ניצול יותר טוב של תנור (למשל, על ידי שמירת גופה בקירור למחרת).
במשרפה מצוי תנור או כבשן אחד או יותר, ומתקנים לטיפול באפר. כדי לאפשר שרפה יעילה, הכבשן צריך להגיע לטמפרטורה שבין 870 ל־980 מעלות, ולהיות בנוי כך שהלהבות ירוכזו באזור הגו, היכן שרוב מסת הגוף מצויה.
הכבשן עשוי להשתמש במקורות דלק שונים, כגון גז טבעי או פרופן. בכבשנים של משרפות מודרניות ישנה מערכת בקרה הכוללת חיישנים פנימיים, המספקים נתונים על מצב הדליקה. על פי נתונים אלה, יכול המפעיל לבצע שינויים כדי לאפשר שרפה יותר יעילה וכן למזער את הזיהום הסביבתי.
בדרך כלל הכבשן אינו מיועד לשרפת מספר גופות בו־זמנית, ושרפה כזו היא עבירה במדינות רבות.
קירות תא השרפה מצופים בלבנים מיוחדות שנועדו לשמר את חומו של הכבשן. לבנים אלו דורשות החלפה אחת לחמש שנים לערך, בגין ההתרחבות וההתכווצות המתמדת, הנוצרת מעלייה וירידה של החום.
בכבשנים מודרניים ישנו מנגנון בטיחות ממוחשב, המונע את פתיחת הדלת בזמן שהאש דלוקה. ארון הקבורה מוכנס לכבשן במהירות האפשרית, וזאת כדי למנוע אובדן חום. למטרה זו, בחלק מהכבשנים, הארון מורכב על גבי מסילה עם גלגלים, או על ידי מסילה הניתנת להרמה בזווית, על מנת שהארון יחליק לתוך הכבשן.
מפעילי המשרפות מאפשרים לעיתים לקרובי משפחתו של הנפטר לצפות בהכנסת הארון לכבשן, ולפעמים הצפייה נעשית מסיבות דתיות (למשל אצל הינדים).
השלב הראשון בשרפת הגופה הוא הכנסתה לתוך מכל מתאים. מכל זה עשוי בדרך־כלל מקרטון גלי, או מעץ פשוט. רוב יצרני ארונות הקבורה בעולם מציעים דגמים מיוחדים לשרפה. ישנה גם אופציה של מכל עשוי קרטון ומצופה בעץ, כך שמבחוץ הוא נראה כארון קבורה רגיל, לאחר ההלוויה, מכל הקרטון מועבר לשרפה, וארון העץ ניתן לשימוש מחדש. כמו כן, משרפות לעיתים מציעות ארון מתים להשכרה, ובו נחה הגופה במהלך טקס ההלוויה.
מכל הגופה מוכנס לתוך תא השרפה שבכבשן. לאחר כשעתיים של שרפה בטמפרטורה גבוהה והתקררות הכבשן נאסף האפר. מוכנס למכל, נשמר בו, לעיתים בתוך כוך במבנה המיועד לכך או נקבר, יש המפזרים את האפר בים או במקום אחר.
תיאור של קרמטוריום בארצות הברית מובא, למשל, בעיתון הצפירה משנת 1888[2]:
"הבנין הוא ערוך לפי טעם היונים. וזה סדר שרפת המתים: הגויה תונח על הבמה המטולטלת הנמצאת באמצע חדר־המועד, ובעת אשר כהן הדת עושה חובתו מורידים את הגויה לאט לאט אל היציע התחתון מקום שם תצא השרפה לפעלה עם הארון או בלעדיו לפי חפץ האבלים. הגויה תשרף במהרה ונהפכה לאפר הנקבץ לתוך תיבה אחת הנשואה שוב למעלה על אותה הבמה שבה הורידו את הנוף למטה ושם תוקח מאת קרובי המת או תשאר בקברות בית המשרפות. זה הוא הסדר הקל והפשוט. אם מת האיש במחלה מתדבקת אין פותחים את הארון אך שורפים אותו סגור. הוצאות השרפה עולות לחמש ועשרים דאללאר ומחיר תיבת־האפר שלשה דאללאר. החפץ לשרוף את מתו חייב להביא אל החברה תעודת־המות מאושרת מאת הרופא ובדבר הזה זהירה החברה מאד. בתוך הקרימטריום ישנו חדר אחד לבדיקת המת ע"י תחבלות שונות למען דעת אם לא מיתה מדומה היא. במהירות היותר גדולה צלחה שרפת־מת אחד בקרימטריום הזה ביום 30 דעצעמבער לשנת 1885, כי כל הפעולה ארכה לא יותר משעה אחת ושלשה עשר רגעים."
שרפת גופות הופיעה לראשונה בלבנט בתקופה הנאוליתית, אך השימוש בה פחת בד בבד עם ההתיישבות השמית. במזרח התיכון הקדום נחשבה שרפת הגופה למעשה ברברי, שיש לעשותו רק בשעת הכרח, כגון מיתות ממגפה. הבבלים, על פי הרודוטוס, שִמרו את גופות מתיהם, ובפרס, והכהנים הזורואסטרים הטילו עונש מוות על כל ניסיון לשרפת גופה, יחד עם טקס טיהור מיוחד לאש שחוללה.
באירופה ישנם שרידים לנוהג שרפת הגופות בתקופת הברונזה המוקדמת (תחילת האלף השני לפנה"ס) ב־Pannonian Plain ובערוץ נהר הדנובה. שרידים דומים נמצאו גם בארץ ישראל[3]. על פי האיליאדה של הומרוס, ביוון היה מקובל לשרוף את גוויות המתים וכך עשה אכילס לרעו פאטרוקלוס[4]. הרומים נהגו גם הם לשרוף גוויות והגמרא מספרת על טיטוס שהוא ציווה לשרוף את גווייתו[5]. במאה השנייה החלו לקבור את הקיסרים שנפטרו במקום לשרוף את גופותיהם ובימי קונסטנטינוס בשנת 330 הנהיגו שלא לשרוף גוויות כלל אלא לקבור אותם[6]. בשנת 801 גזר קרל הגדול עונש מוות על שרפת גוויות. בשנת 1799 החליטה ממשלת צרפת שהמתים לא יקברו אלא ישרפו, אך ההחלטה לא מומשה[7].
בשנות ה־70 של המאה ה־19 התרבו הבוחרים לשרוף גוויות והתמיכה הרבה ביותר הייתה בשווייץ. קרמטוריום ראשון בגרמניה לשרפת גוויות הוקם בדרזדן על ידי פרידריך סימנס[8], שהיה לו בית חרושת לזכוכית. ניסיונות ראשונים בשרפת גופות התקיימו בברסלאו ודרזדן בספטמבר־אוקטובר 1874[9]. התומכים בשרפת המתים טענו שבכך הם מונעים ממחלות לצאת מבתי הקברות וחוסכים בשטח של בתי הקברות. במאי 1874 נכתב בהמגיד: "שאלת שרפת המתים הולכת וגדולה מיום ליום. כמעט בכל ארצות אירופה מתעוררים רבים ומיסדים חבורות אשר כל אחד מבני החבורה מתחייב עצמו לצוות אל ביתו לשרוף את גופו אחרי מותו"[10]. ביוני אותה שנה דווח בהלבנון מווינה: "פה נוסדה אגודת "אורנע" ותעודת החברה אשר כל חבר וחבר במותו יותן גופו לשרפה ולא יקבר"[11] ודיווח דומה הגיע מפעסט[12]. בהולנד הוכנסה שרפת הגוויות מאוחר יותר ובינואר 1894 כשהחליטו באגודה שקידמה את העניין להקים קרמטוריום, טרם נתקבל אישור מהממשלה לשרפה[13]. באנגליה נתקלו תומכי שרפת הגוויות בשני מכשולים שטרם הצליחו לעבור בשנת 1894: הראשון היה האמונה הדתית והשני היה אישור של הממשלה שרצתה שהגופות יישארו למקרה הצורך בחקירת סיבות המוות[14].
בשנת 1904 דווח[15]:
בשנת 1960 נשרפו כ־3.5% מגופות הנפטרים בארצות הברית ועד שנת 1969 עלה השיעור ל־4.5%. השרפה הייתה נפוצה בעיקר בקרב המעמד הבינוני־גבוה, אף שעלות השריפה נמוכה יותר מקבורה בקרקע[16].
בתחילת ימי הנצרות קיבלו הנוצרים מהיהודים את מנהג הקבורה והובילו לביטול שרפת המתים ברומא[8].
בכנסייה הקתולית התקיים ויכוח בין שמרנים שטענו ששרפת הגופה סותרת את האמונה בתחיית המתים ובחיי נצח, אל מול המתנגדים לאיסור על שרפת הגווייה. בשנת 1963 התירה הכנסייה הקתולית לשרוף את גופת המת[16].
כיום לרוב הנוצרים אין בעיה לשרפת הגופה ואף תופעה זו נרחבת יותר עם הזמן באיזורים נוצריים בארצות הברית.
התורה מצווה[17]:
מפסוק זה נלמד איסור כללי על הלנת המת, וביהדות נהגה מאז ומעולם קבורה של המתים, אף שאופן הקבורה השתנה.
בעקבות התעוררות הנוהג לשרוף גוויות ברחבי אירופה במאה ה־19 והצטרפות יהודים רבים ליוזמות של שרפת גוויות בגרמניה[18] בשיעור שעלה בהרבה על חלקם באוכלוסייה[19], עלתה שאלת שרפת הגוויות בפני פוסקי ההלכה, שפסקו שאסור לשרוף את גוויית הנפטר[20]. בין הכותבים הראשונים ניתן למנות את הרב צבי הירש קלישר[21] והרב יצחק איזיק טאובס[22]. הרב יצחק יהודה שמלקיש הביא בספר שלו תשובה של חתנו, הרב נתן לוין, שאוסר את שרפת הגוויות מפני שיש חובה לקבור את הנפטר באדמה[23] וכך גם כתב הרב בנימין אריה וייס בספרו "אבן יקרה"[24] והרב חיים ברלין ב"ראש מנשה"[25]. הרב אליהו בן־אמוזג פרסם בשנת 1888[26] תשובה בנידון בספר בשם "יענה באש", וטען שאין לשנות ממנהג הקבורה בקרקע ואין לקיים את צוואתו של אדם שמבקש שישרפו את גווייתו[27]. גם הרב נתן מרקוס אדלר ענה ששרפת הגווייה אסורה[28]. בעיתונות העברית היו כאלו שפקפקו באיסור, כמו יהודה ויסטיניצקי[29] ושלום רבינוביץ'[30]. בעת מגפה בווינה צוטט הרב משה גידמן, שקבע כי שרפת מתים אסורה, אך בעת סכנה "אפשר להתיר לעשות איזה שינויים"[31].
בדיון שנערך במועצת הרבנות הראשית לישראל אושרר האיסור ונקבעו כללים חמורים ביחס למי שנשרפה גופתו, כללים שלא חלים על אנשים שעברו עבירות חמורות יותר. איסור השרפה מקובל ביהדות האורתודוקסית [32] וביהדות הקונסרבטיבית[33].
בשנת 1885 סירבה בתחילה הקהילה היהודית לקבור אפר של שרפת גווייה והוכרחה להסכים בפקודת השלטונות[34]. הרב אליהו בן־אמוזג כתב שאין להימנע מביצוע טהרה למי שמתכוונים לשרוף את גווייתו ושניתן לקבור את האפר בבית הקברות אם הכוונה היא לקבורה ממש בקרקע ולא להצגה של כלי האפר על מדף[27]. השאלה התעוררה בהמבורג בשנת 1897 והרבנים נחלקו בדעותיהם[35].
בשנת 1902 יצא הרב מאיר לרנר בחריפות נגד שורפי הגוויות וטען שאין לקבור את האפר בבית קברות יהודי, אפילו לא בקצה בית הקברות. לטענתו, קבורת האפר אינה מקיימת את המצווה לקבור את המת וכדי למנוע מאנשים לצוות לשרוף את גופם אין להסכים לקבור את אפרם בבית הקברות[36]. הרב לרנר לא הסתפק בפרסום תשובתו אלא אסף תשובות של רבנים והוציא ספר שחלק נכבד ממנו הוקדש לתשובות של רבנים נגד קבורת אפר הנשרפים. בין הרבנים שהוזכרו בספר כמתנגדים לקבורת אפר הנשרפים היו הרב יצחק פייגנבוים, הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב יצחק יעקב ריינס, הרב בן ציון שטרנפלד, הרב דוד פרידמן, הרב יחזקאל ליבשיץ, הרב אליהו פוסק, הרב שלמה הכהן והרב אליהו ברוך קמאי. הרב אליהו בכור חזן הביא את תשובתו בספרו[37]. היו מהרבנים שכתבו בחריפות נגד הנשרפים. הרב חיים אלעזר שפירא כתב שלא רק שאין לקבור את אפר הנשרפים אין גם להתאבל עליהם כי הם פורשים מדרכי ציבור[38]. הרב מאיר דן פלוצקי כתב: "ודאי מנהג ישראל ישר וכשר לקבור אפר השרופים באונס בקבר ישראל משום כבוד המת וכבוד החיים. ... אמנם באלו ... שפירשו מדרכי ציבור לגמרי ואינם בכלל ישראל כלל שגם אם מתים על מטתם אין צריך להתעסק בקבורתם אם הוא בדין ודת תורתנו הקדושה, מכל שכן אלו האנשים שמוסיפים חטא על פשע שגם במיתתם פורשים את עצמם מדרכי ישראל ותורתנו הקדושה, בוודאי מלבד שאין צריך לקברם בקבר ישראל אלא איסורא איכא להזדקק להם ולקברם בקבורת ישראל ... לבי לא יתנני להאמין, שאותן האנשים אשר רוצים להשרף לאחר מותם יניחו בנים אחריהם שהבנים ירצו שאפר אביהם יהיה נקבר בקבורת ישראל."[39]. רבנים אחרים שהובאו בספר העדיפו להשתמש בלשון רכה יותר. כך, הרב רפאל גארדאן כתב: "לדינא אני מסכים לכת"ר דאף שהרשב"א והחתם סופר דעתם להתעסק בקבורתם, אך כאן למיגדר מילתא בכדי שידעו שאנחנו מופרשים מהם ואינם מסכימים לדעתם מהראוי שלא להתטפל בהם ובפרט שהם עצמם יטפלו בהם."[40] והרב יוסף רוזין כתב: "על דבר אפר הנשרפים הנה אני הארכתי דיש ג' מצות בקבורה א' משים דין דקבורה והב' משום כפרה והג' משום דהוה מאס"ה דנקברין ... על כל פנים כיון דאין לו שכונת קברות אסור לקברו בבית הקברות"[41]. הרב דוד צבי הופמן כתב: "יש לאסור לקבור בקבר ישראל משום מגדר מילתא, אף דמדינא היה מותר לטמון אפר זה בבית הקברות ... גם אין להחליט שמי שמצוה לשרוף את גויתו עושה זה להכעיס, כי הרבה עושים מחמת מורא ... או מחמת דקדוקי הידור לבריאות[42].
בשנת 1930 הוכרחה קהילת פראג על ידי השלטונות לקבור אפר של שרפת גווייה[43].
הרב לרנר ציין בספרו: "וידעתי כי במדינות הנאורות נקל למצוא לעומת רב אחד שאוסר לקבור אפר הנשרפים הרבה מורים המקילים, ולא בלבד המורים המכחישים בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה אלא גם מאלה אשר עודם מחזיקים ביסודי תורתנו הקדושה כי יותר נוח לאמר מותר ..."[44]. הרב מנחם מנדל קירשבוים, רבה של יהדות פרנקפורט פרסם בתרצ"ט תקנות על פיהם יש לקבור את אפר הנשרפים ככל שאר הנפטרים בלא הבדל[45].
בתנ"ך מוזכרים מספר מקרים של שרפה ביחס למלכי ישראל, ופרשני המקרא חלוקים האם הכוונה לשרפת גופותיהם או רק לשרפת חפציהם שאסורים בהנאה אחרי מותם:
ישנם המדייקים מהפסוק בירמיהו שגם שאר השרפות הנזכרות הן של המלכים עצמם, ולא רק של חפציהם. הפרשנים המסורתיים מסיקים מדיוק בפסוק שרק חפציהם נשרפו, כי נכתב "ישרפו לך" ולא "ישרפו אותך", החוקר יאיר הופמן מפרש שהכונה על שריפת בשמים בעת הקבורה[49].
בנוסף לכך נמצאו כדים המכילים אפר באתרי קבורה שונים כמו בית שערים, אולם גם מקרים אלו הם מיעוט ולא מעידים על כלל או נוהג.
ביהדות הרפורמית שרפת הגופה נחשבת לגיטימית, אם כי שיטת הקבורה באדמה עדיין מועדפת[50]. הד"ר שלזינגר הוציא לקראת סוף המאה ה־19 חוברת שבה טען ששרפת מתים הייתה נוהגת ביהדות בעבר הרחוק. לעומתו, טען ד"ר פלזנטאל ששרפת מתים לא נהגה בקרב היהודים, אך אם יודיעו הרופאים שיש בכך צורך יש לשנות את המנהג[51]. כך גם טען ד"ר וינר שמנהג ישראל היה לקבור באדמה, אך שאין איסור בטיפול אחר שבגופת המת כל עוד הוא נעשה דרך כבוד[52].
בעיתון יהודי בגרמניה בשנות ה־20 דווח על תשובות מ־70 קרימטוריונים בגרמניה:
דתות אחדות רואות בשרפת גופות אחד מהפתרונות הלגיטימיים לטיפול בגופה, ואילו דתות אחרות רואות בטהרה המתבצעת על ידי שרפת הגופה כאמצעי העדיף לטיפול בגופה (לדוגמה הינדואיזם ובודהיזם).
שרפת גופות חוסכת שטחי קרקע רבים ויקרים שמוקצים לבתי קברות[54]. באזורים נחשלים, שבהם השרפה מתבצעת באמצעות עצים הרי שיש לכך השפעה על יערות הסביבה ופליטה של גזי חממה. בשנת 2020 מדינת וושינגטון התירה שיטה אלטרנטיבת של המרה של שרידי אדם לאדמה, המכונה צמצום אורגני טבעי (NOR, Natural Organic Reduction) או קומפוסטציה אנושית[55].
ערך מורחב – השואהבמהלך השואה שחוללו גרמניה הנאצית ועוזריה במהלך מלחמת העולם השנייה, נרצחו כשישה מיליון יהודים (מתוך כ־11 מיליון אנשים) באמצעים שונים, וחלקם הגדול במחנות ההשמדה באירופה, באמצעות גז רעיל שהזרימו הנאצים, לחדרי מקלחות ציבוריות, כחלק מתוכנית הפתרון הסופי. מספר גופות היהודים הלך ועלה, דבר שיצר בעיה לנאצים – מאחר שהמקום לקבורת היהודים במסגרת קברי אחים המוניים הלך והצטמצם, וכן האדמה שהעלתה צחנה בלתי נסבלת, וכן כדי להעלים את הראיות לתהליך ההשמדה עליהם היה למצוא פתרון.
כדי לפתור בעיה זו בחרו הנאצים לשרוף את הגופות. במחנות המוות של מבצע ריינהרד (טרבלינקה בלז'ץ וסוביבור) ובמחנה חלמנו נשרפו הגופות במדורות ענק מדי יום, אך תהליך זה היה איטי מדי, והנאצים חיפשו דרך לייעל את השרפה. לשם כך הוקמו במיידנק משרפות אחדות – תנורים שיועדו לשרוף גופות. התהליך התבצע במהירות וביעילות.
באושוויץ־בירקנאו – המחנה הגדול ביותר, הוחלט להגדיל את "תפוקת" ההשמדה עוד יותר – נבנו במחנה ארבעה מבני קרמטוריום שכללו תאי גזים ותאי התפשטות מתחת לאדמה, חמישה עשר תנורים מעל לאדמה ומגורים לאנשי הזונדרקומנדו שעסקו בשרפת הגופות. תא גז אחד בבירקנאו הכיל כ־2,500 איש.
במדינת ישראל כמעט לא מתבצעת שרפת גופות, אף שהחוק אינו אוסר זאת, ובשני פסקי דין נקבע שלקרובי משפחתו של המת נתונה זכות לשרוף את גופתו[56]. המוסד לביטוח לאומי מממן קבורה, אך אינו מממן שרפת גופה.
לפי ההלכה האורתודוקסית היהודית, וגם השריעה המוסלמית, שרפת גופות אסורה.
במשך שנים לא בוצעה בפועל שרפת גופות בישראל בקנה מידה מסחרי. מקרה שרפת הגופה הבולט בהיסטוריה של המדינה היה שרפת גופתו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן[57], ואפר הגופה פוזר בים התיכון.
התמונה השתנתה עם הנהגת האפשרות לקבורה חילונית. חברת הקבורה והטיפול במת "עלי שלכת" הקימה בשנת 2004 משרפה שפעלה במושב חיבת ציון. בקשתה של החברה להעברת תשלומי דמי הקבורה לאזרחים הבוחרים בשרפת גופתם מהמוסד לביטוח לאומי, כנהוג לגבי קבורה, נדחתה בידי פקידי המוסד. באוגוסט 2007 פורסם מיקומה של המשרפה בעיתונות החרדית, וימים אחדים לאחר מכן המקום הוצת ונשרף[58][59]. בעלי החברה חנכו מתקן חדש לשרפת גופות בדצמבר של אותה שנה[60]. בשנת 2015 הוקמה בישראל חברה נוספת המציעה שירותי שריפת גופה, "היי ספיריט", ובשנת 2020 הוקמה חברת "שחקים".
בנובמבר 2015 קבע בית המשפט העליון כי גופתה של מאי פלג, טרנסג'נדרית שהתאבדה באותו חודש, תישרף כפי שביקשה בצוואתה[61], ולא תובא לקבורה בטקס יהודי מלא כפי שדרשה אימה[62].
שרפת גויות, דף שער בספרייה הלאומית
מורן שריר, איפה התנור? מורן שריר יצא לבדוק איך שוק שריפת הגופות בישראל מתחמם, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2018Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
