Loading AI tools
ספר מאת רבי יהודה הלוי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר הטענה והראיה לדת המושפלת (בערבית: كتاب الرد والدليل في الدين الذليل, כִּתַאבּ אלרַּד ואלדַּלִיל פִי אלדִּין אלדַּ'לִִיל)[hebrew 1] המכונה ספר הכוזרי[hebrew 2], הוא חיבורו האמוני–הפילוסופי של רבי יהודה הלוי (ריה"ל), שנכתב בשנת 1139 בערבית יהודית.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
יהודה הלוי  |
| שפת המקור |
ערבית יהודית |
| סוגה |
דיאלוג |
| נושא |
יהדות |
  | |
הספר כתוב בצורת שיחה בין מלך הכוזרים וחכם יהודי על יסודות היהדות, כשסיפור גיורם מרצון של הכוזרים כמה דורות קודם לכן משמש את המחבר כרקע היסטורי. ספר הכוזרי הוא מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית ושל ההגות היהודית.
במכתב של רבי יהודה הלוי לידידו חלפון בן נתנאל, שנמצא בגניזת קהיר, מספר ריה"ל שכתב את הספר בעקבות שאלות שנשלחו אליו על ידי פילוסוף קראי מהחלק הנוצרי של ספרד. במכתב מכנה ריה"ל את הספר "דבר פעוט", ובעקבות זאת מסיק שלמה דב גויטיין שהגרסה הראשונית של הספר הייתה קצרה בהרבה מגרסתו הסופית. גויטיין מצביע על מוטיבים בספר שתואמים את סיפור כתיבתו:
במכתב מביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מהספר, אך מסכים להראותו לידידו חלפון. פרופ' דוד צבי בנעט ופרופ' שלמה פינס ייחסו את חוסר שביעות הרצון לכך, שארבעת החלקים הראשונים של הספר התמודדו עם הנאו-אפלטונית אך לא עם האריסטוטליות, שנעשתה פופולרית בתקופתו. לטענתם החלק החמישי של הספר נותן מענה לעניין זה, והוא נכתב מאוחר יותר בלחץ חבריו של ריה"ל שעודדו אותו לסיים את הספר[3]. לעומתם פרופ' עזרא פליישר[4] סובר, שכאשר הביע ריה"ל חוסר שביעות רצון מספרו, הספר עדיין לא כלל את משמעותה המקיפה של היהדות בכל תחומי התרבות[5].
כמסגרת לתוכן ספר הכוזרי משמש סיפור התגיירותו של העם הכוזרי במאה השמינית. בפתיחת הספר כותב ריה"ל:
וזכרתי מה ששמעתיו כבר מטענות החבר אשר היה אצל מלך כוזר הנכנס בדת היהודים היום כארבע מאות שנה, כאשר נזכר ונודע בספרי דברי הימים... והיו מטענות החבר מה שנתיישבה נפשי עליהם והסכימו לדעתי. וראיתי לכתוב הדברים ההם כאשר נפלו והמשכילים יבינו
— תרגום אבן תיבון
החכם היהודי, שמכונה בספר 'החבר', ושטיעוניו מהווים את רוב תוכנו של הספר, כונה בספרות היהודית רבי יצחק אלמנגרי, ובעברית: 'המנגרי'; או – בספרים מאוחרים יותר – 'הסנגרי'. במשך הדורות היו שייחסו לו עצמו את הטיעונים המובאים בספר, כפשטות דברי ריה"ל בפתיחתו, אך היום מקובל שאת הטיעונים כתב ריה"ל עצמו וייחוסם לחכם הדן עם מלך כוזר הוא ספרותי גרידא.
הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, בו הוא רואה מלאך המודיע לו: "כוונתך רצויה, אך מעשיך אינם רצויים". חלום זה חוזר אליו מספר פעמים. מכיוון שהמלך מקיים את דת הכוזרים בשלמותה, הוא מבין שיצטרך לחפש את המעשה הרצוי במקומות אחרים. תחילה הוא נפגש עם פילוסוף, ואחר כך עם חכם נוצרי ועם חכם מוסלמי. משתשובותיהם אינן מניחות את דעתו הוא פונה אל החכם היהודי, שפורש לפניו את עיקרי אמונתו. מאוחר יותר מגיעים המלך ושר צבאו למערה בהרים שבה שובתים יהודים, והם מתגיירים בפניהם. ואז הם פועלים לגייר את כל עם הכוזרים. עם הכוזרים לומד את התורה, מקים דגם של המשכן וזוכה להצלחה חומרית וצבאית. פרטים רבים בסיפור דומים לסיפור ההתגיירות המסופר במכתבים הכוזריים.
החבר ממשיך ללמד את המלך הכוזרי ולענות לשאלותיו, ואז פונה לעלות לארץ ישראל, שעל ייחודיותה האריך להרצות בפני המלך.
הספר, המורכב מחמישה מאמרים (חלקים), מתאר את עיקרי אמונת היהדות ומגן עליהם (בתקופה שבה נכתב הספר נמצאה יהדותו של ריה"ל בין הפטיש הנוצרי ובין הסדן המוסלמי, ובמתקפה הן מצד הפילוסופיה והן מצד הקראות). הספר עושה שימוש במתודולוגיה האפלטונית של הדיאלוג, עם פרשנות ייחודית למושג דיאלוג, ומאידך גיסא משתמש ריה"ל בתפיסות אריסטוטליות, על אף התנגדותו העקרונית אליהן, לטובת המחשת הרעיונות אותם הוא מציג.
בספר מתאר החכם היהודי באוזני המלך את היהדות, ודרך דבריו מבסס ריה"ל אמונה יהודית שאיננה עומדת על לוגיקה פילוסופית קרה אלא על התגלות נבואית היסטורית, אף שאיננה סותרת את החשיבה הרציונלית ואסור לה שתסתור אותה. באמצעות שאלותיו וחקירותיו של מלך כוזר, מתעמת ריה"ל עם דתות, אמונות ודעות פילוסופיות שונות, ומציג את עמדות היהדות על פי תפיסתו. בניגוד לספרים פילוסופיים תאורטיים, ספר זה תוסס וחי, ומאתגר את הקורא להמשיך לקרוא בו בשל צורתו, סגנונו ותוכנו. מהספר עולה ידיעתו העמוקה של ריה"ל במכמני היהדות, השכלתו הפילוסופית הרחבה וכן הבנתו המדעית והשכלתו כרופא.
הספר פותח בחלומו של מלך כוזר, ואחר כך בפגישותיו עם פילוסוף, עם חכם נוצרי ועם חכם מוסלמי. לדברי הפילוסוף קיום העולם תלוי באל, אך העולם לא נברא על ידו, ובכלל האל נעלה מלרצות דבר. שלמות האדם היא בהשגת החוכמות בשלמותן, ומי שהוכן לכך יכול להוציא זאת אל הפועל, ואז הוא "דבק בשכל הפועל" ועושה רק את המעשים הנכונים בזמנים הנכונים. אם יש צורך בדת, הרי זה כדי לעזור לאדם להפנים את האמיתות שלמד. מלך כוזר מסכים עם דבריו ההגיוניים והעקביים של הפילוסוף, אך הם סותרים את דברי החלום ואת רגשות המלך עצמו, שכן המלך מחפש את המעשה הרצוי ואילו הפילוסוף טוען שהאל אינו בעל רצון. גם השלמות שמבטיח הפילוסוף לא נראית כיוצאת אל הפועל[6]. יש לציין שעל פי תשובה זו ששם ריה"ל בפיו של מלך כוזר, יש שחשדו שהוא מכוון לשיטה אמונית המבוססת על חוויה רגשית. אחרים מסבירים כי חוסר ההתאמה לרגשות המלך הוא ביטוי לעובדה האמפירית, שבלבו של האדם יש רצון למצוא את הרצון האלוהי גם בחיי המעשה.
לאחר מכן פונה המלך הכוזרי אל החכם הנוצרי, ואחריו אל החכם המוסלמי – נציגי שתי הדתות הגדולות בעולם. הוא מלין על שכל אחד מהם מייעד את דתו לכל אנשי העולם, אף שאין לו ראיה לקיום מציאויות פלאיות כמו בריאת האל את העולם והתערבותו בנעשה בו, ודתם ראויה רק למי שראה בעיניו מופתים או שהתחנך על פיה. גם היותו של הקוראן מופלא ואין איש יכול לחבר כמותו – לא ניכרת למי שאינו קורא ערבית[7] ולא סביר שבאמצעות שפה המובנת רק לחלק מבני העולם יבסס האל את הוכחת התגלותו אל כלל בני האדם. לאחר שהוא רואה שהחכם המוסלמי פונה לבסס את האסלאם מצד היהדות, מבין המלך הכוזרי שאין לו ברירה אלא לבחון את היהדות, "הדת הבזויה"[8]. הכוזרי נפגש עם החבר היהודי, מוצא טעם בדבריו ומרבה לחקור ולשאול אותו שאלות.
לדברי החבר, היהדות אינה מיוסדת על בריאתו של ה' את העולם והנהגתו אותו, טענות שדיונים פילוסופיים אודותן אינם מסתכמים במסקנה חד-משמעית. היהדות מתבססת על הפגישה של עם ישראל עם ה', המלווה את אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, המוציא אותם ממצרים, מלווה אותם במדבר, מנחיל להם את ארץ ישראל ונותן להם תורה, על מציאותם של נביאים רבים במשך הדורות, וכן על מסורת רצופה מאותה הפגישה עם ה' שהיא נאמנה כמו ראיית העין[9]. בניגוד לתמיהת המלך על החכם המוסלמי, שייעד את הקוראן לכל העולם אף שהוא כתוב ערבית[10], התורה מיועדת רק לישראל, שזכו לפגישה עם ה'[11]. ה' מתגלה ומנהיג רק את ישראל, שהוא ה"סגולה" – זך, צלול נברר ונבחר[12]. מין נפרד, כמו-מלאכי, באופן שיכול להופיע העניין האלוהי אצלו. רק עם כזה יכול להוציא מתוכו איש אלוהים על-אנושי כמשה[13].
משה הוא שחזר אל ההיסטוריה ואל הדיון אודות הבריאה, ולימד את ישראל שה' ברא את העולם, ואת ייחוסי האומות. היסטוריה של העבר הקרוב להם, שאי אפשר לכזב בה. גם אוניברסלים אנושיים כמו קיומה של לשון, הספירה בבסיס עשר ושבעה ימים בשבוע מוכיחים את היות כל אנשי העולם צאצאי משפחה אחת[14]. דעות סותרות בנוגע לשנות קיום העולם אינן מבוססות דיין[15].
טיעון הכוזרי מהווה דוגמה יהודית מפורסמת לניסיון לבסס את צדקת הדת באמצעות המסורת על חוויית התגלות: הכרה בצדקתה של היהדות מבוססת על העדות ההיסטורית העוברת מדור לדור על מעמד הר סיני שבו נכחו, לפי המקרא, שישים ריבוא אנשים (מלבד נשים וטף רבים) שהעידו כי כך אכן התרחש, דבר שלא הוכחש מעולם, מה שקשה שיקרה באירוע המוני שכזה (מה גם שיש אינטרס ליהודים להכחיש – פטור ממצוות הדת).
התגלות רשמים אלוהיים בעולם אינה תמוהה כל כך, הרי גם החוכמה האלוהית מתגלה בכל פרטי העולם. באופן כזה התגלה אלוהים במעמד הר סיני, כשברא קול שהגיע לאוזני השומעים, ואין זו הגשמה. כמו כן, כשם שאיש ואישה יכולים לגרום לחוכמה האלוהית ביצירת אדם, כך האדם יכול לגרום להופעת רשמים אלוהיים בעולם[16], אלא שזה צריך להיעשות על ידי הדרכתו של אלוהים ולא, כפי שסבר הפילוסוף, מתוך היקשים וסברות אנושיים[17]. לכן היהדות לא התפתחה, אלא הופיעה בעת שאלוהים לימד את ישראל מה לעשות כדי שיופיעו רשמים אלוהיים בעולם[18].
זו הייתה הטעות בחטא העגל, בניגוד לטענות הנוצרים. עם זך כישראל ודאי לא יבגוד בה'. באותה התקופה היה נהוג לייחס התגלות כוחות אלוהיים לחפץ גשמי, והותר לבני ישראל לעשות כן בהזדמנויות שונות, עם ארון הברית ועם הענן. טעותם הייתה בייחוס של התגלות האל לחפץ מבלי שהאל עצמו הורה על זה. החטא נעשה רק על ידי שלושת אלפים איש מתוך שש מאות אלף, ובכל אותו הזמן לא פסקו מאת ה' המן, עמוד האש וענני הכבוד. גם על לוחות הברית שנלקחו – אחרי תפילת משה התכפר להם[19].
ספר הכוזרי הפך כבר בתחילת דרכו לאבן דרך חשובה בהגות היהודית לדורותיה. הוא היה נפוץ אצל הוגי דעות רבים, ואף במסגרת הלימוד המסורתי. כך, למשל, באיגרת שנשלחה אל הרמב"ם מאת רבי יהונתן מלוניל וחכמי עירו, אגב בקשה שישלח אליהם את ספר מורה נבוכים, תיארו הכותבים את הספרים שבהם עסקו בסדר לימודם, ובין הספרים – לצד חובות הלבבות, האמונות והדעות, מבחר פנינים ואחרים – מופיע גם ספר הכוזרי[20]. בדומה, בתגובה לכתב החרם של הרשב"א ובית דינו על לימוד חוכמות חיצוניות מתחת לגיל 25, כתב רבי ידעיה הבדרשי איגרת התנצלות, ובו נמנים ספרים שהדגישו את לימוד החוכמות. בהקשר זה נכתב שם: ”ורבי יהודה הלוי מתפאר בענייני החכמות בתהלותיו ופיוטיו הנפלאים, וממנו אצלנו עוד ספר הכוזר כפי מה שקבלנו, הפליג לחקור ולבאר בסתרי התורה והנבואות על צד הסכמת הדת והמושכל בכל כוחו, יותר מכל אשר היו לפניו”[21].
לעומת הוגי דעות יהודים אחרים (למשל הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים), שנמתחה עליהם ביקורת מחמת נטייתם לפילוסופיה, התקבלה הגותו של ריה"ל בספר הכוזרי באהדה אף בקרב רבנים ומקובלים שהסתייגו מן הרציונליזם הפילוסופי. לדוגמה, בפירושו של רבי יהודה מוסקאטו על ספר הכוזרי, מובא ציטוט מפרקי ר' ברכיאל (שהיו תחת ידו של מוסקאטו[22]), מקובל שחי במאה הארבע עשרה: ”דברי הרמב"ם קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי כולם אמת”[23]. רבי עזריה מן האדומים אמר שראוי לכל אדם ללמוד בספר הכוזרי ולצוות את דבריו לבניו לתלמידיו במליצת הפסוק "השמר פן תעזוב את הלוי"[24].
דברי הגאון מווילנה המחשיבים את לימוד ספר הכוזרי צוטטו בפי תלמידו, רבי ישראל משקלוב: "(הגר"א) היה אומר ללמוד ספר הכוזרי, שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו"[25].
ספר הכוזרי הוערך גם על ידי הוגי דעות ציונים. הסופר ש"י איש הורוויץ כתב: ספר 'הכוזרי' אינו ספר במובן הרגיל. הוא יותר מספר. זוהי השתפכות נפש, אלה הם געגועים של אוהב בשעה שהוא מדבר על אהובתו. זוהי פואימה אלהית. שיר השירים של היהדות
[26]. כן נשמעו דברי הערכה מפי ביאליק: "ריה"ל היה החוקר הראשון שייסד את הרעיון הלאומי על היות התוכן הלאומי קשור בצורה הלאומית – הארץ, הלשון, המצוות, כך שלא יצויר זה בלא זה"[27].
כאשר ייסד הרב קוק את ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, הוא נתן שיעור בספר הכוזרי[28]. גם בנו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראה חשיבות גדולה בלימוד הספר, והרבה לחזור על דברי הגאון מווילנא. בעקבותיו הלכו תלמידיו, שייסדו לימוד קבוע ושיטתי בספר הכוזרי בישיבותיהם. על כן, ספר זה תופס מקום מרכזי בלימודי האמונה והמחשבה הסדירים בישיבות הציוניות.
כמה ספרים חוברו בסגנון דומה לסגנונו של ספר הכוזרי. כך, הרב דוד ניטו חיבר ספר בסגנון דומה הנקרא מטה דן, ומכונה גם "הכוזרי השני", ובו טיעונים בעיקר נגד הקראים. בתחילת המאה ה-20 חיבר הרב יצחק ברויאר את ספר "הכוזרי החדש", ובו התייחס להשקפות ולשאלות מתקופתו.
היות שהספר שימש לא רק כחיבור הגותי ואפולוגטי אלא גם כמקור טקסטואלי נפוץ ונגיש לסיפור על הממלכה הכוזרית שנתגיירה ליהדות, נכתבו במהלך השנים כמה עיבודים שלו לילדים ולנוער, ובעיקר במאה ה-20: הסופר היהודי-הגרמני זליג שכנוביץ חיבר את הספר "בממלכת כוזר היהודית" (1920)[hebrew 3]; ספר בשם "הכוזרי מעובד לבני הנעורים", שנכתב על ידי צבי פישמן, יצא לאור בהוצאת פרסומי ישראל בליווי תמונות; וכן יצא לאור ספר "הכוזרי", בעיבוד לילדים על ידי ד"ר ניצה דורי, בהוצאת מכללת "שאנן".
קטע אופייני מתוך הספר מדגים את סגנונו של ריה"ל, ובו מתאר החבר את מעשיו של האדם האידיאלי, שהוא החסיד:
(ב) אמר הכוזרי: תיאר נא לי אפוא, מה מעשי החסיד אצלכם:
(ג) אמר החבר: החסיד הוא האיש המפקד על מדינתו. הנותן לכל יושביה את לחם חוקם, ומספק להם כל צורכם במידה נכונה, והוא נוהג בכולם בצדק, לא יעשוק איש מהם ולא יתן לאיש יותר ממנתו הראויה לו.- כי על כן, הוא מוצא את כולם בשעה שהוא צריך להם, נשמעים לו, ממהרים להענות לקריאתו, עושים ככל אשר יצוום ונזהרים מכל אשר יאסור עליהם:
(ד) אמר הכוזרי: לחסיד שאלתיך, לא למושל:
(ה) אמר החבר: החסיד הוא הוא המושל, שהרי כל חושיו וכוחותיו הנפשיים והגופניים, סרים אל משמעתו, והוא מנהיג אותם הנהגה מדינית ממש,- כמו שנאמר "ומושל ברוחו – מלוכד עיר". והוא האיש הראוי לשלוט, כי אילו עמד בראש מדינה, היה נוהג בה בצדק כשם שנהג מנהג צדק בגופו ובנפשו. שכן הוא חוסם את הכוחות המתאוים ומונע אותם מעבור גבולם,- לאחר שנתן להם חלקם, וסיפק להם כל מה שממלא חסרונם: מאכל במידה, ומשתה במשורה, ורחיצה וכל השייך לה – כפי הצורך. וכן הוא חוסם את הכוחות הכעסניים, השואפים להגלות שלטונו,- לאחר שסיפקם ונתן להם חלקם בנצחנות, עד כמה שזו נחוצה לוויכוחים בחכמות או בדעות ולשם גערה באנשים רעים..."
— ספר הכוזרי, מאמר שלישי, ב'-ה', תרגום יהודה אבן שמואל
ספר הכוזרי, כמו ספרי הגות יהודיים רבים בימי הביניים, נכתב במקור בערבית יהודית. נוסח המקור הערבי של הספר שרד בשלמותו בכתב יד יחיד בעולם השמור בספרייה הבודליאנית. כתב יד זה הוא העתקה שנעשתה בשנת 1463, כשלוש מאות שנה לאחר כתיבת הספר. ואף שנפלו בהעתקה זו טעויות, היא משמשת בסיס לכל המהדורות של נוסח הספר המקורי.
מהדורה מדעית של המקור הערבי יצאה לאור בידי דוד צבי בנעט וחגי בן שמאי בשנת 1977. המהדורה מבוססת על כתב היד הבודליאני, על קטעי גניזה נוספים ועל עדויות נוסח אחרות, כולל תרגומו של יהודה אבן תיבון, שנכתב סמוך לזמן החיבור ויש בו כדי להעיד על נוסחו המקורי של הספר[29].
הספר תורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון נעשה בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1170, כ-30 שנה לאחר כתיבת הספר[30], והיה התרגום הנפוץ במשך מאות שנים. תרגום נוסף נעשה על ידי רבי יהודה בן קרדנאל, בן דורו של רבי יהודה אבן תיבון, וממנו נותרו רק חלקים מעטים.
תרגום מודרני בן זמננו נעשה בידי יהודה אבן שמואל בשנת תשל"ג (1972)[31]. תרגומו של אבן שמואל התבסס בין היתר, על תרגומו של פרופסור דוד צבי בנעט, ונערך כ"תרגום פרשני"[32] – מה שהביא אותו לסטייה מסוימת מהמקור ושינוי סדר הפרקים. תרגום זה זכה לתפוצה רחבה.
קיימים היום עוד תרגומים נוספים מן השנים האחרונות:
הספר תורגם גם לשפות נוספות. בשנת ת"כ (1600) תורגם ספר הכוזרי ללטינית על ידי יוהאן בוקסטורף. במהדורה זו נוספו חליפות המכתבים בין רב חסדאי אבן שפרוט ליוסף מלך הכוזרים מתוך הספר "קול מבשר" של רבי יצחק בן אברהם עקריש. בשנת תכ"ג (1603) יצא לאור באמשטרדם תרגום ספרדי של ספר הכוזרי שנעשה על ידי רבי יעקב אבן דנה. בין שאר התרגומים לספר נמצא גם תרגומו של הרב שרל טואטי לצרפתית. תרגום זה מלווה בפירושים, מקורות והפניות שאינם קיימים בגרסאות השונות בעברית.
בין הפירושים הקדמונים לספר הכוזרי נמצא פירוש "חשק שלמה" מאת רבי שלמה בן יהודה מלוניל, שנכתב בשלהי המאה ה-14[37]. פירוש זה ראה אור בעריכת דב שוורץ בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. פירושים נוספים שנכתבו על ידי בני דורו של יהודה מלוניל הם "בית יעקב" לרבי יעקב פריצול ו"עדות לישראל" לרבי נתנאל בן נחמיה כספי.
במהדורות רבות[hebrew 4] של הספר בתרגומו של אבן תיבון הוצמד לטקסט פירושו של רבי יהודה מוסקטו "קול יהודה", שנדפס לראשונה בשנת שנ"ד (1599) והוא הפירוש הראשון לספר הכוזרי שעלה על מכבש הדפוס. בפירוש זה נעשה גם ניסיון להשוות גרסאות ולתקן טעויות נוסח. הוא מוסיף הערות על הכוזרי מדברי התלמוד והראשונים. חשיבתו הליברלית יחסית ניכרת מדי פעם בפירושו. הוא אינו נמנע מלמתוח גם ביקורת קשה על מחבר הכוזרי כאשר זה מביע את דעתו המפורסמת כאילו אין גר יכול לזכות בנבואה. "בלתי השאיר לו שריד כמעט להימצא שם אפילו גר אחד עולה אל מדרגת נבואה לאיזו סיבה שתהיה ואם רבה, על כן חוששני לו מחטאת הנטייה מדעת חז"ל".
בשנת תקנ"ו (1796) נדפס גם פירוש "אוצר נחמד" מאת רבי ישראל זמושץ, מחבר הפירוש "טוב הלבנון" על חובות הלבבות. לעומת הקודמים, פירושו על פי רוב תמציתי ומתמקד בפירוש המילים ויש בו מעט משא ומתן רעיוני.
פירוש נוסף נכתב על ידי ר' גדליה ברֶכֶּר וכונה בפשטות "פירוש חדש".
בעת החדשה זכה ספר הכוזרי לעדנה ונוספו לו פירושים חדשים. בעקבות הרב קוק מצאו גם הוגים דתיים לאומיים עניין רב בספר וכתבו עליו פירושים – הרב דוד כהן (הנזיר) (בעריכת דב שוורץ), הרב שלמה אבינר והרב אורי שרקי. הרב מרדכי נויגרשל כתב עליו ביאור בשם "מדרכי הלב היהודי". הרב מרדכי גניזי חיבר ספר בשם "הכוזרי המפורש", שבו מול עמוד בתרגום של אבן תיבון יש עמוד של הסבר תמציתי. פרופ' שלום רוזנברג כתב ספר על מחשבת ישראל שכותרתו היא "בעקבות הכוזרי" (מהדורה מחודשת של הספר התפרסמה בשנת 2023 תחת הכותרת "המחשבה היהודית לגווניה - מן הכוזרי ועד ללוינס: פרקי יסוד בהגות היהודית").
מהדורות:
יהודה (1075 בערך-1141.), הלוי, כוזרי, דף שער בספרייה הלאומיתמאמרים ושיעורים:
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
