Loading AI tools
זרם ביהדות שאינו מאמין בתורה שבעל פה, ומתבסס על פשט המקרא בלבד מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יַהֲדוּת קָרָאִית (או: קָרָאוּת) היא זרם ביהדות, שהמשתייכים אליו נקראים קראים. היהודים הקראים שונים מהיהודים שמשתייכים לזרם הנפוץ, היהדות הרבנית, בכך שהם לא מאמינים בתורה שבעל פה ואינם מקבלים את סמכות חז"ל, ובמקום זאת רואים את עצמם מחויבים רק לדברי המקרא הכתובים בתנ"ך.
 | |
| בית הכנסת הקראי ברמלה | |
| שורשים, סיווג והנהגה | |
|---|---|
| דת | יהדות |
| זרם |
טקסטואליזם  |
| תאולוגיה, טקסטים וטקסים | |
| טקסט מכונן |
תנ"ך |
| ארגונים ופעילות | |
| אזורי פעילות |
רמלה, אשדוד |
| מוסדות |
קראי מזרח אירופה |
  | |
קהילת הקראים התגבשה במאה ה־8 בהובלת ענן בן דוד. לפי הערכות של חלק מהחוקרים, ייתכן שקרוב ל־40 אחוז מהעם היהודי היו קראים בסביבות המאות התשיעית והעשירית.[1] כיום, בראשית המאה ה־21, שיעור הקראים הוא פחות מחצי אחוז מהעם היהודי.
הקראים ידועים גם בכינויים בני מקרא ובעלי מקרא, מקור השם הוא השורש העברי ק-ר-א. מקובל ששם זה ניתן לקראים משום שהם נוהגים על פי המקרא (התורה שבכתב) בלבד, ואינם מאמינים בתורה שבעל פה.[2]
שם נוסף לבני זרם זה הוא תנ"כיים, אך הוא פחות נפוץ. לפעמים נקראים הקראים גם ענניים, על שם הקבוצה הקראית המובחנת הראשונה כביכול, שנבדלה באופן רשמי מהיהדות הרבנית ולקחה את שמה משמו של מנהיגה, ענן בן דוד.
הקראים מקבלים רק את אלוהים בתור אל, אך בשונה מהיהדות הרבנית הם אינם מאמינים בתורה שבעל פה, ומקבלים רק את התנ"ך (כפי שנחתם בתקופת חז"ל) בתור דברי אלוהים: את התורה והנביאים שהם דברי האלוהים (באופן ישיר או מתועד), ואת הכתובים שהם חוכמת חיים המבוססת על המקרא.
היהדות הקראית נשענת על שלושה סוגי מקורות:
לפי תפיסת הקראים, תפקיד החכמים הוא לפרש את התורה בלבד, וכל הוראה החורגת מהכתוב בתנ"ך היא חסרת תוקף ואף עוברת על האיסור מהתורה "בל תוסיף ובל תגרע". זאת, בניגוד לגישת היהדות הרבנית, שלפיה החכמים מוסמכים לקבוע תקנות וגזירות שתוקפן מדרבנן על מנת לחזק את מעמדן של המצוות, והאיסור חל רק על שינוי דיני התורה עצמם.
הקראים אינם מאמינים כי התורה שבכתב ניתנה למשה יחד עם פירושים אלוהיים. לתפיסתם, כל הפירושים אנושיים וניתן לחלוק עליהם. למרות שהם דוחים את התורה שבעל־פה כתורה אלוהית, הם רואים את ספרי חז"ל בתור ספרי חכמים, ואף מתבססים במידה רבה על תפיסתם של חז"ל ועל פרשנותם ההלכתית שהנהיגו בקרב היהדות הרבנית.[ב] אולם, חלקים שסותרים לטענתם את התורה שבכתב, הם אינם מקבלים.[4]
ביסודו של הזרם הקראי עומד רעיון הפסיקה האישית. בספרות הקראית המאוחרת ייחסו את ניסוח הרעיון לענן בן דוד, שלפי המסורת הקראית אמר: "חפישו באורייתא שפיר – ואל תישענו על דעתי" (בעברית: חפשו בתורה היטב – ואל תישענו על דעתי), אולם "ספר המצוות" שחיבר ענן לא מכיל את הביטוי הזה, וחוקרים טענו שהוא נוצר רק מאות שנים לאחר מכן. רעיון הפסיקה האישית מאפשר לכל אחד לפרש ולפסוק לעצמו את מצוות התורה והלכותיה, מתוך כוונה להגיע כמה שיותר קרוב לרצונו של אלוהים. רעיון זה עולה מתוך פרשנותם של הקראים לפסוקים הבאים בספר דברים:[5]
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
מאחורי רעיון זה עומדת התפיסה לפיה האחריות על קיום המצוות מוטלת על כל אדם ואדם, כפי שניסח זאת החכם הקראי סהל בן מצליח הכהן:
דעו אחינו בני ישראל, כי כל אחד ממנו תלוי לנפשו, ולא ישמע אלהינו את דברי המצטדק ואומר: "כך נהגוני רבותי".
דניאל בן משה אלקומיסי ביטא רעיון זה בצורה תקיפה אף יותר:
כל הנשען על אחד ממלמדי הגלות, בלי לחקור היטב בחכמתו, הוא כעובד עבודה נכריה
— מתוך האיגרת לתפוצות
דניאל אלקומיסי ביטא את השאיפה להסתמך רק על המקרא בכל מה שקשור לקיום מצוות. לדבריו, הסתמכות על מקורות אחרים או למידה מפי חכמים, מרחיקה את האדם מהאל.
למרות זאת, היהדות הקראית לא הייתה בעלת אופי אנטינומי. בראש הקראים עמדו מנהיגים רוחניים הנקראים "חכמים", הבקיאים במקרא ובמסורת הקראית. הם שימשו כמנהיגי הקהילה, מדריכיה, מלמדיה ודייניה. למרות תמיכתם של הקראים ברעיון הפסיקה האישית, רובם דוגלים בפרשנויות מקרא והלכות ספציפיות. הקראים מסבירים את הדבר כשיתוף ידע ודעות שמתקיים בקהילתם. הקהילה דנה בדרכים השונות לפרשנות המקרא, והפרשנות שמשכנעת את הרוב הופכת לדומיננטית. אולם, ישנה סובלנות גם כלפי דעות מיעוט, כל עוד הן מבוססות על הבנה סבירה של פשט המקרא. עם השנים, גברה הנטייה לאחידות אצל הקראים. בניגוד ליהדות הרבנית, הקראים עדיין לא קיבלו פסיקה של אף דור כמחייבת כליל את הדורות הבאים. הקראים לא ביטלו את הפסיקה האישית באופן רשמי, אך מספר חכמים קראיים החלו לתבוע שהציבור יכפיף את עצמו לסמכותם ההלכתית.
בספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו", כתב אליהו בשייצי על יכולתם של המנהיגים ("חכמים") לתקן תקנות שיחייבו את כלל הקהילה: ”...המורד בדברי החכמים הנמצאים בכל דור ודור בכל תקנה ודין שיעשו ראוי לנדותו ולהחרימו ככתוב 'יחרם כל רכושו והוא יבדל'” - ”ולא יתירו לו נידוי עד שיבוא לבית דין לקבל מלקות...”
גם החכם הקראי המצרי יוצא רוסיה, טוביה לוי בבוויץ, רמז על מעמדם של החכמים ועל סמכותם לתקן תקנות ולהדריך את העם, בתשובתו לטענה כי הקראות קפאה על שמריה: ”חוקרים רבים כינו את ההבדל בין יסודות דת הקראים לזו של הרבניים, בכך שהקראות בכל דורותיה נשענת על דברי התורה הכתובה, ובאפשרות חכמי הדור הקראים לשנות מנהגים והלכות בהתאם לרוח הזמן מבלי לנטות ימין ושמאל מדברי הכתוב, לעומת היהדות הרבנית, שנשענת על דברי החכמים שדבריהם חזקים יותר מדברי התורה.”
עם עלייתם של הקראים לארץ ישראל, נחלשו המסגרת של הקהילה ותקנותיה, וכך גם מעמדם של החכמים הקראיים. השאלה על מידת סמכותם מעוררת גם בימים אלו חילוקי דעות בקרב החוגים הקראיים.
ברוב נושאי האמונות והדעות, אין כמעט מחלוקת בין הקראים לרבניים. עיקרי האמונה הקראיים שכתב החכם יהודה הדסי בספרו "אשכול הכופר", דומים לעיקרי האמונה של היהדות הרבנית כפי שכתב הרמב"ם, בתוספת העיקרים "חובה להבין את התורה לאשורה בלשונה" (כלומר, חובה להתמצא בלשון המקרא בשביל להבין את התורה) ו"המקדש הוא משכן כבוד ה' לעולם".
גם הקראים מאמינים, בעקבות ספר דניאל, באחרית הימים ובתחיית המתים. כמו כן, הם מאמינים בביאת המשיח.
ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראיבין נימוקי הקראים לעמדתם, שלפיה התורה שבעל פה אינה מחייבת ואינה דברי אלוהים:
ערך מורחב – היסטוריה של היהדות הקראיתהופעת הקראים כתנועה דתית נקשרת דמותו של ענן בן דוד, חכם קראי מהמאה השמינית. אומנם לא ידוע על קהילה קראים או על קראים לפני תקופתו של ענן בן דוד, אך ההשערה היא שהוא לא המציא את הקראות מאפס, אלא איחד בין קבוצות קיימות בעם היהודי.[8] חלק מהקבוצות האלה היו שרידים של כתות עתיקות מתקופת בית שני שהתנגדו לזרם הפרושים, חלק אחר מחה על שיתוף הפעולה של הקהילה היהודית עם השלטונות, והיו קבוצות שכעסו על עושרו ומעמדו הגבוה של ראש הגולה.[9] ענן איחד בין כל הקבוצות הללו והשיג חופש פוליטי ודתי מידי השלטונות, לאחר שטען כי הקים דת מונותאיסטית חדשה, דבר שהיה חוקי באימפריה העבאסית.
חוקרים אחרים סבורים כי למעשה ענן בן דוד ייסד תנועה אחרת של יהודים, הנקראת על שמו "ענניים", שהתקיימה במקביל לקראים והתאפיינה בגישה שונה במקצת. רק כמה דורות אחרי ענן, נטמעו הענניים בקהילה הקראית ואף שימשו כמנהיגים קראיים. הטוענים כך מסתמכים, בין היתר, על ספר "האורות והמגדלים" שכתב החכם הקראי יעקב הקרקסאני במאה העשירית, בו מסופר על שתי התנועות האלה כתנועות נפרדות, וכן על עדויות נוספות. לפי סברה זו, ההתנתקות הגמורה של הקראים מהיהדות הרבנית הייתה בימיו של החכם הקראי דניאל בן משה אלקומיסי, מייסד תנועת אבלי ציון הקראית.
חכמים רבניים רבים מימי הביניים סבורים כי הדבר שגרם לענן בן דוד לגבש את התנועה הקראית הוא העדפתם של החכמים בישראל ובבל למנות את אחיו הקטן של ענן, חנניה, לתפקיד ראש הגולה במקומו, מפני שהם ראו בו מועמד ראוי יותר מענן.[10]
ימי הביניים היו תקופת פריחתה של היצירה הקראית – בעולם ובארץ ישראל – בתחומי פרשנות המקרא, הדקדוק, הספרות, הפילוסופיה והפצת הרעיון הקראי. נראה שמעמדם של הקראים בארץ ישראל היה בכיר ממעמדם של היהודים הרבניים. בתקופה זו פעלה תנועת אבלי ציון הקראית, שחבריה נהגו מנהגי אבלות יתרים על חורבן בית המקדש ועודדו עלייה לארץ ישראל. חכמים קראיים רבים (כדוגמת דניאל בן משה אלקומיסי, סהל בן מצליח הכהן, סלמון בן ירוחם ויעקב הקרקסאני) פעלו במרץ כדי להפיץ בגולה את הרעיון הקראי. פועלם נשא פרי, והיו קהילות קראיות בכל הגולה. באותם זמנים, הקראים היו עסוקים בניהול פולמוס סוער עם חכמים רבניים כמו רבי סעדיה גאון, שיש אומרים שבלעדיו הקראות הייתה דוחקת את רגלי היהדות הרבנית במזרח התיכון. בשל הפולמוס המחודד, נוצרה הפרדה בין הקראים לבין המאמינים בתורה שבעל פה.
עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים בשנת 1099, חרבה הקהילה הקראית בירושלים, ששוקמה לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי צלאח א־דין בשנת 1187. כיבוש ארץ ישראל הוביל לנדידת מרכז הכובד הקראי לממלכת הכוזרים ולאימפריה הביזנטית, שם התקיימה קהילה קראית עוד לפני הטבח הצלבני בירושלים. בביזנטיון המשיכו לפעול חכמים קראים כמו יעקב בן ראובן, יהודה בן אליהו הדסי, אהרון בן יוסף הרופא מחבר "ספר המבחר", אהרון בן אליהו (אנ') מניקומדיה ("האחרון") מחבר הספרים "עץ חיים" ו"גן עדן", ואליהו בשייצי מחבר ספר ההלכה הקראי "אדרת אליהו", שהוא ספר ההלכה הקראי הנפוץ ביותר. בשייצי הוא אחת הדמויות החשובות ביותר בתולדות הקראים – המהפכה ההלכתית שיזם, שעוררה מחלוקת קשה בקרב בני עדתו, כללה שינויים מרחיקי לכת וקירבה מאוד את פסיקתם לזו של חז"ל.
המרכז בקונסטנטינופול שקע בסוף ימי הביניים, ועבר לקרים ולמדינות אחרות במזרח אירופה. במחצית השנייה של המאה ה־17 היו כ־30 קהילות קראיות במזרח אירופה. הקראים במזרח אירופה דיברו בשפה ייחודית משלהם - השפה הקראימית ("לשון קדר"). החל מהמאה ה־19 עלתה במזרח אירופה התנועה הלאומית הקראית, שהתכחשה לשורשיה היהודיים. אחד ממנהיגי התנועה הקראית במזרח אירופה בתקופה זו היה אברהם פירקוביץ', שבעקבות פועלו, חלק מקהילות הקראים לא נספו בשואה (אולם, קראים רבים באירופה שיתפו פעולה עם הנאצים, הלשינו על יהודים ואף התגייסו לצבא הנאצי ולוואפן אס־אס בזמן מלחמת העולם השנייה).[11]
בסוף המאה ה־19 היו כ־13,000-12,000 קראים בעולם.[12] בתקופת השלטון הסובייטי, הקהילה הקראית במזרח אירופה שקעה מאוד.
הקהילה הקראית במצרים היוותה מרכז קראי עתיק וחשוב במשך דורות. לאחר הקמת מדינת ישראל, ועם האנטישמיות הגואה במצרים - עלו רבים מהיהודים לארץ ישראל, על אף שהתקשו לקחת עמם את רכושם.
בשנים שלפני קום המדינה היה בארץ מיעוט של קראים, שהתרכז בעיקר בירושלים. לאחר הכרזת העצמאות עלו מאות קראים לישראל. מוצאם של רוב הקראים במדינת ישראל הוא ממצרים, ומוצאם של השאר מעיראק, טורקיה ורוסיה, והיה גם מיעוט של אנשים שהצטרפו לקהילת הקראים. מספר הקראים בישראל מוערך בכ־25,000 איש (ועוד כ־10,000 ברחבי העולם). ישנן קהילות קראיות ביישובים הבאים: רמלה (עם שני בתי כנסת, ושם נמצא הבניין של "מרכז היהדות הקראית העולמית"), אשדוד (עם שני בתי כנסת), אופקים, באר שבע, קריית גת, בת ים, ראשון לציון, ערד, ירושלים, בית עזרא, וגם ביישובים מצליח ורנן, שנחשבים היישובים הקראיים היחידים בעולם.[דרושה הבהרה] בסך הכול, ישנם 13 בתי כנסת קראיים בישראל, ב־10 יישובים, ובית תפילה קראי אחד בערד.[13]
כיום נפוצים הנישואין בין יהודים קראיים לרבניים, שמתאפשרים על ידי המעבר של אחד מבני הזוג לזרם השני, אולם יש מגבלות מצד שני הזרמים, שיפורטו בהמשך. גם בקרב הקראים יש כיום תופעה של חילון, וישנם קראים שאינם מקפידים על המצוות כראוי, או כאלה שעוברים לזרם הרבני.
החוק הישראלי מעולם לא הכיר בקראים בתור עדה דתית נפרדת ולכן מעמדם המשפטי של בתי הדין הקראיים בעייתי. היו ניסיונות של הקהילה הקראית בראשות החכם הקראי הראשי חיים בן יצחק הלוי לפעול מול הממשל, אך הם נתקלו בהתנגדות. פסקי הדין בענייני נישואין וגירושין ניתנו לרוב על ידי בית הדין הקראי, אולם לכל אחד מבני הזוג הייתה בעבר אפשרות להעביר את הדיון לבית הדין הרבני. מצב זה השתנה ב־1995, כאשר בית המשפט העליון הפך את פסקי הדין הקראיים למחייבים עבור בני זוג קראיים. בשנת 2014, פסק בית המשפט העליון כי יש להמשיך להנפיק תעודות גירושין לבית הדין הקראי כל עוד לא הוסדר מעמדו בחוק.[14]
הקראים רואים בבית התפילה מקדש־מעט, מקום מרכזי וייחודי, בו האדם מתייחד עם בוראו. לכן, כל מי שנכנס אליו חייב להיות נקי וטהור מכל טומאה ולכלוך, בגופו ובלבושו. בבתי התפילה הקראיים נהוג שלא לנעול נעליים מפאת קדושת המקום: חליצת הנעליים שעליהן דורכים במקומות מזוהמים ומלוכלכים היא מנהג עתיק יומין, עוד מימי משה רבנו ויהושע בן נון, וכך נאמר למשה: "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו, קֹדֶשׁ הוּא".[15]
רצפת בית הכנסת הקראי מכוסה בשטיחים, שעליהם הם מקיימים את תפילותיהם, המורכבות מהשתחוויות וכריעות, כפי שהם הסיקו מתוך התפילות שמתוארות במקרא.
בראשית המאה ה-21 נמצאו בעולם מספר עשרות בודדים של בתי כנסת קראיים פעילים, ועוד מספר בתי כנסת שאינם עוד בשימוש. רוב בתי הכנסת הפעילים נמצאים בישראל, ובמזרח אירופה.
ערך מורחב – הלוח הקראיהקראים אינם משתמשים בלוח שנה קבוע מראש ומבוסס על תבנית מתמטית, אלא מסתמכים על "ראיית הירח": היום שבו נראה הסהר בפעם הראשונה בחודש מאז שהוא נעלם בחודש הקודם (כלומר, מולד הלבנה), נקבע כראש החודש. שיטה זו היא רבנית חז"לית במקורה, המתוארת בהרחבה במשנה ובתלמוד, במסכת ראש השנה. מאחר שלא מצוין במקרא כיצד היו מחשבים את חודשי השנה והעונות, הקראים קיבלו בפועל את שיטת קידוש החודש החז"לית, אולי גם בשל הסיבה שהם לא הכירו שיטות אחרות לחישוב החודשים, כגון השיטה של כת האיסיים מימי בית שני, שהנהיגו לוח שנה משלהן.
לפי הקראים, הסימן לתחילת האביב, שבו אמור לחול חודש ניסן, הוא הבשלת השעורים. אם השעורים לא הבשילו עד סוף חודש אדר א', מכריזים על שנה מעוברת. חג הפורים נחגג בקרב הקראים בחודש אדר א', גם כאשר השנה מעוברת.
ישנה מחלוקת בין היהדות הרבנית לבין הקראים לגבי מועד תחילתה של ספירת העומר ואופן הספירה. לטענת הקראים, מתחילים לספור החל ממוצאי השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר (לפי הכתוב "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת"), והספירה צריכה להסתיים לאחר שבעה שבועות שלמים ("שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר־לָךְ"). כך, יוצא שלחג השבועות אין תאריך קבוע.
מנגד, היהדות הרבנית מנמקת כי הביטוי "ממחרת השבת" מתכוון ליום טוב הראשון של פסח, שהוא מעין "שבתון", וכן ניתן לראות כי הביטוי "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" חופף לביטוי "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח" בעניין איסור חדש. בנוסף, הביטוי "ממחרת השבת" נאמר גם בעניין האיסור על אכילת תבואה חדשה: "...מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן... וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם" (ספר ויקרא, פרק כ"ג). כלומר, אסור לאכול תבואה חדשה עד הבאת הקורבן "מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת". לעומת זאת, בספר יהושע מתואר שבני ישראל אכלו מהתבואה החדשה של הארץ דווקא "מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח": "וַיֹּאכְלוּ מֵעֲבוּר הָאָרֶץ, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח--מַצּוֹת וְקָלוּי: בְּעֶצֶם, הַיּוֹם הַזֶּה" (ספר יהושע, פרק ה'). ראיות רבות נוספות מהמקרא מוכיחות טענה זו.
את עמדתם של הקראים הם מנמקים בכך שהמילה "שבת" בביטוי "ממחרת השבת" אינה מציינת בכל התורה יום טוב, אלא רק שבת. לטענתם, לא ייתכן שבאותו קטע תציין המילה 'שבת' פעם אחת יום טוב ופעם אחרת שבוע. לכן, לדברי הקראים, הפירוש ההגיוני היחיד הוא שהמילה שבת מציינת את השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, לפיכך הם סוברים שחג השבועות אמור לחול ביום ראשון.
חכמי הדת הרבניים מציינים, כי המילה "שבת" או "שבתון" כן מופיעה בהקשרים של מועדים אחרים, כגון ביום הכיפורים,[16] בראש השנה[17] וכן בחג הסוכות ובשמיני עצרת.[18] הם מציינים גם, כי אי אפשר לפרש את המילה "שבת" בפסוק שמצווה על ספירת העומר בהקשר של השבת הראשונה שחלה לאחר ליל הסדר, שכן כתוב "ממחרת השבת", אך לא מפורש על איזו שבת מדובר – אם השבת שבתוך חול המועד, או בשבת שלאחר המועד. כמו כן, בהמשך הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה", המילה "שבתות" מציינת "שבועות". על כן, אם מפרשים זאת על השבת הראשונה שלאחר ליל הסדר, הביטוי "שבתות תמימות" אינו מובן, שהרי אי אפשר לספור שבת שאינה שלמה. לכן, פירוש המילה "שבתות" הוא "שבועות". כלומר, יש לספר שבעה שבועות שלמים מבלי לפספס אף יום, וכך מקבל הביטוי "עד ממחרת השבת השביעית" את הפירוש "עד ממחרת השבוע השביעי".
הנימוק הנוסף שמביאים הקראים לעמדתם, הוא שחג השבועות הוא המועד היחיד שהתאריך שלו אינו מופיע במקרא, ולכן הדרך לחישוב המועד היא הספירה. העובדה שביהדות הרבנית כן יש תאריך קבוע לחג השבועות, סותרת לטענת הקראים את הפסוק "שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת", מכיוון שעלול להיווצר מצב בו יהיו שמונה שבתות בין חג הפסח לשבועות, במקום שבע. אולם, חז"ל מפרשים את המילה "שבתות" בתור "שבועות", כלומר שבעה שבועות ממחרת חג הפסח – ולכן אין בכך סתירה.
הקראים אינם מציינים יום טוב שני של גלויות, משום שאינו מופיע בתורה שבכתב. אפילו ראש השנה הקראי (שנקרא אצלם "יום תרועה") נמשך יום אחד בלבד, ואינו מציין את תחילת השנה, מכיוון שהחודש הראשון אצל הקראים הוא ניסן. המסורת לפיה הציווי "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים"[19] מדבר על חודש ניסן, מקורה בתורה שבעל פה.[ג]
הקראים אינם חוגגים את חנוכה משום שאינו מוזכר בתנ"ך, ומשום שלגרסתם, אי אפשר לשמוח על חנוכת בית המקדש, שכן הוא נחרב מאז. חג פורים נחוג אצלם במשך שני ימים בכל מקום שהוא. בשנה מעוברת חוגגים את פורים באדר א'.
בעבר, פירשו הקראים את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" בדרך מיוחדת: לדעתם, מכיוון שהגבר והאישה הופכים ל"בשר אחד" נאסר על קרוביה של האישה להתחתן עם קרוביו של בעלהּ, ולהפך. שיטה זו נקראה שיטת ה"ריכוב בעריות". בשל מספרם המועט של הקראים, איסור זה איים על המשך התקיימותם. חכמים קראיים מאוחרים גרסו כי שיטת הריכוב בעריות היא הוספה על דברי התורה, ולכן במשך השנים בוטל הדבר בהסכמה כללית. על פי עיקרון ההיקש, הקראים אוסרים נישואין בין אישה לבין דודהּ, כלומר אחי אביה או אחי אמהּ, נישואין שמותרים ביהדות הרבנית.
יחסם של הקראים כלפי מי שנחשבים טמאים הוא מחמיר למדי. הטמאים (גברים או נשים) אוכלים בשולחן נפרד, צריכים לשמור על בידול ונאסר עליהם להיכנס לבית הכנסת. טומאת הנידה אצל האישה נמשכת אצל הקראים רק שבעה ימים (על פי הכתוב "שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ"[20]), ולפי הקראים אין צורך לספור שבעה ימים נקיים לאחר סיום הווסת (כפי שנהוג בטומאת זבה). זמן הנידה לאחר לידת בן נמשך שבוע, ושבועיים לאחר לידת בת. לימים אלה נוספת תקופה שנקראת "ימי טהרה" שאורכה 33 ימים ללידת בן, ו־66 ימים ללידת בת, על פי הכתוב בפרשת תזריע בספר ויקרא.
נוהגי הטהרה דומים למנהגם של יהודי אתיופיה, ויש שאפילו שיערו שהתקיימו קשרים בין הקהילות. אולם, הקראים טוענים שהדמיון הרב בין ההלכה הקראית להלכה של יהודי אתיופיה נובע מכך שיהודי אתיופיה גלו מהארץ בתקופה שבה עדיין לא הייתה תורה שבעל־פה, ומכך שיהודי אתיופיה היו מבודדים משאר יהודי העולם ולא נתונים להשפעתם.[דרוש מקור]
הקראים אינם טובלים במקווה טהרה על מנת להיטהר מהטומאה, והם רואים בו המצאה מאוחרת. הקראים סבורים כי אפשר להיטהר באמצעות מים זורמים מכל סוג שהוא, ואפילו במקלחת. זאת, בניגוד לשיטת הרבנית, שלפיה אפשר להיטהר רק באמצעות מים מתוך גוף מים טבעי.
בקרב הקראים בישראל קיימת שחיקה במידה בה נשמרת הרחקת הטמאים, אך עדיין מקפידים עליה מאוד בבית הכנסת.
לפי הקראים, נשים נחשבות כשוות לגברים, בחובות ובזכויות. גישה זו באה לידי ביטוי בהבדלים אחדים בין מנהגי הקראים למנהגי היהדות הרבנית:
עם זאת, חוקי הטהרה מכבידים על הנשים כך שבמשך שבעה ימים מהווסת (זמן נידתן) הן צריכות להימנע מסוגים מסוימים של מגע חברתי ולאכול בשולחן נפרד (כאמור לעיל).
בבתי הכנסת הקראיים בארץ לא נהוג שאישה תעלה לתורה. גם בבתי הכנסת הקראיים ישנה הפרדה בין גברים לנשים, והסיבה לכך היא שמירה על הצניעות.
בתקופות המוקדמות, הקראים החמירו ביותר בכל מה שקשור לדיני השבת. חלקם לא קיבלו את העיקרון לפיו ספק פיקוח נפש דוחה שבת. בנוסף, הם סברו כי אסור להשאיר אש דולקת מערב שבת, ולכן לא האירו את בתיהם ולא חיממו את מזונם. רבים אסרו לטלטל חפצים מחוץ לבית בשבת כלל. היו קראים שנמנעו מיציאה מהבית בשבת כלל (למעט תפילה וצרכים חיוניים), ואף מביצוע ברית מילה. עד היום הקראים אוסרים קיום יחסי אישות בשבת, על פי הכתוב "בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (ספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"א), משום שלפי פרשנותם הביאה דומה לחריש ולקציר. כמו כן הם אוסרים ביצוע עבודה על ידי גוי עבור יהודי בשבת (אפילו על ידי רמיזה).
החל מהמאה ה־11 חלה הקלה הדרגתית בדינים אלו: הותר להם להשאיר אש דולקת מערב שבת לשבת (אך לא להשתמש בשעון שבת), וחלק מהקראים אפילו קיבלו את המושג הרבני של "תחום שבת" בן אלפיים אמה. אך למרות הכול, גישתם עדיין מחמירה מהגישה של היהדות הרבנית.
את המושג "פיקוח נפש דוחה שבת" למדו הקראים, בעקבות חז"ל, מהפסוק "ושמרתם את חוקותיי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם וחי בהם". מהביטוי "וחי בהם" ניתן להסיק, כי החיים קודמים לקיום המצוות.
הקראים אינם מניחים תפילין, מתוך התפיסה שכל אזכורי המצווה המופיעים בפרשיות העוסקות בנושא זה הם מטפורה, שהרי לא ניתן לשים את דברי האל על הנפש או לקשור אותם.
המזוזה הקראית היא דף (בדרך כלל קלף), לרוב ממוסגר, עליו כתובים עשרת הדיברות (שנחשבות דבר ה' העילאי, למרות שהמצוות בעשרת הדיברות שוות במעמדן לשאר מצוות התורה), על אף שהתורה שבכתב לא מגדירה בבירור מהם הפסוקים שיש לכתוב (וגם לא מציינת שיש לכתוב על קלף) אלא רק מצווה באופן כללי שיש לכתוב את "דְּבָרַי אֵלֶּה" "עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ".[21]
בברית המילה הקראית מתבצעת הסרת העורלה, אך אין פריעה (על ידי המוהל) או מציצה, שאינן מופיעות בתורה שבכתב.
לפי הקראים, מוצאו של האדם נקבע לפי האב ולא לפי האם, בטענה שכך נהגו בתקופת המקרא, ולראיה הם מביאים את כל שושלות היוחסין בתנ"ך, שבהן מצוינים רק שמות אבותיו של האדם.
הקראים מתירים לאכול בשר עם חלב, ונאסר רק בישול של "גדי בחלב אמו". אולם, יש המסיקים מהפסוק שחל איסור על בישול של כל בעל חיים יונק בחלב של אמו, ואין האיסור מתכוון רק לגדי. ברמלה ובאשדוד קיימים אטליזים המוכרים בשר בשחיטה ובהכשר של היהדות הקראית.
הקראים מטילים פתיל תכלת בציציותיהם, על מנת לקיים את הכתוב "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת" (ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוק ל"ח). אולם לשיטתם, צבע התכלת יכול לבוא מכל מקום שהוא – גם מצמחים שונים – מה שחז"ל מכנים "קלא אילן"[22], בשל העובדה שלפי היהדות הרבנית הם אינם כשרים להפקת התכלת, והמקור הכשר היחיד הוא בדמו של חילזון נדיר מסוים.[ד]
את המושג "עין תחת עין" מפרשים הקראים כפשוטו, אדם שהוציא עין לחברו במזיד - יש להוציא את עינו (בניגוד לשיטת חז״ל, לפיה כוונת התורה היא שיש לפצות בממון על הוצאת העין). אומנם בפועל דין זה אינו נהוג, שכן הוא סותר את דיני המדינה, והעיקרון "דינא דמלכותא דינא" בדיני ממון מקובל על הקראים.
הקראים אימצו את המנהג הרבני של הקריאה בתורה בשבתות ובמועדים, ובעקבות כך הם מקיימים טקסי בר מצווה לרגל ההגעה לגיל 13.
ערך מורחב – הפולמוס הרבני-קראילאורך ההיסטוריה היהודים הקראים ראו את עצמם בתור חלק בלתי נפרד מעם ישראל, וניסו להפיץ את אמונתם בתוך העם. חריג להשקפה כללית זאת הופיע במזרח אירופה בראשית המאה ה־20, כאשר הופיעו גישות לאומיות בדלניות בקרב חלק מקראי מזרח אירופה, שהכחישו את יהדותם. גם הפוסקים הרבניים ראו את הקראים בתור חלק מעם ישראל, אך בתור חלק חוטא, משום שאינם מאמינים בתורה שבעל פה.
היהודים הרבניים טוענים כנגד הקראים, שגם להם נוצרה במרוצת הדורות מעין "תורה שבעל פה". הקראים מצידם משיבים כי יש הבדל בין הלכות שהתקבלו על ידם כפירוש סביר לתורה (שלא יחייבו בהכרח את הפוסקים הקראיים של הדורות הבאים) לבין התורה שבעל פה, שלפי היהדות הרבנית ניתנה למשה בסיני, ולטענת הקראים כל תוספת בה מחייבת גם את הדורות הבאים.
היו מבין החכמים הרבניים ששיערו כי תנועת הקראים צמחה מתוך הצדוקים והבייתוסים, כתות עתיקות מתקופת בית המקדש השני. אולם, קיים הבדל ניכר בין ההשקפה הצדוקית (ממה שידוע עליה) לבין ההשקפה הקראית (אומנם, חוקרים שונים שיערו כי ההשקפה הקראית מתבססת על השקפות צדוקיות, וייתכן כי נטמעו בקרב הקראים השקפות המושפעות מכת האיסיים[23]).
בתקופה המוקדמת, הנישואין בין קראים לרבניים היו מקובלים, ונמצאו עדויות רבות לנישואין מסוג זה בגניזת קהיר. הנישואין נערכו לעיתים בבית הדין הקראי, ולעיתים בבית הדין הרבני. כאשר התחתנו קראי עם רבנית או להפך, שני הצדדים התחייבו לכבד זה את מנהגיו של זה, ולאפשר לכל אחד מהצדדים לנהוג לפי פסיקת ההלכה הנהוגה בזרם שלו.
עד השנים האחרונות סירבו הקראים לקבל לקרבם יהודים רבניים.[דרושה הבהרה] אחד הטעמים לכך היה חשש ממזרות, שכן נישואי קרובים מסוימים שמותרים לפי יהדות הרבנית, נחשבים אצל הקראים כיחסים אסורים. חשש נוסף מהורדת המחיצות בין הקראים לרבניים הובע על ידי מנהיג קראי במשפט: "אנחנו האגם והם האוקיינוס, מה יקרה כשייפרץ הסכר?"[דרושה הבהרה]
יחסה של היהדות הרבנית אל היהדות הקראית לא היה עקבי במהלך ההיסטוריה. במקרים מסוימים הוא התאפיין בחוסר סובלנות מובהק ובמקרים אחרים היחס היה סובלני הרבה יותר. בדרך כלל, יחסם של הפוסקים הספרדים לקראים היה ידידותי יותר מאשר היחס של הפוסקים האשכנזיים.
החכם הרבני יוסף שלמה דלמדיגו, שניהל פולמוס עם הקראים בנוגע לאמיתותה של התורה שבעל פה, תמך גם בלימוד מתוך ספרי הקראים. כך הוא כתב בספרו: "בין כך בני, אל תִּטּוֹשׁ תורת אמך ללמוד בספרי הקראים כֻּלָּם, וב'ספר המצוות' וה'אדרת' (=הספר 'אדרת אליהו' של אליהו בשייצי) – והיית לכל רואיך לשם ולתפארת..."
רבי יהודה הלוי התייחס אל הקראים בספרו "הכוזרי", שנכתב במאה ה־12, שם מובא דיאלוג ספרותי בין מלך הכוזרים לבין חכם רבני:
אָמַר הַכּוּזָרִי: ...וַאֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ עַתָּה שֶׁתְּבָאֶר לִי קְצָת בֵּאוּר בְּמַה שֶּׁאֶצְלְךָ בַקָּרָאִים, כִּי אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם מִשְׁתַּדְּלִים בַּעֲבוֹדָה יוֹתֵר מֵהָרַבָּנִים, וַאֲנִי שׁוֹמֵעַ טַעֲנוֹתָם יוֹתֵר מַכְרִיעוֹת וְיוֹתֵר מְפִיקוֹת לִפְשָׁט הַתּוֹרָה?
אָמַר הֶחָבֵר [החכם הרבני]: הֲלֹא הִקְדַּמְתִּי לְךָ בִדְבָרַי, כִּי הַהִתְחַכְּמוּת וְהַסְּבָרָה בַתּוֹרָה אֵינֶנּוּ מֵבִיא אֶל רְצוֹן הָאֱלֹהִים?
הרמב"ם פסק בהלכות ממרים שבמשנה תורה, כי מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה הוא כופר שיש לו דין "מורידין ואין מעלין", אולם את הקראים הגדיר בתור תינוקות שנשבו: ”אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים, וגדלו אותם על דעתם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס... לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה, ולא ימהר אדם להורגן” (הלכה ג').
על אף העימות והסכסוך בין הקבוצות, נישואין בין רבניים לקראים, כששני הצדדים נותרים באמונתם ומקיימים את מנהגיהם, היו נפוצים במאה העשירית ועד המאה השתים־עשרה. כתובות ומסמכים אחרים מן הגניזה הקהירית, כמו גם עדויות בספרי הפוסקים, מעידות על כך. אולם, במאה השלוש־עשרה גברה האיבה, והמקורות מאותה תקופה מעידים כי קשרים מסוג זה חדלו ולא נחשבו עוד אפשריים.[24]
פוסקים רבים קבעו כי קראים הם פסולי חיתון, מפני שהם נחשבים ספק ממזרים.[25] הסיבה לכך היא, שהקידושין אצל הקראים קבילים על פי ההלכה הרבנית, אך לא כך לגבי הגירושין. ישנה אפשרות סבירה לגבי כל קראי כי אחד מאבותיו נולד לאישה שעברה גירושין קראיים ולבעלה החדש - ואם הגירושין אינם תקפים הלכתית, הרי שהאישה עדיין אשת איש של בעלה הראשון, ונישואיה השניים הם בגדר ניאוף, והילדים שנולדו לה וצאצאיהם הם בגדר ממזרים על פי ההלכה הרבנית. בעמדה זו אחז גם הרמ"א.[26]
גם במאה האחרונה, רבנים במצרים ובישראל תמכו בקבלתם של קראים ליהדות הרבנית, לפחות בתנאים מסוימים. הרב עובדיה יוסף והרב אליהו בקשי דורון התירו להם להינשא, כשהנימוק העיקרי הוא שלילת תוקפם של של הנישואין הקראיים, שכן העדים פסולים מעצם היותם קראים,[27][28] ולכן הכלה הקראית לא נחשבת אשת איש לפי ההלכה, כך שלא ניתן לטעון שילדיה נולדו מניאוף לאחר הגירושין הקראיים. ניסיון של הרב אליהו אברז'ל, אב בית הדין הרבני בבאר שבע, לבטל את ההיתר הזה, עורר ב־1994 סערה גדולה.
קראים, דף שער בספרייה הלאומית
רועי צ'יקי ארד, האם העדה הקראית עומדת להיעלם? ביקור בשני יישוביה האחרונים בעולם, באתר הארץ, 27 במאי 2020Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
