בית הכנסת החורבה
בית כנסת בישראל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בית הכנסת החורבה (או חורבת רבי יהודה החסיד, מכונה בקיצור החורבה) הוא בית כנסת במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, על יד כיכר החורבה ומול בית הכנסת צמח צדק. בית הכנסת נבנה לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד, נחרב בידי בוניו הערבים בשל אי תשלום חובות, נבנה בשנית באמצע המאה ה-19 על ידי קבוצה מתלמידי הגר"א, נחרב בשנית בידי הלגיון הערבי לאחר שכבש את העיר העתיקה ב-1948, ונבנה בשלישית בראשית המאה ה-21.
 | |
| מבנה בית הכנסת מבחוץ, 2014 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| שימוש | בית כנסת |
| כתובת | רחוב היהודים 89, הרובע היהודי |
| מיקום | העיר העתיקה, ירושלים |
| מדינה |
 ישראל |
| בעלים | החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי |
| נוסח תפילה | נוסח אשכנז |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ? – (שוחזר ונפתח מחדש ב-2010) |
| תאריך פתיחה רשמי |
1864  |
| תאריך פירוק |
1948 |
| סגנון אדריכלי |
אדריכלות נאו-ביזנטית |
| מידות | |
| גובה | 24 מטר |
| מידע טכני | |
| קיבולת | 215 מקומות ישיבה |
| קואורדינטות | 31°46′31″N 35°13′53″E |
| http://www.rova-yehudi.org.il/churva2.asp | |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   בית הכנסת החורבה | |
  | |
![Thumb](#/media/קובץ:בית_הכנסת_"החורבה",_הרובע_היהודי_בירושלים,_מבט_מלמעלה.jpg)
![Thumb](#/media/קובץ:אולם_בית_הכנסת_"החורבה"_בשעת_תפילה.jpg)
מקור שמו של בית הכנסת בתקופת חורבנו הארוכה בין בנייתו הראשונה והשנייה. בית הכנסת שימש מרכז הקהילה האשכנזית בירושלים עד אמצע ימי המנדט הבריטי, ונחשב לבית הכנסת האשכנזי החשוב והמרכזי בירושלים עד לחורבנו השני.
מתחם בית הכנסת ממוקם במרכז "חצר האשכנזים" (בערבית: "דיר אל-שיכנז"), ההקדש של הקהילה האשכנזית בירושלים החל מראשית המאה ה-15 עת קנו יהודים מהקהילה האשכנזית את החצר ממשפחת א-שרף ובנו בה בית כנסת ומבנים נוספים. (גם חלקו הצפוני של המגרש שימש בוודאות כחצר האשכנזים כבר בשנת 1621, עם עליית רבי ישעיה הלוי הורוביץ (השל"ה), לירושלים), וצידו הדרומי גובל בבית כנסת המכונה בית כנסת הרמב"ן. החצר שימשה כהקדש יהודי-אשכנזי וגרו בה עניים מיהודי אשכנז אשר שהו בירושלים, והייתה החצר היהודית הראשונה המתועדת במפורש, ואולי אף הראשונה בכלל.[1]
נקודות ציון בסביבה
אברהם משה לונץ, תיאר[2] בשנת תרנ"א (1890) מבנים נוספים בחצר בית הכנסת:
- בית המדרש שערי ציון, בדרום מערב החצר, נוסד בשנת תרי"ד, בו אוצר ספרים גדול
- בית הכנסת מנחם ציון, בקצה הצפוני של החצר, והוא הבניין הראשון שנבנה בחצר עוד בשנת תקצ"ז (1836). גם בו ישנו אוצר ספרים גדול ולומדים בו כל היום וחלק מהלילה. כמו כן יש בו "חבורת משומרים" אשר חצי מחבריה לומדים בלילה מצאת הכוכבים עד חצות הלילה, והחצי השני מחצות הלילה עד עלות השחר.
- תלמוד תורה עץ חיים הכולל 17 חדרים, בו לומדים 250 נערים קריאה, לימודי קודש, וגם כתיבה וחשבון.
- ישיבת עץ חיים, בה לומדים 40 תלמידים המקבלים 'תמיכה קטנה לכלכלת ביתם'
- הכנסת אורחים.
מול הישיבה גר הרב שמואל סלנט, שהיה רב קהילת האשכנזים הפרושים בירושלים, ואב בית הדין שלה.
לעומת החצר, שהייתה הקדש לקהילה האשכנזית בלבד, בית הכנסת הקטן שנבנה שימש את כלל הקהילה היהודית, אשר הייתה רובה ירושלמית מקומית, ובחלקה הקטן אשכנזית או מאגן הים התיכון.
בית הכנסת הקטן לא ידע מנוח והיה נתון למתקפות פוליטיות, משפטיות ופיזיות לאורך שנים רבות. בהיסטוריוגרפיה היהודית מוטעמת רדיפה זו בסיפור שמתבסס על איגרת של רבי עובדיה מברטנורא. על פי הסיפור, שנים לא רבות לאחר רכישת החצר החליט אחד היהודים שגרו בה להתאסלם בעקבות סכסוך עם הקהילה היהודית. לאחר מותו, אמו שהייתה בעלת הבית הקדישה אותו לבניית מסגד, אשר עומד עד היום.[3] עם זאת, מוג'יר א-דין, היסטוריון מוסלמי בן התקופה מציין שהמסגד נבנה כבר במאה ה-14,[4] לפני רכישת בית הכנסת על ידי היהודים. בכל מקרה, מאחר שהמסגד היה בנוי צמוד לבית הכנסת היו חיכוכים בין מתפללי שני המבנים שגרמו לניסיונות חוזרים ונשנים מצד המוסלמים להפסיק את פעילותו: ב-1474 נהרס בית הכנסת לאחר שטענו שהיהודים בנו אותו בניגוד לחוקי עומר, אך מאוחר יותר באותה שנה הוא נבנה מחדש בצו של הסולטאן. הסכסוכים המשפטיים שבו וחזרו מספר פעמים עד שבתקופת השלטון העות'מאני הוציא המושל העות'מאני של ירושלים צו שאוסר שימוש בבית הכנסת, אם כי המבנה עצמו נותר על תילו. החצר עצמה המשיכה לשמש את הקהילה האשכנזית בירושלים, אך הפכה למוזנחת ועזובה בגלל עוניה ומסכנותה של הקהילה. מיקום המסגד בצידו של בית הכנסת מסביר את הקשיים המרובים שעברו על בית הכנסת הזה לאורך שנות השלטון המוסלמי בעיר, למרות שבתי כנסת אחרים לא סבלו באותו אופן.[1]
לאור נסיבות התקופה, הייתה כלכלתה של הקהילה האשכנזית בירושלים מבוססת על תרומות מיהודי אירופה. אולם בגלל המשברים השונים שפקדו את יהודי אירופה במאה ה-17 הקהילה נאלצה ללוות כספים מהתושבים הערבים המקומיים כדי להמשיך להתקיים. בשנת 1692 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בחצר והקהילה היהודית לקחה הלוואות נוספות כדי לבנות אותו מחדש.[5] הבנייה הסתיימה בראשית שנת 1700. לאחר סיום הבנייה מחדש, חזרה הקהילה האשכנזית להתפלל בבית הכנסת. יש הטוענים שטעות נפוצה, נקשרה בשם בית הכנסת, בדבר הייחוס של בניית בניין זה לחבורת רבי יהודה החסיד משדליץ שבפולין, אשר נחשבה לעלייה הגדולה בשעתו. אך למעשה, אלה עלו רק ב-14 באוקטובר 1700, יותר מחצי שנה לאחר סיום שיפוץ בית הכנסת הגם שמסע עלייתם רב ההד ערך 3 שנים ובשיאו כלל 1500 איש. עם זאת, יש יסוד סביר להניח שקשירת שמו של רבי יהודה החסיד בבית הכנסת קשורה בתרומות לטובת המבנה, שהביא איתו בעת עלייתו, או לכל הפחות הבטיח להביא כשעמד לעלות.[5] יכול להיות גם שהדבר קשור במותו המוקדם שאירע רק שישה ימים בלבד לאחר הגעתו לירושלים.
למרות שגורלם של בני הקבוצה היה רע ומר, יכול להיות שהם גם היו מעורבים בניסיונות השימור של בית הכנסת והם, לדוגמה, שלחו את אחד מראשיהם, גדליה הלוי מסמיאטיץ, אל הגולה לאיסוף כספים להצלה מהחובות הגדולים אליהם נקלעו. גדליה הדפיס בברלין 1716 ספר בשם "שאלו שלום ירושלים" בו גולל את פרשת העלייה על מנת לגייס כספים. מאמצי הגיוס הניבו סכום של 25,000 רייכס טאלר, אולם בח' בחשוון ה'תפ"א (נובמבר 1720) פקעה סבלנותם של הנושים המוסלמים, הם הציתו את החצר והרסו אותה עד היסוד. כל היהודים האשכנזים גורשו מירושלים ונאסר עליהם לשוב אליה. האיסור היה בתוקף כ־100 שנים. בעקבות כך נאלצו האשכנזים שהתעקשו לגור בירושלים להתחזות לספרדים, כפי שהעיד ר' משה הירושלמי:
"אסור לו ליהודי ממדינותינו מפולין או מארצות אשכנז אחרות להיכנס לירושלים, אלא אם כן הוא מלובש במלבושי תוגרמה ומדבר בלשון תוגרמה עד שאין יודעים בו שמאשכנז הוא, וכל זאת בגלל מעשה חבר החסידים שעלו עם רבי יהודה החסיד השני ע"ה."
— אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, עמ' 449
החצר נותרה בחורבנה והתפרסמה בכינויה "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" או בקיצור "החורבה". הכספים שנאספו נותרו באירופה והופקדו למשמרת בידי שמשון ורטהיימר, יהודי החצר של הקייזר קרל השישי. לאחר מותו של שמשון (ב־1724) הפקיד בנו, וולף ורטהיימר את הכספים בידי הקייזר, שם נוהלו הכספים ב"קרן הירושלמית", עד לנפילת בית הבסבורג ב-1804.
במהלך המאה ה-19 חזרו היהודים האשכנזים להתגורר בירושלים בעקבות עליית תלמידי הגר"א. עקב חזרתם לעיר והתגבשותה של עדת הפרושים התעוררה היוזמה לחדש את בניית בית הכנסת, כאשר בראש המאמצים עמדו רב הקהילה הפרושית, רבי מנחם מנדל משקלוב תלמידו של הגאון מווילנה, שהיה גזבר הקהילה וטרח בהשגת רישיונות הבנייה ותשלום החובות העתיקים הכרוכים בחצר.
בראשית ה'תקצ"ז (1837) הושג רישיון הבנייה המלכותי ('פירמאן') ממוחמד עלי (שליט מצרים)[6] לבנייתו מחדש של בית הכנסת. שנה קודם נחנך במקום בית הכנסת מנחם ציון שנוסד על ידי רבי אברהם שלמה זלמן צורף, בסיוע אישים נוספים כמו רבי יונה משה נבון, והיה לבית הכנסת האשכנזי הראשון בירושלים בעת החדשה.
יוסף אמזלג, היהודי העשיר ביותר בירושלים, תרם כסף בשביל הבניין וקנה בשנות ה-30 חדר לתלמוד תורה בבית הכנסת, שבחזיתו הייתה אבן שציינה את נדבנותו. החדר הוקדש לזכר בנו, יצחק דוד.[7]
ביולי 1855 ביקר משה מונטיפיורי בירושלים ומסר לקונסול הבריטי, ג'יימס פין, את פירמאן הסולטן לבניית בית הכנסת "החורבה". לאחר מכן הוצג מונטיפיורי עם תעודותיו לפני הפחה באופן רשמי, וזה נעמד כאשר הפירמאן הוקרא בקול על ידי המזכיר הרשמי, ובסוף הקריאה הצדיע לו.[8]
עיכובים כספיים שונים גרמו לכך שרק בי"ז בניסן תרי"ז (1857) החלה בנייתו של בית הכנסת פעם נוספת, בחסותם של מונטיפיורי ושל הברון אלפונס, אחיו של אדמונד ממשפחת רוטשילד. עקב כך שמו הרשמי של בית הכנסת נקרא 'בית יעקב', על שם אבי הברון, ג'יימס יעקב.[דרושה הבהרה]
האיש שהיה אחראי על הבנייה הפיזית של בית הכנסת היה זאב וולפנזון שפעל בכמה תפקידים: הן כמפקח וגזבר ההוצאות וההכנסות על הבניין, והן כמנהל העבודה הראשי על בניית בית הכנסת הגדול מתחילת הבנייה ועד סופה. לבניין נאספו תרומות רבות בישראל ומחוצה לה, חלקן הגדול נאסף בידי זאב עצמו בפעילותו המגוונת כשד"ר. כל פעילותו להקמת בית הכנסת במשך כ־8 שנים נעשתה בהתנדבות וללא קבלת תמורה כספית (הערכתו של החוקר לונץ שעבר על פנקסו של וולפזון). עם זאת, סבל רבות ביחד עם שותפו יוסף יואל ריבלין [דרושה הבהרה] מתלונות על ניהול כספי לקוי של הבנייה מצד נרגנים. בשנת 1859 נשלח כשד"ר להודו ולאוסטרליה יעקב ספיר, על-מנת לגייס כספים נוספים לבניית בית הכנסת. פעילים בבניה היו גם ר' הלל שרלין ור' אליהו שלמה זלמן בסאן. האחרון אף עשה זאת תוך סיכון חייו וגם נפצע בהתנפלות ערבים.[9]
לאחר הקמת בית הכנסת, אולם בטרם הוגבהו קירותיו עד לגובה בו הוצבה מאוחר יותר כיפתו, נערכה בו תפילת-הודיה לאות הכרת תודה לממשלת בריטניה על עזרתה בקבלת האישור להקמתו. הקונסול הבריטי, ג'יימס פין, הוזמן לתפילה והושב אל שולחן בין בימת הקריאה לארון הקודש. התפילה הראשונה בבית הכנסת הייתה תפילת "הנותן תשועה למלכים", תפילה המתייחסת בדרך כלל לשליט האזור שבו היא נאמרת, אולם השמות שנזכרו בה היו של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ומשפחתה, ולא שמו של הסולטאן העות'מאני שהיה שליט האימפריה העות'מאנית והארץ באותה עת. לאחר מכן באה תפילה לחיי הקונסול ומשפחתו. לאחר התפילות הושרו זמירות בעברית ובהן מזמורי תהילים והפיוט "אדון עולם". לאחר הטקס הדתי, הוגש כיבוד ונוגנה מוזיקה על ידי קלרינט ותוף. הקונסול הבריטי כתב בספרו: "וכך ערכו היהודים, כמוהם כשאר העדות, תפילה פומבית מלווה מצהלות. אכן, חידוש היה זה בירושלים שככה יוכלו לזקוף ראשיהם ולהקים בית כנסת שייראה בעיר כולה ובארץ למרחוק".[10]
אחד התורמים הגדולים ביותר להקמת בית הכנסת החורבה היה יהודי מבגדאד בשם יחזקאל ראובן. מעל פתחו של אולם התפילה הייתה קבועה כתובת ששבחה את יחזקאל ראובן על שתרם "יותר מחצי גוף הבניין מכסף הנדבה הזאת".
בכ"ד באלול תרכ"ד (1864) נחנך בשנית בית כנסת במבנה גדול ומפואר שנקרא "בית הכנסת בית יעקב בחצר חורבת רבי יהודה החסיד", אך שמו העממי לדורות השתמר כ"בית הכנסת החורבה".
באותו היום הייתה שמחה גדולה בקרב יהודי ירושלים, וכפי שמתאר זאת יוסף ריבלין בעיתון המגיד:[11]
- "ויהי בהתאסף כל העם יחד פצחו וירננו יחדיו בקול חוצב להבות אש מזמורי תהלות מלך ישראל... אחר נסעו העם להביא ספרי תורות בקול ששון וקול שמחה, וכלי שיר לפניהם, תוף וכינור ומינים ועוגב על פני הרחוב, וזקנים אדירי תורה לא נמנעו מלפזז ולכרכר עם הספרי תורה, עד בואם אל היכל ה' מקדש מעט".
בתהלוכה השתתפו ר' משה יהודה לייב זילברברג בעל ה"זית רענן", ר' מאיר אוירבך בעל ה"אמרי בינה", ר' יוסף זונדל מסלנט ועוד מגדולי ירושלים.
בבית כנסת זה ובמבנים הצמודים לו שכנו אחדים מן המוסדות החשובים של עדת האשכנזים ה"פרושים" בירושלים, ביניהם: בית הדין, בית מדרש ותלמוד תורה עץ חיים.
תשעה חודשים לאחר פתיחת שערי בית הכנסת, הובא ארון קודש ענק ומפואר, ששימש לפני כן במשך כשתים עשרה שנים בקהילת חרסון.[12]
בשנת 1901, עם פטירתה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, נשא עליה אפרים כהן-רייס הספד בבית הכנסת, במעמד הקונסול האנגלי והמושבה האנגלית בירושלים. הספד זה, שכהן-רייס עמד על כך שלפני הקראתו באנגלית, ייאמר מתחילה בעברית, היה הנאום העברי הראשון בבית כנסת זה.[13]
בבית הכנסת היו שמורים דגלי הגדודים העבריים שליוו את חיילי הגדודים העבריים בכיבוש ארץ ישראל ועבר הירדן המזרחי. בתקופת המנדט הבריטי כיהן כנשיא בית הכנסת הרב הראשי הרב קוק, ובמסגרת תפקיד זה נשא חלק מדרשותיו המפורסמות בבית כנסת זה. בשנת 1920, בשבת נחמו, התפלל בבית הכנסת הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל. הייתה זו השבת הראשונה בה שהה בארץ ישראל, והוא התכבד בעליית מפטיר וקריאת ברכות ההפטרה.
בשנת 1933, בעת שהותו בארץ לרגל צילום סרט אודות מסעותיו בארץ הקודש, ביקר בבית הכנסת החזן הנודע יוסף (יוסל׳ה) רוזנבלט, והוביל את התפילה לצדו של הרב קוק. בדיעבד, הייתה זו הופעתו המוזיקלית האחרונה של רוזנבלט, ימים ספורים לפני מותו הפתאומי מדום לב.[14]
בשנת 1942 בנה האצ"ל סליק מתחת לארון הקודש, כחלק מתוכנית האצ"ל למלחמה כנגד כיבוש גרמני אפשרי של ארץ ישראל במלחמת העולם השנייה.[15] הסליק התגלה רק במהלך העבודות לשיקום "החורבה" בראשית המאה ה-21, מגיני הרובע בתש"ח לא היו מודעים לקיומו, ולאנשי האצ"ל שידעו על הסליק לא הייתה דרך להעביר מידע זה למגינים באותה עת.
.jpg)
בסוף 1942, לאחר שפורסמו בארץ ישראל הידיעות הרשמיות על רצח יהודי פולין כונסה עצרת זעקה ותפילה בבית הכנסת בהשתתפות מאות רבנים ומתפללים.[16]
תיאור מבנה בית הכנסת השלישי
את התכנון למבנה השלישי עשה האדריכל הטורקי אסעד אפנדי. אפנדי הגיע לירושלים לשם עבודות שיפוץ ותחזוקה במסגדי הר הבית בשנת 1856, ובזמן שהותו בירושלים הכין גם את תוכנית בית הכנסת. בית הכנסת תוכנן בסגנון אדריכלי המכונה נאו-ביזנטי, שאפיין רבים ממבני הציבור והדת באימפריה העות'מאנית .[17]
מבנה בית הכנסת כלל ארבעה מגדלים רבועים בפינותיו, וביניהם ארבע קשתות בגובה 16 מטרים אשר תמכו בכיפה שהתנשאה מעליהן. מעל לקשתות התנשא בסיס הכיפה המעוגל ובו שנים עשר חלונות לכל רוחות השמים, ועליו הכיפה שהייתה מצוירת בצבע כחול כהה ומעוטרת בכוכבי זהב. גובהו הכולל של בית הכנסת עד לקצה כיפתו היה 24 מטרים.
אורכו של היכל בית הכנסת היה 15 מטרים ורחבו 14 מטרים. עזרת נשים הייתה בגלריה חיצונית משלושת צידי האולם (למעט צד מזרח), והגישה אליה הייתה מהמגדלים שבפינות הבניין. ארון הקודש היה ארון מפואר במיוחד, שהובא במיוחד עם שער הכניסה לבית הכנסת מבית כנסת בעיר חרסון שברוסיה (כיום אוקראינה), ארון קודש שנבנה על ידי קנטוניסטים שגויסו בכפייה לצבא הרוסי ושבו לדת היהודית לאחר שחרורם. ייחודו של ארון הקודש היה שהוא כלל שני חלקים, עליון ותחתון, ועליו ארבעה עמודים בסגנון קורינתי. מעל ארון הקודש היה פתוח חלון בצורת פרח בעל שלושה עלים, ובו שמשת ויטראז' מצוירת.
הבימה של בית הכנסת הייתה מעוצבת מעץ, אך בשנת 1927 ברעידת האדמה הגדולה, נפלה הנברשת של בית הכנסת והרסה את הבימה. בעקבות זאת נבנתה הבימה מחדש משיש. קירות בית הכנסת היו מצוירים ומעוטרים. בשיפוץ בית הכנסת בסוף שנות השלושים הוחלפו ציורי הקיר, מצד ימין של ארון הקודש צוירה מנורת בית המקדש, ומשמאלו הר סיני ועליו לוחות הברית. מעליהם צוירו שני מגיני דוד גדולים. בארבע פינות האולם (מעל לקשתות) צוירו ארבעת המקומות הקדושים: קבר רחל, הכותל המערבי, מגדל דוד, ומערת המכפלה.
זאב וילנאי מספר שבבית הכנסת החורבה היה מעין עמוד קלון שכונה 'הקונֶה' (שם זה בא כנראה משפת היידיש). ה'קונה' הייתה מחוץ לבית הכנסת, לצדה של עזרת נשים והייתה בנויה כמין אצטבא של עץ. מי שעבר עבירה חמורה או אפילו אשה שנחשדה במעשה מגונה הושם שם למשך מספר שעות, וכל מי שעבר במקום חרף וגדף את החוטא/ת. לימים הוסר ה'קונה' ובמקומו הושם שלט ובו נוסח ברכת קידוש לבנה.[18]
המבנה ניצב במלוא תפארתו עד מלחמת העצמאות. מפקד הלגיון הערבי בירושלים, עבדאללה א-תל, ביקש להסיר מעצמו את האחריות לחורבן בית הכנסת ולכן 48 שעות קודם לכן כתב אל אוטו לנר מהצלב האדום, והזהיר אותו שאם ה"הגנה" לא תעזוב את עמדותיה בבית הכנסת ובחצר הסמוכה אליו, הוא ייאלץ לתקוף אותו. אולם מפקד הרובע היהודי, משה רוסנק, לא היה יכול להסכים לבקשה זו. א-תל לא קיבל תשובה על מכתבו והורה לכבוש את בית הכנסת. חבית בנפח 200 ליטר מלאה בחומר נפץ, פוצצה חור בקיר בית הכנסת. במשך 45 דקות בלמו 12 אנשי ה"הגנה" את הלגיון ומנעו ממנו לפרוץ דרך החור, אולם בסופו של דבר פרצו חיילי הלגיון פנימה. הלגיונרים ניסו לטפס על ראש כיפת בית הכנסת כדי להניף שם דגל ערבי. שלושה מהם נורו על ידי צלפי ה"הגנה", אולם הרביעי הצליח.[19]
ב-27 במאי 1948 בל"ג בעומר, כיום לפני כניעת הלוחמים, פוצץ בית הכנסת בידי לוחמי הלגיון הערבי.[20] לאחר מכן החריב הלגיון את בית הכנסת תפארת ישראל.
העיתונאי האמריקני ג'ון רוי קרלסון תיעד את חורבות בית הכנסת מיד לאחר פיצוצו:
”רק קיר אחד נשאר לפליטה מבית הכנסת 'החורבה' העתיק... מבעד לענן האבק שכיסה את כל האזור ראיתי את הקיר הזה. והנה התפוצץ תחתיו מטען הדינאמיט השביעי והקיר האחרון כרע תחתיו ושקע במערבולת ההריסות [...] השקפתי על השרידים מעוררי הרחמים של מה שהיה פעם בית הכנסת 'החורבה'. מלאכת הרס נאמנה נעשתה כאן. אבן על אבן לא נשארה. על קרעי קיר אחד התנדנד לוח עם עשרת הדיברות. רק זה נשאר כאן כמזכרת וכאות אזהרה לעולם קל הדעת ולארגון האומות חסר הישע ... גוילי ספרי תורה היו פזורים בין ההריסות”.[21]
מבית הכנסת נותרו רק עמודים אחדים ויסודות. אחרי מלחמת ששת הימים, לא שוקם בית הכנסת במסגרת שיקום הרובע היהודי, אך שוחזרה באופן סמלי אחת מארבע הקשתות שתמכו בכיפת הבניין. קשת זו הפכה לסמל בית-הכנסת ולוגו של החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי ולמוסדות רבים בשכונה. המבנה היחיד בחצר החורבה ששרד ושוקם מיד לאחר מלחמת ששת הימים היה בית הכנסת מנחם ציון, המשמש מאז כבית כנסת.
עורך הדין יעקב סלומון, דור חמישי בארץ ובנו של חיים סלומון, שהיה ראש קהילת ירושלים הנצורה בזמן מלחמת העצמאות, פעל למען שיקום החורבה, החל ביוני 1968. סלומון הצליח לעניין את לואי קאהן מפילדלפיה, שנחשב לגדול האדריכלים היהודיים בעולם דאז, לסייע בתכנון המבנה החדש וסביבתו. לואי קאהן ביקר באתר בישראל והגיש תוכניות ראשוניות של בניין חדש ומפואר ומקורי, שהתבססו על הרעיון שייעוד הבניין אינו שיחזור הבניין הקודם כבית כנסת עבור העדה האשכנזית בעיר העתיקה בלבד, אלא, כמרכז רוחני קדוש יהודי ולאומי-דתי, לכלל ישראל. שר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג ועוזריו התנגדו, ואילו טדי קולק, ראש העיר ירושלים, תמך ועשה רבות לקידום התוכנית של לואי קאהן על כל היבטיה. בגלל אילוצים תקציביים עקב מלחמת יום הכיפורים, ובגלל פטירתו של לואי קאהן, הוחלט להסתפק בשיקום ושיחזור הבניין הישן[22]
בראשית המאה ה־21 החליט דירקטוריון החברה לשיקום הרובע היהודי, בראשות הרב ערן הוכברג, ואדריכל החברה דאז, אדריכל גדעון חרל"פ, כי הגיעה העת להחזיר עטרה ליושנה, ולהתחיל בבנייתו מחדש של בית הכנסת בשלישית. התכנון נעשה מול מתנגדים רבים בממסד העירוני והתכנוני, שביקשו להנציח את המצב הקיים. בשנת 2003 החלו עבודות שחזור ושיפוץ נרחבות. תחילתו של השיקום הייתה בחפירת יסודות ועריכת חפירה ארכאולוגית בה נמצאו ממצאים ממספר תקופות, וביניהם מספר מקוואות מתקופת בית שני ורחוב מהתקופה הביזנטית. הממצאים שומרו והם מוצגים במרתף בית הכנסת.
בשנת 2006, לרגל תחילת שיקום האתר, הוצא לאור הספר "חצר חורבת רבי יהודה החסיד" על ידי הרב ליאור זילבר. ספר זה מגולל לראשונה את סיפורו של האתר.
בפברואר 2007 הוכתר בטקס סמלי על ידי גופים חרדים הרב שמחה קוק, רבה של רחובות, כרב בית כנסת החורבה, אולם בית הכנסת מנוהל בפועל על ידי החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי.
ב-כ"ט באדר ה'תש"ע (15 במרץ 2010), בתום תהליך השיקום והשחזור, נחנך בית הכנסת בטקס חגיגי.[23][24]
בשל העובדה שנחרב ושוקם מחדש, יש פוסקים שכתבו כי יש לברך על ראיית בית הכנסת את ברכת מציב גבול אלמנה, אם לא ראהו במשך שלשים יום.[25]
מבנה בית הכנסת מתבסס על שרידי הקירות של המבנה העות'מאני. נדבכי הקירות שלא נהרסו ושרידי כותל המזרח של בית הכנסת שנותר עומד, שולבו במבנה המודרני. בעוד קירות הבטון המודרניים מסוידים בלבן, הושארו הקירות מן המבנה הישן בלתי מטוייחים. אדריכל בית הכנסת המשוחזר היה נחום מלצר. מהנדס בית הכנסת היה יוסי גורדון. שיחזור בית הכנסת דרש מחקר מעמיק בגאומטריה, בפרטים ובחומרים של בית הכנסת המקורי (השלישי) ופתרונות קונסטרוקטיביים יצירתיים.
פנים המבנה עוצב לפי תמונות בית הכנסת מראשית המאה ה-20 ועל פי דגם שנבנה בשנת 1912 לערך על ידי האמן מאיר רוזין ולפי עדויות. חלק מציורי הקיר שוחזרו בטכניקה מיוחדת, בפרט שוחזרו ארבעה מדליונים המציגים את מערת המכפלה, קבר רחל, טבריה וצפת וציור קיר מעל הפתח המציג כלי נגינה תלויים על ערבות מעל נהר, כאיור של הפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ".[26]
עזרת הנשים נמצאת בגלריה מצד מערב, בצידה יש עלייה למרפסת בסיס הכיפה, ממנה מובילים שני גרמי מדרגות לוליניות חיצוניים עשויים פיתוחי ברזל אל רום הכיפה ואל הכניסה לגלריה פנימית עטורת חלונות, המשקיפה אל חלל בית הכנסת מלמעלה.
על כיפת בית הכנסת כתובים שמותם של 12 שבטי ישראל; בפינות שבין הקשתות הפנימיות מצוירים ארבעה אתרים קדושים: טבריה העתיקה, מגדל דוד, קבר רחל ומערת המכפלה. על החלק העליון של הקיר המערבי מצויר נהר ונוף וכתוב ציטוט מספר תהילים קל"ז: עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן. ב עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ-- תָּלִינוּ, כִּנֹּרוֹתֵינוּ. ג כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר--
ארון הקודש שוחזר לפי צילומים של ארון הקודש הישן, אלא שהוא גדול יותר בנפחו הפנימי מן הארון המקורי.
בשנת 2010 נפתח בית הכנסת מחדש בטקס חגיגי. הרב שמחה הכהן קוק הוכתר כרב בית הכנסת, וכיהן בתפקיד עד לפטירתו בכ"ג באייר תשפ"ב. לאחר פטירתו, מתפללי בית הכנסת, המשתייכים ברובם לקהילת אדרת אליהו, הכתירו במקומו את הרב אליהו (בן הרב יום טוב) זילברמן כרב בית הכנסת,[27] אך הנהלת בית הכנסת והקרן למורשת הכותל המערבי התנגדו למהלך.[28]
עיקר מתפללי בית הכנסת לכל אורך השנה באים מקהילת אדרת אליהו (זילברמן).
ציור קיר מעל הכניסה
פרוכת ארון הקודש
השלמת שלד המבנה המשוחזר של בית הכנסת, לפני תחילת יציקת הכיפה, 9/2007
בית הכנסת על רקע סביבתו בשנת 1899 (המבנה הבולט מאחוריו הוא בית הכנסת תפארת ישראל )
בימת בית כנסת החורבה בגלויה בהוצאת האחים אליהו, התצלום מראשית שנות ה-20
הבימה
פנים בית הכנסת המשוקם לפני ששמו נברשות
בית כנסת החורבה בלילה, 2011
מראה עבודות שיקום בית הכנסת במאי 2009
כיפת החורבה מתנשאת מעל בתי הרובע היהודי, 2009
הושענה רבה בבית הכנסת (תמונה זוכה בתחרות ויקיפדיה אוהבת אתרי מורשת 2014)
כיפת בית הכנסת בלילה, 2015
מבט מהאוויר
פנים בית הכנסת במבט מלמעלה (תמונה זוכה בתחרות ויקיפדיה אוהבת אתרי מורשת 2021)
![Thumb](#/media/קובץ:בית_כנסת_"החורבה"_בירושלים.jpg)
![Thumb](#/media/קובץ:"החורבה".jpg)
- מחקרים
- ראובן גפני, אריה מורגנשטרן ודוד קאסוטו (עורכים), החורבה: שש מאות שנים של התיישבות יהודית בירושלים, ירושלים: תש"ע-2010.
- אריה מורגנשטרן, משיחיות וישוב ארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הי"ט, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה-1985.
- אריה מורגנשטרן, "בניין חצר חורבת ר' יהודה חסיד", מחצר מושב לחצר קהילה, גאולה בדרך הטבע: תלמידי הגר"א בארץ ישראל 1800- 1840, ירושלים: תשנ"ז,2 עמ' 56–90, 327-343.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים : חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה התשע-עשרה, ירושלים: הוצאת שלם, תשס"ז-2007.
- אלי אליאך, חשיבות גאולת ה"חורבה" בירושלים בעיני רבי מנחם מנדל משקלוב, בלוג - הפרושים, 2023
- מקורות
- ליאור זילבר, חצר רבי יהודה החסיד, ירושלים: הוצאה פרטית, 2006.
- שלמה אליהו פריימן פותח שערים, יומנו של שמש החורבה, הוצאת פלדהיים ירושלים תש"ע.
- חורבת ר' יהודה החסיד - בית הכנסת הגדול בית יעקב ו'עץ חיים', בנשיאות מרן הראי"ה קוק, ירושלים, ארגון אור האורות, תש"ע-2010.
בית כנסת החורבה - סיור קולי בעיר העתיקה בירושלים, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 3:00)- סיור וירטואלי בתלת מימד בביהכנ"ס החורבה-בוצע על ידי חברת P360
- בית הכנסת החורבה - זמני תפילות והזמנת סיורים באתר החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי
ד"ר אביגיל אורן, בית כנסת החורבה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח- אברהם ב' ריבלין, תולדות בית הכנסת החורבה, באתר "דעת", מתוך כתב העת סיני
- נדב שרגאי, הרצל ביקר בו, הרב קוק התפלל בו, הירדנים פוצצו אותו, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2005
- ניר חסון, הפנים החדשים של בית כנסת "החורבה" - כולל או מוזיאון?, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2009
- אריה מורגנשטרן, ההיסטוריה של בית הכנסת החורבה, חלק א' חלק ב', הבלוג של אלי אשד.
- עפרה לקס, בונים חורבה מחורבות ירושלים, באתר ערוץ 7, 11 במרץ 2010
- זרח הלוי, "סליחות בית הכנסת החורבה בעיר העתיקה" (אורכב 21.12.2013 בארכיון Wayback Machine)
- שמעון אליטוב, הרב שמעון אליטוב חוזר לחורבה, באתר חב"ד און ליין
- ראובן גפני, גדול יהיה כבוד הבית הזה?, מקור ראשון, מוסף "שבת", 8 באפריל 2011, 8 באפריל 2011
- אחת מחורבות ירושלים • אל בית כנסת ה'חורבה', באתר בחדרי חרדים
- פאינה מילשטיין, בית הכנסת 'החורבה': שימור שרידיו ושחזורו, אתר רשות העתיקות - מינהל שימור, 2001
- רון פלד, צפו: סיור בחורבה המפוארת בישראל, באתר ynet, 3 במאי 2015
- תכנונו מחדש ובנייתו של בית-כנסת חורבת רבי יהודה חסיד מאמר באתר האדריכל
רבני ארץ ישראל מכריזים על יום אבל וצום, בית הכנסת החורבה, 1945, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים
בית הכנסת החורבה (ירושלים), דף שער בספרייה הלאומית
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
