Remove ads
פוסטמודרניזם הוא מונח מקובל בקרב חוקרים והוגים רבים לציון מגמות פילוסופיות, חברתיות ותרבותיות רחבות, שהחלו במחצית השנייה של המאה העשרים,[1] אשר בבסיסן עומדים שיח חברתי ורעיון הגותי־פילוסופי השוללים את קיומן של ודאות אפיסטמולוגית ומשמעות יציבה ומציגים גישה ספקנית כלפי האידאולוגיות והמטא־נרטיבים המודרניים. הפוסטמודרניזם מציב סימני שאלה, או מעלה ביקורת, על תפיסות עולם המשויכות לעידן הנאורות ומאופיין באירוניה, אקלקטיות, ובדחייה של קטלוג בינארי, יציב, מובחן והיררכי של המציאות, בעל תוקף אוניברסלי.
הפוסטמודרניזם מקושר לרלטיביזם ולתיאוריות המתמקדות בדרך בה אידאולוגיה מאפשרת שמירה על כוח חברתי, כלכלי ופוליטי. הפוסטמודרניים נוטים בדרך כלל להביע ספקנות לגבי הסברים כוללניים ומוחלטים אשר מתיימרים להיות תקפים לכלל הקבוצות האנושיות, התרבויות, המסורות והמוצאים השונים – ומתארים את האמת כיחסית. על פי הפוסטמודרניזם, אין אפשרות גישה ל"מציאות בלתי אמצעית" או לידע רציונלי ואובייקטיבי משום שכל הפרשנויות מותנות בפרספקטיבה ממנה הן יוצאות, המחשבה שישנן עובדות אובייקטיביות נחשבת כריאליזם נאיבי.
התפיסה הפוסטמודרנית מפרקת את המושגים והאמיתות המוחלטים של ההגות המודרנית.[2] בין השאר, הפוסטמודרניזם חותר תחת יכולתו של המדע לגלות את האמת, מפורר מוסדות סמכות חברתיים ותרבותיים, מייחס משמעות רבה לשפה ולטקסט, תוהה על קיומן של "תרבות גבוהה" ו"תרבות נמוכה", מדגיש את הסגנון על פני התוכן, מעלה אי בהירות בנוגע לזמן ומרחב ועוד.[3][4] השפעתו של הפוסטמודרניזם רחבה והשלכתו ניכרת ובתחומים רבים נוספים. הרעיונות הפוסטמודרניים ספגו בתחילה התנגדויות באקדמיה ובשיח הציבורי, אך מאז שנות ה־80 של המאה ה־20 זוכה הרעיון הפוסטמודרני להכרה הולכת וגוברת.[5]
המחשבה הפוסטמודרנית ועקרונותיה התפשטו במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים מהשיח הפילוסופי וההגותי לעבר תחומים נוספים ומגוונים כמו סוציולוגיה, חינוך, מדעי הטבע, היסטוריה, פסיכולוגיה ועוד. בתחומי האומנויות החלו תופעות כאדריכלות פוסטמודרנית, ספרות פוסטמודרנית, וכך גם בתיאטרון, בקולנוע וביצירה הטלוויזיונית.[6]
הרעיון הפוסטמודרני כולל בתוכו הנחה או אמירה על תקופה היסטורית חדשה הבאה לאחר המודרניות (נקראת לעיתים "פוסטמודרניות", "התקופה הפוסטמודרנית" או "העידן הפוסטמודרני"), כמו כן, על תפיסה תאורטית חדשה או שיח חברתי חדש (הנקרא לעיתים "שיח פוסטמודרני"), ועל מוצרי תרבות ומוצרי צריכה חדשים. אולם, הפוסטמודרניזם אינו יריעה הגותית אחת וישנו שוני בין ההוגים הפוסטמודרניים. בנוסף, הרעיון הפוסטמודרני אינו מייצג תאוריה שלמה ומהודקת, אלא מכלול רעיונות הקשורים למסגרת שיח משותפת בתחומי דעת שונים במדעי החברה ובמדעי הרוח.
Remove ads
מקורות המונח
המונח "postmodern" הופיע לראשונה ככל הנראה בשנת 1870,[7] כשהצייר ג'ון ווטקינס צ'פמן הציע: ”Postmodern style of painting” (בתרגום מילולי: סגנון ציור פוסטמודרני) – אופן בו ניתן להשתחרר מסגנון האימפרסיוניזם הצרפתי.[8] בשנת 1914 פורסם מאמר בכתב עת העוסק בתחומי הפילוסופיה ובו הביטוי "Post – Modernism" מתייחס לתיאור שינויים שהתרחשו באותה תקופה בביקורת הדת.[9][10] השימוש במונח לתיאור התקופה ההיסטורית שבאה לאחר המודרניות קרה כעשור לאחר מכן, בשנת 1926, כשהסופר וההוגה הנוצרי, ברנרד אידינגס בל, הוציא לאור את: "Postmodernism and Other Essays" (בתרגום מילולי: פוסטמודרניזם ומסות נוספות).[11][12] אך השימוש אפוא במונח פוסטמודרניזם ככינוי לתיאוריה רחבה, על תהליך היסטורי־חברתי, מיוחס להיסטוריון ארנולד טוינבי בשנת 1939.
בשנת 1949, נעשה שימוש במונח פוסטמודרניזם כדי לתאר חוסר שביעות רצון מהאדריכלות המודרנית; וכתגובה לזרם הבאוהאוס, המכונה גם "הסגנון הבינלאומי", התפתחה האדריכלות הפוסטמודרנית. בתחילה, התאפיין סגנון הפוסטמודרניזם באדריכלות בהופעות מחודשות של עיטורים על פני המבנים, בהתייחסות עיצובית למבנים סביב, באקלקטיזם בתכנון המבנים בזוויות ובשיפועים שונים.[13]
הסופר פיטר דרוקר הצביע על המעבר אל עולם פוסטמודרני, שהתרחש לפיו בין השנים 1937–1957, ותיאר אותו כ"עידן חסר שם". זהו מעבר לעולם מושגי המבוסס בעיקרו על דפוס, מטרה ותהליך – יותר מאשר על קשרי סיבה ותוצאה. שינוי זה הותווה על ידי ארבע תופעות ייחודיות: התבססותה של חברה משכילה, מרכזיותו של הפיתוח הבינלאומי, שקיעתה של מדינת הלאום והתמוטטות יכולת הקיום של תרבויות שאינן מערביות. ב־1971, בהרצאה שהועברה במכון לאמנות עכשווית בלונדון, ייחס האמן מל בוכנר את תחילת הפוסטמודרניזם באמנות לאמן ג'ספר ג'ונס מכיוון שלראשונה התייחס לאמנות כאל חקירה ביקורתית.[14] המושג "פוסטמודרניזם" הופיע לראשונה בצורה ברורה ומודעת בספר "המצב הפוסטמודרני" (1979),[15] מאת ז'אן פרנסואה ליוטר, בין ההוגים הפוסטמודרניסטים הבולטים.
השפעות מוקדמות
ראשית, יש להבחין בין התקופה הפוסטמודרנית שהיא התקופה ההיסטורית העוקבת לתקופה המודרנית ובין המונח "פוסטמודרניזם" המתאר תנועה רעיונית ותרבותית,[16] על אף החלקים החופפים בין שני המושגים. כרונולוגית, מקובל לציין את תחילת תקופת הפוסטמודרניזם בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20,[1] אולם ניצנים מן ההגות הפוסטמודרנית הופיעו עוד קודם בכתביהם של פילוסופים שונים.
כבר בשלהי המאה ה־18, הפילוסוף עמנואל קאנט טען שיש להפריד בין האובייקט עצמו לדרך בה אנו חווים אותו בחושינו, ואילו כבר בשלהי המאה ה־19 העלה פרידריך ניטשה, שיש הרואים בו את מבשר הפוסטמודרניזם, ביקורת נוקבת כלפי החשיבה המודרנית המערבית,[17] למשל כשראה בשאיפה לחשיפת האמת על ידי המדע סוג של פעילות פרימיטיבית שלא שונה במהותה ממנהגי המאגיה והדת,[א] ולטענתו, החברה אמנם טוענת למות האלוהים, אך למעשה זהו מרד בסמכותו והחלפה של הערכים הדתיים בערכים אחרים.[18]
גם בראשית המאה ה־20 היו הוגים שעסקו בהיבטים שונים של הסוגיות והשאלות שיהיו בלב המחשבה הפוסטמודרנית, ביניהם ניתן למנות את הפילוסופים הגרמנים הוסרל והיידגר עם הפילוסופיה הפנומנולוגית שבבסיסה הדגש על תודעתו של האדם בזמן שהוא חווה את העולם, את ולודוויג ויטגנשטיין עם הפילוסופיה של השפה ואת פרדינן דה־סוסיר שהניח את היסודות לבלשנות המודרנית, אלו, אף על פי שהיו מודרניסטים במחשבתם הרעיונית – יצרו את הבסיס לתפיסה הפוסטמודרנית.
תחילת הפוסטמודרניזם מיוחסת למחצית השנייה של המאה הקודמת, ולאזור צרפת בעיקר. בשנות השישים והשבעים למשל, פעלו פילוסופים צרפתים פוסט־סטרוקטורליסטים חשובים כמו מישל פוקו ועמנואל לוינס. ז'אק דרידה, אבי זרם הדקונסטרוקציה, החל גם הוא לפרסם את כתביו בנושא באותה התקופה. וכן הוגים כמו ז'אן פרנסואה ליוטר, ז'אן בודריאר, ז'יל דלז ופליקס גואטרי. תאורטיקנים של התקשורת, כמו החוקר הקנדי הנודע מרשל מקלוהן, תרמו גם הם את תרומתם לשיח הפוסטמודרני, כך גם חוקר הספרות וההוגה האמריקאי הנאו־מרקסיסטי, פרדריק ג'יימסון, אשר עסק רבות בפילוסופיה פוסטמודרנית. דמויות משמעותיות נוספות, צרפתיות כולן, היו המבקר וחוקר הספרות רולאן בארת, הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן והפילוסוף ז'ורז' בטאיי.
תהליכים היסטוריים וחברתיים
אירועי מלחמת העולם השנייה
התקופה המודרנית הביאה לעלייתן והתעצמותן של אידאולוגיות רחבות, מוחלטות וטוטליות, אשר בבסיסן הייתה המחשבה שיש ביכולתו של האדם לארגן את המציאות וליצור עולם אוטופי,[19] אידאולוגיות מעין אלו היו למשל המרקסיזם או הנאציזם, ולהגשמתן קמו בראשית המאה העשרים משטרים פוליטיים דיקטטוריים, המכונים משטרים טוטליטריים.[20] תקופת "האידאולוגיות הגדולות" הייתה אירוע טראומתי עבור האנושות[21] כשבמהלכה פרצו שתי מלחמות עולם ומיליונים של בני אדם עונו או קיפחו את חייהם ברצח והשמדה. ההשלכות הקשות של הליכה טוטלית וחסרת ספקות אחר רעיון מסוים הביאו לרתיעה מרעיון האידאולוגיה כולו.[22][23] הסכנות שעלולות להתפתח בשל הדבקות באמונה מסוימת והניסיון חסר הפשרות להגשימה, הביאו את האדם המערבי לפיתוח חשש עמוק מפני תופעות דומות והיוו מניע משמעותי בפיתוח המחשבה הפוסטמודרנית.[16][ב]
מעבר לחברה פוסט־תעשייתית
ערך מורחב – חברה פוסט-תעשייתית
החברה הפוסט תעשייתית היא תוצר של ההתפתחויות טכנולוגיות, שאפשרו בתורן גם ביסוס של תרבות חברתית חדשה,[28] זהו שלב התפתחות של החברה בו מגזר השירותים מייצר יותר עושר מאשר מגזר התעשייה. במהלך המאה ה־20 התרחשו בהליכי הייצור תמורות משמעותיות, לדוגמה, הפילוסוף אנטוניו גרמשי מייחס חשיבות לפיתוח שיטת הסרט הנע על ידי התעשיין הנרי פורד בתחילת המאה־20, [ג] מה שכונה על ידו "פורדיזם". גרמשי הצביע על הניתוק בין הפועל או היוצר לבין המוצר כולו, דוגמה להמחשה היא תהליך ייצור של נעליים, אם בתקופות קודמות היה נתון תהליך הייצור מתחילתו ועד סופו בידי הסנדלר הרי שפס הייצור החדש מורכב מעובדים רבים, חסרי מומחיות, המבצעים שוב ושוב את אותה המשימה וכך מתאפשר הייצור התעשייתי ההמוני רחב ההיקף. תהליך זה למעשה מחליש את כוחו של העובד, אך מחזק את מעמדם וכוחם של בעלי ההון ובעלי הידע.[29][30] המונח זכה לפופולריות בעקבות ספרו של הסוציולוג האמריקאי דניאל בל משנת 1974, "The Coming of Post Post Industrial Society".[31]
הגדרה אחרת, אך דומה במאפייניה לחברה הפוסט־תעשייתית, היא המונח "חברת המידע" משום שמדובר בחברה בה הבעלות על ידע מקנה עוצמה, כוח והשפעה.[32][33] בניגוד לתקופות הקודמות, בהן הסחורות היו בעיקר תוצרים של ייצור תעשייתי, בעידן הפוסט־תעשייתי מתרחב המסחר במוצרים "מופשטים" כמו מידע ודימוי.[34] בשל עלייתו של ערך הידע, התמקצעות בתחום מסוים[ד] הופכת לבעלת ערך ומשמעותית בייצוב מעמדו החברתי של אותו מומחה בתחום,[35] והוא נקרא מקצוען.[36][35] החברה הפוסט־תעשייתית היא "חברת שפע", מונח שהגה הכלכלן ג'ון קנת גלבריית ומהווה כותרת ספרו משנת 1958,[ה][37] בחברה כזאת ניתן דגש על הצריכה של המוצר, ולא על הייצור שלו, זוהי חברה בה מונעים הצרכנים לקנייה של מוצרים שאינם מוצרי צריכה בסיסיים, כלומר מוצרי מותרות.[38] במקביל, ככל שטכנולוגיה חדשה, רובוטית ואוטומטית מאפשרת החלפה של עבודת בן האנוש, מתווסף לאדם זמן ריק לפעילויות פנאי וכך ליצירתה של "תרבות פנאי".[39]
שגשוגן של טכנולוגיות תקשורת חדשות, ובראשן האינטרנט, שינה לחלוטין את הדרך בה בני האדם מתקשרים וצורכים מידע,[40] ואף הניע תהליכים חברתיים נוספים. הקלות בה ניתן לתקשר בין חלקי העולם אפשרה את המעבר של פסי הייצור ממדינות המערב אל מדינות עולם שלישי, בעלות כוח עבודה זול, מהלך נוסף אשר חיזק את שרשרת הניהול ומגזר השירותים בשל הניתוק בין תהליך הייצור, שכבר אינו כרוך במיקום גאוגרפי, לבין הבעלות על ההון, מה שמכונה כבר בשם "פוסט־פורדיזם".[30] באופן זה, ניתן להביט על תהליכים חברתיים אשר החלו במחצית המאה ה־20 והמשיכו אל תוך המאה ה־21 כמו: ההגירה מהכפרים אל הערים,[41] הגלובליזציה, הפרטות נרחבות[42] והתרחבות הפערים המעמדיים.[28][43]
הקפיטליזם המאוחר והגלובליזציה
- ערכים מורחבים – קפיטליזם מאוחר, גלובליזציה
לא במקרה ניתנת תשומת לב רבה בהגות הפוסטמודרנית על שלב ה"קפיטליזם המאוחר" בכלכלת העולם המערבי,[ו] מונח שנטבע בתחילת המאה ה־20 על ידי הכלכלן הגרמני ורנר זומבארט וצבר תאוצה עם התרגום לאנגלית בשנת 1975 של הספר "קפיטליזם מאוחר" (1972)[44] מאת הכלכלן ארנסט מנדל. השיטה הקפיטליסטית, שהחלה לפרוח יחד עם המהפכה התעשייתית באמצע המאה ה־18, הושתתה על יסודות של ליברליזם[45] וראיית האדם כאינדיבידואל רציונלי, הטענה היא שאם ניתן לשוק לפעול על פי כוחות של היצע וביקוש, יצמחו בהתאם הייצור, המסחר והרווחה הכלכלית של כלל הציבור[46] – "עושר שמייצר יותר עושר". הביקורת הנוקבת על הדומיננטיות של הקפיטליזם, ועל התבססות החברה הבורגנית בעקבותיו, נשמעה לרוב מכיוונם של חוגים נאו־מרקסיסטיים.[ז]
שלב הקפיטליזם המאוחר, שתחילתו מתוארכת לאמצע המאה ה־20,[47] מתואר במאמרו של חוקר הספרות וההוגה פרדריק ג'יימסון: "פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" (1984).[ח][48] על פי ג'יימסון, הפוסטמודרניזם הוא למעשה איגוד המרכיבים התרבותיים של עידן הקפיטליזם המאוחר: הכלכלה בתקופה זו היא גלובאליסטית, הפעילות הכלכלית מבוזרת ללא גורם מארגן, בעלי ההון הם בעלי עוצמה פוליטית רבה ואילו עוצמתה של המדינה נחלשת, השוק הוא רב־לאומי, הגבולות הטריטוריאליים מאבדים כך את משמעותם והסחורות הנמכרות מאבדות את השיוך המקומי.[49][46][50][51][52] הגאוגרף דייוויד הארווי הצביע על "דחיסת המרחב והזמן" משום שכל העת מתקיימות ברחבי העולם פעילויות כלכליות־תרבותיות אשר משפיעות אחת על השנייה באותו הרגע בזכות אמצעי התקשורת המודרניים.[53] היבט נוסף של התופעה הוא עלייתם של התאגידים הרב־לאומיים, שבהם הן השליטה והן הייצור אינם מרוכזים במדינה אחת, ומיקומם תלוי בשורת הרווח של החברה.
אם בתחילה התעסק הקפיטליזם הקלאסי בייצור הסחורה, הרי שהקפיטליזם המאוחר מתעסק דווקא בצריכה.[50] במובן זה, הסחורה הנמכרת לצרכנים היא "דימוי" ולאו דווקא מוצר ממשי, דוגמה לכך הוא המותג,[54] שפעמים רבות איננו קונים אותו בשל ערכו הפיזי אלא בשל הדימוי התרבותי שלו.[47] בדומה לכך, העיסוק הדומיננטי הוא דווקא במראה ופחות בתוכן, הפרסום מקבל לשם כך תפקיד משמעותי בכדי לשכנע את הצרכנים לקנות את המוצר, גם אם אינם זקוקים לו. השיח על המשמעות החברתית־תרבותית של הקפיטליזם המאוחר והשלכותיו הוא רחב יריעה, כדוגמאות נוספות ניתן לציין את הסוציולוג גי דבור שדיבר על החברה כ"חברת הראווה",[55] על אחרים שהשתמשו בביטוי "תרבות הצריכה"[56][57] או על תיאוריות שהדגישו את הפן הרגשי בכלכלה הקפיטליסטית על פני הצד הרציונלי.[47][58]
הגות רעיונית משיקה
פוסט־קולוניאליזם
- ערך מורחב – פוסטקולוניאליזם
במהלך התקופה המודרנית, במקביל להתפתחות הטכנולוגית המואצת, החלו המעצמות באירופה המערבית במסע לגילוי שאר חלקי העולם, זאת תוך כיבוש והשתקעות במרחבים החדשים והעצומים שנמצאו מעבר לים. התהליך, המכונה "אימפריאליזם", כלל השתלטות ונישול של האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה האנושיים והטבעיים לצרכיה של המעצמה הכובשת, לעיתים תוך מסע של דיכוי, רצח המוני ומחיקת התרבות המקומית (קולוניאליזם). לאימפריאליזם ניתן צידוק אידאולוגי על פיו ישנה עליונות תרבותית לאדם הלבן, ולמעשה, הקולוניאליזציה מאפשרת את התפשטותה של התרבות המערבית האירופית.[ט][59] את שקיעת האימפריאליזם ניתן לציין במקביל לתקופה בה פרצו ברחבי העולם מאבקים לעצמאות[י] מהשלטון הקולוניאליסטי. במקביל, סביבות שנות השבעים של המאה ה־20, החלה ההגות המכונה בשם "פוסט קולוניאליזם" לצבור תאוצה בקרב אקדמאים וחוקרים, הוגים שונים החלו לבקר את המסורת הקולוניאלית, את האמונות הגזעניות והדיכוטומיות שבבסיסה ואת השלכות מעשיה.[י"א][60]
הביקורת הפוסט קולוניאלית הצביעה על הנטייה של האדם המערבי לאתנוצנטריות, כלומר, תפיסת תרבות המערב את עצמה כמועדפת ועליונה על פני תרבויות אנושיות אחרות, תוך מבט גזעני וסטריאוטיפי עליהן.[60][61]
שיח חדש של זהויות
- ערך מורחב – פוליטיקה של זהויות
בנייתו של המושג זהות היא פרי היצירה של המודרניזם,[62][63] ובהגדרתה היא הרכב אוסף של תפיסות ואמונות בנוגע ל"עצמי", המאורגנות כסכמה קוגניטיבית.[64] וכך, שיח הזהויות בתקופה הפוסטמודרנית יוצא כנגד הזהות המודרנית שנבנתה בהתאם לתהליכים החברתיים והגותיים שהתרחשו באותה העת. הפירוק הפוסטמודרני לא פסח על מושג הזהות, והחל משנות השבעים של המאה ה־20 ניתן היה לשמוע את הטענה שישנה זהות אחרת מהזהות המערבית המודרנית ההגמונית.[65]
ראשית, הזהות המודרנית הייתה כרוכה במרכיב הלאומיות, אולם חלק זה התערער כשהחלה לחלחל התפיסה הפוסט־לאומית הפוסטמודרנית וככל שהפך העולם גלובליסטי יותר ויותר.[62] יתר על כן, הזהות המודרנית שהושפעה מהליברליזם וההומניזם התבססה על האוטונומיות של הפרט, על האינדיוודואליזם שלו ועל תבונתו (הסובייקט המערבי), אולם ההגות הפוסטמודרנית מערערת גם על תפיסות אלו, למשל, כפי שטען מישל פוקו – שהזהות נרקמת אל מול זהות אחרת שמדגישה את השונות שלה. זהותו של האדם היא תוצר של יחסי גומלין והבניה חברתית מלאכותית.[63]
פוליטיקת הזהויות בעידן הפוסטמודרני היא כזאת אשר לא מביטים בה רק על האדם היחיד אלא על היותו חלק מחברה ותרבות, שינוי כיוון מהאופן בו נתפס האדם החל מעידן הנאורות, אינדיבידואל ותבוני. אם אכן ההבדל בין בני האדם הוא עניין של תרבות, שהיא דבר נזיל ודינמי, הרי שלא ניתן לדבר באשר לזהות שהיא עליונה על פני אחרת, ועל פי כן יש לנקוט בגישה רב תרבותית המאפשרת לכל קבוצה לנהוג לפי ערכיה האישיים.[66] במסגרת שיח הזהויות, טוענים המצדדים, ניתן לשים לב לזהויות שונות שלא קיבלו את מקומן בשל השליטה של הרוב ההגמוני.[67][68][62] דוגמה בולטת לפוליטיקת הזהויות היא הגל השלישי של הפמיניזם.[69] החל משנות השבעים של המאה ה־20 החלה להישמע ביקורת על הפמיניזם הליברלי על כך שגם בזמן מאבקו באפליית נשים, הוא ממשיך את האפליה כלפי נשים שאינן חלק מהתרבות המערבית־לבנה־ההגמונית, בדרך זאת קמו תתי תנועות כמו הפמיניזם השחור והפמיניזם הלסבי והתבסס המושג "קוויר".[70][67][71]
Remove ads
- ערכים מורחבים – פילוסופיה פוסטמודרנית
העמדה הפוסטמודרנית במהותה כופרת ביצירתן של הגדרות מוחלטות ואובייקטיביות, ועל כן מתוך כך עולה הקושי להגדיר את עקרונותיו ומאפייניו של הפוסטמודרניזם עצמו.[72] אולם, ניתן בכל זאת לתאר אפיון משותף לרעיונות העולים בשיח הפוסטמודרני, כמו על ידי ההשוואה בין התפיסה המודרנית והביקורת הפוסטמודרנית עליה. בדרך זאת, לדוגמה, פועל הפילוסוף וההיסטוריון עדי אופיר כשבמאמר בו הוא מפרט תשעה אפיונים של הפוסטמודרניזם, הוא מדגיש את הקשר בין שתי התפיסות:[73]
אני מבקש לשרטט דיוקן פילוסופי של עמדה תרבותית פוסטמודרנית. אעשה זאת בסדרת אפיונים של הבדל בין עמדה מודרניסטית לפוסטמודרניסטית, שיאשרו את היזקקותו הקבועה של הפוסטמודרני למודרני.
אם כן, ההגות הפוסטמודרנית טומנת בחובה ביקורת קשה על עקרונות המודרניזם ועל ההנחות הערכיות אשר נמצאות בבסיסו. התודעה המודרנית החלה להתגבש עוד במאות ה־17 וה־18, במעבר בין ימי הביניים והרנסאנס. ההתקדמות הטכנולוגית המואצת, עלייתה של הנאורות ותהפוכות חברתיות כמו המהפכה הצרפתית הביאו את החשיבה המודרניסטית לצדד בדבר בסיס אוניברסלי ושכלתני של החברה האנושית, כלומר, המודרניזם קידש את תבונת האדם והרציונליות האנושית וטען, בהתאם לפריחת הנאורות, על גאולתו של המין האנושי כולו ושחרורו, זאת כשתנועת ההיסטוריה היא למעשה התקדמות ושחרור התודעה.[74] החשיבה הפוסטמודרנית לעומת זאת נוטה לתפיסה רלטיביסטית, רב־תרבותית, "אנטי־רציונליסטית"[75] וניהיליסטית של המציאות האנושית.
ביקורת על תפיסות מודרניסטיות
ביקורת על תפיסת הקדמה המערבית
אירועי המאה העשרים, ובראשם השואה ומלחמות העולם, ערערו את יסודות התפיסה שהאנושות בהכרח נעה קדימה בכל המובנים, הן הטכנולוגיים והן המוסריים.[16] בשם "רציונליות" ו"מדעיות", מושגים חשובים בתפיסה המודרנית, נעשו עוולות קשות ורחבות היקף, ועל כן טוענים הפוסטמודרניים כי יש להתייחס למושגים אלו בחשדנות,[16] כך שהשיח הפוסטמודרני מבקר את רעיון הקדמה המערבית ודוחה את המוסכמה המודרנית לפיה בזכות ההישגים המדעיים והטכנולוגיים האנושות בהכרח מתקדמת.[76]
על עצם אופן המחשבה המערבית העלה ביקורת הפילוסוף ז'אק דרידה, בין ההוגים הפוסטמודרניים הבולטים והמשפיעים, כשביקש לחשוף את מבני הכוח הקיימים בתוך הידע וזיהה במסורת הפילוסופיה המערבית מה שמכונה "מטאפיזיקה של נוכחות"[77] (הידועה גם כ"לוגוצנטריות"), כלומר ערעור האמונה שניתן על ידי ה"לוגוס", על ידי שימוש בשפה והיגיון, לייצג משמעות שלמה, קיימת ונוכחת של דבר מה.[78]
עם זאת, בפועל, רוב ההוגים המרכזיים הנמנים עם הזרם הפוסטמודרני, ביקרו אפוא את הנאורות והמודרנה, אך הודו כי לא ניתן לעשות זאת אלא מתוך ועל גבי ההבנות שיצרה המודרנה. בדרך זו, טוען למשל הפילוסוף מישל פוקו, שהפוסטמודרניזם הוא הפניית הביקורת שכוננה את המודרניזם – כלפי המודרניות עצמה.[79] בכך, נבדלת הביקורת הפוסטמודרנית מביקורת מוקדמת יותר על המודרניזם דוגמת זו הרומנטית שהעלתה על נס את האותנטיות והביטוי האישי של האדם.[80]
מות הסובייקט המודרני
מושג מרכזי בעל חשיבות עמוקה לאורך הפילוסופיה המודרנית הוא ה"סובייקט", ששורשיו בהגותו של הפילוסוף רנה דקראט.[81] בהגדרתו, ניתן לתאר את הסובייקט על פי ההגות המודרנית כישות שהיא בעלת חוויה והוויה,[82] ישות חושבת, הפוכה לעולם הדומם שמחוץ להכרתה.[83] התפיסה הפוסטמודרנית מערערת על החלוקה החדה (האופיינית לחשיבה המודרנית) בין הסובייקט ובין מה שסביבו ומבקשת לטשטש את ההבדלים ביניהם.[83] על כן, סוגיית עליית הסובייקט המודרני מצויה בבסיס הביקורת הפוסטמודרנית,[84] וקיבלה ביטוי מרכזי אצל הוגים כמו הפילוסוף מישל פוקו בחוקרו את המצאת הסובייקט,[85] ועל כמיהתו להיעלמותו של מושג זה,[86] או למשל בכתיבתו של רולאן בארת על "מות המחבר", כאשר הוא מבקש להתייחס אל הטקסט במנותק מהמחבר שלו.[86]
שיח של יחסיות ולא של אמת
התנערות מהאמת המוחלטת
לאורך תולדות הפילוסופיה המערבית נערך הדיון עד כמה יש באפשרותנו להכיר את המציאות ולדעת על קיומה של אמת אובייקטיבית ומוחלטת (תורת ההכרה).[87] בנושא זה, החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מקיומה של אמת מוחלטת אחת ומפנה את תשומת הלב אל עיקרון הרלטיביזם. בבסיס הרעיון הרלטיביסטי (בתרגום: "יחסי") עומדת ההשקפה שהפילוסופיה איננה יכולה לשקף את הקיים במציאות ולמעשה אמיתות של דבר תהיה תלויה בתפיסה, נסיבות וערכים משתנים.[88][י"ב] משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורית, כלומר, אין עובדה או בסיס במציאות שעליהם ניתן לומר בוודאות מוחלטת שהם נכונים. משום כך, אם מאמין אדם בתפיסת עולם מסוימת, אין לו את הבסיס המוסרי לשאוף שאותה השקפה תהיה תקיפה באופן כלשהו על אדם אחר. לפי רעיון זה, על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט[י"ג] אחר.[1][16][89]
פלורליזם וריבוי קולות
הגישה הפוסטמודרנית שמה את אצבעה על ריבוי הקולות והגיוון התרבותי של החברה האנושית, היא טוענת שהמציאות האנושית היא מורכבת ומרובת נרטיבים וקוראת להחליף את התפיסה המערבית הליברלית על האוניברסליות של האנושיות[י"ד] באחת כזו שדווקא מתמקדת בהבדלים בין החברות האנושיות, תוך התייחסות לא היררכית ולא שיפוטית לאף אחת מן התרבויות. באופן זה, כתחליף לרעיון ההגמוני המודרניסטי המערבי הוצבו ערכי הסובלנות והפלורליזם ככאלו המקיימים את אורח המחשבה הפוסטמודרני,[90] ובשיח האקדמי והציבורי החלו לדון על מושגים חדשים כמו: "אחרות",[91] אימפריאליזם לשוני ואימפריאליזם תרבותי.[92]
שלילה של הסבר מאחד וכללי של המציאות
ההתנערות מסיפורי העל
השיח הפוסטמודרני מצביע על כך שהמודרנה ביקשה למצוא הסברים כוללניים לכאוס הסובב אותנו,[ט"ו][93][94] דרך מחשבה זאת הביאה הוגים רבים לפתח תאוריות על או פרדיגמות אשר באמצעותן ניתן יהיה להבין את המציאות בכללותה על שלל מרכיביה.[ט"ז] הפוסטמודרניזם תוהה האם בכלל יש באפשרותו של האדם לחקור את מה שיש בעולם (אונטולוגיה – חקר הקיום), אולי למעשה כל החקר המדעי נשען גם הוא על תפיסות סובייקטיביות.[95]
התמוטטות האידאולוגיות הישנות מותירה את האדם בודד, חסר כלים מוסריים וערכיים לנסח את השינוי אותו הוא מבקש לממש בעולמו. ניתן לתאר את "קץ האידאולוגיה" כניתוק בין החיים הפרטיים לבין חיי הכלל, בשל העדרן של השקפות או אמונות המאחדות את האנשים היחידים לכלל חברה. במונחים של מחשבה הבאה לאחר מות האידאולוגיה, האדם נתפס כפרט בודד ותלוש, העומד עם מכריו ומעגליו המצומצמים אל מול "המערכות" הגדולות והאטומות.[י"ז][96][97][98]
דחיית הרצף ההיסטורי
החשיבה הפוסטמודרנית דוחה את הרעיון המודרני בדבר תהליך היסטורי רציף, כוללני ורציונלי, בדבר מגמה היסטורית אחת,[י"ח][99][100] או בקיומה של תאוריה אבסולוטית המשתמשת בשפה של סיבה ותוצאה.[101] החל בסביבות שנות השבעים של המאה ה־20, התעוררה והתעצמה ביקורת רעיונית ואקדמית על ההיסטוריוגרפיה המערבית אי לכך שסיפרה את הסיפור ההיסטורי מנקודת מבטה הבלעדית.[י"ט][102] דוגמה לכך היא פריצתה של אסכולת ה־"היסטוריציזם החדש" שדגלה בעיקרון שהמחקר ההיסטורי הוא למעשה פעולה פרשנית וסובייקטיבית ומשויכת לבעלי הכוח בחברה.[103] התפיסות החדשות ביקשו להאיר את הנרטיבים והחלקים ההיסטוריים שהודרו בהיסטוריוגרפיה המערבית כמו חייהם של מיעוטים במארג החברתי ועולמן של תרבויות אחרות (למשל עמים שנכבשו ונשלטו תחת הקולוניאליזם האירופי), ודרשו להקדיש תשומת לב רבה יותר דווקא לסיפורים הקטנים – חיי היום היום של האדם הפשוט.[65][104][105]
הדילמה עד כמה ביכולתם של ההיסטוריונים למצוא "אמת היסטורית" הייתה מושא עיסוק להוגים פוסטמודרניים רבים. לדוגמה, ההיסטוריון הפוסטמודרני היידן ווייט סבר שיש לחקור את הדרך בה ההיסטוריונים כותבים את ההיסטוריה, לפי ווייט, המבנה העלילתי של ההיסטוריה הוא בכלל פרי מעשי ידיהם. הוגים אחרים סוברים שלא ניתן על פי הטקסטים ההיסטוריים שברשותנו להכיר את ההיסטוריה כפי שהייתה ומבקשים לטשטש את הגבול שבין הכתבים ההיסטוריים ובין הכתבים הספרותיים.[106]
פירוק הטקסט, השפה והמשמעות
העיסוק ההגותי בקשרים שבין שפה ומשמעות החל סביבות ראשית המאה ה־20 על ידי הוגים כמו רומן יאקובסון ופרדיננד דה־סוסיר. דה סוסיר, לדוגמה, היה פורץ דרך במחקר הבלשני כשהבחין בין מסמן לבין מסומן, בעוד המסמן הוא המילה או המשפט, המסומן הוא פריט מנטלי הנמצא בתודעתנו, צירוף השניים יוצר את ה"סימן",[כ] ובאופן זה נוצרת משמעות.[כ"א] בהתאם לחשיבה החדשה הזו, החל תופס דומיננטיות זרם הסטרוקטורליזם, על פיו מתן משמעות לתופעות או לאובייקטים כרוך במבנים (סטרוקטורות) בתוכם הם נמצאים או מתרחשים, הסטרוקטורליזם אם כן סובר שישנה משמעות אחת לסימן מסוים, תלויה בשוני ובדמיון שלו עם סימנים אחרים באותה המערכת בה הוא נמצא בהתאם להקשר תרבותי או חברתי,[107][108] לפי הסטרוקטורליסטים, ניתן לחקור ולמצוא את משמעותה של יצירת ספרות בניתוח סמנטי נכון.[109]
זרם ה"פוסט־סטרוקטורליזם", אשר מזוהה עם הפוסטמודרניזם, התבסס על הרעיונות הסטרוקטורליסטיים ופיתח אותם לתפיסה חדשה וחדשנית – אם הלשון היא אכן איננה מייצגת את המציאות, וכל סימן משמעותו תלויה ביחסי הגומלין עם סימנים אחרים, הרי שהלשון היא זאת המבססת את תפיסת העולם האנושית, ולמעשה באופן זה היא מכשיר בידי בעלי הכוח לשליטה על ההמון ולהפנמה של ערכים חברתיים בקרבם. ואכן, ההגות הפוסט־סטרוקטורליסטית מתמקדת בקשרים שבין אידאולוגיה, כוח ושפה. בולטת בדיון היא ה"דקונסטרוקציה", דרך קריאה פרשנית שפיתח הפילוסוף ז'אק דרידה ועל פיה בכל טקסט ניתן למצוא הן את האידאולוגיה הדומיננטית אליה הוא מכוון אך גם את המשמעויות החתרניות והמושתקות הנמצאות בו. על פי דרידה: "אין מאומה מחוץ לטקסט",[110] כלומר, בטקסט עצמו ניתן למצוא גם משמעות אחת ויחד עמה גם את המשמעות ההפוכה לה, בדומה לכך, גם הלשון היא נזילה ובעלת משמעויות רבות, משתנות ולא יציבות.[111][112][113]
ההגות הפוסט־סטרוקטורליסטית הייתה רק יריית הפתיחה לצמיחתן של תיאוריות רבות ומגוונות כשהמשותף לכולן הוא עיסוק חוזר ונשנה בהבניה החברתית בקרב החברה האנושית, ובייחוד זאת המערבית. השפעות של המחשבה הפוסט־סטרוקטורליסטית ניתן למצוא בין השאר בתורות כמו הפוסטקולוניאליזם, הפוסט־פמיניזם, התיאוריה הקווירית ועוד.[114][115] את ההשלכות של תיאוריות אלו על החברה כיום ניתן להדגים על ידי התאורטיקנית ג'ודית באטלר, לטענתה, אפילו החלוקה המגדרית הבינארית לנשיות וגבריות היא למעשה הבניה תרבותית וחברתית ולא חלוקה מהותנית, כלומר, גם משהו שנראה בתפיסה האנושית טבעי וברור מרגע בואנו לעולם, הוא לדעתה תוצר הפנמתה של אידאולוגיה מסוימת.[כ"ב][116][117]
Remove ads
.jpg)
הכתבים הפוסטמודרניים גדושים לרוב בניתוח, ביקורת ותיאור המצב התרבותי־חברתי של החברה האנושית המודרנית. פעמים רבות נוטים ההוגים הפוסטמודרניים לברר ולפרק את היחסים בין מושגים שונים כמו ידע וכוח, מציאות ודימוי, אליטיסטי ועממי, צורה ותוכן ועוד – ואף ניתן לזהות אפוא הקבלות בין ההגות הפוסטמודרנית ותמורות חברתיות שאכן מתרחשות בתקופה הפוסטמודרנית.[1] בנוסף לכך, השאלה המשיקה לנושא: "כיצד נראית חברה על פי ההשקפה הפוסטמודרנית?" – מכילה בליבתה סוגיות תאורטיות ומעשיות בתחומים רבים; לדוגמה, ההתנערות הפוסטמודרנית מהאמת המוחלטת היא גם שלילה של ערכים או תרבות "נכונים" ועלייתו של הדיון מה נכון ללמד את התלמידים בבתי הספר.
ניהיליזם, אינדיבידואליזם, ייאוש וניכור
חברת ההמונים שעוצבה בעקבות המודרניות מתוארת בקרב חלק מהאינטלקטואלים הפוסטמודרניסטים כצינית, מנוכרת, אטומה ואדישה.[כ"ג][118][119] המבנים החברתיים והאנושיים אשר הקנו לאדם תחושות של שייכות ויציבות עוברים פירוק, והאדם הבודד נשאר תלוש ומנותק,[120][121] והמציאות בה הוא חי הופכת לסתמית וחסרת משמעות.[122][123] על אף שלכאורה הביאה המודרניות את האדם לחירות מוחלטת, לאחר שהשתחרר מכבלים חברתיים, כמו דת או אידאולוגיה, הוא נותר במצב של חרדה מהעצמאות הגדולה שזכה לה פתאום.[כ"ד][120] הפילוסוף ז'אן פול סארטר היטיב לנסח זאת:[124]
”האדם נידון לחופשי: נידון מכיוון שהוא לא ברא את עצמו; וחופשי, בכל זאת, מכיוון שמרגע שהוא הושלך לעולם הוא אחראי לכל מעשיו“
דוגמה לכך היא כיצד בחברה המודרנית תשומת הלב הציבורית מתמקדת יותר ויותר בפרט ובצרכיו האישיים על פני האינטרסים החברתיים, תוך שימת דגש על פילוסופיה אינדיבידואליסטית. ההיסטוריון כריסטופר לאש תיאר בספרו "תרבות הנרקיסיזם" (1979)[125] תופעה תרבותית חברתית בה גוברת ההתמקדות הציבורית, עד כדי פולחן, בפרט ובהנאותיו.[126][127][128][129]
עם זאת, השתקפות של תהליכים חברתיים כגון אלו קיימת בחלקים מהמחשבה הפוסטמודרנית, הכוללים שלילה מוחלטת של ערכים אוניברסליים, התנערות מסיפורי־על וטשטוש גבולות; כך גם בהיבטים מהתפיסה הניהליסטית[130] הקיימים בפוסטמודרניזם.[1][131][132] רעיונות ניהיליסטיים היו קיימים עוד לפני העידן הפוסטמודרני (אצל ניטשה לדוגמה) כשבסיס הניהיליזם עומד העיקרון שאין אמת אובייקטיבית ובשל כך אין מטרה או כיוון יחידים ליקום, בוודאי לא בדמות הגעה למימוש או לגאולה כלשהי. באופן זה נשללת אמיתותם של ערכים, אמונות ואת קיומם של המוסדות המסורתיים – והשארות האדם היחיד בבדידותו.[133][94]
טשטוש הבחנות היררכיות
ההגות הפוסטמודרנית נוטה לקרוא תיגר על ההיררכיה החברתית ועל החלוקה הדיכוטומית האופיינית למודרניזם.[1] אובדן האמונה בערכים אוניברסליים משותפים או בתפיסות עולם מוחלטות הביא בהכרח לתפיסת העולם שהמציאות מורכבת מנקודות מבט רבות ושונות ללא עדיפות בין אחת לשנייה.[134] השיח הפוסטמודרני אשר מבקש לחשוף את מוקדי הכוח החברתיים החל מערער את מקורות הסמכות האנושיים תוך שימוש גובר בשיח פוסט־סטרוקטורוליסטי ושימוש במונחים של דיכוי והכפפה. במילים פשוטות יותר, מתפתחת הטענה שתבניות המחשבה ותפיסות העולם שלנו אינן הדרך בה גילינו והבנו את העולם אלא הן תוצר של תהליך הבנייה חברתי שאין אנו מודעים אליו, הפילוסוף לואי אלתוסר מדגים זאת על התיאטרון:[135]
הפילוסופיה והתיאטרון מוגדרים מיסודם על ידי הפוליטיקה, ואף על פי כן הם עושים כל מאמץ למחוק את הקביעה הזאת, להכחיש את הקביעה הזאת, להעמיד פנים כי הם חומקים מן הפוליטיקה. בלב הפילוסופיה ובלב התיאטרון, לעולם הפוליטיקה מדברת.
באופן זה, מתפרקות ההגדרות המודרניות על האמת, הנכון, המוסרי, הראוי וכדומה. היציבות של המחשבה ההגמונית המערבית בתשובה לדיון מהו העיקר ומהו הטפל עברה זעזוע, וקולות חדשים החלו קוראים להפנות את הזרקור אל מה שנחשב כ"אחר", כשוליים.[136] התופעה בולטת במיוחד בעולם האומנות, שנטה לבצע חלוקה בין "גבוה" ו"נמוך", בספרו משנת 1979, "La Distinction: Critique sociale du jugement",[137] מפרט ומנתח הסוציולוג פייר בורדייה את הקשר בין תרבות הנחשבת גבוהה לבין ההשתייכות למעמד חברתי מסוים ("הון תרבותי"), בהגותו הוא מרחיב היריעה בטענה שההיררכיה החברתית, בכל תחום ותחום, היא למעשה תוצר של הבנייה ומשחקי כוחות (שדה, הביטוס).[138]
פקפוק באובייקטיביות המדעית
כשהפוסטמודרניזם מערער את הרציונליזם המערבי, הוא למעשה גם מערער את היסודות הפילוסופיים של הממסד המדעי, מה שמעורר הדים ומשפיע על התפיסה והמבנה החברתיים המוכרים. הלך המחשבה הפוסטמודרני ניתן להמחשה על ידי תמורות חברתיות המתרחשות בתקופה הפוסטמודרנית – על אף שכיום נגיש לכל אדם מידע אמין ומקצועי מאשר בכל תקופה היסטורית אחרת קודמת, מתפתחת תופעה בה האמון בממסד המדעי פוחת,[139] ואילו תפיסות פסאודו־מדעיות ואנטי־מדעיות[140] צוברות קהל מאמינים.[כ"ה] ניתן לקשר זאת אל ירידת קרנו של מושג הסמכות עצמו, המתרחש באופן כללי בעת הפוסטמודרנית, כשבנוסף, עלייתן של הרשתות החברתיות והשימוש ההולך וגובר באינטרנט מקשים על היכולת להבדיל בין מידע נכון לבין מידע כזב.[141] ערעור האמת הפוסטמודרני, יחד עם גישות שרואות במדע חלק ממערך חברתי של שליטה וכוח, מפחיתים את אמינותו ואת תפיסת האובייקטיביות לגביו.[142] עיסוק רחב בנושא מגיע מכיוונו של האסטרונום האמריקאי, קרל סייגן, שבספרו "עולם רדוף שדים: המדע כנר בעלטה" (1995)[143] מצביע על כוחותיו המצטברים של הפסאודו־מדע בסוף המאה ה־20.
בשנת 1962 פרסם ההיסטוריון והפילוסוף תומאס קון את ספרו "המבנה של מהפכות מדעיות",[144] שם העלה ספקות על הרציונליות המדעית ועל האובייקטיביות של הידע המדעי.[145] קון מתאר את התהליך המדעי כתהליך מחזורי, ומשתמש במונח "פרדיגמה" לשם כך. הפרדיגמה היא רעיון חדש ומהפכני המאפשר לעולם המדעי הסתכלות מגובשת וכוללת על העולם, והמחקר המדעי נעשה תחת תפיסה זאת. בשלב מסוים, יורדת קרנה של הפרדיגמה הנוכחית, בשל סתירות רבות וגוברות בין הפרדיגמה לבין הניסויים שמבצעים המדענים, זהו שלב "משבר" אשר לאחריו יקום רעיון חדש ויהיה לפרדיגמה החדשה.[145] רעיונות דומים ניתן למצוא בספרו של הפילוסוף מישל פוקו, "הארכאולוגיה של הידע" (1969),[146] שם הוא סוקר את השונות בדרך שבה תרבויות שונות ארגנו את הידע שלהן על המציאות.
עולם של "היפר מציאות"
- ערך מורחב – סימולאקרה
חלק מן ההגות הפוסטמודרנית עוסק בניתוח המציאות החברתית, לרוב ממבט ביקורתי, תוך כדי סקירה של המאפיינים הכלכליים, התרבותיים, התקשורתיים והאנושיים של העת הנוכחית. פילוסוף בולט בנושא היה ז'אן בודריאר שתיאר בספרו "סימולקרות וסימולציה" (1981)[147] כיצד על ידי תרבות הצריכה וטכנולוגיות המדיה החדשות החליפה החברה האנושית את המציאות ומשמעויותיה בסימנים ובסמלים, המחקים את המציאות באופן הגורם להיווצרותה של מציאות חדשה, אותה הוא מכנה "היפר מציאות".[148] על פי בורדיאר הפכה החוויה האנושית להדמיה של המציאות, המונח סימולאקרה מתאר העתק שהוא רק תחליף בדיוני למקור שלא באמת קיים,[149] מושג זה הודגם בסרט הקולנוע "המטריקס" בו בני האדם כלואים בתוך תוכנת מחשב כשהם חושבים שזאת המציאות האמיתית.
Remove ads
- ערכים מורחבים – העידן הפוסטמודרני
הפוסטמודרניזם הוא אמנם מכלול של תפיסות פילוסופיות ורעיוניות שאינן קשורות בהכרח למציאות היום יומית, אולם ניתן לזהות בעולם של התקופה הפוסטמודרנית תופעות מתאימות לשיח ההגות הפוסטמודרני.
"העידן החדש"
- ערך מורחב – העידן החדש
"העידן החדש", או בשמו הנוסף "ניו־אייג'", גם הוא תופעה פוסטמודרניסטית,[150] זוהי תרבות חדשה בעלת מגוון רחב של תורות ואמונות רוחניות או דתיות אשר מבוססות ברובן על מסורות או פילוסופיות ממקורות שונים כמו תרבויות עתיקות, דתות פגאניות, פרקטיקות מטאפיזיות ועוד.
הפילוסופיה הפוסטמודרנית שקראה תיגר על האמת האוניברסלית, יצרה למעשה חלל ריק וכך אפשרה לחלופות כמו תרבות עידן החדש לצבור תאוצה ולשגשג.[151]
העידן החדש, בדומה לפוסטמודרניזם, אינו בעל עמוד תווך רעיוני מרכזי, אלא הוא אסופה של תפיסות עולם, כשהבסיס המשותף הוא התנגדות או אלטרנטיבה לתפיסה הרציונלית המערבית המודרנית והמיקוד הוא בחוויה האישית הרוחנית של האינדיבידואל או בגאולתו האישית,[152][153] במאפייניו, הניו אייג' מאמין בקידושה של האמת האישית הנמצאת בכל אחד ואחד.[150] תנועת העידן החדש הולכת יד ביד עם המאפיינים הקפיטליסטיים של החברה הפוסטמודרנית, ולמעשה מציעה בפני האדם שוק ססגוני של "מוצרים רוחניים" שמטרתם להסב לו אושר.[153][154]
פוליטיקה של פוסט אמת
- ערך מורחב – פוליטיקה של פוסט-אמת
הטיית האמת לצרכים פוליטיים אינה דבר חדש והייתה קיימת גם טרום העידן הפוסטמודרני,[155] אולם הייחוד של הפוסטמודרניזם, בשונה מתקופות קודמות, הוא הערעור על קיומה של האמת עצמה, וקריסת האמון כלפי אלו שתפקידם "לספר" את האמת, כדוגמת אנשי המקצוע.[156] הדגש שניתן בתפיסה הפוסטמודרניסטית על נקודת המבט הסובייקטיבית, פרץ את הדרך לתפיסה שלא ניתן לדבר כלל על אמת אובייקטיבית מבוססת עובדות משום שתמיד תהיה איזושהי מידה של פרשנות אישית, באופן זה, עומד המדע תחת סימן שאלה על יכולתו לבצע מחקר אובייקטיבי.[156][157][158] במובן זה, הבחירה בין שתי עובדות גם היא תהליך סובייקטיבי, ושיקול הדעת יהיה נקודת המבט האישית ולאו דווקא בסיס עובדתי.[156]
תהליך התרחבות הפוסט־אמת קשור גם להתקדמות הטכנולוגית והתקשורתית של תחילת המאה ה־21, עלייתו של האינטרנט ופריחת הרשתות החברתיות אפשרה לכל אדם להיות יוצר תוכן, ואפשרה לכל אחד לבחור לקבל מידע מכמויות עתק של מקורות שונים.[159] המונח "פוסט אמת" (Post-Truth) נקשר לתהליך הפוליטי כשחלק ניכר מהשיח הציבורי מבוסס על פנייה אל הרגש ועל דעות אישיות, במקום שהאמת והעובדות יעצבו את דעת הקהל, ובלי להתייחס באופן קונקרטי לפרטיה של המדיניות הציבורית. בדרך זאת פורחת בעידן הפוסטמודרני תופעת הפצת הפייק ניוז אשר לרוב משלבת פנייה אל הרגש יחד עם הפצה רחבת היקף ברשתות החברתיות.[160][161]
Remove ads
_Crossroads_of_the_World_(96905377).jpg)
- ערכים מורחבים – אדריכלות פוסטמודרנית, אמנות פוסטמודרנית, מוזיקה פוסטמודרנית, ספרות פוסטמודרנית, קולנוע פוסטמודרני.
לפוסטמודרניזם השפעה כבירה על הפעילות והיצירה התרבותית, הן מכיוון שהגות פוסטמודרנית רבה עוסקת בפירוק וניתוח של מושגים תרבותיים והן מכיוון שהתפיסות העומדות בבסיס הפוסטמודרניזם באות לידי ביטוי ביצירה ובעשייה התרבותית התקופתית. תרבותה של החברה הפוסטמודרנית כוללת מאפיינים ייחודיים לה באומנות, במוזיקה, בתיאטרון, בספרות, בקולנוע ובאדריכלות,[6] כך גם בתחומי השקה כמו תחומי הטלוויזיה, תקשורת ההמונים, האופנה והפרסום.[6]
בניגוד ל"כובד הראש" והרצינות של המודרניזם בעולם האומנות, היצירה הפוסטמודרנית נוטה לקיטשיות, צבעוניות, אקלקטיות תוך שילוב של סמלים ודימויים משוכפלים מהחברה המודרנית, הקפיטליסטית והצרכנית, ומכיוון שהפוסטמודרניזם קורא תיגר על היכולת לייצג משמעות,[50] הרי שהדימוי הפוסטמודרני הוא למעשה חלול, שטוח ונטול רגש, כשהתוכן אינו עומד בפני עצמו אלא תלוי כולו בצורה.[162] בין ההוגים שביקשו להסיט את המיקוד מהתוכן אל הערוץ (המדיום) נמצא חוקר התקשורת מרשל מקלוהן, בעל האמירה המפורסמת: "המדיום הוא המסר". לפי מקלוהן, האופן בו התוכן עובר (למשל, כתבה בטלוויזיה או כתבה בעיתון) משמעותי יותר ומשפיע יותר מאשר התוכן עצמו.[163] מנקודת מבט זו, אין דרך בה ניתן לשקף את המציאות האמיתית, וממילא הדיון על שיקוף המציאות בעיתונות או בקולנוע הוא עקר, אלא מתחלף בדיון על היחס שבין המדיום ובין האדם הקולט אותו.[164] דוגמה מתאימה לכך מתחום אחר היא האדריכלות הפוסטמודרנית, שבין תוצריה ניתן לראות ערבוב של סגנונות אדריכלות, השפעות גלובליסטיות וקווי מתאר ייחודים ומקוריים (כמו זרם הדה־קונסטרוקטיביזם), פרדריק ג'יימסון טוען שלמעשה האדריכלות הפוסטמודרנית מנסה להוות אלטרנטיבה למציאות האמיתית.[165] היבט זה גם מתקשר לעשייה הטלוויזיונית, בסוגת תוכניות הריאליטי, שמתיימרות לשקף מציאות, אך למעשה מטשטשות את הגבול בין ההתרחשות המציאותית לבין הדימוי הבדיוני הטלוויזיוני.[166]
טשטוש הגבולות מתרחש גם כשהפוסטמודרניזם מבקש לראות גם את תרבות ההמונים ומרכיביה כתת־תרבות לגיטימית מתוך מארג תרבויות רחב והטרוגני,[167] כשהוא חותר תחת ההפרדה המודרנית בין תרבות הנחשבת עילית לבין התרבות הפופולרית.[168] ניתן להביא כדוגמה את זרם ה"דאדא", תנועה אומנותית אוונגרדית שביצירותיה יש שימוש בחפצי יום־יום (כמו "מזרקה" של דושאן).[169] זרם אומנתי אחר הוא הפופ ארט, שעשה שימוש בסמלים של החברה המודרנית הקפיטליסטית, כמו פרסומות, אריזות מזון ותמונות של ידוענים.[169] בתחומי המוזיקה והקולנוע, ניתן לראות השפעה דומה גם ביחס אל סוגות מוזיקליות וקולנועיות שהביקורת והמחקר נטו להתעלם מהם, כמו מוזיקת הפופ או הסרטים המסחריים הבידוריים של הוליווד,[170] יותר מכך, גם החלוקה המסורתית לז'אנרים עברה טשטוש, כך שסרט קולנוע לדוגמה, יכול להכיל מספר ז'אנרים שונים יחדיו.[171] זווית אחרת היא מהמדיום הטלוויזיוני, בו מקובל להשתמש במחקר התקשורת במונח "אינפוטיינמנט", שהוא הלחם של המילים Entertainment (בידור) ו־information (ידע), בשל התופעה בה הגבול בין חדשות ובין בידור מתטשטש בערוצי הברודקאסט.
הנטייה להעדפת הדימוי הריק על פני המקור והתוכן, התבססות תרבות הצריכה והעלייה במגוון והביזור התקשורתי היוו בסיס להתעצמות עולם הפרסום והשיווק.[54] אורח החיים הפוסטמודרני כולל עומס רב של מידע פרסומי ושיווקי אשר לרוב נוטה להיות צבעוני, מושך, קליט ומבוזר, בשל הצורך לבצע בידול בין הסחורות השונות של חברת השפע, פרטיקת המיתוג היא אחת הדרכים הבולטות לשם כך, משום שהיא מבקשת להקנות למוצר הממותג תכונות ייחודיות בשונה משאר המוצרים המתחרים לו.[54] הפרסום בעידן הפוסטמודרני אינו משמש רק כפעולה של קידום או מכירה אלא מהווה חלק מהתרבות החברתית. בעולם בו עצם הצריכה מהווה את הסיפוק, הרי שהפרסומת היא הכלי המחבר בין הצרכן לסחורה.[172] הפרסום מאפשר יצירה של עולם המורכב מדימויים וייצוגים של מציאות נוצצת ומושכת, שלמעשה אינה קיימת, חוקרת התקשורת ג'ודית ויליאמסון טוענת שעל ידי כך הפרסומת מאפשרת לצרכן להיות פעיל, זאת כשהוא מציב את עצמו במקום ה"אני" האידיאלי בפרסומת.[173]
אובדנה של האמת האובייקטיבית חייב את אמצעי התקשורת המסורתיים להתאים עצמם לעולם החדש, עולם פוסטמודרני שמאופיין באי רציפות, רב משמעיות, מורכבות וגלובליות. תקשורת ההמונים צריכה הייתה לשנות את גישתה, והתכנים התקשורתיים נדרשו להיות יותר מהירים, רגשיים, וויזואליים ובידוריים בכדי לשמור על קהל הצופים, המאזינים או הקוראים המוצף בכמות אינסופית של תכנים נוספים.[163] במקביל לכך, המרחב הציבורי והתקשורתי החל מושפע יותר ויותר מחברות ותאגידים כלכליים, בשליטה תרבותית רחבה שלהם, כשמניעיהם הם למטרות רווח. התפתחות מואצת של עולם הבידור גם השפיעה על ערכי החברה, והעלתם על נס של ערכים כמו זוהר, פרסום, עושר, צרכנות, בין השאר על ידי שימוש בסלבריטאים וגיבורי תרבות דומים. ניתן לומר שגם בהקשר זה, כפי שסובר הפילוסוף ז'אן בורדיאר, האדם המודרני מוצף ללא הרף בסימנים, והעולם שהוא חי בו, הוא עולם של ייצוגי מציאות ולא המציאות עצמה.[174]
העידן הפוסטמודרני, שכלל עמו פירוק מושגים כמו הסובייקט, הזמן והמרחב היווה בסיס לתופעות חברתיות והגותיות חדשות. פירוק הטקסט הליניארי וההיררכי הביא ליצירת ההיפר־טקסט, שהוא אוסף רב של טקסטים שונים המקושרים בינם לבין עצמם באופן אסוציאטיבי - האינטרנט הוא דוגמה בולטת לכך.[1][175] פירוק המציאות, הביא גם לפירוק הפרודיה, ההוגה פרדריק ג'יימסון קרא לתופעה זאת "פסטיש" טכניקה אמנותית שמחקה באופן קליל את המקור, ומבלי שלחיקוי זה תהיה חשיבות פרשנית.[165][176] הקיטש הוא תופעה תואמת לתרבות הפוסטמודרנית משום שהוא למעשה תרכובת סימנים שמטרתם להגביר את התגובה הרגשית של הצופה או הצרכן.[177] את פירוק הסובייקט ניתן להראות בדמותה של ה"סכיזופרניה התרבותית", כשהייצוג שלה באומנות יהיה למשל בפירוק הרצף (כמו רצף הזמן) או בפירוק משמעות של דבר מה לאוסף סימנים לא מאוחדים.[178] סוגה ייחודית ובולטת שהתפתחה יחד עם התרבות הפוסטמודרנית היא הוידאו־קליפ. הקליפ הוא טשטוש שבין יצירה אומנותית ובין פרסומת ובין אומנות גבוהה ונמוכה, פעמים רבות יהיו בקליפים מונטאז'ים, קפיצות בזמן ועלילה לא ליניארית, מה שמבחין אותו כז'אנר פוסטמודרני ייחודי.[179][180]
Remove ads
כשם שההגות הפוסטמודרנית אינה מקשה אחת אלא מארג של תפיסות עולם, דעות וכתבי הגות, כך גם הביקורת על הפוסטמודרניזם. יש לציין שהביקורת אינה שוללת את עצם הפוסטמודרניזם, זאת משום שבהקשר ההיסטורי, חלק מן המחשבה הפוסטמודרנית צמח בשל פערים אמתיים שהיו בין ההגות המודרנית לבין המציאות המודרנית,[16] כך גם בהקשר המדעי, כשההגות הפילוסופית הפוסטמודרנית תואמת בחלקה את השלכות הגילויים המדעיים של המאה ה־20 (כמו מכניקת הקוונטים),[16][2] ובהקשר הפילוסופי, כשהפוסטמודרניזם אכן הצליח להצביע על פערים מהותיים – פילוסופיים, אונטולוגיים, אפיסטמולוגיים ואתיים – שנמצאו בהגות המערבית המודרנית.[93][181][182] על כן, ברובה, הביקורת על הפוסטמודרניזם מקבלת את היות הפוסטמודרניזם נקודת אל־חזור ועוסקת בדרכי ההתמודדות עם המציאות החברתית והתפיסתית החדשה.[1][183][184]
פולמוס רחב עם ההגות הפוסטמודרנית שייך לעולם המוסר והאתיקה. בהתחשב בכך שהפוסטמודרניזם חותר תחת מושגים משמעותיים כמו טוב ורע או ראוי ופסול, הוא למעשה מאפשר חברה אגוצנטרית, נהנתנית, שיש בה רוע וחוסר צדק. לפי הפוסטמודרניזם, אשר מצדד ברלטיביזם מוסרי, אמורה החברה האנושית לקבל בהכלה כל ערך וכל מוסכמה תרבותיים ובהכרח ליצור מציאות בה אכזריות ופשע יהיו לגיטימיים. במובן זה, דווקא רעיונות פוסטמודרניים אשר נשענים על תשתית ליברלית וקוראים לשים לב אל אמונותיו ותרבותו של האחר, עלולים בגישה הרדיקלית הזו להביא להרס וחורבן בקרב החברה האנושית.[185][186] יש לציין שישנה הגות פוסטמודרנית אשר מציעה פתרונות לקשיים האתיים והמוסריים העולים מן הפוסטמודרניזם, לדוגמה, הצעה של גישה מתונה יותר של הרלטיביזם המוסרי בה כן ניתן לדון על ערכים מקובלים ואוניברסליים.[186][187][כ"ו] טענות נוספות דווקא יוצאות מתוך הנחה על נכונות השיח הפוסטמודרני, אך מעלות את העובדה שמדובר בהגות בעייתית במישור הפרקטי. מושא מרכזי בביקורת זאת הוא ריסוק היסודות המאפשרים חינוך כלשהו בבית הספר.[188]
במישור המדעי, ניתן לציין מאבק אינטלקטואלי שהתרחש בשלהי המאה הקודמת הקרוי "מלחמות המדע" כשבמהלכו נכתבו מאמרים וספרים על סוגיית האובייקטיביות המדעית, אירוע בולט באותה תקופה היה "פרשת סוקל", בו המדען אלן סוקל הצליח לפרסם בכתב עת מדעי נחשב מאמר פסאודו־מדעי מופרך מיסודו ורווי בטעויות והבלים.[189] ב-2018 נחשפה פרשת מדעי המרמור, מתיחה אקדמית דומה לזו של סוקל, בה 3 פרופסורים פרסמו בכתבי עת מדעיים של מדעי החברה, מדעי הרוח, לימודי מגדר, תיאוריה קווירית ותיאוריה ביקורתית מאמרים מופרכים ורווי שטויות שכתובים בז'רגון המחמיא לאידאולוגיה הפרוגרסיבית. לא מן הנמנע לומר שתחומי הרוח והחברה היו הנפגעים המשמעותיים של הפוסטמודרניזם בשל היותם אידאולוגיים ופוליטיים. על אף התרומה של הוגים פוסטמודרניים לתפיסה המדעית בתחומים כמו סוציולוגיה ובלשנות, נמתחת ביקורת על ערעור היציבות המדעית של אותם התחומים.[190] בראש ובראשונה, אפשר לטעון שהאמת ההיסטורית אינה יציבה ומוחלטת, אך תהיה זאת הגזמה למחוק לאלתר את המסורת של חקר ההיסטוריה. בנוסף, למרות האמירות הפוסטמודרניות, כן ניתן לראות איך איסוף העדויות והנתונים ההיסטוריים מאפשר ליצור תמונת מציאות היסטורית הגיונית וסיבתית.[191] בהקשר לסוציולוגיה, הביקורת על הפוסטמודרניזם נעוצה בתמונת העולם השטחית והפשטנית שהוא מציג, תוך חלוקה דוגמטית כמו למדוכאים ולנדכאים, או בחיפוש אחר עוול מוסרי או היסטורי בכל מחיר ללא התייחסות מספקת להקשרים היסטוריים וחברתיים.[191][192] סערה בהקשר זה שהתרחשה בישראל הייתה בשל עבודת תזה בה עלתה הטענה שחיילי חטיבת אלכסנדרוני ביצעו טבח בתושבי הכפר הערבי טנטורה במלחמת העצמאות, לאחר עתירת הלוחמים ודיון בבית המשפט נפסלה סופית העבודה בשל ליקויים מתודולוגיים חמורים ושכתוב העדויות.[193][194] הפרשה עוררה הדים ודיון ציבורי על משמעות כתיבת ההיסטוריוגרפיה הציונית.[195][196][197]
חלק מהביקורת על הפוסטמודרניזם מופנה אל התופעות החברתיות שהגיעו בעקבותיו כמו: תקינות פוליטית, פרוגרסיביזם, פוסט־לאומיות ופוליטיקת הזהויות.[198][199][70]בנוסף, ביקורת נוספת נמתחה מגורמים שונים על אופן הכתיבה המסובך, המורכב והאליטיסטי של ההגות הפוסטמודרנית, לעיתים מתעוררת התהייה על כך שרעיונות פוסטמודרניים חותרים תחת השימוש בשפה לתיאור המציאות כשבו בעת עושים זאת בעצמם.[1][112] במובן זה גם עולות הטענות על האפשרות שדווקא הפוסטמודרניזם, שמבקר בחריפות את העידן המודרני־הקפיטליסטי, הוא עצמו חלק משיח הרעיונות של אותה התקופה.[1] ובסופו של דבר, מול הביקורת הפוסטמודרנית על התבונה האנושית ועל המחשבה המודרנית המערבית, לא ניתן להתעלם מהפריחה האנושית, החברתית, הטכנולוגית והכלכלית שהן אפשרו. אם יוצאים מנקודת הנחה שהתפיסה המודרנית אינה מושלמת, ואף גם הייתה מקור בהיסטוריה האנושית לעוולות, חורבן והרס, עדיין ניתן להסיק ולומר שיש באפשרותה גם להועיל ולקדם את האנושות על ידי המדע, החידושים הטכנולוגיים והערכים ההומניסטיים. יש להביט בצורה מורכבת על החשיבה המודרנית ולא לשלול אותה על הסף.[200][201][202]
Remove ads
ככל שהפילוסופיה הפוסטמודרנית משתרשת בתרבות החברתית, מתעצם הצורך לתגובה מצד הסמכות הרוחנית והרבנית והמחשבה היהודית־דתית.[203] המתח בין ההגות הפוסטמודרנית והעולם היהודי הדתי ניכר בהיבטים כמו: פער בין התפיסה הרלטיביסטית הפוסטמודרנית ובין האמונה שחוקי האל הם אמת יחידה ומוחלטת, ערעור ההיררכיה הדתית (כמו סמכות הרב או קדושת הכתבים הדתיים), טשטוש הגבולות שבין פרשנות הטקסט הקדוש ובין יציקת תוכן חדש, ועוד.[203][204][205] הדיון אף מתגבר כשעולה הדילמה כיצד ניתן לחנך לאורח חיים דתי במשולב עם העולם הפוסטמודרני סביבו או למחויבות לקיום המצוות, הפרקטיקה הדתית.[206][207][208]
בין העוסקים בדיון ההלכתי והאמוני בנושא, ובכלל זה גם ניסיונות לגישור הפער, ניתן לציין את הרב שג"ר שבספריו "כלים שבורים" ו"לוחות ושברי לוחות" עוסק בנושא באופן מעמיק, ואת הרב מיכאל אברהם שנוהג לגשת לנושא במבט ביקורתי, במאמרים רבים, ובייחוד בספרו "שתי עגלות וכדור פורח".
כמו כן הרב יגאל לוינשטיין עוסק רבות בהסברה של מהי הפוסט-מודרנה וביקורת כלפי תפיסתה והשלכותיה על המציאות, ואף הוציא מספר חוברות ושיעורים בנושא.
במהלך הזמן מתרבים הניסיונות למצוא חיבורים בין המחשבה היהודית ובין התרבות הפוסטמודרנית כמו בתורת רבי נחמן מברסלב, בהגות הרב קוק או בפילוסופיה של ישעיהו ליבוביץ.[23][209] כמו כן, נכתבת ספרות הכוללת אפשרויות לגישור פערי התרבות ופתרונות מעשיים לדילמות הלכתיות או חינוכיות.[203][207]
Remove ads
|
עיינו גם בפורטל
פורטל היסטוריה הוא שער לחקר ההיסטוריה ומדע ההיסטוריוגרפיה. הפורטל פורש תמונה של אירועים ותהליכים היסטוריים בפרספקטיבה רחבה ומציג את המחקר המדעי העדכני והשתקפותו בערכי ויקיפדיה. |
|
עיינו גם בפורטל
פורטל פילוסופיה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בפילוסופיה. ניתן למצוא בו קישורים אל תחומי המשנה של הענף, מושגי יסוד בתחום, תאורטיקנים וגישות בפילוסופיה ועוד. |
|
תיאוריות קשורות |
מונחים נוספים |
|
דמויות מרכזיות |
- דוד גורביץ', פוסטמודרניזם: תרבות וספרות בסוף המאה ה-20, תל אביב: דביר, 1997.
- גדי טאוב, המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1997, (גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר").
- ז'אן פרנסואה ליוטר, תרגום: גבריאל אש ואריאלה אזולאי, המצב הפוסטמודרני, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 1999.
- אילן גור-זאב (ע), חינוך בעידן השיח הפוסטמודרניסטי, מהדורה שנייה, הוצאת מאגנס, 1997.
- פרדריק ג'יימסון, תרגום: עדי גינצבורג-הירש, פוסטמודרניזם, או, ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר, תל אביב: רסלינג, 2008.
- אילנה רוזן-באר, הסייבר-סובייקט, תל אביב: רסלינג, 2018. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
- תרגום: חיים כאלב, פוסטמודרניזם בקולנוע, תל אביב: הוצאת אופטימוס, 2010. (הספר בקטלוג ULI)
- חיים דעואל לוסקי, הפילוסופיה ה(פוסט)מודרנית בראי עצמה, האוניברסיטה המשודרת, 2011.
- ריצ'רד רורטי, תרגום: אהד זהבי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, תל אביב: רסלינג, 1989.
- סמדר שרלו, מי הזיז את היהדות שלי? יהדות, פוסטמודרניזם ורוחניות עכשווית, תל אביב: רסלינג, 2016. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
- מיכאל אברהם, אמת ולא יציב: על פונדמנטליזם, ספקנות והתבגרות פילוסופית, תל-אביב: משכל, 2016. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
- פיליפ וקסלר, תרגום: יעל ענבר, החברה המיסטית: חזון חברתי מתפתח, ירושלים: כרמל, 2007. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר".
- דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "פוסטמודרניזם (בפילוסופיה)", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
אריה קרמפף, אז מה זה פוסטמודרניזם, ולמה אין מה לפחד מהחיה הזו?, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח.- מדור שאלת מחקר עם דוד גורביץ', באתר ynet.
- דיוויד הארווי, פוסטמודרניזם או פוסטמודרניזם?
- אוריה מבורך, פוסטמודרניזם טוב ליהודים, השילוח, 10, תמוז תשע"ח, יוני (2018).
- מתן קמינר, הזמן שאחרי ה"פוסט", הזמן הזה: כתב עת למחשבה פוליטית, תרבות ומדע, מאי (2021).
- איתמר ברנר, ההסכת "ברוח השעה", חמישה פרקים להאזנה על פוסטמודרניזם (יש לחפש את המונח פוסטמודרניזם במנוע החיפוש באתר).
פוסטמודרניזם, דף שער בספרייה הלאומית
- טענות אשר מפורטות בין השאר בספרו המדע העליז ובייחוד בסוגיית "מות האלוהים" בתורתו הפילוסופית.
- יש לציין שגרמשי נפטר בשנת 1937, לפני הזמן שנחשב לתקופה הפוסט־תעשייתית.
- מִקְצוֹעָנוּת (פרופסיונליזם).
- הערך "חברת השפע (ספר)", באתר אקו-ויקי
- באנגלית: "Late Capitalism" או "Late-Stage Capitalism".
- לדוגמה, הפילוסוף והסוציולוג הרברט מרקוזה.
- דוגמה ידועה הממחישה את אווירת התקופה היא השיר "משא האדם הלבן" שחובר בשנת 1899 על ידי המשורר האנגלי רודיארד קיפלינג.
- להרחבה בנושא ראו: אימפריאליזם מודרני ודה קולוניזציה.
- בין ההוגים הבולטים: אדוארד סעיד ("אוריינטליזם"), פרנץ פנון ("עור שחור, מסיכות לבנות"), אלבר ממי, הומי באבא וגיאטרי צ'קרוורטי ספיבק.
- לדוגמה, הרעיון שהשפה יוצרת את המציאות ולא להפך - "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת לודוויג ויטגנשטיין.
- פרט - אדם כלשהו.
- לדוגמה, טענות מההגות הפילוסופית של עמנואל קאנט.
- לדוגמה, המדע המודרני מחפש למצוא את "התאוריה של הכול".
- להרחבה ראו פילוסופיה של ההיסטוריה.
- דוגמה מהאקדמיה בישראל אלו ההיסטוריונים החדשים.
- בהתאם לשדה הסמנטי.
- לביאור הנושא ראו: מגדר ומדע, מגדר בלשון, מגדר שלישי, מגדריזם.
- יצירות מדע בדיוני רבות מציגות באופן זה את החברה העתידית.
- ניתן לתת כדוגמאות את ההתנגדות לתורת האבולוציה, הכחשת שינוי האקלים וההתנגדות לחיסונים.
- יש לציין שהוגים פוסטמודרניים כמו מישל פוקו, ז'אק דרידה ואחרים עסקו רבות בפעילות פוליטית וחברתית.
Wikiwand in your browser!
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
Remove ads