נעליים
פריט לבוש שמטרתו לכסות את כף הרגל מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נעל (ברבים: נעליים) היא פריט לבוש, שמטרתו לכסות את כף הרגל על מנת להקל על ההליכה ולמנוע פציעות ממכשולים סביבתיים כגון קוצים, אבני חצץ וזכוכיות, ולהגן על כף הרגל בימות הגשמים מפני הגשמים.
הנעל בנויה מסוליה - החלק התחתון של הנעל המעניק את המשען המוגבה לעקב יותר מאזור האצבעות, גוף הנעל והשרוכים המהדקים את הנעל לכף הרגל. חומר גלם עיקרי לייצור גוף הנעל הוא עור, וכן פלסטיק ובד. הסוליה עשויה מעור, גומי או פלסטיק.
הידוק הנעל לרגל נעשה בדרך כלל באמצעות שרוכים שקשירתם בצורה נכונה מבטיחה אחיזה טובה של כף הרגל, מונעת נזקי הליכה ומונעת מהנעל מלהחליק מהרגל. תחליף לא נפוץ לשרוכים הוא צמדנים, שרכיסתם מהירה יותר ופשוטה יותר. לצד הנעליים הקלאסיות, קיימים גם דגמים שונים שכל אחד מהם נועד לפעילות ספציפית.
כדי להתאים את גודל הנעליים לנועל מחולקות הנעליים ל"מידות". מידות אלו שונות בין אירופה, אסיה ואמריקה. כדי להקל על ההליכה ולעיתים גם מסיבות רפואיות נעזרים במדרסים בנעילת הנעליים. על מנת למנוע שפשוף בין הרגל לנעל וגם על מנת לחמם את כף הרגל נהוג ללבוש גרביים. כדי לנקות את הנעליים משתמשים לרוב במשחת נעליים (במיוחד בנעלי עור, אבל לא בנעלי בד). יש המשתמשים בכף נעליים להקל על הכנסת הרגל לנעל. עבודת תחזוקת הנעליים קרויה סנדלרות, מהמילה היוונית סנדלון (σανδαλον) שמשמעותה נעל.
היסטוריה
סכם
פרספקטיבה
על פי ההערכות, הגרסאות הקדומות ביותר של נעליים הוכנו בתקופה הפלאוליתית התיכונה, אולם נכנסו לשימוש של ממש בתקופה הפלאוליתית העליונה. הגרסאות המוקדמות ביותר של נעליים הידועות למחקר היו רכות, עטופות עור והזכירו במידת מה סנדלים או מוקסינים[1].
במהלך אלפי השנים האחרונות השתכללו בהדרגה היכולות לייצר נעליים עמידות יותר והומצאו סוגי נעליים שונות לשימושים שונים.
הנעלה באשור ובמצרים העתיקה
על פי ממצאים ארכאולוגיים, מלכים בעת העתיקה נעלו "סנדלי אצבע" על סוליית עור שטוחה, חלקם עשויים מקנה פפירוס דמוי נעל מוקסין פתוחה בעלת סוליה משופעת. ב״סנדלי האצבע״ שולבה רצועה מרכזית היוצאת מן הרווח שבין הבוהן הגדולה לשאר הבהונות ורצועה קטנה העוטפת את הבוהן - כמקובל בסנדלים הודים קלאסיים.[2]
מהסנדלים הקדומים התפתחו בהמשך נעלי אריג. ממצאים מהשנים 1550-1070 לפנה״ס מציגים נעל חזקה עשויה מאריג, העוטפת את הרגל מצדדיה. לנעל קצה קדמי מחודד ועקב עגול, ומדרסים בעלי שלוש שכבות לשמירת הרגל מהקרקע. רצועות הנעל עשויות מקנה דק ורך יותר.[3]
בכתב החרטומים הסימן המצרי לסנדל הוא ״חאבט״ (״Chebet״, בדמות סנדל בעל שתי רצועות.[4] תאוריות שונות ניסו להסביר את משמעות ההירוגליף המצרי ענח, שפירושו "חיי נצח". הסימן מייצג, בין היתר, רצועת סנדל הכרוכה סביב הנעל במראה מוארך, שבהמשך מתעגל כלפי מעלה ולאחר מכן מטה קווים או צורות גאומטריות לצדדים.
הנעלה ביהדות: סנדלים תנכ״יים
הסנדל התנ"כי הראשון שהתגלה בממצאים ארכאולוגיים היה בעל סוליית עור דקה, שתי רצועות עור חומות לרוחב, ועל פי רוב אבזם על הרצועה הקדמית (לסנדל ללא אבזם על הרצועה הקדמית נהוג לקרוא "חוגיסטי"). הסנדל התנ"כי חושף חלק ניכר מכף הרגל. סנדל אחר דמוי "נעלי אצבע" הורכב מסוליה תחת לכף הרגל החזיקה את הרגל ברצועת אורך, שחוברה לסוליה ברווח שבין הבוהן הגדולה יתר הבהונות.[5] התרבות הירמוכית ששכנה בצפון שטח ארץ ישראל ועד ירדן ולבנון מאופיינת בפסלי פולחן בעלי דימויי אדם/אל שלהם בהונות מודגשות ברגל, שבאות לרמז על נעילת ערדליים. זאת ניתן להסיק מסנדליו המכונפים של הרמס, האל השליח.
בדומה לתרבויות אחרות באותה עת, גם ביהדות הייתה לנעל משמעות סמלית המתייחסת לקדושה. עבור חקלאים שעבדו בשדה בכל עונות השנה, הנעל סימלה את הקשר לקרקע ולעבודות הרבות הקשורות בה. לפיכך נאמר, כי כשהאדם קם ממיטתו בבוקר עליו לנעול את נעליו ולברך ״שעשה לי כל צורכי״. הנחת היסוד לברכה זו היא שנעילת הנעליים מסמלת יציאה לעבודה היום יומית להשגת צרכיו ומחייתו של האדם. גם אמרה תלמודית אחרת מצביעה על חשיבות הנעליים: ״לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעלים לרגליו; הקיז דם ואין לו מה יאכל, ימכור מנעליים שברגליו ויספיק מהן צורכי סעודה״.
גם לחליצת נעל יש היבט של קדושה. החליצה הראשונה המתוארת במקרא התרחשה בהתגלות הסנה הבוער. כשמשה ניגש אל הסנה, מצווה עליו האל: ״של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא״ (שמות ג:5). מצוות השלת הנעליים למשה זכתה לפרשנויות רבות במהלך הדורות, ואף הובנה כסמל לשלילת החומריות, אך הדבר המרכזי המשתמע ממנה הוא מנהג חליצת נעלים במקום קדוש.
חליצת נעליים מוזכרת גם כביטוי של אבל. בסיפור דוד ואבשלום מצוין כי דוד עלה ובוכה במעלה הזיתים והוא הולך יחף. גם כך בהוראות האל לנביא ישעיהו, כיצד להתאבל על חורבן מצרים וכוש: ״ונעלך תחלץ מעל רגלך ויעש כן הלך ערום ויחף״(ישעיהו כ: 2). פסוקים אלה הם המקור לאיסור על נעילת נעל עור ביום הכיפורים ובתשעה באב.[דרוש מקור]
בעת החדשה
בתקופת הבארוק באירופה, סוג הנעליים היה מעין סמל סטטוס, כאשר פשוטי העם נעלו בדרך כלל נעליים עם עקב עשוי עור, ואריסטוקרטים נעלו נעליים עם עקב שגולף מעץ[1].
בתחילת המאה ה-19 החלו אופנות להבחין באופן מובהק בין נעלי גברים לנעלי נשים בצבע, גובה עקב וסגנון. באמצע מאה זו החלו סנדלרים להבחין בין נעליים שמיועדות לרגל שמאל/ימין, להבדיל מימי קדם בהן זוג נעליים היה מעוצב באותו הכיוון[1].
הממציאה האמריקנית הלן בלנשארד, המציאה מכונת תפירה לתיפור נעליים, בשנות ה-1870.
במאה ה-20 החלו שינויים תכופים יותר ויותר בעיצוב הנעליים, ואלו נבעו בעיקר מתשלובת התפתחויות טכנולוגיות מקבילות ששינו וייעלו את תהליך הייצור פעם אחר פעם, באופן שאיפשר בהדרגה לאוכלוסייה רחבה יותר ויותר גישה לנעליים. החל מאמצע המאה החלו נעלי הנשים להתאפיין בעיצובים מתוחכמים יותר[1].
סוגי נעליים
סכם
פרספקטיבה
קיימים סוגים שונים של נעליים, המיועדים למגוון שימושים.
נעלי בית
ערך מורחב – נעלי בית
נעלי בית נועדו להליכה בבית, כדי לצמצם הכנסת לכלוך על ידי נעליים רגילות מבחוץ. רוב נעלי הבית נוחות יותר מנעליים רגילות מפני שהן קלות יותר, ורכות יותר. נעלי בית מיוצרות במגוון רחב של דגמים וצורות, לדוגמה כפכפים, מגפונים וגרביים עבים המשמשים כנעלי בית. נשים נוטות לנעול נעלי בית יותר מגברים[דרוש מקור].
נעלי עקב
- ערך מורחב – נעלי עקב
נעליים, לרוב נעלי נשים, המיועדות להליכה בחוץ. נעליים אלו מוגבהות בסוליה. הנעליים גורמות נזקים לתנועת האגן לעמוד השדרה ולירכיים. העקב הגבוה בעולם נישא לאורך 23 ס"מ. ניתן למצוא גם סנדלי עקב וגם מגפי עקב מכל מיני סוגים, גדלים וגבהים.
נעלי פיפ-טואו
- ערך מורחב – נעלי פיפ-טואו
נעלי אצבע הן נעליים, המשמשות בעיקר נשים, שבהן אצבעות כף הרגל חשופות דרך פתח בקדמת הנעל.
נעלי ספורט
- ערך מורחב – סניקרס (נעליים)
קיימות נעליים מותאמות לפעילויות ספורטיביות. דוגמאות:
- נעלי כדורגל - מותאמות לאחיזה מיטבית על כר הדשא, לבעיטה חזקה וליכולת הגבהת הכדור בקלות.
- נעלי כדורסל - מותאמות לניתור גבוה, שמירה על הקרסול ולבלימת זעזועים.
- נעלי ריקוד - מאפשרות גמישות תנועה בכפות הרגליים, ומתאימות לפעולות הדורשות גמישות - כגון ריקוד בלט.
בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] נעליים אלו, ובעיקר נעלי ריצה, נכנסו לאופנה גם בתור נעלי הליכה רגילות ליום-יום.
נעלי הרים
נעליים, לרוב גבוהות ובעלות סולייה עבה המיועדות להליכה בתנאי שטח מאתגרים. בעיקר באזורים כמו הרים, גבעות, טיפוס ועוד. בנעליים אלו מושקעים תכנון ועיצוב מיוחד המיועד כדי ליצור נעל שתהיה חזקה ועמידה מאוד מפני תנאי השטח השונים, למנוע רטיבות (על ידי אטימות למים), מכות ועוד. בשנים האחרונות הנעליים נכנסו לאופנה גם בתור נעלי הליכה רגילות ליום-יום. בין החברות הידועות המתמחות בייצור נעלי הרים ניתן למנות את טימברלנד, היי- טק, אסולו, ואסק, קולומביה ועוד.
נעליים מינימליסטיות
נעליים מינימליסטיות בעלות סוליה דקה במיוחד. מחקר של Daniel E. Lieberman שפורסם במגזין Nature מצא שרצים בנעלי ריצה קונבנציונליות נוחתים עם כף הרגל על הקרקע באופן שונה משמעותית מאשר רצים בנעליים מינימליסטיות או יחפים. הריצה היחפה או הריצה בנעל מינימליסטית מתאימה בצורה טובה יותר לביומכניקה של כף הרגל ובמהלכה כף הרגל סופגת פחות זעזועים.
נעליים צבאיות
נעלי צבא הן נעליים המיועדות לחיילים המשרתים בצבא. הדגש בהן הוא על עמידות והגנה על הקרסוליים ועל כפות הרגליים בעת פעילות צבאית.
מגפיים
מגפיים הם נעליים התופסות חלק ניכר יותר מנעליים אחרות ברגל. ומגיעות בעיצובים שונים, כגון:
- מגפיים נגד מים ('מגפיים לגשם' או 'מגפי חורף')
- מגף אוסטרלי (כבלנדסטון, RedBek) ועוד.
נעלי פלטפורמה
נעלי פלטפורמה הן נעליים בעלות סוליה גבוהה במיוחד מתחת לכרית כף הרגל. הן מעוצבות בדרך כלל עם עקב סטילטו או טריז שמטרתם להגביה את העקב מבלי לפגוע יותר מדי ביציבה. נעלי הפלטפורמה הופיעו מפעם לפעם במהלך השנים אך הצלחתן המשמעותית ביותר החלה בתקופת הדיסקו של שנות ה-70 ונמשכה גם בשנות ה-80, אז היו פופולריות במיוחד בקרב אנשי הגלאם רוק, בקרב מוזיקאים וברחבת הריקודים. אף שנעליים אלו לרוב כבדות יותר מנעלי עקב אחרות הן ננעלו בעיקר כפריט אופנתי וכדי למשוך תשומת לב. נועלות הנעל, לרוב נשים צעירות בשנות העשרים או גיל ההתבגרות ניצלו את גובה הנעל כדי להיראות גבוהות יותר ולמשוך את תשומת לב הסובבים. למרות מגוון העיצובים של נעלי העקב באותה התקופה כגון סוליות עץ, שעם או חומרים סינתטיים, העיצוב הפופולרי ביותר בשנות ה-70 היה עיצוב סנדל בעל שתי רצועות מוצלבות מעל אצבעות הרגליים, שתי רצועות מסביב הקרסול ורצועה היקפית בהירה מעור של באפלו מים (שכהתה במשך הזמן). דגם זה נקרא Kork-Ease והיו לו זיופים רבים באותה התקופה.
ביהדות
סכם
פרספקטיבה
הנעליים מסמלות ביהדות את האדם העצמאי בהיותו בעולם ועל כן הותקנה ברכה לאמירה בכל בוקר על נעילת הנעליים: "שעשה לי כל צורכי". על פי היהדות יש להימנע מהליכה ברגליים יחפות, ואף מצוין בתלמוד: ”לעולם ימכור אדם קורות ביתו ויקח מנעליים לרגליו” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"ט, עמוד א'). למרות זאת, לפי ההלכה אין לנעול נעליים במקום בית המקדש, ובתנ"ך מובא שמשה ויהושע נדרשו לחלוץ נעליים בעת שעמדו על אדמת קודש. ישנם המפרשים זאת בצורך להתבטל לפני האל. הכהנים עובדים בבית המקדש כשהם יחפים, וכן האבל אינו נועל נעליים לאות אבל. ישנם הטוענים שהנעל מסמלת את גוף האדם והגשמיות שהיא החיבור של האדם לעולם הזה והתיאום שלו אל הקרקע (סמל הגשמיות). כמו שהנעל מקשרת בין האדם לעולם עליו הוא הולך, כך הגוף מקשר בין הנשמה לבין העולם הגשמי. בהסרת הנעל, כמו ביום כיפור יש מן הסמליות של עזיבת הגשמיות והחיבור לקרקע[6].
במצוות חליצה חליצת נעל היא חלק מרכזי. כחלק ממצוות החליצה התורה מצווה על היבמה לחלוץ את נעלו של אחי בעלה המת אשר אינו מסכים לייבם אותה ולהקים את בית אחיו שמת בלי בנים. סיבות שונות ניתנו לחליצת הנעל. הרב שמשון רפאל הירש כותב שחליצת הנעל מסמלת ירידה ממעמד, והסוציולוג דויד מייס טוען שהנעל מסמלת את נכסי האדם בכך שהיא מאפשרת לו לסייר באחוזתו. מוריס לם מקשר בין חליצת הנעל לאבלות וטוען שבסירוב להקים את בית אחיו, היבם גוזר כליה על אחיו ועל כן עליו להתאבל עליו ולהסיר את נעלו[7].
התלמוד אומר שבשעת גזרת שמד יש למסור את הנפש אפילו על מנהג כמו צבע השרוכים ומכך לומדים שבתקופת התלמוד היהודים נבדלו מהגויים בצבע שרוכי הנעליים.
חל איסור לנעול נעלי עור בתשעה באב וביום הכיפורים.
בתרבות
ביפן מקובל[8] להוריד את נעלי הרחוב כשנכנסים הביתה ולנעול נעלי בית או גרביים מיוחדות.
גדעון עפרת כתב את המאמר 'נעלי ישראל'[9], שבו הוא מתאר ומסביר את הנעליים ביצירות אמנות. המאמר מתחיל בהתייחסות לנעליים שסיגלית לנדאו השרתה בים המלח.
בספר ובסרט הקוסם מארץ עוץ, יש לנעלי האודם (או הנעליים הכסופות בספר) תכונות קסם, והן המאפשרות לדורותי לחזור לקנזס.
מיחזור ונעליים
סכם
פרספקטיבה
מאז 1934 אנשים באירופה ואמריקה[10] ציפו בארד את הנעל הראשונה של התינוקות שלהם על ידי אלקטרוליזה כמזכרת נצחית. את השיטה פתחה הגננת האמריקאית ויולט שינבך [Violet Shinbach] מקליבלנד היא הקימה עסק והתפרנסה ממנו.
בתחילת המאה ה-21 הנהלות חברות הנעליים כמו יתר הנהלות חברות הביגוד, הבינו שעליהם לחשוב על מיחזור המוצרים שלהם ועל שימוש בחמרים שהפכו לפסולת. אחד מסוגי הפסולת המזיקים הוא[11] בקבוקי הפלסטיק שמגיעים לאוקיינוסים. על פי מאמר שהתפרסם בנשייונל גאוגרפיק [National Geographic] ב-2017 היו בעולם 6 מיליארד טונות של פסולת פלסטיק. חברת הנעלה צרפתית ואיה [Veja] התחילה להשתמש בפסולת פלסטיק שנאספה ברחובות ריו דה ז'ניירו וסאו פאולו, לייצור אריג רשתי של חלק מנעלי הספורט שלהם. חברת רותי [Rothy] האמריקאית[12],מקבלת פלסטיק מחברה שאוספת בכל מקום, ואדידס יחד עם חברת פארליי [Parley] משתפות פעולה מ-2015 בייצור נעלי הספורט שלהם מפלסטיק שנאסף מחופי האוקיינוסים. לדברי האחרונים כל זוג נעלי ספורט מיוצר מ־11 בקבוקים שלא הגיעו לים. הנעליים גם עמידות ובבוא הזמן אפשר יהיה לשוב ולמחזרן.
מגה ראואט [Megha Rawat] מראגיסטאן שבהודו שגדלה בעוני ומחסור ולמדה מדעי מחשב במכון טכנולוגי בקורוקשאטרה [Kurukshetra] . הקימה ב־2015 במומבאי[13]חברה לייצור נעליים ואביזרים במיחזור משביח של חומרים מקומיים שאותם מייצרים בעלי מלאכה מקומיים ונשים משכבות מעוטות הכנסה. רצועות הנעליים עשויות מפסולת של מפעלי טקסטיל מקומיים, בעוד הסוליות עשויות מצמיגים ממוחזרים. ריפוד הנעליים נעשה גם הוא מחומרים ממוחזרים של סוחרים מקומיים.
יש אנשים ההופכים את נעליהם הישנות לעציצים[14]. יש הממחזרים אותם למחזיקי ספרים[15], כריות סיכות או מכלים לתכשיטים.
חברת נייקי טוענת שמאז 1990 היא מייצרת משטחי ספורט מנעליים משומשות[16]. ובשנת 2015 דורגה כחברה המקיימת ביותר בצפון אמריקה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אורי ברטל, גל ונטורה ועינת לידר (עורכים), מחשבות על נעליים, הוצאת רסלינג ובצלאל[17]
קישורים חיצוניים
- מחשבון המרת מידות לנעליים
תערוכה של ארגון יצרני הנעליים, יומני כרמל פברואר 1952 (התחלה 3:26)- נעליים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נעלי פפירוס ארוגות מצריות, מוזיאון ויקטוריה ואלברט לונדון, אנגליה
הערות שוליים
Wikiwand - on
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.