דוגמה

דּוֹגְמָה (מיוונית Δόγμα – דעה) היא אמונה, דוקטרינה או עיקרון שדוגל בהם ארגון דתי או אחר. הדוגמה נחשבת כבעלת סמכות שאין לערער עליה, גם בלא שהוכחה לוגית או אחרת. המושג הופיע לראשונה ביוון העתיקה כאשר פילוסופים "חיוביים" כונו דוגמטיקנים, להבדילם מפילוסופים ספקניים, שהטילו ספק בדברים וניסו להתמודד עם ספק זה. הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט כינה בשם "דוגמה" פילוסופיה מטאפיזית העוסקת בעניינים החורגים מתחום הניסיון כגון אלוהים, אלמוות ועוד. פילוסופיה זו מחזיקה באמיתות שלא ניתן להוכיחן בעזרת התבונה.

ערך זה עוסק באמונה דתית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו דוגמה (פירושונים).

ישנם צדדים דומים בין הדוגמה לבין מערכת האקסיומות המשמשת כנקודת התחלה לאנליזה לוגית. אקסיומות נחשבות כהנחות נתונות מראש, כך שכל ויכוח לגביהן ייראה כבלתי אפשרי (כל עוד אין ביניהן סתירה פנימית). דוגמות אף הן בסיסיות (למשל, הדוגמה המניחה את קיומו של האל), אך הן הולכות מעבר לכך, ומכילות אף את המסקנות הרחבות בשדה המחשבה הדתי (למשל, האל ברא את היקום).

כאמור, דוגמה בכלל והדוגמה הדתית בפרט אינן מבוססות על הלוגיקה אלא על אמונה. הציבור המחזיק בדוגמה מסוימת נוהג כך בשל אמונתו המלאה בקובעי הדוגמה, בסמכותם המלאה לקובעה ובאי-יכולתם לטעות בקביעתה. הם גם מאמינים שאל להם להרהר בתקפות הדוגמה גם אם היא מנוגדת להגיון. מכאן נובעת הסכנה שבדוגמות ובדוגמטיות – השתעבדות לאוטוריטה מסוימת, הגבלת חירות הוויכוח וחופש הדעה, מניעת יוזמה ואיסור דעות סותרות (במקום להתמודד עמן בנימוקים לוגיים).

דוגמות מצויות בדתות כגון הנצרות, האסלאם והיהדות ונחשבות לעיקרי אמונה אשר כל מאמין חייב להחזיק בהם. המונח "דוגמה" מוצמד להנחות שהן לדעת המחזיקים בהן כה בסיסיות עד אשר ערעור עליהן משמעותו כי המערער איבד את אמונתו הדתית והפך לכופר בעיקר. ניתן להבחין בין דוגמה ובין הנחה תאולוגית אחרת, בכך שניתן להבהיר את ההנחה התאולוגית או לשפר את ניסוחה, אך סטייה מהדוגמה עלולה להביא לגירוש מן הקהילה הדתית, נידוי הסוטה, ולענישה. בכנסייה הקתולית הדוגמות הן עיקרי אמונה המסתמכות על ההתגלות האלוהית ומקורן בכתבי הקודש ובמסורת הכנסייה. הכנסייה היא שקובעת את הדוגמות ומורה אותן למאמינים. הכרזת הדוגמה היא תפקידו הבלעדי של האפיפיור ולפי החלטת ועידת הוותיקן מ-1870, הכרזה זו היא חסינת טעות (אותה ועידה החליטה שהאפיפיור אינו מסוגל לטעות היות שדבריו הם דברי האל עצמו). יש לציין שרק עקרי הדת נחשבים לדוגמה. טקסי הפולחן ונוהגיו אינם נחשבים בחזקת דוגמה. בכנסייה הפרוטסטנטית הדוגמה מסתמכת על כתבי הקודש בלבד וטוענת שכל הנאמר בכתבי קודש אלו היא אמת מוחלטת.

ביהדות הרבנית, קשה לראות בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם כמערכת של דוגמות, מאחר שהרמב"ם הציג הוכחות לוגיות לרובן. אף מעמדה של המערכת אינו מגיע למעמדן של הדוגמות בנצרות הקתולית, ולרוב הן אינן מוכרות בנוסח שכתב הרמב"ם ובנוסף רבנים אחרים הציגו עיקרי אמונה שונים.

אמונות לא דתיות רבות מתוארות כדוגמות, לרוב בשדה הפוליטיקה או הפילוסופיה. המונח "דוגמטיות" נושא את המטען השלילי לפיו האדם או הארגון שמיוחס לו המונח פועל מבלי לחשוב, לפי מערכת של כללים שנקבעו מראש ובאופן קונפורמי. החשיבה הדוגמטית חוצה את תחומי הדת ונחשבת למיושמת גם בתחומים אחרים כגון המדעים^[1].

אחת הביקורת של קאנט על ההוגים הרציונליסטים מהעת החדשה, היא שהחשיבה הדדוקטיבית שלהם תמיד נופלת לדוגמתיות ממנה הם שאפו להשתחרר.