פסיקת הלכה

פסיקת הלכה היא הכרעה של מורה הוראה בשאלה הלכתית מסופקת או נתונה במחלוקת. פסיקת הלכה בימינו מתבססת בדרך כלל על מקורות מהתורה, חז"ל (כגון המשנה והגמרא), הגאונים, הראשונים, האחרונים, ספר הזוהר ותורת הקבלה, סברא, מנהגים, מסורת ולעיתים מהמדרש.

ערך זה עוסק בפסיקת הלכה ביהדות. אם התכוונתם לפסיקת הלכה באסלאם, ראו פתווה.

ערך מחפש מקורות

מקור הסמכות לפסיקה

ערך מורחב – מצווה לשמוע דברי חכמים

הפסוקים בתורה

המקור להוראת הלכות על ידי פוסק מופיע בפסוקים בתורה, כגון ”יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל” (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י'), ”ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה” (ספר ויקרא, פרק י', פסוק י"א).

בנוסף, לפי חז"ל ניתנה סמכות מיוחדת לבית דין הגדול שאסור להמרות את פיהם. המקור לכך בספר דברים:

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

— ספר דברים, פרק י"ז, פסוקים ח'–י"א

על פי המסורת פסוקים אלו מהווים מצווה מהתורה – לשמוע לדברי חכמים אשר יהיו בכל דור ודור. פסוקים אלו למעשה נותנים תוקף מדאורייתא לכל המצוות וההלכות מדרבנן.

על פי הפשט, בשני הפסוקים הראשונים מוגדרים היקף, תחום ותוקף סמכות הפסק:

• ”כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט”: "יִפָּלֵא" היינו דבר נשגב, כלומר חורג מיכולת ההכרעה של האדם בעצמו, וגם לא ניתן להכריע בו באמצעות שאילת מורה הוראה שרירותי, כי הוא נתון במחלוקת.
• ”בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ”: כאן מוגדר תחום השיפוט להריגת זקן ממרא, דין מדיני טומאה וטהרה (בין דם טהור לדם טמא), דין פלילי, דין בענייני נגעים, ודין בדיני ממונות. כשמורים בית דין הגדול בשאר דברים יש חיוב לשמוע, אבל אין מי שממרא את פיהם נידון כזקן ממרא.^{[דרוש מקור]}
• ”וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהיךָ בּוֹ”: מכאן שסמכות בית הדין הגדול נובעת ממיקומו הגאוגרפי. לפי חז"ל, מאז ימות דוד המלך המקום הנבחר הוא הר המוריה. בתקופת בית המקדש השני בית הדין הגדול היה הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית במקדש^[1].
• ”וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט”: מכאן שיש מצווה שיהיו בתוך הסנהדרין גם כהנים ולוויים^[2].
• ”אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם”: הסמכות נתונה לסנהדרין של אותו הדור, אף אם אינם כחכמי הדורות הקודמים.^[3]

סמכות התלמוד הבבלי

מאז חתימתו במאות החמישית והשישית לספירה, התלמוד הבבלי שבו רוכזו מסורות מימי בית שני ואחריהם, משמש אבן יסוד בפסיקה ההלכתית בקרב בני היהדות הרבנית. במאה ה-12, הרמב"ם כתב כי דברי התלמוד מחייבים את כל ישראל:

אֲבָל כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבַּתַּלְמוּד הַבַּבְלִי חַיָּבִין כָּל יִשְׂרָאֵל לָלֶכֶת בָּהֶם וְכוֹפִין כָּל עִיר וָעִיר וְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה לִנְהֹג בְּכָל הַמִּנְהָגוֹת שֶׁנָּהֲגוּ חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְלִגְזֹר גְּזֵרוֹתָם וְלָלֶכֶת בְּתַקָּנוֹתָם. הוֹאִיל וְכָל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁבַּגְּמָרָא הִסְכִּימוּ עֲלֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל.

— הקדמת הרמב"ם למשנה תורה, סעיף ל"ג

במקומות שלא הוכרעה בתלמוד ההלכה, צירפו הפוסקים לשיקולי הפסיקה את שאר חיבורי חז"ל כמו תלמוד ירושלמי, ספרי, ספרא, מכילתא, תוספתא ועוד. ישנה מחלוקת אם אפשר להשתמש במדרש אגדה לפסיקת הלכה.

כללי פסיקה

ישנם מספר עקרונות המדריכים פוסקי הלכה כיצד לפסוק.

• לא ניתן לחלוק "אחורה" – חכמים בתקופה מאוחרת לא יכולים לחלוק על חכמים בתקופה מוקדמת יותר: אחרונים לא יכולים לחלוק על ראשונים. ראשונים לא יכולים לחלוק על גאונים. גאונים לא יכולים לחלוק על אמוראים.^[4] כלל זה מבוסס על הקביעה כי ככל שדור החכמים מוקדם יותר, כך קרוב הוא יותר למעמד הר סיני, ולפיכך אוחז בהלכה בצורה המדויקת והמקורית יותר. וראה עוד בערך ירידת הדורות.
• מותר לחלוק "אחורה" אם בדורות הקודמים עצמם לא הייתה הסכמה – לדוגמה, מותר לאחרון הנתקל במחלוקת ראשונים לפסוק כאחד מהם, על אף שבפסיקה זו יש מחלוקת על ראשונים אחרים שלא פסקו כמוהו.
• דקדוק במילות הפוסקים – הכתיבה התורנית ובכלל, ופסיקת ההלכה בפרט, מתאפיינת בדקדוק במילים. מדקדוק במילים שנכתבו על ידי פוסקים מדורות קודמים, ניתן להסיק דעתם בסוגיות שונות. למשל, במקומות רבים בשולחן ערוך מופיעה הלכה בסתם, ולאחריה "יש אומרים". מהתנסחות זו ניתן ללמוד כי דעת מחבר השולחן הערוך היא כי ההלכה כסתם ולא כדעת ה-"יש אומרים"^[5]. דוגמה נוספת לכך היא הספר בן זמננו ילקוט יוסף, שהתקבל ברוב קהילות הספרדים, המתאפיין בדקדוק רב בבחירת המילים בפסיקת ההלכה: לא רק "מותר" או "אסור", אלא קשת של מושגים מדויקים המגדירים את ההלכה היטב באופן כמו-משפטי, כגון "יש על מה שיסמוכו" (שמשמעותו אסור, אך מי שנוהג כך יש פוסקים שיוכל לסמוך עליהם), "בדיעבד יצא ידי חובה", "אין מוחין בידו" (שפירושו אסור, אך אין צריך להעיר לאדם העושה כן) וכן הלאה.
• כללי פסיקה בשולחן ערוך – הספר שולחן ערוך יחד עם הגהות הרמ"א, התקבל בכלל תפוצות ישראל כפסיקת הלכה יסודית, מוכרת ומחייבת. פוסקי ההלכה נעזרים בהלכות המופיעות בספר, יחד עם כללי פסיקה ייעודיים לספר זה. הכלל "סתם ויש אומרים – הלכה כסתם", שתואר בסעיף הקודם, הוא דוגמה לכלל פסיקה בשולחן ערוך.
• למי שמסוגל לכך – הכרעה מכוח ראיות.^[6]
• עשה לך רב – על פי הכלל "עשה לך רב" המופיע במשנה במסכת אבות (פרק א' משנה ו'), על האדם היהודי לדבוק בדרך הלכתית אחת, ולא "לזגזג", כגון שלא לבחור לעצמו את הרב המיקל בכל שאלה הלכתית בנפרד. בהתאמה לכלל זה, רוב הספרדים נוהגים על פי ההלכה הפסוקה בשולחן ערוך, ספר הלכה יסודי שנכתב על ידי רבי יוסף קארו, בהתבסס על פסקיהם של שלושת "עמודי ההוראה": הרמב"ם, הרא"ש והרי"ף. האשכנזים נוהגים כדעת הרמ"א המובא גם הוא כהגהות בגוף הספר שולחן ערוך, הלכות שנפסקו בדרך כלל כדעת חכמי אשכנז המוקדמים, כמו: התוספות, המרדכי, הרא"ש, הטור, והמהרי"ל. על עיקרון זה מתבססים מחלוקות רבות בין השולחן ערוך לרמ"א. להלן דוגמאות נוספות ליישום הכלל "עשה לך רב":
  • קבלת הוראות מרן – בקרב הספרדים מפורסם הכלל שטבע הראשון לציון הרב עובדיה יוסף: "קיבלנו הוראות מרן", המתייחס למרן השולחן ערוך. בנו הרב יצחק יוסף מביא בספריו רשימת 138 גדולי הדורות הספרדים מאז ימי השולחן ערוך ועד ימינו, הנוקטים כלל זה.
  • אדמו"רים – בחסידויות נהוגה קבלה מוחלטת של דרכו של האדמו"ר ופסיקותיו.
• מרא דאתרא – פסיקות רב המקום מחייבות את אנשי מקומו, בדור זה ולעיתים גם לדורות הבאים. עיין ערך מורחב: מרא דאתרא.
• יחיד ורבים הלכה כרבים – כאשר ישנה מחלוקת בין חכם יחיד לחכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים, על פי הכלל "יחיד ורבים הלכה כרבים". ישנם מקרים שבהם נפסקת הלכה כדעת היחיד כנגד הרבים כאשר יש סניפים ושיקולים נוספים לפסיקה, כגון ההסתמכות על דעת יחיד בשעת הדחק, או במקרים בהם מעורבים שיקולים נוספים להיתר. סימוכין מהגמרא להסתמכות על פוסק יחיד בשעת הדחק הם המימרא המפורסמת: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ט, עמוד א').
• שלא לאסור את המותר – אין לו לפוסק ההלכה להחמיר מספק או חוסר ידיעה. החמרה שלא לצורך מעמיסה ומקשה על הציבור, ולעיתים אף מפסידה את ממונם (כגון פוסק הפוסל בשר מספק כשרות, ובעל הבשר נאלץ להשמידו, כאשר בבדיקה מעמיקה ניתן היה להתיר). הכלל מופיע במקורות שונים, ובהם: ספר הפרדס המיוחס לרש"י (דף קכז'), הש"ך (בפלפול בהנהגת הוראות איסור והיתר, סוף סימן רמב'). העניין שלא להפסיד ממונם של ישראל נלמד מהתורה, בפרשת נגע הבית (ויקרא יד', לו'), שם על הכהן לבקש הוצאת החפצים מהבית טרם בדיקת הנגע, שמא יוכרז טמא וייטמאו החפצים עמו.
• משקל שונה לפוסקים שונים – בעת הכרעה במחלוקת, לעיתים יתן פוסק ההלכה משקל גדול יותר להכרעת פוסק גדול יותר בחכמה או במניין (המוביל ציבור רחב יותר), או שפסקיו התקבלו יותר, על פני פוסק קטן ממנו בעניינים אלו.
• הלכה כבתראי – ישנם מקרים של מחלוקת בין פוסקים מאותה תקופה, שבהם מעדיפים את הפוסק המאוחר יותר דווקא. דוגמה לכלל 'הלכה כבתראי': מקובל בהלכה שבמחלוקות בתוך תקופת האמוראים, הלכה כאחרונים.^[7]
• ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא – כאשר יש מחלוקת פוסקים בהלכה, הרי שיש לפנינו ספק. במצב של ספק על הפוסק להתחשב גם בכללים ספק דאורייתא לחומרא, ספק דרבנן לקולא, שמשמעותם בפסיקת הלכה היא כי בדין תורה הולכים אחר המחמיר, בדברי חכמים אפשר להקל.
• עיקרו דאורייתא – איסור דרבנן שמקורו דאורייתא. לדוגמה: האיסור לאסור עוף בחלב הוא איסור דרבנן, אך שורשו באיסור דאורייתא של אכילת בשר בחלב. דוגמה נוספת: ספירת העומר בזמן הזה (לפי הדעות שבזמן הזה המצווה מדרבנן בלבד). יש פוסקים המחמירים במצוות דרבנן בהן מתקיים דין "עיקרו דאורייתא" יותר מאיסורי דרבנן רגילים. לדעת הרב יצחק יוסף, גם במצוות אלו – עדיין מדובר בדין דרבנן גמור.
• מחלוקת – מותר לפוסק לחלוק, אפילו על גדול הדור, ובלבד שעושה כן במתינות, ביישוב הדעת, תוך הבאת סימוכין וראיות – על פי הכלל "כדרכה של תורה".
• צירוף – צירוף דעות פוסקים בעניינים שונים, אשר בשילובם מתקבלת הלכה חדשה. לדוגמה: צירוף דעת אחד הפוסקים כי מעשה מסוים הוא איסור דרבנן בלבד ולא דאורייתא, עם דעתו של פוסק אחר כי מעשה זו הוא בגדר "פסיק רישא שלא אכפת ליה", מאפשר לפסוק כי המעשה מותר משום "פסיק רישא דרבנן דלא אכפת ליה".
• ספר הזוהר ותורת הקבלה – כאשר ספר הזוהר איננו חולק על הפשט, כלומר על הגמרא, יש הפוסקים על פיו. בקרב הספרדים מקובל לנהוג על פי הקבלה בענייני נוסח התפילה, ובעניינים בהם הסוד אינו חולק על הפשט כאמור. המקובלים נוהגים בכל על פי הקבלה והסוד.
• ענייני אמונה – כאשר ישנה מחלוקת בענייני אמונה שאינה נוגעת הלכה למעשה לא פוסקים הלכה כאף צד^[8].

עדיפות הישן על החדש

עקרון יסוד בפסיקת הלכה הוא להימנע לחלוק על פסיקת הלכה שניתנה בתקופה קדומה. למשל, אמוראים נמנעים מלחלוק על תנאים, ראשונים אינם יכולים לחלוק על אמוראים, ואחרונים אינם רגילים לחלוק על ראשונים. רבות מהקושיות בגמרא מבוססות על כלל זה, כאשר מקשים על אמורא ממשנה או מברייתא.

שתי סיבות לכלל זה:

1. עניין ירידת הדורות. כלומר, הדורות הקודמים נחשבו לגדולים יותר בחכמתם, בין אם מצד עצמם ובין אם מצד מצבו הכללי של עם ישראל באותה תקופה, שאפשר בירורים הלכתיים מעמיקים. לכן על האחרונים לבטל את דעתם.
2. בסופה של כל תקופה, עם ישראל קיבל על עצמו שלא לחלוק על חכמי אותו התקופה: בסוף תקופת התנאים – בחתימת המשנה, בסוף תקופת האמוראים – בחתימת התלמוד, בסוף תקופת הראשונים – בשולחן ערוך.

עיקרון לכאורה הפוך – אם כי לאו דווקא סותר – לעיקרון הקודם, מרחיב במידת מה את הכלל התלמודי (המוזכר בפרק הקודם): הלכתא כבתראי, וקובע כי יש לפסוק את ההלכה לפי דעת החכמים האחרונים – גם כשנראה שהם לכאורה חלוקים על הראשונים; זאת לאור העובדה שחכמים בדורות מאוחרים מוסמכים להעניק לפסק ההלכה הקודם להם – פרשנות מסייגת, המצמצמת אותו דווקא למקרים מסוימים, ולא לכל המקרים. צמצום כזה – המתרחש במקרים רבים – נקרא 'אוקימתא', והוא נפוץ במיוחד בגמרא כלפי מקורות תנאיים כמו המשנה והברייתות.^[9]

ספרות ההלכה

לאורך הדורות חוברו ספרים העוסקים בבירור ההלכה מתוך המקורות התלמודיים במצבי החיים המתחדשים, בעריכות מגוונות, ולצרכים שונים. חיבורים אלה מכונים בכללם ספרות ההלכה. פסיקת ההלכה עוברת דרך ספרות ההלכה.

ישנן שלוש קטגוריות עיקריות בתוך ספרות ההלכה^[10]:

• ספרי פירושים וחידושים – ספרים שנכתבו כפירוש והרחבה על הנאמר בתלמוד מתוך ניתוח, הבנה והעמקה על מנת לסייע בבירור הדין בסוגיה. חלק מהספרים הללו כמו הרי"ף והרא"ש שילבו בתוכם פסקי הלכה ולכן ניתן לראות בהם גם ספרי הלכה. ספרי הפירושים כמו רש"י ורבינו חננאל התמקדו בעיקר בפרוש הנאמר במשנה ובתלמודים על מנת להקל על לימודם. ספרות החידושים כמו בעלי התוספות משתמשת בכלי הלמדנות המובאים בסוגיות שונות בתלמוד על מנת ליישב סתירות וקושיות המופיעות בו ולהגיע להכרעה הלכתית^[11].

• ספרי הלכה – ספרים אלו כתובים על מנת לפרט את ההכרעה ההלכתית בכל מקרה על סדר התלמוד, או על סדר ענייני, או בהתבסס על סדר סימני וסעיפי השולחן ערוך או חיבור אחר המשמש כאינדקס לצורך התמצאות במקורות הרלוונטיים. לעיתים ההכרעה מובאת בקיצור, בלשון פשוטה, לדוגמה במשנה תורה, ארבעה טורים, שולחן ערוך, ולעיתים לאחר פירוט השקלא וטריא התלמודית, כמו הרי"ף, או דרך פירוט מספר מקרים ודעות ביחס לנושא, לדוג' משנה ברורה וערוך השולחן. ספרי קיצורים והלכות בשפה בהירה – כמו קיצור שולחן ערוך, ילקוט יוסף ופניני הלכה. ספרים אלו מסכמים את ההלכות הפסוקות הנובעות מספר הלכה מסוים או מכלל ספרי ההלכה המקובלים העוסקים בנושא. הדגש אינו על השתלשלות הדינים אלא על השלכותיהם המעשיות ובהתאם לכך סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה. הספרים מסוג זה נכתבים לתפוצה עממית רחבה, בהתמקדות במקרים הנוגעים למעשה מול השמטת מקרים פחות מצויים, ובשפה קולחת בהירה ומובנת. סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה הקלאסיים, אך לרוב הן מלווים בהפניות למקורות, ולעיתים בהרחבות בהערות שוליים.
• שו"ת (שאלות ותשובות) – סוג נוסף של ספרי הלכה המבוסס על מקרים שהובאו בפני הפוסקים. המחבר מציג את המקרה, דן בצדדים שלו על פי ההלכה עד לפסק הסופי. לדוגמה: "נודע ביהודה". בדרך כלל שאלות הנשאלות בשו"ת הן שאלות אמיתיות הנוגעות למעשה, אולם לעיתים מדובר בשאלות תאורטיות. לעיתים הפוסק בתשובתו מקיף את הנושא מכל צדדיו, אולם רוב התשובות מסתפקות בהתייחסות ספציפית למקרה בו עוסקת השאלה. ספרים מסוג זה מיועדים בדרך כלל לרבנים ולמבקשים להעמיק, ולא לתפוצה עממית כללית^[12].

עובדות מדעיות ופסיקת הלכה

ערך מורחב – השתנות טבעים בהלכה

רבים דנו כיצד יש להתייחס לעניינים מדעיים המופיעים בתלמוד ובראשונים כגון רפואה ואסטרונומיה, המתבססים על הנחות מדעיות שהוכחו כשגויות; האם ניתן לדחות את דברי חז"ל ולשנות את ההלכה בעניינים אלו. דוגמה מפורסמת היא המחלוקת על הריגת כינה בשבת. במסכת שבת^[13] נאמר שכינה אינה פרה ורבה ולכן מותר להורגה בשבת, הפוסקים דנו האם ההלכה תשתנה כאשר התברר כי הכינה המוכרת לנו אכן פרה ורבה.

בין אלו שדנו, הרב משה שמואל גלזנר שסבר שלאחר שנכתבה התורה שבעל פה כבר אין אפשרות לחלוק על הנאמר בה, גם אם אנו יודעים שהדברים מוטעים ולא מתאימים למדע המצוי כיום. הרב אריה כרמל כותב^[14] בשם רבו הרב אליהו דסלר שלחכמים הייתה מסורת על פרטי ההלכה והם ניסו להתאים בין הידע המדעי שהיה מצוי בידם להלכות שהם הכירו. לכן, השינוי בידע המדעי אינו גורם לשינוי בהלכות, אלא מצריך הבנה חדשה של טעמיהם.

הכהנים והלויים בפסיקת ההלכה

לבני שבט לוי בכלל ולכהנים בפרט קיים תפקיד מיוחד בהוראת תורה. הייעוד מתבאר בספר ויקרא בכך שהתורה מוסרת את איסור ההוראה בשכרות – בפרשה המכוונת דווקא כלפי אהרן ובניו. וכן משה בירך את שבט לוי שיורו את המצוות לעם ישראל^{[דרוש מקור]}. בנוסף, מצווה להעמיד כהנים ולויים בתוך הסנהדרין.^[15] בחלק הנסתר שבתורה מובאות אמירות אידיאליות הדורשות מהכוהנים שינהגו כמורי הדת, יהיו בעלי ידע תורני ברמה גבוהה, ויתנהגו עם הוראתם באופן של חסד ושלום^{[דרוש מקור]}.

בתורה מתוארת הוראתו של כהן בנושאים המסורים לו, כגון ראיית צרעת, כקביעה חלוטה (מוחלטת).^[16] בבית המקדש היה קיים בית דין של הכהנים שדן בנושאים הקשורים בכהונה.

במציאות, לאורך הדורות, רוב החכמים לא היו משבט לוי: רבי עקיבא היה מבני גרים, רבי היה משבט יהודה וכן רבים נוספים.

ראו גם

• פוסק
• בולה אפיפיורית
• פתווה

קישורים חיצוניים

• הערך "הוראה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
• הרב אלישע אבינר, "כללי הוראה בהלכות מסופקות"
• שמואל חגי, הבדלים וחילוקי דעות בהלכות כשרות במרוצת הדורות, אתר דעת; במקור: מחניים, פ"ח, ה'תשכ"ד
• הרב אברהם תפילינסקי, שני בתי ישראל, מוסף 'שבת' של מקור ראשון 780, מטות-מסעי תשע"ב, 20 ביולי 2012
• רוחמה וייס, רבנים, אל תגידו "אי אפשר". תגידו "לא רוצים", באתר ynet, 5 באוגוסט 2016
• מאמרים בנושא פסיקת הלכה, באתר ספריית אסיף

הערות שוליים

1. משניות, מסכת סנהדרין יא, ב
2. משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ב', הלכה ב'
3. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף כ"ה, עמוד ב'
4. ראו עוד בפסקה שלהלן "עדיפות הישן על החדש".
5. הרב בנימין במברגר, סתם ויש אומרים הלכה כסתם באתר ישיבה
6. ראו פרק ב' ב"כללי הוראה בהלכות מסופקות" מאת הרב אלישע אבינר
7. השופט מנחם אלון מסביר את עיקרון "הלכתא כבתראי": "אין להבין עיקרון זה, כאילו נתמעט על ידו משהו מן ההערצה שייחסו הדורות המאוחרים לדורות הראשונים, אך הערצה זו היה בה כדי להניע את הפוסק המאוחר כדי לעיין בכובד ראש, ביראה ובענוה בהחלטתו, שכן ידע שהוא דן בבעיה שכבר דנו בה הראשונים. אך משהגיע למסקנתו - נפסקה הלכה כדבריו, ולא כדברי הראשונים." מן הספר "המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו", עמ' 235
8. רמב"ם בפירוש המשניות מסכת סוטה פרק ג', משנה ה'. ובמסכת סנהדרין פרק י', משנה ג'. ובמסכת שבועות פרק א', משנה ד'
9. הרב שלמה פישר, דרשות בית ישי
10. נערך על פי: מנחם אלון, המשפט העברי, כרך ב' הוצאת האוניברסיטה העברית
11. שם, עמ' 915-920
12. שם, עמ' 1113-1125
13. מסכת שבת, ק"ב
14. אליהו דסלר, מכתב מאליהו, חלק ד', עמ' 355
15. ספרי לפרשת שופטים, רמב"ם הלכות סנהדרין
16. שתי דוגמת: "כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום" (ויקרא כז', יד'), "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא', ה')