Loading AI tools
כלל הלכתי בכללי הפסיקה לקבלת דעתו של רבי יוסף קארו על פני פוסקים אחרים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קבלת הוראות מרן הוא כלל הלכתי המציין את המחויבות להתחשב בדעתו של הרב יוסף קארו (המכונה מרן) כדעה המכריעה בכללי הפסיקה לעומת פוסקים אחרים.
לפי כלל זה יש לפסוק כדעת השולחן ערוך גם כאשר פסק נגד דעת רוב הפוסקים.[1] כלל זה התקבל בעיקר בקרב פוסקים רבים בקהילות הספרדים וצפון אפריקה.
כלל קבלת דעת מרן מוסכם על רבים מהפוסקים הספרדים. יש פוסקים התומכים בו באופן גורף, וישנם שקיבלו כלל זה באופן חלקי בלבד מטעמים שונים, כמו הצורך להתחשב בכללים נוספים כמו "קבלת הוראות האר"י" או "קבלת הוראות הרמב"ם", פוסקים ספרדים אחרים אינם מקבלים כלל זה ככלל פסיקתי[2].
בנוסף ישנן הגבלות שונות החלות על כלל זה, למשל כאשר פסיקת מרן סותרת מנהג קדום.
שימוש בולט בכלל זה נעשה בספריו של הרב עובדיה יוסף ובספרי הפוסקים ההולכים בשיטתו.
מאז חתימת התלמוד עד סוף תקופת הגאונים, הוראת ההלכה הייתה בעיקר על ידי הסקת מסקנות מלימוד התלמוד, ועיון בתשובות הגאונים. לאחר תקופת הגאונים התפצלה שיטת לימוד התלמוד לשתי אסכולות שונות, שיטת חכמי המזרח, שהבולטים בהם הם הרי"ף והרמב"ם חתרו בדרך כלל לפסיקת ההלכה ישירות מדברי התלמוד, בעוד שחכמי אשכנז וצרפת ובראשם בעלי התוספות נטו יותר להסקת מסקנות מתוך קושיות ופלפולים. בעוד ששיטת הרי"ף והרמב"ם התקבלה בעיקר בארצות המזרח וארץ ישראל,[3] בקרב יהדות אשכנז פסקו לפי תורתם של בעלי התוספות, לדוגמה החיבור "הגהות מיימוניות" על ספר משנה תורה של הרמב"ם ביטא את הגישה של בעלי התוספות בפסיקה לעומת פסיקתו של הרמב"ם.
ערכים מורחבים – שולחן ערוך; המפה.| ” | ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ח אבואלעפיא שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמודי בית ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכו' הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו וכן היה מרגלא בפומיה דהרב הנז' כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתי' רבנים: | “ |
– שם הגדולים, מערכת ספרים אות ב, בית יוסף | ||
הרב יוסף קארו, שאף לאחד את שתי שיטות אלו לכדי פסיקה אחת. ”כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד.[4]” לצורך כך קבע כמה כללים:[5]
שיטת פסיקה זו התבטאה בחיבורו הקצר "שולחן ערוך" ספר שזכה לתפוצה גדולה עוד בחיי המחבר.[8] לדברי החיד"א, ישנה מסורת בשם הרב חיים אבולעפיה (הראשון) שעל דברי מרן הסכימו כמאתיים רבנים בני דורו.[9]
מאידך הרמ"א והמהרש"ל השייכים לאסכולת בעלי התוספות התנגדו לשיטתו של הרב יוסף קארו מכמה טעמים בסיסים:
לצורך כך חיבר הרמ"א את ספר דרכי משה על חיבור הבית יוסף, וספר המפה הגהות על ספר שולחן ערוך, בכך הפך הרמ"א את הלימוד בספר שולחן ערוך לנחלת הכלל.[11]
גם מקרב רבנים מקרב יהדות ספרד היו שהתנגדו לשיטת פסיקה זו, כך לדעת המהרש"ך,[12] ועוד.[13]
השפעת פסיקתו של השולחן ערוך על בני עדות המזרח, והפיכתו לפוסק מרכזי, נעשתה בשלבים,[14] ישנן פסיקות המלמדות שאף לאחר שני דורות מפטירתו של הרב יוסף קארו עדיין הרמב"ם נחשב כ"מרא דאתרא". בקרב יהדות אשכנז השפעת פסיקת השולחן ערוך הייתה במידה מועטת מאד.
שיטה מעשית נוספת שהתפשטה באותו זמן היא תורת הקבלה (וקבלת האר"י בפרט) שתפסה מקום מרכזי ומעשי בקרב יהודי המזרח, לעיתים אף יותר מפסקיו של הרב יוסף קארו, בעיקר מפני הטענה שדבריו של האר"י נאמרו לו על ידי אליהו הנביא,[15] ולכן אין אפשרות לחלוק על פסקיו, השפעת תורה זו באה לידי ביטוי בפסיקה גם בימינו.
כלל בסיסי בהלכה הוא האפשרות לכל חכם שראוי לכך, להכריע במחלוקות להקל או להחמיר מכח סברא או ראיות, מכאן נובע ריבוי הדעות והמחלוקות כמעט בכל פרט.[16] במקום שאין אפשרות להכריע מסברא יש להכריע לחומרא בדברים הנוגעים לדיני תורה, ולקולא בדיני דרבנן.[17]
מאידך, בתלמוד מובא שבמקום ש"איפסקא הילכתא" כלומר כבר נפסקה ההלכה ופשטה בכל ישראל,[18] או במקום רבם - "מרא דאתרא", כלומר באופן שבני המקום קיבלו עליהם רב מסוים,[19] אין אפשרות לפסוק אחרת אף אם ישנן ראיות נגד פסק זה.
סמכות "קבלת הוראות מרן" כפסיקה מחייבת נסמכת על שני כללים אלו:
ישנם הסבורים שקבלת הוראותיו נובעת מעקרון ה"רוב" בהלכה, כלומר הסכמת הפוסקים כדעתו הפכה את פסיקתו לעמדה של רוב.[22] בנוסף ישנם[23] שציינו שרוב זה נובע מהמסורת על הסכמת "מאתיים הרבנים".[24] לפי עמדה זו יש אפשרות להתחשב בפוסקים שחולקים על מרן.
מבין מקבלי הכלל, ישנן גישות שונות ביחס לתוקפו:
ישנם שקיבלו אותו באופן כמעט גורף, כמו פוסקים רבים מקרב יהדות המזרח בעיקר במאה ה-18, ראו בספר שולחן ערוך כ"איפסקא הילכתא", למשל הרב חיים מודעי כתב שאפילו כל ישראל יחלקו על מרן יש לפסוק כמותו. הרב משה חאגיז[25] הביא מה ששמע מסבו הרב משה גלנטי (המאה ה-17) על קבלה מחודשת של הוראות מרן, כך שאין לטעון קים לי נגד מרן.
כך גם דעת הרב יוסף מולכו[26] ומספר פוסקים נוספים.[27][28] יש לציין, כי דברים אילו אינם כפשוטם, שכן לעיתים קרובות אף הם שילבו בפסקיהם פסקים מתורת האר"י ז"ל והקבלה, משום שלא ראו בזה הלכה נגד מרן (וטעמם נזכר להלן), בשונה משיטת הרב עובדיה יוסף.
אמנם לדברי הרב עובדיה יוסף ותלמידיו, אין מקום לפסוק אפילו לחומרא נגד דברי מרן, בנוסף יש להרבה מן העדות לקבל את פסקי מרן אף שזה נוגד את מנהגם.
לדבריו דור אחר דור קיבלו הספרדים עליהם את הוראות מרן השולחן ערוך[29] אף נגד הוראות האר"י[30] והרמב"ם. בנו הרב יצחק יוסף ליקט יותר מ-100 ציטוטים ומקורות שנקטו כלל זה.[31] גם לשיטה זו, ישנם מקומות חריגים בהם נטו מדברי מרן, הרב מנחם עידאן הוציא ספר[32] המפרט יותר מכאלף מקומות שבהם נטו מפסיקות מרן, אף מקבלי הכלל.
| ” | יסוד גדול שקבע מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל בספרו בית יוסף (או"ח סימנים ל"א, נ"ט, ועוד) הוא, שבכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר – הולכים כמו הזוהר, ואפילו שזה נוגד את דעת הפוסקים. | “ |
– שו"ת מאמר מרדכי א', הרב מרדכי אליהו, מבוא | ||
מאידך רוב ככל הפוסקים מבני עדות המזרח קיבלו את הכלל, ובד בבד חרגו ממנו פעמים רבות הבולטים בהם הם החיד"א, רבי יוסף חיים - ה'בן איש חי', רבי עבדאללה סומך, רבי אליהו מני, רבי נסים כדורי (חזן), רבי יעקב חיים סופר - הכף החיים, הראשון לציון הרב יצחק נסים, רבי רפאל ברוך טולדנו, רבי רפאל מאזוז, רבי מצליח מאזוז - האיש מצליח, רבי ישראל אבוחצירא - ה'בבא סאלי', רבי מאיר אבוחצירא ועוד רבים, בעיקר כשהדבר נגע לדברים הקשורים לתורת הסוד וקבלת הוראות האר"י[33] או בפסיקה לחומרה, משום שלדעתם אם מרן היה רואה את דברי האר"י היה נוהג כמותו. לתפיסה זו שייכים בדורות האחרונים הרבנים הרב יצחק כדורי, הרב יהודה צדקה, הרב בן ציון אבא שאול, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ועוד, ובדורנו: הרב יעקב משה הלל,[34] הרב שמואל אליהו, הרב דוד חי הכהן, הרב שלום כהן, הרב משה צדקה, הרב יעקב חיים סופר (הנין) ועוד רבים. הרב ראובן ניסן הוציא לאור ספר "קבלה למשה מסיני" העוסק בשיטת הפסיקה על פי הקבלה.
הרב שלום משאש מדגיש שקבלת הוראות מרן מחייבת רק במה שנכתב בספריו שולחן ערוך ובית יוסף בלבד (ולא ביתר ספריו), וזאת רק כאשר אין מנהג הסותר את פסק מרן, שאם יש מנהג, אזי הוא קודם להוראות מרן.[39]
הפרי חדש, סבור שאין להקל על פסקיו של השולחן ערוך, מאידך אין בכח הוראות מרא דאתרא להתיר ספיקות, ולכן כאשר ישנו ספק בדברים הנוגעים לדיני תורה יש להחמיר כפי כלל התלמוד ספקא דאורייתא לחומרא. לדעת הרב דוד שלוש[40] והרב יעקב חיים סופר (הנין)[41] תלמיד חכם יכול להורות אפילו נגד דעת השולחן ערוך. לדעת הרב יוסף קאפח[42] כמו רבים מחכמי תימן, אין לקבל את פסקי ה'שולחן ערוך', אלא יש לקבל את פסקי הרמב"ם שמשקף את מסורת הפסיקה של הגאונים שהייתה בתימן.[43]
לדעת פוסקי תימן יש להעדיף את פסקי הרמב"ם שמשקף את מסורת הפסיקה של הגאונים שהייתה בתימן.[44]
הפוסקים מקרב יהדות אירופה, לא קיבלו כלל זה. לדעת פוסקי יהדות אירופה יש להעדיף בפסיקת ההלכה את הפוסקים האחרונים, כפי הכלל 'הלכה כבתראי' אף שדעתם מנוגדת לדעת השולחן ערוך.[45][46]
באירופה ככלל פסקו כדעת הרמ"א.[47] השולחן ערוך נקרא בכינוי "המחבר" ולא בתואר "מרן" כבארצות המזרח,[48] אולם גם חלק מהפוסקים באירופה כתבו שקיבלו עליהם את פסקיו (במקום שלא חולק על הרמ"א), לדוגמה הרב יאיר חיים בכרך כתב[49] שנקבעה הלכה כמותו, ולכן אין לומר קים לי נגד דעתו, וכן דעת הרב יהונתן אייבשיץ,[50] יעקב עמדין[51] ועוד.[52]
עם כל זה, בפועל נראה שכלל זה לא תפס כל כך, רבים מפוסקי יהדות אירופה לא נמנעו מלחלוק על דעת השולחן ערוך, ואף על דעת הרמ"א, כך בעיקר מפרשי השולחן ערוך הש"ך, הט"ז ועוד, למשל הגר"א הרבה לחלוק על פסקיו של השולחן ערוך, הכלל המנחה לשיטתם הוא הסקת מסקנות מכח ראיות, או שיש להתחשב בפוסקים האחרונים על פי הכלל הלכה כבתראי.[53] החכם צבי כתב שאין פסקי השולחן ערוך כ"איפסקא הלכתא".[54] החזון איש התנגד לכלל זה באופן כללי וכתב:
אחר השולחן ערוך אנו נוהגים להורות על פי גדולי האחרונים אף נגד השולחן ערוך, כמו הש"ך הפרי חדש, והגר"א. וכך אנו סומכים בדינים פרטיים על האחרונים אף נגד השולחן ערוך כגון הנודע ביהודה ועוד. ובכל זה הארצות שוין אצלנו.
— חזון איש שביעית סימן קנ
בעיראק, הודו, פרס, כורדיסטן, סוריה ובעוד ארצות רבות כתבו הרבנים עבדאללה סומך, אלישע דנגור, הרב יוסף חיים ועוד רבים שקיבלו עליהם את מרן. אולם בפסקים רבים פסקו לחומרא ולא ראו בזה סתירה לקבלת דברי מרן משום שלדעתם אם מרן היה רואה את דעת האר"י - היה חוזר בו (וישנם עוד טעמים לדבריהם)
במרוקו הייתה הוראה אחידה, מנהגם המקורי היה לפסוק כדעת הרא"ש שהיו ממגורשי קסטיליה[57] אולם בהמשך נהגו כדעת מרן. כך כתב הרב שאול ישועה אביטבול[58] וכך העיד הרב יעקב אבן צור.[59] כך גם לדעת הרב שלום משאש[60] והרב שלמה משה עמאר.[61] אולם ישנם מנהגים מרוקאים הסותרים את פסקי מר"ן בגלל שננהגו במרוקו עוד לפני התפשטות הספר שולחן ערוך והתקבעו כמנהג ראשונים שלא ניתן לבטלו.
ביהדות תימן השפעת ספר השולחן ערוך הייתה מאוחרת.[62] במאה ה-18 החלו ויכוחים בין רבני תימן בקשר לקבלת הוראות מרן, הרב דוד משרקי (זרם השאמי) קיבל את הוראותיו של מרן ודחה את מנהג המקום לפסוק כהרמב"ם.[63] לעומתו תלמידו הרב יחיא צאלח (זרם הבלדי) סבור שיש לקבל את הוראות הרמב"ם כפוסק מרכזי, ואת הוראות מרן רק במקום שאין פסק מפורש של הרמב"ם.[64] כמו כן ישנם פוסקים בתימן שסברו שהרמב"ם הוא הפוסק היחידי המחייב.[65]
הרב עובדיה יוסף שאף לחדש את הכלל ולהנהיג שיטת פסיקה אחידה לרוב העדות. אחד מהטיעונים הוא "קמא קמא בטיל" (ראשון ראשון מתבטל, מושג הלקוח מדיני תערובות), כלומר, היות שמתחילה היה רוב של עדות המזרח ביישוב היהודי בארץ ישראל שפסקו כדעת מרן, שוב כשעלו עדות אחרות בגלי עליה קטנים התבטלו בפני מנהגי היישוב הספרדי הקבוע בארץ. וכך נוצר מצב שכל מנהגי העדות בטלות למנהג ספרד, על אף שבסופו של דבר העולים החדשים הם רוב. לטיעון זה כבר התייחס הרב יוסף קארו בעקבות גירוש ספרד תקופה בה היו נדידות של קהילות שלמות.[66] טיעון זה מכוון אף לציבור האשכנזי,[67] שבגלי העלייה נעשה רוב יותר מהספרדים,[68] אלא שבעיקר דרש הרב עובדיה לבטל מנהגים שונים של חלק מעדות המזרח, כאשר הן מנוגדות לפסקי השו"ע, לדוגמה במנהגים שנהגו להחמיר בחומרות (בדיני פסח).[69]
גישה זו התקבלה אצל חלקים רחבים מבני עדות המזרח, בייחוד אלו הנוהגים כפסקי הרב יוסף. אצל חלק מהזרמים לא התקבלה שיטה זו ובעיקר אצל פוסקי ההלכה האשכנזים, אלה ממשיכים לנהוג כפי מנהגם הקדום, לדעתם אין לומר את הטיעון קמא קמא בטיל כאשר מגיעים לארץ קבוצה מאורגנת כקהילה,[70] או אפילו אם באו יחידים ואחר כך התארגנו כקהילה רשאים לנהוג כמנהגם.[71]
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
