כלל הלכתי בכללי הפסיקה לקבלת דעתו של רבי יוסף קארו על פני פוסקים אחרים מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קבלת הוראות מרן הוא כלל הלכתי המציין את המחויבות להתחשב בדעתו של הרב יוסף קארו (המכונה מרן) כדעה המכריעה בכללי הפסיקה לעומת פוסקים אחרים. לפי כלל זה יש לפסוק כדעת השולחן ערוך גם כאשר פסק נגד דעת רוב הפוסקים.[1] כלל זה התקבל בעיקר בקרב פוסקים רבים בקהילות הספרדים וצפון אפריקה.
שולחן ערוך, חלק אורח חיים, ונציה, י"ח בכסלו, ה'שכ"ה (בחיי המחבר)
כלל קבלת דעת מרן מוסכם על רבים מהפוסקים הספרדים. יש פוסקים התומכים בו באופן גורף, וישנם שקיבלו כלל זה באופן חלקי בלבד מטעמים שונים, כמו הצורך להתחשב בכללים נוספים כמו "קבלת הוראות האר"י" או "קבלת הוראות הרמב"ם", פוסקים ספרדים אחרים אינם מקבלים כלל זה ככלל פסיקתי[2]. בנוסף ישנן הגבלות שונות החלות על כלל זה, למשל כאשר פסיקת מרן סותרת מנהג קדום.
שימוש בולט בכלל זה נעשה בספריו של הרב עובדיה יוסף ובספרי הפוסקים ההולכים בשיטתו.
מאז חתימת התלמוד עד סוף תקופת הגאונים, הוראת ההלכה הייתה בעיקר על ידי הסקת מסקנות מלימוד התלמוד, ועיון בתשובות הגאונים. לאחר תקופת הגאונים התפצלה שיטת לימוד התלמוד לשתי אסכולות שונות, שיטת חכמי המזרח, שהבולטים בהם הם הרי"ף והרמב"ם חתרו בדרך כלל לפסיקת ההלכה ישירות מדברי התלמוד, בעוד שחכמי אשכנז וצרפת ובראשם בעלי התוספות נטו יותר להסקת מסקנות מתוך קושיות ופלפולים. בעוד ששיטת הרי"ף והרמב"ם התקבלה בעיקר בארצות המזרח וארץ ישראל,[3] בקרב יהדות אשכנז פסקו לפי תורתם של בעלי התוספות, לדוגמה החיבור "הגהות מיימוניות" על ספר משנה תורה של הרמב"ם ביטא את הגישה של בעלי התוספות בפסיקה לעומת פסיקתו של הרמב"ם.
ודע שקבלתי מזקני תורה ויראה ששמעו מפה קדוש הרב הגדול עיר וקדיש מהר"ח אבואלעפיא שקבלה בידו שעל כלל מרן בפסק הלכה ללכת אחרי שלשה עמודי בית ישראל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וכו' הסכימו קרוב למאתים רבנים בדורו וכן היה מרגלא בפומיה דהרב הנז' כי כל שיעשה כפסק מרן הנה הוא עושה כמאתי' רבנים:
“
– שם הגדולים, מערכת ספרים אות ב, בית יוסף
הרב יוסף קארו, שאף לאחד את שתי שיטות אלו לכדי פסיקה אחת. ”כי זהו התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד.[4]” לצורך כך קבע כמה כללים:[5]
עמודי ההוראה - יש להתחשב ב"שלושת עמודי ההוראה" שהם הרי"ף הרמב"ם והרא"ש. יותר משאר פוסקים (חוץ ממקרי קיצון בהם כל הפוסקים חלוקים עליהם).[6]
רוב - יש לפסוק כדעת שנים מתוך שלושת עמודי ההוראה, כאשר קיימת מחלוקת ביניהם. במקרה ואין פסיקה של שלושה אלו יש לקבל את דעת רוב הראשונים, ואין להכריע בין הראשונים מכח סברא.
מנהג - יש להתחשב במנהג קדום. כך כתב: ”ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אף על פי שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם”.[7]
שיטת פסיקה זו התבטאה בחיבורו הקצר "שולחן ערוך" ספר שזכה לתפוצה גדולה עוד בחיי המחבר.[8] לדברי החיד"א, ישנה מסורת בשם הרב חיים אבולעפיה (הראשון) שעל דברי מרן הסכימו כמאתיים רבנים בני דורו.[9]
מאידך הרמ"א והמהרש"ל השייכים לאסכולת בעלי התוספות התנגדו לשיטתו של הרב יוסף קארו מכמה טעמים בסיסים:
אין לתת חשיבות מיוחדת לרמב"ם והרי"ף כעמודי ההוראה, אלא יש להתחשב בדעת רוב הפוסקים. לדעתם שיטת הבית יוסף נוגדת את הכלל "אחרי רבים להטות". החיד"א שקיבל את פסקיו של הרב יוסף קארו, הצטרף לטיעון זה.[10]
יש להתחשב בכלל "הלכתא כבתראי".
יש להתחשב במנהגי אשכנז, ואין לעשות פשרות במנהגים אלו.
לצורך כך חיבר הרמ"א את ספר דרכי משה על חיבור הבית יוסף, וספר המפה הגהות על ספר שולחן ערוך, בכך הפך הרמ"א את הלימוד בספר שולחן ערוך לנחלת הכלל.[11]
גם מקרב רבנים מקרב יהדות ספרד היו שהתנגדו לשיטת פסיקה זו, כך לדעת המהרש"ך,[12] ועוד.[13]
השפעת פסיקתו של השולחן ערוך על בני עדות המזרח, והפיכתו לפוסק מרכזי, נעשתה בשלבים,[14] ישנן פסיקות המלמדות שאף לאחר שני דורות מפטירתו של הרב יוסף קארו עדיין הרמב"ם נחשב כ"מרא דאתרא". בקרב יהדות אשכנז השפעת פסיקת השולחן ערוך הייתה במידה מועטת מאד.
שיטה מעשית נוספת שהתפשטה באותו זמן היא תורת הקבלה (וקבלת האר"י בפרט) שתפסה מקום מרכזי ומעשי בקרב יהודי המזרח, לעיתים אף יותר מפסקיו של הרב יוסף קארו, בעיקר מפני הטענה שדבריו של האר"י נאמרו לו על ידי אליהו הנביא,[15] ולכן אין אפשרות לחלוק על פסקיו, השפעת תורה זו באה לידי ביטוי בפסיקה גם בימינו.
כלל בסיסי בהלכה הוא האפשרות לכל חכם שראוי לכך, להכריע במחלוקות להקל או להחמיר מכח סברא או ראיות, מכאן נובע ריבוי הדעות והמחלוקות כמעט בכל פרט.[16] במקום שאין אפשרות להכריע מסברא יש להכריע לחומרא בדברים הנוגעים לדיני תורה, ולקולא בדיני דרבנן.[17]
מאידך, בתלמוד מובא שבמקום ש"איפסקא הילכתא" כלומר כבר נפסקה ההלכה ופשטה בכל ישראל,[18] או במקום רבם - "מרא דאתרא", כלומר באופן שבני המקום קיבלו עליהם רב מסוים,[19] אין אפשרות לפסוק אחרת אף אם ישנן ראיות נגד פסק זה.
סמכות "קבלת הוראות מרן" כפסיקה מחייבת נסמכת על שני כללים אלו:
איפסקא הילכתא (נפסקה ההלכה) - העובדה שספרו התקבל בכל ישראל.[20]
ישנם הסבורים שקבלת הוראותיו נובעת מעקרון ה"רוב" בהלכה, כלומר הסכמת הפוסקים כדעתו הפכה את פסיקתו לעמדה של רוב.[22] בנוסף ישנם[23] שציינו שרוב זה נובע מהמסורת על הסכמת "מאתיים הרבנים".[24] לפי עמדה זו יש אפשרות להתחשב בפוסקים שחולקים על מרן.
מבין מקבלי הכלל, ישנן גישות שונות ביחס לתוקפו:
מקבלי הכלל בצורה גורפת
ישנם שקיבלו אותו באופן כמעט גורף, כמו פוסקים רבים מקרב יהדות המזרח בעיקר במאה ה-18, ראו בספר שולחן ערוך כ"איפסקא הילכתא", למשל הרב חיים מודעי כתב שאפילו כל ישראל יחלקו על מרן יש לפסוק כמותו. הרב משה חאגיז[25] הביא מה ששמע מסבו הרב משה גלנטי (המאה ה-17) על קבלה מחודשת של הוראות מרן, כך שאין לטעון קים לי נגד מרן.
כך גם דעת הרב יוסף מולכו[26] ומספר פוסקים נוספים.[27][28] יש לציין, כי דברים אילו אינם כפשוטם, שכן לעיתים קרובות אף הם שילבו בפסקיהם פסקים מתורת האר"י ז"ל והקבלה, משום שלא ראו בזה הלכה נגד מרן (וטעמם נזכר להלן), בשונה משיטת הרב עובדיה יוסף.
אמנם לדברי הרב עובדיה יוסף ותלמידיו, אין מקום לפסוק אפילו לחומרא נגד דברי מרן, בנוסף יש להרבה מן העדות לקבל את פסקי מרן אף שזה נוגד את מנהגם. לדבריו דור אחר דור קיבלו הספרדים עליהם את הוראות מרן השולחן ערוך[29] אף נגד הוראות האר"י[30] והרמב"ם. בנו הרב יצחק יוסף ליקט יותר מ-100 ציטוטים ומקורות שנקטו כלל זה.[31] גם לשיטה זו, ישנם מקומות חריגים בהם נטו מדברי מרן, הרב מנחם עידאן הוציא ספר[32] המפרט יותר מכאלף מקומות שבהם נטו מפסיקות מרן, אף מקבלי הכלל.
מקבלי הכלל בתנאים מסוימים
”
יסוד גדול שקבע מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל בספרו בית יוסף (או"ח סימנים ל"א, נ"ט, ועוד) הוא, שבכל מקום שלא נתבאר בגמרא במפורש נגד הזוהר – הולכים כמו הזוהר, ואפילו שזה נוגד את דעת הפוסקים.
ישנם הסבורים שהרמב"ם ומרן, שניהם נחשבים כ"מרא דאתרא", ולכן ואף אחר קבלת הוראות מר"ן יכולים לפסוק כדעת הרמב"ם. כך דעת הרבנים משה ישראל[35] ומסעוד רפאל אלפסי[36] ישנם אף הסבורים שיש לקבל את הוראות מרן רק באופן שאינו סותר את הוראות הרמב"ם. כך דעת הרב יחיא צאלח[37] והרב מאיר ועקנין.[38] כתפיסה זו נוהגים חלק מיהודי תימן, ותלמידי הרב יצחק ברדא.
שיטות נוספות
הרב שלום משאש מדגיש שקבלת הוראות מרן מחייבת רק במה שנכתב בספריו שולחן ערוך ובית יוסף בלבד (ולא ביתר ספריו), וזאת רק כאשר אין מנהג הסותר את פסק מרן, שאם יש מנהג, אזי הוא קודם להוראות מרן.[39]
הפרי חדש, סבור שאין להקל על פסקיו של השולחן ערוך, מאידך אין בכח הוראות מרא דאתרא להתיר ספיקות, ולכן כאשר ישנו ספק בדברים הנוגעים לדיני תורה יש להחמיר כפי כלל התלמוד ספקא דאורייתא לחומרא. לדעת הרב דוד שלוש[40] והרב יעקב חיים סופר (הנין)[41] תלמיד חכם יכול להורות אפילו נגד דעת השולחן ערוך. לדעת הרב יוסף קאפח[42] כמו רבים מחכמי תימן, אין לקבל את פסקי ה'שולחן ערוך', אלא יש לקבל את פסקי הרמב"ם שמשקף את מסורת הפסיקה של הגאונים שהייתה בתימן.[43]
לדעת פוסקי תימן יש להעדיף את פסקי הרמב"ם שמשקף את מסורת הפסיקה של הגאונים שהייתה בתימן.[44]
דעת חכמי אשכנז
הפוסקים מקרב יהדות אירופה, לא קיבלו כלל זה. לדעת פוסקי יהדות אירופה יש להעדיף בפסיקת ההלכה את הפוסקים האחרונים, כפי הכלל 'הלכה כבתראי' אף שדעתם מנוגדת לדעת השולחן ערוך.[45][46] באירופה ככלל פסקו כדעת הרמ"א.[47] השולחן ערוך נקרא בכינוי "המחבר" ולא בתואר "מרן" כבארצות המזרח,[48] אולם גם חלק מהפוסקים באירופה כתבו שקיבלו עליהם את פסקיו (במקום שלא חולק על הרמ"א), לדוגמה הרב יאיר חיים בכרך כתב[49] שנקבעה הלכה כמותו, ולכן אין לומר קים לי נגד דעתו, וכן דעת הרב יהונתן אייבשיץ,[50]יעקב עמדין[51] ועוד.[52]
עם כל זה, בפועל נראה שכלל זה לא תפס כל כך, רבים מפוסקי יהדות אירופה לא נמנעו מלחלוק על דעת השולחן ערוך, ואף על דעת הרמ"א, כך בעיקר מפרשי השולחן ערוך הש"ך, הט"ז ועוד, למשל הגר"א הרבה לחלוק על פסקיו של השולחן ערוך, הכלל המנחה לשיטתם הוא הסקת מסקנות מכח ראיות, או שיש להתחשב בפוסקים האחרונים על פי הכלל הלכה כבתראי.[53] החכם צבי כתב שאין פסקי השולחן ערוך כ"איפסקא הלכתא".[54] החזון איש התנגד לכלל זה באופן כללי וכתב:
אחר השולחן ערוך אנו נוהגים להורות על פי גדולי האחרונים אף נגד השולחן ערוך, כמו הש"ך הפרי חדש, והגר"א. וכך אנו סומכים בדינים פרטיים על האחרונים אף נגד השולחן ערוך כגון הנודע ביהודה ועוד. ובכל זה הארצות שוין אצלנו.
בעיראק, הודו, פרס, כורדיסטן, סוריה ובעוד ארצות רבות כתבו הרבנים עבדאללה סומך, אלישע דנגור, הרב יוסף חיים ועוד רבים שקיבלו עליהם את מרן. אולם בפסקים רבים פסקו לחומרא ולא ראו בזה סתירה לקבלת דברי מרן משום שלדעתם אם מרן היה רואה את דעת האר"י - היה חוזר בו (וישנם עוד טעמים לדבריהם)
במרוקו הייתה הוראה אחידה, מנהגם המקורי היה לפסוק כדעת הרא"ש שהיו ממגורשי קסטיליה[57] אולם בהמשך נהגו כדעת מרן. כך כתב הרב שאול ישועה אביטבול[58] וכך העיד הרב יעקב אבן צור.[59] כך גם לדעת הרב שלום משאש[60] והרב שלמה משה עמאר.[61] אולם ישנם מנהגים מרוקאים הסותרים את פסקי מר"ן בגלל שננהגו במרוקו עוד לפני התפשטות הספר שולחן ערוך והתקבעו כמנהג ראשונים שלא ניתן לבטלו.
ביהדות תימן השפעת ספר השולחן ערוך הייתה מאוחרת.[62] במאה ה-18 החלו ויכוחים בין רבני תימן בקשר לקבלת הוראות מרן, הרב דוד משרקי (זרם השאמי) קיבל את הוראותיו של מרן ודחה את מנהג המקום לפסוק כהרמב"ם.[63] לעומתו תלמידו הרב יחיא צאלח (זרם הבלדי) סבור שיש לקבל את הוראות הרמב"ם כפוסק מרכזי, ואת הוראות מרן רק במקום שאין פסק מפורש של הרמב"ם.[64] כמו כן ישנם פוסקים בתימן שסברו שהרמב"ם הוא הפוסק היחידי המחייב.[65]
הרב עובדיה יוסף שאף לחדש את הכלל ולהנהיג שיטת פסיקה אחידה לרוב העדות. אחד מהטיעונים הוא "קמא קמא בטיל" (ראשון ראשון מתבטל, מושג הלקוח מדיני תערובות), כלומר, היות שמתחילה היה רוב של עדות המזרח ביישוב היהודי בארץ ישראל שפסקו כדעת מרן, שוב כשעלו עדות אחרות בגלי עליה קטנים התבטלו בפני מנהגי היישוב הספרדי הקבוע בארץ. וכך נוצר מצב שכל מנהגי העדות בטלות למנהג ספרד, על אף שבסופו של דבר העולים החדשים הם רוב. לטיעון זה כבר התייחס הרב יוסף קארו בעקבות גירוש ספרד תקופה בה היו נדידות של קהילות שלמות.[66] טיעון זה מכוון אף לציבור האשכנזי,[67] שבגלי העלייה נעשה רוב יותר מהספרדים,[68] אלא שבעיקר דרש הרב עובדיה לבטל מנהגים שונים של חלק מעדות המזרח, כאשר הן מנוגדות לפסקי השו"ע, לדוגמה במנהגים שנהגו להחמיר בחומרות (בדיני פסח).[69]
גישה זו התקבלה אצל חלקים רחבים מבני עדות המזרח, בייחוד אלו הנוהגים כפסקי הרב יוסף. אצל חלק מהזרמים לא התקבלה שיטה זו ובעיקר אצל פוסקי ההלכה האשכנזים, אלה ממשיכים לנהוג כפי מנהגם הקדום, לדעתם אין לומר את הטיעון קמא קמא בטיל כאשר מגיעים לארץ קבוצה מאורגנת כקהילה,[70] או אפילו אם באו יחידים ואחר כך התארגנו כקהילה רשאים לנהוג כמנהגם.[71]
ר' יוסף קארו, בהקדמה לבית יוסף, "ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות כי זהו התכלית, להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד... ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלושת עמודי ההוראה אשר הבית, בית ישראל, נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל אמרתי אל ליבי שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת - נפסוק הלכה כמותם..."
בספריו כותב הרב יעקב חיים סופר, ראש ישיבת כף החיים באריכות להוכיח בראיות שונות נגד הכלל המכונה "קבלת הוראת מרן". וכן הרב משאש פוסק כי במקום שיש מנהג לא תקף "קבלת הוראת מרן", ואף מגביל את הכלל לפסיקות שנמצאות בשולחן ערוך ובבית יוסף בלבד ולא חל על כתבי רבי יוסף קארו אחרים.
רא"ש כלל נה, סימן טו; ריב"ש סימן כ"א; רשב"א סימן רנ"א (ציין שבכל צפון אפריקה ספרד המזרח וארץ ישראל- פוסקים כחיבור הרמב"ם); רדב"ז סימן תשל"א; שו"ת אבקת רוכל סימן לב, "אין לכפות קהילות הנוהגים כדעת הרמב"ם לילך אחר פסקי הרא"ש, מאחר שכל קהלות ארץ ישראל וערביסטן והמערב נוהגים על פיו וקבלו עליהם לרבן".
הוספת הרא"ש כעמוד הוראה נוסף להרי"ף והרמב"ם אף שמקור פסיקתו מתורת בעלי התוספות, מפני שפסיקתו חדרה לספרד בתקופה שלפני השולחן ערוך, כך לפי תשובת הרדב"ז (חלק ב' סימן תרכו); ר' יצחק קארו (סוף שו"ת בית יוסף לאבן העזר); שו"ת בצלאל אשכנזי סימן כב; אבקת רוכל סימן קצ"ה, "שכל בני ספרד... סומכים על הרא"ש בהוראותם..."
ברכי יוסף חו"מ סימן כה אות כט. ישנו ויכוח בין האחרונים אם קבלת המאתיים רבנים הייתה באופן כללי על צורת פסיקת מרן או על כל הלכה באופן פרטני. ראו בספר שם בצלאל סימן ל"ה עמוד רכב.
"כל ימינו נצטערנו על דברי מלכי צדק מרן זצ"ל בפשר דבר שעשה לעניין הוראה ללכת אחרי הרי"ף הרמב"ם והרא"ש ובמקום דתרי מיניהו מסכימים לדעת תחת הכי נקטינן. וחלקו עליו הבאים אחריו ובקשו לעקור הכלל הזה וכמבואר בהקדמת מהרש"ל לספרו ים של שלמה מס' חולין ובהקדמת מור"ם לדרכי משה או"ח, ושאר גדולים" (ברכי יוסף, חושן משפט סימן כה אות כט).
הרמ"א העריך את דעתו של מרן כך כתב " באתי להשיב מפני הכבוד לדברי מורינו ורבינו הגאון הגדול רבי יוסף קארו יצ"ו, אשר מימיו אנו שותים מכדו וקנקנו, אתפלל אל ה' שיאריך ימי מורינו ורבינו נשיא אלוהים בתוכינו, והנני אומר מתניתא דמר וספרו קא מתניתא, וחלילה להמרות דברי מעלת כבוד תורתו, שכל החולק עליו כחולק על השכינה, ועליו יש לסמוך אפילו באיסורא דאורייתא.(שו"ת הרמ"א סימן מח), הרב דוד שלוש העריך שאלו דברי שבח בלבד.
כך כתב החיד"א שבתקופתו לא נחשב כ"מרא דאתרא" (מחזיק ברכה או"ח לח,א;תרע"א אות ב') אפילו תלמידו של הרב יוסף קארו הרב יום-טוב צהלון המשיך לפסוק כדעת הרמב"ם; בספר ברכות המים (בנו של הרב רפאל מיוחס) כתב שעד שנת ש"פ לא התקבלו פסקיו. בנוסף לדעת הרב חיים מודעים המרא דאתרא בזמן הרב יוסף קארו היה הרב משה מטראני (שו"ת חיים לעולם דף נא,ב), ואף במקרה מסוים הטיל המבי"ט חרם כנגד פסקו של מרן.
יש לציין שלפי דברי הרב שנאור זלמן מלאדי, הגר"א סבור שרוב דברי האר"י לא נמסרו לו על ידי אליהו (אגרות בעל התניא עמוד צז, ראו שו"ת יביע אומר חלק א' סימן ג' אות ח').
לדוגמה במחלוקת בית שמאי ובית הלל, לאחר שנפסקה הלכה כדעת בית הלל, שוב אין אפשרות לאדם להחמיר כדעת בית שמאי. כך לפי הרמב"ם אין לשום פוסק אפשרות לחלוק על פסק התלמוד בבלי משום "שהתקבל בכל ישראל" (הקדמת משנה תורה) וראו במשנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ו', הלכה ב'
כך לדעת הרב עובדיה יוסף שו"ת יחווה דעת חלק ה - כללי מרן השולחן ערוך. לפי דבריו אין להתחשב בדעות החולקות על מרן; קיצור ש"ע ילקוט יוסף, תשס"ז מבוא - דרך פסיקת ההלכה - קבלת הוראות מרן הש"ע ויש להעדיף את מרן כמרא דאתרא על אף היות המרא דאתרא הקודם הרמב"ם, פסיקה זו מתבססת על דברי שו"ת גינת ורדים, ג כ"ט. יש שכתבו שהיא המשך של 'קבלת הוראות הרמב"ם' (חקרי לב סימן ג).
בשו"ת אהל יוסף, חלק יורה דעה סימן ל: "שכיון שקיבלנו הוראות מרן הכי נקטינן, ואפילו כשהרמ"א ואלף פוסקים כמותו חולקים עליו, אנו בני ספרד בתר מרן גררינן, הן לקולא ואין לחומרא".
תשובת רבי יהודה ג'רמון (בן המאה ה-19), שהובאה בספר אברהם אזכור (מע' ת' אות צא דס"ב) למהר"א פלאג'י: שאפילו אם יביא אלף ראיות נגד מרן כי אנחנו קיבלנו הוראות מרן בכל תפוצות הגולה הספרדים, כמו שכתב הרב הגדול כהנ"ה ז"ל, וכל האחרונים פה אחד, דמה שכתוב בדברי מרן בפירוש אין בנו כח לעשות מעשה נגד מרן בין להקל בין להחמיר. וכבר כתב מרן החיד"א בשם המהרח"א שמי שעושה כהוראת מרן הרי הוא עושה כמאתים רבנים שהסכימו עמו בהוראותיו.
רבי יעקב בן צור בשו"ת משפט וצדקה ביעקב ח"ב, סימן ה', כותב: "שאחר שנתפשטו בעולם חיבורי מרן הב"י והש"ע, שוב אין לנו אלא פסקיו וכל אשר יאמר כי הוא זה, ואפי' נגד אלף פוסקים".
יביע אומר חלק ב סימן כב "והרי עם כל הכבוד לרבינו האר"י ז"ל, עטרת בראש כל אדם, אנן קי"ל לא בשמים היא. ומהיכא תיתי להניח דברי הפוסקים המפורסמים, ולתפוס דברי האר"י ז"ל, כהלכה למשה מסיני"
בכלל כל הנוגע להוראות האר"י יש שכתבו להעדיף את דברי האר"י על פסקי מרן, ראו למשל ברכי יוסף או"ח סימן מו; שו"ת רב פעלים חלק ב - אורח חיים סימן יב "ודע כי סברה זו שאני אומר לסמוך על הנראה כפי הסוד שגילה רבינו האר"י ז"ל אפילו בברכות, ואפילו שהוא נגד מה שפסק מרן ז"ל בשה"ט, אין זה דבר חדש, כי כבר נמצא הוראה כזאת ונתפשטה בכל ישראל כהלכה למשה מסיני".
הרמ"א בהקדמת דרכי משה או"ח, "כי ידוע שהרב המחבר בית יוסף בטבעו אל הגדולים נכסף, ופסק הלכה בכל מקום ע"פ שנים ושלושה עדים המה הגאונים הנחמדים הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש... ואף כי הם קמאי ולא בתראי, ולא חש לדברי שצווחו בו קמאי דקמאי... לפסוק הלכה בכל מקום כבתראי וכו'".
"דרכי משה" יו"ד סי' ל"ה אות י"ג, "וכבר כתבתי דעתי בזה דהלכה כבתראי וכל שכן במקום שהתוספות מסכימים. ואין לך בתרא כדעת הטור שכתב דטוב להחמיר, וכבר כתב מהר"י מינץ התשובה בשם תלמיד מוהר"מ דיש לפסוק כפוסקים אחרונים... ויש לפסוק תמיד כבתראי ואין לנטות מזה"
שות פנים מאירות ב, קכ"א; שו"ת רע"א סימן צד; של"ה שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה, "וכבר יצא טבעו של הגאון מהרמ"א ז"ל לילך אחריו ולפסוק כמוהו. ובוודאי מן השמים זכה לזה, כמו שנפסק הלכתא כבית הלל, אף על גב דבית שמאי הוי חריפי"(יבמות יד א).
גאוני פרנקפורט (חברי ביה"ד בזמן הנודע ביהודה, בעניין הגט מקליווא) בתשובה שהובאה בספר אהל אברהם (דף יז סע"א), ובשו"ת מטה לוי ח"א (עמוד עה) כותבים בין השאר: "והנה בזמן הזה אנו רואים בתשובות חכמי זמנינו שדרכם לפלפל בדברי חידודים ופונים אחר מחברי שו"ת אחרונים, ואינם שמים על לב דברי הטור והש"ע אשר אנו מחויבים שלא לנטות מדבריהם ימין ושמאל, מאחר שכבר נתפשטה הוראתם בכל העולם, וקבלו דבריהם כל עדת בני ישראל כהלכה למשה מסיני, ומה לנו לחפש בדברי הראשונים לאחר שבעלי השולחן ערוך עמדו עליהם ודחאום, וביררו ההלכה כשמלה וקבעו בש"ע הלכה ברורה, לעם סגולה, כה דרכינו אשר קיבלנו מרבינו הגאון בעל שב יעקב, והגאון בעל פני יהושע, אב"ד בקהלותינו, וכן מרן הגאב"ד רבי אברהם אבוש אב"ד קהלתינו, ששימש גדולי הדור, כולם לא נטו להורות נגד פסקי מרן הש"ע, ורק בדין שאינו מבורר בש"ע יש לעיין בפוסקים ואחרונים. הרב שמואל יהודה קצנלבויגן כתב על מרן: "שכבר נתפשטה חכמתו הרחבה והוראותיו בכל העולם, לא הייתה קריה אשר שגבה ממנו. עד אשר נוכל לאמת בלי גוזמא, שמהרמב"ם והרמב"ן עד הנה, לא נמצא כמוהו בישראל להגדיל תורה ולהאדירה (דרשות מהר"י מינ"ץ דרוש י).
"ואם בקצת ארצות נהגו איסור בקצת דברים אע"פ שאנו נכריע בהפך יחזיקו במנהגם כי כבר קבלו עליהם דברי החכם האוסר ואסור להם לנהוג היתר כדאיתא בפרק מקום שנהגו"
יהודה רצהבי, "ר' יוסף קארו ויהדות תימן", תלפיות ז' תשכ"א. עמוד 471; הרב רצון ערוסי "הגורם העדתי בפסיקת ההלכה", דיני ישראל הו' או' תל אביב, י-י"א. עמודים קלא-קנח. אהרון גימני, תמורות במורשת יהדות תימן, או' בר-אילן, 2005 פרק ה'- "יהדות תימן והשולחן ערוך" 102-116
ראו בהקדמת בחיבורו שתילי זיתים, לדבריו יש לדחות את "קבלת הוראות הרמב"ם" מפני קבלת הוראות מרן. כך כתב בתשובתו שו"ת רביד הזהב סימן כו "מה לנו ולראשונים הא בדורות הללו דקמן ודורות שקדמונו כמה שני וכמה דרי הולכים בעקבות מר"ן ז"ל לכל אשר יאמר להם יוסף יעשו אף על גב דאתרי דהרמב"ם הוא כמ"ש בשלשלת הקבלה ובמהריק"ש ח"מ סי' י"ד ב' רדב"ז ובלקט הקמח. מ"מ כבר פשט המנהג לפסוק כמרן ז"ל בכל מקום וכמו שפשט המנהג במצרים ובארץ הצבי ובמערב דכולהו הני אתרוותיה דהרמב"ם ז"ל ואעפ"י כן הולכים אחר פסקי מרן ז"ל רבן של כל בני הגולה, כמו כן במקומותינו הולכים אחר פסקי מרן והכרעותיו ומה לנו ולראשונים.
שו"ת חלק ב' סימן רנ"א כך כתב: "דע דארץ המערב ומצרים וארץ התימן אתריה דהרמב"ם הוא וזה גלוי ומפורסם בספרים ובפי כל. וכ' השיירי כנסת הגדולה סי' קכ"ח דגם ארץ המערב אתריה דרבי' הב"י. ולמדתי מהשיירי כנסת הגדולה שם בהגהת הטור דאם יש מחלוקת באיזה דין בין הרמב"ם ורב"י דנהיגינן כהרמב"ם אפי' באתריה דהב"י ובשאר מלי דלא פליג הרמב"ם או שלא נזכר בדבריו ונזכר בדברי הב"י נהיגינן כהב"י אף דשאר פוסקים פליגי עליה ע"ש."
הרב בנימין מרדכי נבון סבור כי "גם אם יש לבני גלות אשכנז פעה"ק ירושלים ת"ו בית דין קבוע בפני עצמו, וקהלה קבועה בפני עצמה, חייבים לעשות כאן כמנהג בני עדות הספרדים... מטעם זה. התשובה נדפסה מכתב יד בקובץ סיני, טבת תש"ט, עמ' ר"ט. והובאה גם בשו"ת יביע אומר חלק ה – אורח חיים סימן לז: "... והגאון ר' בנימין מרדכי נבון ז"ל... כתב וז"ל: שאע"פ שיש לבני גלות אשכנז פעה"ק ירושלים ת"ו בית דין קבוע בפ"ע, וקהלה קבועה בפ"ע, חייבים לעשות כאן כמנהג בני עדות הספרדים... גם בנ"ד דינא הכי, שאף שבזמן הרב גנת ורדים היה להם קהל בפ"ע וב"ד בפ"ע, הרי אחר כך מרוב החובות ועלילות הגוים ברחו כולם ולא נשאר עד אחד מבני אשכנז, ואפילו כשהיה בא אחד להשתטח על קברי הצדיקים היה בא בהחבא ובאישון לילה מפני רשעת הגוים. ויותר ממאה שנה עברו שלא דרכה רגל אשכנזי פעה"ק ירושלים, עד שמקרוב בא הרב המופלא ר' מענדל אשכנזי מתלמידי הגר"א מווילנא ז"ל, והוא היה הראשון שבא לדור פעה"ק ואחריו באו מעט מעט עד שנעשו לקהל גדול, ה' עליהם יחיו, ואעפ"כ כי יהיה להם דבר למשפט באים לפני דייני העיר הספרדים, אלא שזה שנתיים ימים שרבתה המחלוקת בעוה"ר, והושיבו ב"ד מעדת האשכנזים, וא"כ מאן נימא לן דבכה"ג מותרים לשנות ממנהגי הספרדים שפוסקים עפ"ד מרן ז"ל. וכמ"ש מהרשד"ם הנ"ל. ע"כ"; ובשו"ת יביע אומר חלק ה' יורה דעה סימן ג' כתב "ובאמת שהיה מן הדין שעכ"פ בא"י שמרן הב"י הוא מרא דאתרא, וגם האשכנזים בדורות הקודמים נהגו בזה כדבריו, כמ"ש השל"ה הנ"ל, להמשיך גם בדורות אלו באיסור זה למנוע מיעוך ומשמוש, ומכ"ש קילוף בצפורן וכיוצא בזה. ואפילו בעיר שרוב תושביה כיום אשכנזים, כל שתושביה נהגו מתחלה להחמיר, קמא קמא דמטי להו מארצות אשכנז עליו לנהוג כמנהג א"י, וכמ"ש מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ריב)".
(שו"ת יחוה דעת, חלק א', סימן י"ב) לדבריו הם יכולים להקל מיד שהגיעו לארץ ישראל ואף אם המשיכו להחמיר, אין בניהם חייבים להחמיר כמנהג אבותיהם, ואין בזה משום 'אל תטוש תורת אמך'.
ערכים מורחבים – שולחן ערוך; המפה.
