שלום משאש

הרב שלום מְשָׂאשׂ (13 בפברואר 1909, כ"ב בשבט ה'תרס"ט, מקנס – 12 באפריל 2003, י' בניסן ה'תשס"ג, ירושלים) היה רב מרוקאי וישראלי, כיהן כרבה הראשי של קזבלנקה, הרב הראשי למרוקו במשך שש שנים ורבה הראשי הספרדי של ירושלים במשך 25 שנה.

הרב שלום מְשָׂאשׂ

הרב שלום משאש
לידה	13 בפברואר 1909 כ"ב בשבט ה'תרס"ט מרוקו מקנס, מרוקו
פטירה	12 באפריל 2003 (בגיל 94) י' בניסן ה'תשס"ג ישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות, ירושלים, ישראל
מדינה	ישראל
מקום פעילות	מקנס, קזבלנקה, ירושלים
חיבוריו	מזרח שמ"ש, תבואות שמ"ש, שו"ת שמ"ש ומגן, בית שמ"ש, ילקוט שמ"ש, וחם השמ"ש
השתייכות	יהדות מרוקו
השקפה דתית	יהדות
רבותיו	אביו הרב מימון משאש, הרב יוסף אלקובי, הרב יצחק סבאג
תלמידיו	הרב אליהו אברג'ל, הרב משה אלחרר, הרב אריאל אדרי, הרב זכריה זרמתי, הרב אליהו אלחרר, הרב יוסף שרביט.
בת זוג	ג'אמילה אלכרייף
צאצאים	דוד משאש
הרב הראשי למרוקו ה־6 1972–1978 (כ־6 שנים) → מיכאל יששכר אנקווה ידידיה מונסונייגו ←
הרב הספרדי של ירושלים 1978 – 12 באפריל 2003 (כ־25 שנים) → הרב אליהו פרדס הרב שלמה משה עמאר ←
תפקידים נוספים
יו"ר חברת דובב שפתי ישנים להוצאת כתבי הקדמונים

חיבר ספרים בהלכה ובאגדה ונחשב לפוסק מרכזי בישראל במאה ה-20. מגדולי המשמרים והמחזקים של מנהגי יהדות מרוקו. את ספרו הראשון, מזרח שמ"ש, כתב בהיותו בן 17 בלבד.

ביוגרפיה

נולד בשנת ה'תרס"ט (1909) במקנס שבמרוקו לרב מימון משאש, מחבר הספר "אוצרות שמים" ורחל לבית סודרי, ונקרא ע"ש סבו הדיין הרב שלום משאש הזקן. מצד אם אביו, היה מצאצאי הרב רפאל בירדוגו, מגדולי חכמי מרוקו^[1]. דודו (גיס של אמו) היה רבה הראשי של מרוקו, יהושע בירדוגו. הרב יוסף משאש (שכיהן כרבה הראשי של חיפה) היה בן דודו של אביו.

בצעירותו למד תורה אצל אביו ואצל הרב יצחק סבאג, דיין וראש ישיבה במקנס. מגיל צעיר נחשב לעילוי וניחן בחריפות בלימודיו. הוא שקד ושקע בלימודיו וניתנה לו הסמכה של פוסק מגיל צעיר. כבר בגיל 17 כתב את חיבורו ההלכתי הראשון "מזרח שמ"ש". בהקדמה לאחד מספריו טען כי כל ימי נעוריו לא ידע כיצד נראה מטבע כסף ולא התעניין בשלל, בעוד שמר על כך שעיקר מעייניו לימודים בתורה ובהלכה^[2].

הוא ניהל רשת של מוסדות חינוך "תלמוד תורה" במקנס, אשר בשיאה למדו בכל מוסדותיה כ-2000 תלמידים. בשנת ה'תש"ד (1944), לאחר שהחלים ממחלת טיפוס הבהרות, ייסד את ישיבת "כתר תורה" במקנס, ועמד בראשה. הוא סירב להצעת הרב משה מאיר חי אליקים לקבל תפקיד דיינות בקזבלנקה, ורק לאחר פטירתו של האחרון, בשנת ה'תש"ט (1949), בגיל 39, הצטרף לבית הדין בקזבלקה. בשנת ה'תשט"ו התמנה לאב בית הדין בעיר, ובטבת ה'תש"ך התמנה לרבה הראשי של העיר, לאחר פטירת קודמו הרב חיים דוד אבן סוסאן^[3]. בשבתו כאב בית הדין, כיהנו עמו הדיינים רבי משה מלכה, רבי יצחק חזן, רבי חיים שושנה, ורבי רחמים בן עמארה.

בשנת ה'תשל"ב (1972), התמנה לרבה הראשי של מרוקו בפטירתו של הרב מיכאל יששכר אנקווה^[4]. באותה העת תרם לפיתוח קהילת חסידות חב"ד והעניק לה לגיטימציה בקרב קהילת יהדות מרוקו. משאש גם עמד בקשרים טובים עם הרב מנחם מנדל שניאורסון, הוא הרבי מלובביץ', וביקר אותו אחת בביתו במרכז חב"ד העולמי – 770 בברוקלין, ניו יורק^[5]. הרב משאש עמד בקשרים טובים גם עם המלך חסן השני^[6], והיה מתפלל לשלומו, אף לאחר עלייתו לישראל. המלך חסן השני היה נוהג לכופף קומתו בפני הרב בפגישות פרטיות כמו גם באירועים וטקסים מלכותיים^[4]. ייסד את חברת "דובב שפתי ישנים" להוצאה לאור של ספרי חכמי מרוקו.

בשנת ה'תשל"ה (1975) קיבל הצעה לכהן כרבה הספרדי של חיפה, אך דחה אותה על פי בקשת הרבי מלובביץ'.

הרב משאש (מימין) לצד הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא בישיבת מרכז הרב

לאחר פטירת הרב אליהו פרדס, בשנת 1976 (ה'תשל"ו) פנה עקיבא אזולאי, חבר עיריית ירושלים לרב מיכאל טולידאנו (מראשי ישיבת אור ברוך), כדי שזה ימליץ לו על רב לעיר. הרב טולידאנו המליץ על הרב משאש, שכיהן באותה תקופה כרב וכדיין בקזבלנקה, ובתוך כך פנה אל בנו של האחרון, רבי דוד משאש כדי שיעביר את ההצעה לאביו. רבי שלום נאות לבקשה, והגיע לביקור קצר בישראל, שבו נפגש עם הרבנים הראשיים, עובדיה יוסף ושלמה גורן, שהבטיחו לתמוך בבחירתו. בד בבד, פנה עקיבא אזולאי לשר הדתות אהרון אבוחצירא, כדי לקדם את בחירת הרב משאש בעזרת הרב גורן^[7]. כך בשנת ה'תשל"ח (1978) נבחר הרב משאש לכהן כרבה הספרדי של ירושלים, לצד הרב בצלאל ז'ולטי (ובהמשך, לצד הרב יצחק קוליץ). הרב משאש נמנע מלהתערב במחלוקות ויריבויות בתוך העולם החרדי וגם מחוצה לו, והשתדל להיות מקורב ומוערך בקרב הפלגים והעדות השונים של היהודים בארץ ומחוצה לה. הרב משאש נהג לקבל את כל מי שבא לפתח ביתו בירושלים בשאלות בדבר ההלכה ודלת ביתו הייתה פתוחה עבורם.

הרב משאש נהג ללכת עם מקל הליכה, אף על פי שבפועל לא היה זקוק לו מבחינה פיזית. כאשר נשאל על ידי אחד ממלוויו מדוע הוא הולך עם מקל הליכה, השיב: "בילדותי חליתי עם רבים מתושבי העיר מקנס במגפת טיפוס קשה. כמה מחבריי נפטרו, וגם אני עמדתי בשערי מוות וב"ה חזרתי לאיתני. בחודשים הראשונים אחרי ההבראה עוד הייתי כה חלש שהייתי צריך להיעזר במקל הליכה, והחלטתי אז להמשיך כל חיי לצעוד עם מקל כדי לזכור את חסדי ה' שהשאיר אותי בחיים^[8]."

בתפקיד הרב הספרדי הראשי לירושלים כיהן כעשרים ושש שנה, עד לפטירתו בי' בניסן ה'תשס"ג (2003)^[9]. הוא נקבר בהר המנוחות, ו"אוהל" הוקם על קברו. על ידו נקבר, בשנת ה'תשס"ו, הרב כלפון משה הכהן, רבה של קהילת ג'רבה בתוניסיה במחצית הראשונה של המאה ה-20.

הרב משאש נישא לג'אמילה בת הרב משה אלכרייף, ולשניים נולדו ארבעה עשר ילדים ביניהם הרב דוד משאש, שכיהן כרבה של פריז, ואברהם.

שיטתו בהלכה ויחסו למנהגים

פסיקותיו של הרב משאש היו לעיתים מקוריות, במסגרת שאלות פתוחות שהיו חדשות לו, זאת בעוד השאיר את הפסיקות הקיימות במקרים שבהם כבר פסקו אבותיו^[10]. הוא השתמש פעמים רבות בסברתו ובעיונו, ונתן משקל רב למנהג יהודי מרוקו. סבר שככלל יהודי מרוקו בארץ ישראל צריכים לנהוג כדעת רבי יוסף קארו, למעט מקומות שבהם מנהגם היה שונה, שבהם יש להעדיף את המנהג^[11]. על כך, התגלתה מחלוקת עזה^[12] בינו לבין הרב עובדיה יוסף, שסבר שבני כל עדות המזרח בארץ ישראל צריכים לנהוג כשיטתו של רבי יוסף קארו, בניגוד למנהגיהם המקוריים^[13]. כמו כן, סבר שמנהגי האר"י מתאימים לאלו העוסקים בקבלה ובתורת האר"י, ולא לכלל הציבור^[14]. לצד הידידות ביניהם, הייתה מתיחות בין הרב משאש לרב עובדיה יוסף, שעיקרה נסובה סביב העובדה שהרב משאש בלם את ניסיונותיו של הרב עובדיה יוסף לטפח תרבות מסורתית מאוחדת לכל בני עדות ספרד.

שני מנהיגי הקהילות הסכימו כי יש לקרוא קריאת הלל ביום העצמאות בכדי להודות לה' על הקמת מדינת ישראל, אך בעוד הרב עובדיה יוסף זצ״ל דגל בקריאת הלל חלקית, הרב משאש זצ״ל קרא לתפילת הלל שלם^[8].

מפסיקותיו הבולטות

• כל השכונות המשלמות ארנונה לעיריית ירושלים צריכות לחגוג את חג הפורים בט"ו באדר^[15].
• דעתו הייתה להתיר פאה נכרית ככיסוי ראש לנשים, ועמד בזה בחליפת תשובות ארוכה עם רבנים שאסרו זאת, בהם הרבנים עובדיה יוסף ומשה לוי^[16][17].
• בבית כנסת שבו הקהל מדבר בעת חזרת הש"ץ, יש להנהיג שלא לומר כלל את חזרת הש"ץ, ובייחוד בתפילת מנחה ובתפילת מוסף^[18].
• התיר לקפל טלית בשבת כפי שהייתה מקופלת קודם לכן^[19].
• ראוי מאוד לא לטלטל ברחובות הערים שאינם מוקפים בגדר, משום שהחמיר כדעת השולחן ערוך שרחוב שרוחבו מעל 16 אמה דינו כרשות הרבים מן התורה, ולכן העירוב המקיף אותו אינו מועיל^[20].
• התיר גרמא בשבת לכתחילה, ולכן התיר לגרום לכיבוי מכשיר חשמלי על ידי שעון שבת^[21][22].
• במקרים מסוימים, התיר אמירה לנוכרי בשבת גם במקרה שאינו "שבות דשבות"^[23].
• ביציאה מבית הכיסא אין חובה ליטול ידיים בכלי ואין חובה ליטול שלוש פעמים, אלא מספיקה פעם אחת ישירות מהברז^[24].
• המאחר לתפילה, ידלג על קטעים מפסוקי דזמרא על מנת להספיק להתפלל תפילת עמידה עם הציבור, כדעת השולחן ערוך^[25], בניגוד לדעת המקובלים^[26]. כמו כן, הורה לנהוג כדעת השולחן ערוך^[27] שיש להשמיע את מילות תפילת העמידה לאוזניו בלחש, בניגוד לדעת המקובלים^[28].
• אין צורך לחשוש לדעת רבנו תם בנושא בין השמשות^[29].
• יש לחשב את שיעורי התורה (כזית, כביצה וכו') בנפח ולא במשקל, ויש לנהוג בנושא זה כשיטת הרב אברהם חיים נאה^[30].
• פסק שיש לקרוא את ההלל ביום העצמאות. בתחילה פסק לברך על הלל זה, אך לאחר שפורסמה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף שאין לברך על ההלל ביום העצמאות, הורה שמי שנוהג לברך ימשיך במנהגו, אך מי שלא נהג כך לא יברך על ההלל^[31].
• סבר שיש איסור למסור שטחים מארץ ישראל לערבים^[32].
• בנוגע לעין הרע^[33] כתב: ”והפירוש האמיתי והנכון בדברי חכמינו זכרונם לברכה: 'תשעים ותשעה מתים בעין הרע ואחד מיתת אדם'. אין זה כפשוטו שמתים מחמת שהטילו בהם עין הרע, אלא נהפוך הוא. שמתו בשביל שהם הטילו עין הרע באחרים”^[34].

מנהגי מרוקו

• בעת קריאת שמע יש לאחוז את שתי הציציות הקדמיות בלבד, כדעת השולחן ערוך^[35]. זאת בניגוד לדעת הראבי"ה שסובר שיש לאחוז את ארבע הציציות^[36].
• אין הכרח להניח ולחלוץ את התפילין של יד בישיבה דווקא, כמנהג רוב הספרדים, אף על פי שישנה מעלה בכך^[37].
• מנהג מרוקו הוא שלא להניח תפילין של רבנו תם כלל^[38][39].
• בראשית ימיו פסק כדעת רבי יוסף חיים והרמ"א שיש לברך לאחר הדלקת נרות שבת ולא לפניה, אך בסוף ימיו חזר בו והורה לברך לפני ההדלקה^[40]. בהקשר זה, פסק שמעיקר הדין אורחת יכולה לברך על הדלקת נרות שבת גם אם המארחת הדליקה לפניה באותו חדר^[41].
• יש לברך על קריאת ההלל בראש חודש בציבור, אך לא ביחידות^[42].
• מותר לברך על הלבנה במוצאי שבת גם לפני שעברו שלושה ימים ממולד הלבנה, אך לא באמצע השבוע^[43].

מתלמידיו

• הרב דוד משאש - בנו, רבה הראשי של פריז. בנו של הרב דוד, אריאל משאש, הוא רב בית הכנסת אהבת שלום בפריז^[44].
• הרב שלמה משה עמאר - הראשון לציון והרב הראשי לישראל לשעבר, כיום רבה הספרדי של ירושלים.
• הרב אליהו אברז'ל - ראש אבות בתי הדין בירושלים ורב שכונת בקעה בעיר.
• הרב אריאל אדרי - אב בית הדין בבאר שבע, ר"מ בישיבת הר המור ורב בשכונת חומת שמואל בירושלים. כתב את הספר "ילקוט שמ"ש" (ראה להלן).
• הרב משה אלחרר - רב העיירה שלומי.
• הרב אליהו אלחרר - רב העיר מודיעין-מכבים-רעות.
• הרב יוסף שרביט - כיהן כרבה של אשקלון.
• הרב יוסף אלנקווה - כיהן כרבה של גוש קטיף.
• הרב מאיר אלעזר עטיה, מגדולי פייטני מרוקו, הוציא לאור מחדש בכתב ובדיסקים את "שיר ידידות", וכן הוציא את מחזורי וסידורי "אבותנו".
• הרב פרופ' שלמה טולידאנו - מחבר סדרת הספרים "דברי שלום ואמת", שנועדה לחזק את פסקי חכמי מרוקו בישראל, ובייחוד הרב משאש, כנגד הערעור שיצא עליהם מקרב רבנים ספרדים אחרים, בייחוד הרב עובדיה יוסף.
• הרב זכריה זרמתי, אב בית הדין לממונות בשכונת הר חומה וראש מכון תורת אמ"ת.
• הרב דוד זנו, רב מושב שלווה (מושב) ומנהל בית המדרש לרבנים שערי עוזיאל בירושלים.

הנצחתו

בדצמבר 2007 הנציחה אותו חברת דואר ישראל על ידי הנפקת בול הנושא את דיוקן הרב, בעיצובו של מיכאל רוזנטוב.

מלך מרוקו מוחמד השישי, הגיב על הנפקת הבול במכתב מיוחד, שנכתב לבנו של הרב משאש בצרפתית: ”הבול ששלחת אלי באדיבותך הרבה הוא מרגש ומלא תקוה. דמותו ההיסטורית והסמלית של אביך המנוח, הרב הראשי שלום משאש, אכן הטביעה את חותמה על כל מרוקו בחיי הרוח בכל הרבדים. אנו רואים אותו כשותף לצבעים הלאומיים, וכממשיך ומחזק את המסר שאיתו ארצנו, מרוקו, לא חדלה מלהזדהות. המסר של עושר רבגוניותו ונאמנותו לזיכרון ולמורשת. אני מברך אותך ואת בני משפחתך על יוזמתכם הראויה לשבח”.

בשכונת פסגת זאב בירושלים, באשקלון ובשדרות, נקראו רחובות על שמו. בשכונת הדר גנים-עמישב שבפתח תקווה נקראה כיכר על שמו - כיכר השלום. כמו כן, בעיר כולל ובית כנסת בשם "דעת שלום", בראשם עומד תלמידו הרב משה ארבל^[45].

בשכונת קריית שמואל בירושלים פועל עד היום בית הכנסת "כתר שלום" בדירה שבה התגורר הרב משאש עד פטירתו.

ספריו

• מזרח שמ"ש - הלכות איסור והיתר. ספר זה נכתב בהיותו בן 17 והודפס בהיותו בגיל 25, בשנת ה'תרצ"ג (1933).
• תבואות שמ"ש - סדרה בת ארבעה חלקים^[46]. של שאלות ותשובות. על חיבור זה זכה בפרס הרב טולידאנו לספרות תורנית לשנת ה'תש"ם.
• שמ"ש ומגן - סדרת שו"ת בת ארבעה כרכים^[47] (החלק הרביעי יצא לאחר פטירתו, בניסן ה'תשס"ז). לספר הסכמות מהרבנים עובדיה יוסף ואברהם אלקנה שפירא.
• בית שמ"ש - על היד החזקה לרמב"ם
• וחם השמ"ש - דרשות על התורה.

כמו כן, הוציא לאור 16 ספרים של חכמי מרוקו במסגרת הוצאת "דובב שפתי ישנים", בהם ספרים של הרב רפאל בירדוגו.

ספרים ע"פ פסיקותיו

• ילקוט שמ"ש - קיצור של פסיקותיו על חלק או"ח, מלקט ונערך על ידי הרב אריאל אדרי. הספר דומה במגמתו לספר ילקוט יוסף, אך בניגוד לילקוט יוסף, שבו ישנן הערות ארוכות, בילקוט שמש" ההערות הן תמציתיות.
• וזרח השמ"ש - סידור תפילה הערוך על פי פסיקותיו.
• עטרת אבות - סדרה בת שלושה כרכים בנושא מנהגי מרוקו, בהוצאת מכון "מורשת אבות" (2011). זוהי הסדרה המפורטת ביותר העוסקת בנושא זה.

לקריאה נוספת

• יוחנן שמעון אלול, אורו של ירושלים: פרקים ממסכת חייו המופלאה של שר התורה והיראה הרב שלום משאש זצוק"ל רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו, ה'תשע"ט (מהדורה חדשה - המהדורה הראשונה נקראה אורה של ירושלים, ה'תשע"ד)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שלום משאש בוויקישיתוף

• סיכום מנהגי מרוקו ופסיקותיו של הרב שלום משאש באתר "תורת אמ"ת" של הרב זכריה זרמתי
• רבי שלום משאש, באתר "MyTzadik"
• אליעזר מלמד, הרב משאש ומנהגי מרוקו, באתר "ישיבה"(הקישור אינו פעיל, 10.5.2020)
• הרב שלום משאש, באתר "תורת אמת"
• הרב שלום משאש - הלך לעולמו, באתר ערוץ 7, 13 באפריל 2003
• הנפקת בול לזכרו של הרב משאש
• חכם שלום משאש, באתר החכם היומי
• שלום משאש, באתר "החכם היומי"