ודאות

ניתן להגדיר ודאות בשלוש דרכים:

• ידע מושלם, חסין באופן מוחלט מפני טעויות
• מצב נפשי של היעדר ספק
• תחושת ביטחון המאפשרת להכריע בשאלות מעשיות

אי-ודאות הוא מושג שמציין את היעדרה של הוודאות המלאה.

ודאות בפילוסופיה

הפילוסופיה תרה כבר בזמנים קדומים אחר ודאות מוחלטת.

ניתן לחלק את היחס בפילוסופיה כלפי הוודאות לשלושה פנים:

• שוללי הוודאות
• שוללי הוודאות בצורה חלקית
• שוללי הספקנות

יוון העתיקה

פירון

פירון נולד בשנת 360 לפנה"ס בעיר אליס שבחצי האי פלופונסוס ביוון. הוא הצטרף למסעו של אלכסנדר הגדול להודו, והתרשם מאורח חייהם של המסתגפים המקומיים, שבהם ראה סמל לחיי אושר, בהיותם אדישים לתהפוכות החיים.

עיקרי תורתו של פירון היא שהוודאות לא ניתנת להשגה. על החכם להימנע מלחרוץ משפט על דבר. עליו לחתור לשלוות נפש במקום לנסות ולהגיע לחקר האמת. היות שכנראה כל הדעות שגויות, מוטב לקבל את מוסכמות החברה של הזמן והמקום. אין בכוחם של החושים ושל הבינה לספק לנו ידע ודאי. החושים מסלפים את הדברים שבהם אנו חשים, והתבונה משועבדת לתשוקה. לכל טיעון קיים טיעון שכנגד, ואין אמת מוחלטת.

האסכולה הסטואית

האסכולה הסטואית היא אסכולה פילוסופית יוונית-רומית, שהתקיימה ברציפות מסביבות 300 לפנה"ס ועד 260 לספירה.

האובייקטים הוודאיים, לדעת הסטואיקנים, יוצרים אצלנו תחושה חזקה של ודאות ומשכנעים אותנו במציאותם. העוצמתיות והבהירות של התמונה מאפשרת לנו להבחין בין העולם האמיתי לבין חלום או אשליה. לפיכך הקריטריון היחיד של ודאות הוא תחושה חזקה של אמיתות הנוצרת בתוך התודעה, עוצמתית כל כך שהתודעה לא יכולה לשלול.

הסטואים טענו כי אלוהים הוא היגיון מוחלט. מאחר שאלוהים הוא ההיגיון, יש להסיק מכך כי העולם נשלט על ידי התבונה, וזה אומר שני דברים: ראשית, שקיימת תכלית בעולם, ולכן - סדר, הרמוניה, יופי, ותכנון. שנית, משום שההיגיון הוא החוק המוחלט, היקום כפוף באופן מוחלט לחוק, והוא נשלט על ידי סיבה ותוצאה, כלומר שהעולם הוא דטרמיניסטי. לכן גם האדם אינו חופשי, ומכאן שגם המוסר הוא מוחלט.

האדם המוסרי, הוא אדם שחי על פי ההיגיון. המוסר עצמו הוא פשוט פעולה רציונלית. מן הראוי הוא שהתבונה העליונה תשלוט בחיינו, ולא גחמה עצמית של הפרט. האיש הנעלה מכפיף את חייו למוחלט, לתבונה של היקום כולו, ומזהה את עצמו כבורג במכונה גדולה.

קרנאדס

קרנאדס פילוסוף יווני מהמאה ה-2 לפנה"ס, הכריז על כישלון המטאפיזיקה וביקש לגלות משמעות רציונלית באמונה דתית.

קרנאדס נמנה עם זרם הספקנות בפילוסופיה היוונית. הוא נאבק בדעותיהם של כל הפילוסופים מכל הסיעות והזרמים, והביע את דעותיו על דרך השלילה, באומרו כי לא ניתן לדעת דבר בוודאות. קרנאדס צידד באתאיזם וחשב כי העולם נוצר בדרך מקרה.

בנושא המוסר דחה קרנאדס את הרעיון שקיים קשר כלשהו בין חוקי המוסר לבין הטבע. הוא חשב כי רעיונותינו בדבר צדק ומשפט אינם נגזרים מן הטבע אלא נוצרו על ידי בני האדם כדי לשרת מטרות מסוימות. לדעתו, אין ולא יהיה בידיו של האדם כל עיקרון שבאמצעותו יוכל להגיע לחקר האמת.

אף-על-פי-כן האדם חייב לחיות בהתאם לכללים מסוימים. עלינו להיות מודרכים על ידי מה שנראה לנו קרוב יותר אל האמת. לכן, על אף שלא ניתן להכריז על דבר כאמיתי לחלוטין, ניתן לאמתו ברמה מסוימת של הסתברות.

ימי הביניים

אל-ע'זאלי

אל-ע'זאלי היה פרופסור לפילוסופיה במאה ה-11. ספרו בשם "הפלת הפילוסופיה" סימן תפנית מרכזית באפיסטמולוגיה המוסלמית. הוא תיאר את הצורך להוכיח את תקפותה של סיבה ראשונית שלא קדמה לה סיבה. הוא ניסה זאת ונכשל. כתוצאה מכישלונה של הפילוסופיה להביא הוכחות משכנעות לבורא, הוא פנה לאמונה.

תומאס אקווינס

לפי תומאס אקווינס, פילוסוף נוצרי מימי הביניים, ישנה ודאות מוחלטת בלוגיקה ובהסקות רציונליות. בספרו מכלול התאולוגיה, טוען אקווינס שמשפטים הנושאים סתירות לוגיות לא יכולים להתקיים במציאות. ואפילו הכל יכול איננו יכול ליצור סתירות לוגיות, היות שהגדרת הכל יכול לטענתו, היא היכולת לבצע כל פעולה שאין בה סתירה לוגית.

התחיה והעת החדשה

דקארט

ערך מורחב – אני חושב, משמע אני קיים

רנה דקארט ביקש למצוא נקודת מוצא שלא ניתן להטיל בה ספק. את אותה נקודת מוצא גולל בספרו הגיונות על הפילוסופיה הראשונית. כדי להשיג זאת, הוא הפעיל שיטה (מתודה) הידועה בשם ספקנות מתודולוגית. הוא הדגים את רעיונו בעזרת החלומות: בחלום אנו רואים או מרגישים דברים הנראים כאמיתיים, אך הם אינם קיימים במציאות, כך שאיננו יכולים להסתמך על נתונים שמקורם מן החושים ולהבינם כאמיתיים בהכרח.

טיעון נוסף שהעלה דקארט הוא טיעון "השד המתעתע". טיעון החלום אמנם מצליח לסתור את כל הידע האמפירי שלנו, אך לא את הידע הרציונלי שלנו שאינו קשור כלל למציאות אותה אנו חווים. טיעון השד מביא את דקארט להטיל ספק גם באמצעי הקליטה הרציונליים, כמו מתמטיקה ולוגיקה (ובכך הוא חולק על תומאס אקווינס).

דקארט הגיע לעיקרון אחד: אני חושב, משמע אני קיים. לדעת דקארט אין להטיל ספק בעצם קיומה של המחשבה עצמה, ואין השד המתעתע יכול להשלות אותנו בכך שאנחנו חושבים. ואם קיימת מחשבה סימן שיש מי שחושב אותה. מתוך תובנה זו דקארט מגיע למסקנות נוספות, כגון קיומו של אלוהים^[1] - ומשם לקיומו של העולם פחות או יותר כפי שאנו מבינים אותו ותופסים אותו לאחר עיון ובדיקה.

פסקל

ערך מורחב – ההימור של פסקל

בלז פסקל פילוסוף צרפתי של המאה ה-17, מחבר ההגיגים, טוען שיש לחפש את הוודאות באמונה. בהיותו מודע למגבלות היסודיות של המדע, הוא סובר שאין המדע יכול לספק ודאות מוחלטת, ולכן יש לחפש את האמת המוחלטת באמונה הדתית. כדי לבסס טענה זו הוא המציא את טיעונו הידוע בשם ההימור של פסקל:

"אינני יודע היכן אני, אינני יודע להיכן אני הולך, אני רק יודע שמהעולם הזה או אגיע אל חוסר קיום או לידיו של אלוהים".

"אלוהים או קיים או לא קיים! אבל לאיזה צד להטות? היגיון לא עוזר לנו להכריע... אז על מה עלינו להמר? נחשב רווח מול הפסד... אלוהים או קיים או לא קיים. נתבונן בשתי האפשרויות - אם אתה מנצח, אתה מנצח הכל, אם אתה מפסיד אתה לא מפסיד כלום. המר אם כך שהוא קיים, ללא היסוס".

המאות ה-20-19

ג'ורג' אדוארד מור

במאמרו משנת 1925 ההגנה על השכל הישר טוען ג'ורג' אדוארד מור כנגד ספקנות כלפי העולם החיצוני, בטענה כי אין סיבות טובות מספיק לקבל את ההנחות המטאפיזיות של הספקנים ושהן יהיו הגיוניות יותר, מאשר הסיבות לקבל את השכל הישר, והידע לגבי העולם שהספקנים ייאלצו להכחיש. במילים אחרות, הוא מוכן להאמין יותר לעובדה שיש לו יד מאשר להאמין להנחות יסוד של טיעון מוזר בהרצאה באוניברסיטה.

באופן לא מפתיע, אלו שנטו לעבר ספקנות מצאו לעיתים קרובות בשיטה של מור טיעון לא מספיק משכנע. מור, לעומת זאת, הגן על טיעוניו בנימוק פשוט להפליא כי טיעונים ספקניים מצריכים "אינטואיציה פילוסופית" שיש לנו הרבה פחות סיבות לקבל מאשר לקבל את השכל הישר במקומה.

לודוויג ויטגנשטיין

על הוודאות היא סדרה של הערות שנכתבו על ידי הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין זמן קצר לפני מותו. ויטגנשטיין, בהשפעתו של מור, טוען כי כל ספק הוא בעל משמעות אך ורק מתוך מסגרת הנחות היסוד שיצרו אותו. ולכן יש לדחות כל צורה של ספקנות קיצונית, שכן היא יוצרת סתירה בתוך המערכת שמאפשרת לנסח אותו.

רמות של ודאות

רודולף קרנפ ראה בוודאות מאפיין של מצב פסיכולוגי (רמת ודאות) כאשר לטענתו ניתן למדוד באופן אובייקטיבי את מידת הוודאות. ניתוח סטטיסטי מאפשר לדעת את רמת הוודאות של האמונה של האדם בתור תופעה פסיכולוגית סובייקטיבית.

ודאות בבית משפט

ערך מורחב – נטל ההוכחה

בבית משפט ישנו צורך ברמת ודאות מספיקה כדי להכריע את הדין. הוודאות המשפטית, להבדיל מוודאות פילוסופית, איננה עוסקת בשאלה של ודאות מוחלטת, אלא בוודאות מעשית, כלומר כזאת המספקת לפעול על פיה.

במשפט אזרחי, משתמש בית המשפט להכרעת המשפט באמת מידה של "מאזן ההסתברויות". כלומר, בעל הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחרת, בית המשפט יעדיף בתום המשפט את הגרסה שהסתברות נכונותה הנה יותר מ-50%.

במשפט הפלילי נהוגה אמת מידה גבוהה יותר של ודאות, הנקראת "מעבר לספק סביר". זוהי אמת מידה ייחודית, ומחמירה יותר מאשר אמת המידה הנהוגה במשפט אזרחי. אחד הטעמים שצוינו תדיר בפסיקה לאמת מידה מחמירה זו הוא כי "מוטב שמאה אשמים יצאו זכאים בדין מאשר חף מפשע אחד יורשע, כשספק סביר מקנן בלב בית המשפט".

ודאות במדע

ודאות במדע היא תצפית אובייקטיבית הניתנת לאימות, להבדיל מתאוריה, המהווה הסבר או פרשנות של העובדות.

ודאות בהלכה

בספר ויקרא (פרק ה') ישנה חלוקה בין ודאי לספק. כאשר האדם שוודאי עשה עברה עליו להביא קורבן חטאת, אבל במקרה של ספק עליו להביא קורבן אשם.

רבי יונה גירונדי מסביר את החלוקה: "על הודאי משים האדם החטא אל לבו, ודואג ומתחרט עליו וחוזר בתשובה שלימה; אבל על הספק עושה סברות, ואומר: אותה חתיכה שאכלתי – אולי הייתה מותרת, ולא ישית אל לבו לשוב, ולזה החמירו בו יותר".

ודאות בתרבות

בספר ובסרט "הגשרים של מחוז מדיסון", אומר רוברט קינקייד לפרנצ'סקה ג'ונסון: "יש לי דבר אחד לומר, רק דבר אחד; לעולם לא אומר אותו פעם נוספת, לאף אחד, ואני מבקש ממך לזכור אותו: ביקום של אי-בהירות, ודאות כזאת נקרית רק פעם אחת, ולעולם לא עוד, ולא משנה כמה פרקי חיים את חיי"^[2]

ראו גם

• עובדה
• אינטואיציה
• ההימור של פסקל
• פרגמטיזם
• אינדטרמיניזם

הערות שוליים

1. שלוש ההוכחות של רנה דקארט לקיומו של האל, בספרו "הגיונות".
2. רוברט גיימס וולר תרגום: שרה פרידמן, הגשרים של מחוז מדיסון, תל אביב: מודן, 1993, עמ' 103