Loading AI tools
פילוסוף מרקסיסט צרפתי מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לואי פייר אלתוסר (בצרפתית: Louis Pierre Althusser; 16 באוקטובר 1918 – 22 באוקטובר 1990) היה פילוסוף מרקסיסט צרפתי, אשר רצח את אשתו.
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
_(cropped).jpg) | |
| לידה |
16 באוקטובר 1918 Bir Mourad Rais, אלג'יריה הצרפתית, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
22 באוקטובר 1990 (בגיל 72) La Verrière, איוולין, צרפת |
| שם לידה |
Louis Pierre Althusser |
| מקום קבורה |
Cimetière de Viroflay |
| מקום לימודים |
אקול נורמל סופרייר, lycée du Parc |
| מוסדות |
אקול נורמל סופרייר |
| זרם | מרקסיזם, הסטרוקטורליזם |
| תחומי עניין | פילוסופיה פוליטית, כלכלה |
| עיסוק |
עורך, מרצה באוניברסיטה, פוליטיקאי, פילוסוף |
| הושפע מ | מרקס, מקיאבלי, שפינוזה, פרויד, גראמשי, פסקל |
| השפיע על | מישל פוקו, באדיו, גידנס, באטלר, איגלטון, רנסייר |
| מדינה |
צרפת |
| יצירות ידועות |
For Marx, Ideology and Ideological State Apparatuses (work level), Reading Capital (work level), Philosophy and the Spontaneous Philosophy of the Scientists (work level) |
| בן או בת זוג |
Hélène Rytmann (?–נובמבר 1980) |
  | |
אלתוסר נולד באלג'יר ולמד באקול נורמל סופרייר שבפריז, שם הפך לאחר שנים למורה נערץ לפילוסופיה. הוא היה דמות אקדמית בולטת בקרב המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, ואחד התאורטיקנים המרקסיסטיים החשובים של המאה ה-20. בהגותו קרא תיגר על החשיבה המרקסיסטית האורתודוקסית, ושינה את הנחות היסוד שלה לגבי חברה, היסטוריה, אידאולוגיה, מדינה והסובייקט. אלתוסר נחשב לאחד התורמים המרכזיים למהפך הסטרוקטורליסטי שאירע בהגות הצרפתית בשנות ה-60, יחד עם קלוד לוי-שטראוס, ז'אק לאקאן ומישל פוקו, כתגובת נגד לזרם האקזיסטנציאליסטי.
אלתוסר כתב שתי אוטוביוגרפיות, "L'Avenir dure longtemps" (העתיד נמשך זמן רב) ו"העובדות". מסמכים אלו מספקים את מירב הידע על חייו.
אלתוסר נולד באלג'יריה הצרפתית, בעיר בירמנדראיס (Birmendreïs). הוא נקרא על שם דודו שנהרג במלחמת העולם הראשונה. לאחר מות אביו, עבר עם אמו ואחותו הצעירה למרסיי, שם עברו עליו שאר שנות ילדותו. ב-1937 הצטרף לתנועת הנוער הקתולית. הוא הצטיין בלימודיו והתקבל למוסד היוקרתי אקול נורמל סופרייר שברחוב אולם שבפריז. הוא גויס לצבא במלחמת העולם השנייה, ולאחר נפילת צרפת נכלא במחנה שבויים גרמני. שם פגש את ז'אק מרטן (Martin) והחל מעברו אל הקומוניזם. הוא נותר במחנה במשך שארית המלחמה, שלא כמו מרבית חבריו, שברחו כדי לחזור ולהילחם – דבר שייסר אותו אחר-כך.
לאחר המלחמה יכול היה אלתוסר להשתתף סוף-סוף בקורסי האקול נורמל סופרייר. ואולם, בשל בריאותו הרופפת, נפשית וגופנית, קיבל טיפול חשמלי (electroconvulsive therapy) ב-1947. מתקופה זו ואילך סבל אלתוסר ממחלות נפש תקופתיות, עד סוף ימיו. בית הספר גילה התחשבות במצבו, והותיר לו לגור בגפו במרפאה של המוסד. אלתוסר חי עשורים רבים בתוך ה-ENS, למעט תקופות אשפוז.
בשנת 1946 פגש אלתוסר את הלן ריטמן (Hélène Rytman), מהפכנית ממוצא יהודי-לטבי, שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. מאז הייתה הלן לבת לווייתו של אלתוסר עד שזה רצח אותה בשנת 1980.
אלתוסר הצטרף למפלגה הקומוניסטית הצרפתית (CPF) ב-1948, בתקופה בה אינטלקטואלים דוגמת מרלו-פונטי החלו לאבד את אמונם במפלגה. באותה שנה עבר אלתוסר את מבחני ה-agrégation (מבחנים לקבלת משרת הוראה במערכת החינוך הציבורית בצרפת) בפילוסופיה, עם דִּיסֶרְטַצְיָה על הגל, דבר שאפשר לו להפוך למדריך באקול נורמל סופרייר. בין תלמידיו הרבים הנחה אלתוסר גם את הפילוסופים מישל פוקו ואלן באדיו, ואת הפסיכואנליטיקן הלקאניאני ז'אק-אלן מילר.
לאחר הקונגרס המפלגתי העשרים ב-1956, מנהיג ברית המועצות, ניקיטה חרושצ'וב החל להוקיע את משטרו של סטלין. עבור מרקסיסטים רבים, כולל רוז'ה גרודי (Garaudy), התאורטיקן המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. פירוש הדבר היה איחוי השורשים ההומניסטיים של המחשבה המרקסיסטית, כמו למשל ב"תיאורית הניכור". אלתוסר, עם זאת, התנגד למגמה זו והזדהה, גם אם בזהירות, עם הקו הביקורתי של המפלגה הקומוניסטית הסינית.
בחודשים מאי-יוני 1968, כשבפריז התחולל מרד הסטודנטים, היה אלתוסר בטיפול בשל התקף דיכאון, בקליניקה באזור פריז, ללא תקשורת עם החוץ. מאוחר יותר, למרות המעורבות של רבים מתלמידיו במאורעות, בחר לאמץ את הקו הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שתארה את הסטודנטים כקורבנות של שמאלנות "ילדותית", ואת האירועים כ"התקוממות אידאולוגית של המוני הנוער המחונך". כתוצאה מכך תקפו את אלתוסר לא מעט תומכים שלו בעבר. כתוצאה מהביקורת, תיקן כמה מעמדותיו, בטענה שכתביו המוקדמים כללו טעויות. בעבודותיו המאוחרות שינה באופן ניכר את כתיבתו.
ב-1977 חתם אלתוסר על עצומה שניסח מישל פוקו יחד עם אינטלקטואלים נוספים בנוגע לדה-קרימינליזציה של יחסי מין בהסכמה עם קטינים (מתחת לגיל 15 - גיל ההסכמה בצרפת).
ב-16 בנובמבר 1980 חנק אלתוסר למוות את אשתו. לפני כן היה שרוי מזה זמן בחוסר יציבות נפשית. על נסיבות המקרה ישנם עדיין ויכוחים, כשחלק טוענים שמדובר במעשה מכוון, ואילו אחרים רואים בו תאונה. אלתוסר טען שאינו זוכר במדויק את האירוע. אלתוסר אובחן כסובל מאחריות מופחתת, ולכן לא נשפט, אלא אושפז במקום זאת בבית החולים הפסיכיאטרי סנט-אן. הוא נותר באשפוז עד 1983. לאחר שחרורו עבר לגור בצפון פריז וחי בהתבודדות כשהוא ממעט לפגוש אנשים ואיננו עובד עוד, למעט על האוטוביוגרפיה שלו. הוא נפטר מהתקף לב ב-22 באוקטובר 1990 בגיל 72.
ספרו הראשון של אלתוסר בשביל מרקס מכיל את עיקרי הגותו. מטרתו של אלתוסר בספר היא ניסוח מחודש של הפילוסופיה המרקסיסטית. הספר מורכב משבעה מאמרים. במאמר על מרקס הצעיר משתמש אלתוסר במושג השאול מפילוסוף המדע גסטון בשלאר, כשהוא מאתר "שבר אפיסטמולוגי" רחב בין הכתיבה ה"הגליאנית והפוירבכית" של מרקס המוקדם ובין הטקסטים המרקסיסטיים המאוחרים יותר שלו. המאמר סתירות והיקבעות-יתר שואל את המונח היקבעות-יתר מהפסיכואנליזה, כדי להחליף את מושג ה"סתירה" במודל מורכב יותר של מצבים פוליטיים רבי-פנים (מושג שלו זיקה לתפיסת ההגמוניה שפיתח התאורטיקן המרקסיסט אנטוניו גראמשי). במאמר על הדיאלקטיקה המטריאליסטית מנסח אלתוסר את מה שהם מבחינתו עיקרי הפילוסופיה המרקסיסטית. המאמר מרקסיזם והומניזם הוא הצהרה נוקבת על האנטי-הומניזם שמצוי בתאוריה המרקסיסטית, וגינוי הניסיונות של מרקסיסטים שונים לקדם מושגים כגון "הפוטנציאל האנושי" או "יצורים-טיפוסיים" (Species-being), כפיתוחים של האידאולוגיה ה"הומניסטית" הבורגנית.
לקרוא את הקפיטל, שכתב יחד עם כמה מתלמידיו (בינם אטיין באליבר, ז'אק רנסייר ופייר משרה [Macherey]), זכה גם הוא להצלחה ולהשפעה רבה; הספר הוא קריאה פילוסופית חדשה של ספרו של קרל מרקס, "הקפיטל". המחקר בוחן את מעמדה הפילוסופי של התאוריה המרקסיסטית כ"ביקורת הכלכלה הפוליטית". השפעת הספר על התאוריה המרקסיסטית הושוותה להשפעת "החזרה לפרויד" של ז'אק לאקאן על התאוריה פסיכואנליטית. לאלתוסר היו קשרים מורכבים עם הפסיכואנליטיקן לאקאן, והשפעתו ניכרת בכתביו.
אלתוסר מוכר, כמו כן, כתאורטיקן של מושג האידאולוגיה, ובה עוסק מאמרו הידוע, אידאולוגיה ומנגנוני מדינה אידאולוגיים: הערות לקראת מחקר. המאמר מבנה את מושג האידאולוגיה, שגם הוא פיתוח של תאוריית ההגמוניה של גראמשי; ואולם, בעוד שהגמוניה נקבעת כל כולה, בסופו של דבר, בידי כוחות פוליטיים, אידאולוגיה כמודל תאורטי נובעת גם ממושג ה"לא מודע" הפרוידיאני וממושג "שלב המראה" הלקאניאני, והיא מתארת את המבנים והמערכות שמאפשרים לנו לאחוז במושג של "עצמי" בעל משמעות ומובן. עבור אלתוסר, מבנים (structures) הם מה שמפעיל דיכוי אך מה שהוא בלתי נמנע - אי אפשר לחמוק מהאידאולוגיה; לא להיות מוכפף (subjected) לאידאולוגיה. ההבחנה בין אידאולוגיה ומדע או פילוסופיה אינה כה חדה ומובחנת, משום שגם הם נוטלים חלק בהפעלתה.
הוא תמך בתאוריית האפראטוס הקולנועי.
השבר האפיסטמולוגי שבו דן אלתוסר אינו אירוע כרונולוגי, אלא תהליך. אין בו ניצחון מובטח אלא מאבק מתמיד נגד אידאולוגיה: "לאידאולוגיה אין כל היסטוריה", הוא טוען.
אלתוסר טען שהתאוריה המרקסיסטית לא הובנה באופן בסיסי ולא הוערכה כראוי. במשנתו גינה בחריפות מספר פרשנויות של כתביו של מרקס - היסטוריציזם, אידיאליזם, אקונומיזם - בטענה שהן נכשלו בכך שלא הבינו שעם "מדע ההיסטוריה" שלו, ההיסטוריה המטריאליסטית, כונן מרקס עמדה מהפכנית באשר לשינוי חברתי. טעויות אלו נבעו, לדעת אלתוסר, מההנחה שכל גוף העבודה של מרקס ניתן להבנה כמכלול קוהרנטי.
לואי אלתוסר, ברשת החברתית Goodreads
לואי אלתוסר (1918-1990), דף שער בספרייה הלאומיתSeamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.
